גמלת הבטחת הכנסה - ניהול משק בית משותף - מגורים עם בן זוג מפרנס

הגישה הרווחת בארץ היא כי דיני ביטוח לאומי הינם דינים סבוכים ומורכבים, על כן אחת הדרכים להעמיק בדינים אלו היא עיון בפסקי דין - להלן פסק דין שניתן ע"י השופטת שרה שדיאור בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים שעניינו גמלת הבטחת הכנסה - ניהול משק בית משותף - מגורים עם בן זוג מפרנס העובדות : המדובר בתביעה בה ביטוח לאומי טען כי התובעת מתגוררת עם בן זוגה המפרנס אותה וכי בנסיבות בהן הצהירה שהיא חיה בנפרד אף שהרתה לבן זוגה, היה מקום לשלול את הגמלה כפי שנעשה. בחודש אפריל 2003 ביטוח לאומי הפסיק את גמלת הבטחת ההכנסה של התובעת בשל חיים משותפים שלה עם בן זוג. התובעת שהינה גרושה, הגישה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה ביום 27.4.03. לתובעת שלושה ילדים קטנים. האחד בעת פתיחת התיק היה בן 4.5 שנים. ילד נוסף שנולד מחוץ לנישואים בן שנה וחמישה חודשים וילד שלישי אשר נולד בשנת 2004. מי שנטען כי היה בן זוגה של התובעת שהה במאסר מחודש יוני ועד לחודש דצמבר 2003 ומכיוון שכך, ביטוח לאומי אישר את זכאות התובעת לגמלה בגין תקופה זו. לפיכך בית הדין נתן פסק דין חלקי בו קיבל את תביעת התובעת לקבלת גמלת הבטחת הכנסה לתקופה זו. התקופה שבין אפריל-מאי 2003 אושרה באופן מלא ולפיכך התביעה שלפנינו מתייחסת לחודשים ינואר עד אוקטובר 2004 - להלן המחלוקת בית הצדדים המחלוקת בית הצדדים : האם זכאית התובעת לגמלת יחיד עם ילדיה אם לאו, והאם יש להתייחס לתקופות השונות נוכח שהייתו במאסר של בן זוגה. נקדים ונאמר כפי שנפרט בהמשך, שעדות התובעת וכן בן זוגה לקו בסתירות רבות ובאי דיוקים, ולמעשה כל הופעתם בפנינו הצביעה על חוסר אמינות. לאור זאת, נדון בתיק על פי נטלי ההוכחה לגבי כל תקופה ובהתייחס לכך שהנאמר בהודעות שנגבו עוד טרם ידיעה על ההליך, היו אמינות יותר מאשר הנאמר בפנינו הוראות החוק : בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980, נקבע כי: "בני זוג - לרבות איש ואישה ידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו. "מהגדרה "בני זוג" אנו למדים, כי חוק זה רואה בתא הזוגי המשפחתי יחידה משקית משפחתית אחת שכל אחת מיחידיה אמור להשתתף, בהפקת הכנסות שישמשו את היחידה המשקית המשותפת. ההכנסות המשותפות מובאות בחשבון לצורך קביעת הזכאות לגמלה לגבי שני בני הזוג וגם גובה הגמלה נקבע על פי ההרכב המשפחתי, בין אם התא הזוגי המשפחתי הוא תוצאה של נישואין ובין אם לאו (דב"ע 97/ 450-04 המוסד נ' חסן מוחמד לא פורסם המבחנים לקביעת קיומו של ניהול משק בית משותף : המבחנים לקביעת קיומו של ניהול משק בית משותף בהקשר של דיני הביטחון הסוציאלי, הובאו בדב"ע מט/04-136 עזיז אלעביד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 309, כדלקמן: "בפסיקה של בית-דין זה נקבע מבחנים לקביעה אם אכן מתקיים במקרה הנדון משק בית משותף: האם בני הזוג מתגוררים באותו בית או בסמוך זה לזו; האם הם גרים בבתים נפרדים, ומה המרחק בין בית בת הזוג האחת לבתיהן של בנות הזוג האחרות שעמן גר האיש; אם האישה נשארה בחיק המשפחה או הוצאה ממנה; האם יש שינוי במעמדה בגלל הגירושין או אירוע אחר; האם