דמי אבטלה מינימרקט

פסק דין 1. התביעה שבפני היא לדמי אבטלה על פי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995 (להלן - החוק). 2. התובע ואשתו ניהלו מינימרקט בשם "מיניכל שפע פז בע"מ". לתובע היו 99% ממניות החברה, ואשתו היתה בעלת 1% מהמניות. בחנות עבדו רק התובע ואשתו. עוד לפני פתיחת החנות, ניהלו התובע ואשתו חנות נברשות אשר נסגרה עקב קשיים כלכליים. 3. לצורך פתיחת החנות הנוכחית, מכרו בני הזוג את דירתם, וכאשר נקלעה החנות לקשיים כספיים, משכו מחסכונותיהם כדי לממן את ההוצאות. התובע ואשתו דיווחו על עצמם לרשויות המס כשכירים, ואף הוצאו עבורם תלושי משכורת. בפועל, לא קיבלו משכורות באופן סדיר, אלא משכו כסף במזומן לפי הצרכים. הסכומים אותם משכו - לא הגיעו אפילו לרמה של שכר מינימום. 4. בשלב מסויים, לא נותרה ברירה אלא לסגור את החנות, והתובע פנה לנתבע בבקשה לתשלום דמי אבטלה. תביעת התובע לתשלום דמי אבטלה נדחתה, בטענה כי לא היו יחסי עובד ומעביד בינו לבין החברה מיניכל שפע פז בע"מ. 5. התובע טען כי היה שכיר של החברה, ואף הביא אישור מרו"ח של החברה כי החברה הפסיקה פעילותה העיסקית ב- 30.5.99 וכתוצאה מזה פוטרו כל עובדי החברה כולל התובע. ב"כ הנתבע טענה כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין החברה לבין התובע. התובע ואשתו עבדו כעצמאים לכל דבר, השקיעו מכספם הפרטי כדי לממן את הוצאות החנות, התובע לא קיבל משכורת סדירה ואף לא תנאים סוציאליים, ולפיכך - אינו מבוטח בביטוח אבטלה כ"עובד". 6. כאשר נשאל התובע אם קיבל תנאים סוציאליים ענה: "אני לא קיבלתי דמי הבראה. ממי אני אקבל? גם ביגוד לא קיבלתי, מה ביגוד, יש לי בגדים". (עמ' 2 שורות 24-26). וכאשר נשאל התובע אם קיבל פיצויי פיטורין ענה: "איך אני אקבל פיצויי פיטורין כשיש הפסד". (עמ' 3 שורה 1). 7. הסוגיה הדנה במבחנים להגדרת יחסי עובד ומעביד בין בעל חברה לבין החברה, נדונה בדיון בל 2-182/97/ המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף צבי גרוסקופף, פורסם ב"עבודה ארצי" כרך לב(3) 115. שם נקבע כי יחסי עובד-מעביד בין פרט לבין חברה יכולים להתקיים במקביל להיותו של הפרט בעל מניות או מנהל בחברה. יחסים מקבילים כגון אלו אינם הכלל וקיומם מחייב אפשרות הפרדה מבחינת מהות הקשר המשפטי בין השניים; במיוחד כאשר עסקינן ב"מנהל" בחברה אשר טוענים כי הוא גם "עובד" החברה, מאחר שיש ליישב ניגוד לכאורה - בר המרות והנתון למרות הם אותו אדם. 8. לכלל כי מי שמבצע עבודה עבור חברה נחשב כ"עובד" החברה מספר חריגים: א. עובדי חברות משפחתיות והעובד אצל קרוב משפחה; ב. הדירקטור, בעלי המניות ובעלי שליטה בחברה כ "עובדים" של החברה. ג. חברת יחיד אשר משמעותה היא עצמאי המנהל את עסקו הזעיר באמצעות חברה, היחיד משמש הן כבעל מניות ודירקטור והן כעובד היחיד בחברה. 