נולדו לבני הזוג ילדים לאחר "הגירושים"; האם אב הילדים מבקר, אוכל, ישן, ומחזיק את בגדיו בבית האישה; למי שייך הבית שבו גרה האישה והרהיטים שבו; האם אבי הילדים משלם חשבונות חשמל, טלפון וכו' עבור הבית שבו גרה האישה; מי מקבל את קצבת הילדים; האם לאישה יש חשבון בנק שלה, נפרד מזה של בן הזוג; האם לאישה יש מקורות הכנסה נוספים על אלו שמעניק לה בן הזוג." מאליו ברור שאין הרשימה הנ"ל "רשימה סגורה", ויש לבחון כל מערכת יחסים בין בני זוג לגופה." עוד נפסק כי דרישת המגורים יחדיו בחוק הבטחת הכנסה הינה בבחינת מבחן אובייקטיבי של ניהול משק בית (עב"ל 241/05 סארה זמאמירי - המוסד לביטוח לאומי, פסק דין מיום 17/8/06, וראה גם עב"ל 458/05 סלמאן חיר שנאן - המוסד לביטוח לאומי, פסק הדין מיום 19/11/06). לאחר שקילת ובחינת חומר הראיות שהובאו בפנינו ובכלל זה התרשמותנו מהעדויות וגרסאות הצדדים, סבורים אנו, כי ביטוח לאומי הצליח להרים הנטל המוטל עליו והוכיח כי התובעים התגוררו בתקופה הרלוונטית לתביעה ביחד, כפי שיפורט להלן הדיון והעדויות : במהלך השנים 2004-2005 ביקרו חוקרי ביטוח לאומי מספר פעמים אצל התובעת בביתה וגבו הודעות ממנה ומאחמד סעיד (להלן: "אחמד"), אשר ביטוח לאומי טוען כי הוא בן זוגה שמתגורר עימה ולפיכך נשללה מהתובעת זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה ביום 8.09.04 בהודעה שנגבתה על ידי חוקר ביטוח לאומי עת הייתה התובעת בחודש השמיני להריונה, לשאלתו של החוקר מי גר בבית ענתה התובעת "אני, מיכאל ואמיר" (ילדיה - ש.ש.) (הודעת התובעת מיום 8.09.04, עמ' 1 ש' 18). עוד אמרה התובעת: "ש. כמה שנים את ואחמד גרים ביחד? ת. אנחנו לא גרים ביחד ש. כמה פעמים בשבוע אחמד נמצא אצלך בבית? ת. כל יום הוא מבקר אותי בבית ש. כמה פעמים בשבוע הוא ישן אצלך? ת. פעמים בשבוע כל יום שישי ועוד יום כל פעם יום אחר." (הודעת התובעת מיום 8.09.04, עמ' 2 ש' 6-9). לעומת זאת, בהודעתו של אחמד מיום 12.1.05 אמר כי הוא גר באופן קבוע אצל התובעת מאז שחרורו מהכלא, היינו מיום 24.12.03: "ש. כמה זמן אתה גר פה? ת. בטח מאז שאני משוחרר אני פה מתגורר קבוע זה בטוח לפני כן הייתי בבית סוהר." - הודעתו של אחמד לאחר מכן אחמד שינה את גרסתו ובעדות שנתן אמר כי הוא החל לגור עם התובעת רק לאחר לידתו של הבן הקטן, כלומר לאחר ה-1.11.04 (פרוטוקול הדיון מיון 6.11.06 עמ' 3, ש' 9), דבר שאינו מתיישב עם דברי התובעת בהודעתה מיום 8.9.04 כאמור לעיל, שכן כבר בחודש ספטמבר התובעת העידה כי אחמד נהג לישון אצלה בבית. התובעת שינתה את גרסתה ובהודעתה לחוקר ביטוח לאומי מיום 12.1.05 אומרת התובעת את ההיפך: "ש. אחמד ישן כאן כל יום נכון? ת. כן ש. הוא אוכל כאן הוא מתקלח כאן ת. כן ש. את עושה לו כביסה ת. כן" (עמ' 2 ש' 15-20) גם בהודעתו של אחמד מיום 12.01.05 אמר כי התובעת עושה לו כביסה: "ש. היא עושה לך כביסה? ת. כן. ש. אתה אוכל פה? ת. כן" (עמ' 2, ש' 10-13). התובעת בהודעתה מסרה גירסה אחרת: ש. את עושה לו כביסות? ת. לא ש. אחמד אוכל אצלך? ת. לא." (הודעת התובעת מיום 8.09.04, עמ' 2 ש' 8-13). ניתן לראות כי בנושא זה התובעת ואחמד מסרו גרסאות שונות והפוכות. גם לעניין הבגדים שנמצאו בדירה, התובעת אמרה דברים הפוכים: ש. "הכביסה היום הבגדים והתחתונים של מי הם? ת. של אחמד" (הודעת התובעת מיום 8.09.04, עמ' 2 ש' 8-13). למרות דבריה, התובעת הכחישה זאת בעדותה: "ת. בתמונה זה הבגדים שלי והטלפון שלי והארנק של אחמד נכון כי הוא שכח אותו. הם צילמו את הג'ינס כי הייתי בהריון אבל זה הג'ינס שלי שהייתי לובשת אותו אחרי ההריון. ש. את טוענת שכל מה שצילמו לא שלו. ח. רק הארנק שלו... ש. של מי הבגדים של הגבר שהיה שם ת. זה לא היה בגדים של גבר" (פרוטוקול הדיון מיום 15.5.06 עמ 4 ש' 23-27). חוקר ביטוח לאומי העיד כי למרות שהתובעת טוענת כי הבגדים הם שלה: "... גם מבחינת נעליים זה לא מידה שלה ולא מכנסיים במידות שלה, לפי הבנתי זה דברים של גבר" (פרוטוקול הדיון מיון 6.11.06, עמ' 6 ש' 12-13). יש לציין כי כל אשר נמצא בבית התובעת על ידי חוקרי ביטוח לאומי, צולמו והוגשו לבית הדין. לנוכח האמור, אין אנו מקבלים את גרסתה של התובעת כי הבגדים הם שלה וסבירה יותר טענתו של ביטוח לאומי לפיה הבגדים שייכים לאחמד אשר התגורר ולן בדירה לשאלות החוקר, ענתה השכנה בדלת ממול, השכנה מעל התובעת ושכנים נוספים שנחקרו במקביל, כי התובעת ואחמד גרים ביחד מזה שנה וחצי ויש להם ילד משותף (הודעת התובעת מיום 8.09.04). כמו כן, חוקרי ביטוח לאומי העידו כי בכל פעם שביקרו בבית התובעת ראו את אחמד, אף שביקרו בשעות לא סבירות: "...עשינו ביקורים בשעות לא סבירות ובכל פעם שהגענו היו שניהם בדירה" (פרוטוקול הדיון מיום 6.11.06, עמ' 5 ש' 13-14). "באנו לביקור בוקר בשעה 6.40 ... הוא היה בבית. במיטה." (פרוטוקול הדיון מיום 6.11.06, עמ' 5 ש' 18-20). "חיכינו ליד הבית שלה בשעה 10:00 יצאה התובעת עם שני ילדיה מהבית וגם אחמד, והגיעו למקום עם הרכב ונכנסו לרכב" (פרוטוקול הדיון מיום 6.11.06, עמ' 6 ש' 21-21). מעדויות חוקרי ביטוח לאומי עולה כי אחמד נמצא בביתה של התובעת בשעה מוקדמת בבוקר ובשעה 10:00 בבוקר, שעות המעידות שאכן הוא מתגורר בבית התובעת, שכן אלו הן שעות שבדרך כלל אין נמצאים בבית, אלא אם מתגוררים בו מכאן עולה כי עדותם של התובעת ואחמד הייתה מגמתית ובלתי אמינה. לתובעת ולאחמד נולד ילד משותף, אחמד אוכל, ישן, ומחזיק את בגדיו ואת רכבו בבית התובעת אשר דואגת לו לאוכל ולכביסה וכתוצאה מכך, אנו מקבלים את טענת ביטוח לאומי לפיה התובעת ואחמד התגוררו ביחד בתקופה הרלבנטית לתביעה, כפי שנקבע במבחני הפסיקה שפורטו לעיל בחקירתה של התובעת מיום 8.09.04 נמצא בביתה ארנקו של אחמד ובתוכו תעודת הזהות שלו וכן רשיון רכב של רנו אקספרס לבנה התואם את מספר הרישוי של הרכב שחנה בכניסה לבית. כמו כן נמצא הטלפון הנייד של אחמד, בגדי גבר, סכיני גילוח וחגורה אשר צולמו על ידי חוקרי ביטוח לאומי (דו"ח סיכום חקירה מיום 8.09.04). בדו"ח סיכום החקירה מצולם גם מכשיר הפלאפון של אחמד. בעיון החוקר של ביטוח לאומי במספרי הטלפון במכשיר נמצאו רק מספרי טלפון של ערבים שאת זהותם התובעת לא ידעה למסור. בהמשך צלצל הטלפון והמצלצל ביקש לדבר עם אחמד (הודעת התובעת מיום 8.09.04). חוקר ביטוח לאומי העיד כי: "בזיכרון של הפלאפון כל המספרים הם של ערבים, שהיתה בחקירה היא טענה שהפלאפון הזה שלה שכחה בבית ושהתקשרנו ענה בחור בחזות ערבית ושהבין שזה אנחנו ניתק את השיחה" (פרוטוקול הדיון מיום 6.11.06 עמ' 6 ש' 25-27). החוקרים חזרו לאחר חצי שעה ואחמד חזר עם הרכב לאסוף את התובעת. כמו כן החוקרים שמעו כי התובעת בכתה והתלוננה לאחמד כי הוא השאיר את הטלפון הנייד אצלה בבית (הודעת התובעת מיום 8.09.04).