9. מטרת החריגים היא למנוע ניצול לרעה של הפיקציה המשפטית של חברה בע"מ וכן למנוע ניצול לרעה של שליטת בעלי המניות בחברה, וזאת - כאשר עיקר מטרתם היא להשיג מטרות המנוגדות לחוק. לגבי חריגים אלו, הטוען כי הוא בגדר "עובד", עליו נטל ההוכחה. 10. ההכרעה האם להחיל ביטוח אבטלה על קבוצה מסוימת נעשתה באמצעות שני מנגנונים משפטיים: א. הגדרת מיהו "עובד"; ב. "הרמת מסך" וקביעת היחסים האמיתיים בין האדם לבין החברה שבבעלותו. 11. באותו דיון נקבע כי יש לפרש את המונחים "עובד" ו"עצמאי" בחוק ביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995, הן על רקע היעדים הסוציאליים של ענף הביטוח נשוא הדיון והן בהתאם למימון שנקבע עבור אותו ענף ביטוח. אדם ייחשב כ"עובד" רק כאשר ניתן להפריד בין תפקידו כ"עובד" לבין תפקידו כבעל מניות ודריקטור. נטל ההוכחה במקרים החריגים מוטל על המבוטח התובע דמי אבטלה. 12. המבחנים לקביעת היותו של בעל חברה "עובד" לצורך ענף ביטוח אבטלה הם - האם ניתן לאבחן בין תפקידו ופעילותו של האדם כ"עובד" לבין פעילותו כדירקטור, בעל מניות או קרוב משפחה? האם הסדר העבודה בחברה הוא אמיתי או פיקציה? האם ניתן לקבוע מה היה שכרו של האדם כעובד? 13. כדי לקבוע אם התשלומים ששולמו לאדם היו בגדר "שכר" יש לבחון האם היה לתשלומים אופי של שכר קבוע ויציב, שכן - "עובד", בדרך כלל, מקבל שכר קבוע שגובהו עולה עם העלאת תוספת היוקר במשק, אינפלציה והתפתחות העסק. גובה התשלום שהוגדר כ"שכר עבודה" יכול להצביע על תשלום "שכר" או על החזר השקעות. יש לבחון האם קיים עירוב נכסים והכנסות בחברה, כך שלא ניתן לקבוע מהו "שכרו של בעל החברה, היינו: האם ישנה הקפדה על הפרדה בין התשלומים שהחברה משלמת לאותו אדם כבעל החברה לבין הכספים שהיא משלמת לו כ"עובד". 14. מהראיות שהובאו בפני עולה כי לא נתקימה הפרדה בין התובע לבין עסקו: התובע ואשתו עבדו לבדם בחנות, ולא העסיקו עובדים נוספים. התובע פעל על פי החלטותיו שלו, ולא היה נתון למרות של מנהל אחר כלשהו. לא ניתן היה להפריד בין ה"שכר" שקיבל התובע לבין כספי החנות, שכן - התובע ואשתו העידו כי היו מושכים במזומן מקופת החנות כספים לפי צרכיהם. התמורה שקיבל התובע לא היתה בעלת אופן של שכר עבודה והוא אף לא קיבל תנאים סוציאליים. 15. התובע ואשתו העידו כי התקיים "עירוב נכסים" בינם לבין החברה, וכי לא היתה הפרדה בין כספי החנות לכספם. יתר על כן - כאשר החנות היתה בקשיים, השקיעו התובע ואשתו משאבים מכספם הפרטי - תמורה שקיבלו עבור מכירת דירתם הפרטית. מדובר היה בעסק משפחתי, אשר לצורכי מיסוי הפך לחברה בע"מ, אך התובע ואשתו נהגו בו מנהג בעלים ולא התקיימה כל הפרדה בין העסק לבין נכסיהם המשפחתיים. 16. על פי כל האמור לעיל אני קובעת כי לא נתקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין החברה שניהל, ולפיכך - אין התובע מבוטח כ"עובד" בביטוח אבטלה ואינו זכאי לדמי אבטלה. התביעה - נדחית. אין צו להוצאות. דמי אבטלה