לפיכך לא מתקבלת טענת התובעת כי מכשיר הטלפון הנייד הינו שלה ולא של אחמד סתירה נוספת שנתגלתה בעדותם של התובעת ושל אחמד נוגעת לסוגית הרכב אותו ראו חוקרי ביטוח לאומי בכניסה לבית התובעת. בהודעתה התובעת אמרה: "ש. כמה פעמים בשבוע הרכב של אחמד חונה בחזית הבית? ת. כל פעם שהוא בא" (הודעת התובעת מיום 8.09.04, עמ' 2 ש' 17-19). כלומר התובעת לא אמרה כי הרכב הוא לא של אחמד ולא הכחישה את כי הרכב שייך לו ולכן אנו מעדיפים את גרסת ביטוח לאומי לפיה הרכב שייך לנתבע. לשאלת החוקר לגבי הרכב הודה אחמד כי הרכב שייך לו: "ש. האוטו שאתה נוהג עליו ת. זה מהפיצויים שקיבלתי מהבן מהתאונה שהיתה לו... נתן לי את הכסף לקנות את האוטו. ש. ואתה משתמש קבוע ברכב הזה? ת. כן אני משתמש בו כל היום." (עמ' 2, ש' 10-20). לעומת זאת בעדותו אמר אחמד כי אין לו בכלל רכב (פרוטוקול הדיון מיום 6.11.06, עמ' 3 ש' 23). וזאת למרות שכפי שציינו, בעת ביקור חוקרי ביטוח לאומי אצל התובע ביום 8.09.04, נמצא ארנקו של אחמד ובתוכו רשיון רכב של רנו אקספרס לבנה התואם את מספר הרישוי של הרכב שחנה בכניסה לבית. לאחר מכן טען אחמד כי הוא מכר את הרכב לשכנו שנמצא במעצר בית ולכן הוא משתמש בו. נשאלת השאלה כיצד אחמד מכר רכב שלטענתו אין הוא שייך לו. כמו כן, אחמד לא הביא כל ראיה או הוכחה לכך כי הרכב נמכר ומכאן אין אנו מקבלים טענה זו למעלה מן הצורך ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, בפרשת עמר (עב"ל (ארצי) 1010/04, המוסד - זהבה עמר, פס"ד מיום 15.3.05) התווה הנשיא אדלר את המסגרת הנורמטיבית בסוגיה העקרונית העוסקת בשלילת הבטחת הכנסה בגין שימוש ברכב: "השימוש ברכב מצביע על כך שלמשתמש די אמצעים כספיים כדי להתפרנס בכבוד. רכישת רכב משומש צנוע ו/או שימוש קבוע בו, לרבות מימון ביטוח רכב, הוצאות דלק והחזקה שוטפת, יכולים להגיע לגובה של קצבת הבטחת הכנסה ולפעמים למספר לא מבוטל של קצבאות חודשיות. לשון אחרת, מי שבידו לשאת בעלות השימוש ברכב חזקה שיכול להמיר את כספי השימוש ברכב לצורך מחיה ואל לו להסתמך על הקופה הציבורית..." עוד נקבע בפרשת עמר כי כאשר הרכב עומד על יד ביתו של המבוטח ההנחה היא, שהמבוטח משתמש ברכב בקביעות. כמו כן, מקום בו המבוטח עושה מאמצים להסתיר את השימוש ברכב עשוי הדבר להוביל למסקנה שראוי שהמבוטח יחשב כמי שמשתמש ברכב באופן קבוע לא שוכנענו כי מדובר בשימוש אקראי של אחמד ברכב, והלכה היא כי הבעלות על "הרכב", לעניין חוק הבטחת הכנסה, אינה נקבעת בהכרח על פי הרישום במשרד הרישוי, אלא בעיקרו של דבר על פי הנוהג ברכב מנהג בעלים בפועל ממש. המחזיק ברכב בפועל והיכול לעשות בו שימוש כרצונו ראוי להיחשב כבעליו שמטעם זה אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה, אף אם אינו רשום הוא כבעליו (עב"ל 1066/04 המוסד לביטוח לאומי- נחשון לוי, פס"ד מיום 15/3/05). עיון במכלול הראיות שהוצגו בפנינו ויישום ההלכות על נסיבות העניין, מוליכים למסקנה כי התובע עשה שימוש קבוע ברכב וטענתו לפיה מכר הוא את הרכב, אינה מתקבלת מהסתירות שנתגלו מדבריה של התובעת ושל אחמד וממספר הגרסאות הרב שמסרו, נראה כי התובעת מנסה להוציא גמלה שאינה מגיעה לה לקבלה מביטוח לאומי. התובעת ואחמד באופן עקבי שינו ו"שיפצו" את הגרסאות שמסרו בהודעתם לחוקרי ביטוח לאומי בעקבות רצונם לקבל גמלת הבטחת הכנסה. בעניין זה כבר פסק בית הדין הארצי כי בית הדין יעדיף הודעות שנגבו קודם לדיון המשפטי, מאחר שבעת גבית ההודעה מוסר ההודעה אינו ער לתוצאות המשפטיות של דבריו (ראה דב"ע 0-42 ורטנסקי-המוסד, פד"ע יט 471, 473, דב"ע נב/0-13 מירון-המוסד ניתן לומר שהתובעת לא הוכיחה את תביעתה, בלשון המעטה. הן עדותה של התובעת והן עדותו של אחמד לוקים בסתירות מהותיות שיש בהן להעיב על מהימנות הגרסה, ומטעם זה יש לדחות את התביעה. מצאנו כי הגרסאות לקו בחוסר תום לב והניסיון להוציא את הגמלה מביטוח לאומי, תוך אי מסירת מידע וגם מסירת מידע כוזב וזאת בניגוד לסעיפים 19-20 לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 שקובעים: "19. (א) לצורך קביעת הזכאות לגימלה או המשך תשלומה, חייב התובע גימלה או המקבל גימלה, לפי דרישת המוסד לביטוח לאומי - (1) למסור למוסד לביטוח לאומי כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם, לרבות תצהירים; ... (ב) כל עוד לא קויימה דרישה לפי סעיף קטן (א), רשאי המוסד לביטוח לאומי לעכב את הטיפול בתביעה, להפסיק תשלומה של גימלה או להחליט על אי- מתן הגימלה." סעיף 20 לחוק מקים את "החובה האקטיבית" של מקבל הגמלה, ולפיו: "20. המקבל גימלה יודיע בכתב למוסד לביטוח לאומי, תוך שלושים ימים, על כל שינוי שחל במצבו המשפחתי ובהכנסותיו ועל כל שינוי אחר העשוי להשפיע על זכותו לגימלה או על שיעורה." כבר נקבע כי המבקש גמלת הבטחת הכנסה - מעצם החלטתו לבקש את סיוע המדינה - חייב לנהוג בתום לב ולמסור לנתבע פרטים נכונים ומלאים (דב"ע מו/42-0 זבולון צאלקאקשוילי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 323). לענין זה קבע בית הדין הארצי בדב"ע נד/ 297-04, אמינה עסעיס - המוסד, עבודה ארצי א (2), 768 כי: "סעיף 19 (א) ו - (ב) לחוק הבטחת הכנסה מחייב את המבוטח לשתף פעולה עם חקירת המוסד, וכן מסמיך את המוסד להפסיק תשלום גימלה אם המבוטח אינו משתף פעולה. המוסד אינו יכול לגלות בעצמו כל פרט הנוגע לזכאות מבוטח לגמלה, ולכן על המבוטח למסור פרטים רבים ולשתף פעולה עם חקירת המוסד..." עוד קבע בית הדין הארצי כי הסתרת מידע מהמוסד מהווה עילה לדחיית תביעה לגמלת הבטחת הכנסה (ראה 98 / 6-04 קדור מרזוק נ. המוסד, פד"ע לג, 385). בנסיבות אלו בהן התובעת הסתירה מידע מביטוח לאומי ומסרה מידע שיקרי, על אף שמדובר בגמלת הבטחת הכנסה, מצאנו כי יש לחייבה בהוצאות בגין הליך ממושך שניהל ביטוח לאומי וכאשר מצאנוה בלתי אמינה לחלוטין סוף דבר : אנו מקבלים את גרסת ביטוח לאומי כי בתקופה הרלבנטית לתביעה, חיה והתגוררה התובעת עם אחמד שהינו בן זוגה ואבי ילדה הקטן כזוג ולפיכך אנו דוחים את התביעה. התובעת תשלם לנתבע הוצאות בסך של 800 ₪ תוך 60 יום. אם לא ישולם הסכום במועד, ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועלהבטחת הכנסהבתים משותפים