סעיף 158 לחוק ביטוח לאומי

פסק דין 1. בפני תביעה לתשלום דמי אבטלה. 2. הנתבע דחה תביעת התובעת לדמי אבטלה מהנימוק כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין החברה בה עבדה, ובהסתמך על סעיף 158 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995 (להלן-החוק). 3. לגרסת התובעת, בתקופה החל מתאריך: 01.04.96 ועד תאריך: 01.11.97, עבדה כפקידה בחברת ל.ז.מ. חברה לבנין בע"מ. (להלן: "החברה"). החברה הוקמה בשנת 1991, הינה בבעלות סלבין אלי, בעלה של התובעת, המחזיק ב - 99% ממניות החברה, ומשמש כמנהלה. ביתם של התובעת ובעלה ביישוב אורנית, שימש כמשרדי החברה מאז הקמתה. התובעת הגישה תביעתה לתשלום דמי אבטלה בתאריך: 05.03.98. (נ1/). 4. אמנם עצם העובדה שמדובר בבן משפחה אינה שוללת את אפשרות קיומם של יחסי עובד - מעביד (דב"ע זא/ 0-6 דורית שוורץ נ' המוסד פד"ע כג', 202 נד/ 02-267 המל"ל נ' אליהו אלחרר (לא פורסם). אולם נפסק כי "כאשר הצדדים ליחסי העבודה הם קרובי משפחה, יש מקום לבחון בקפידת יתר את טיב היחסים שנוצרו. האם היו אלה יחסים וולונטריים, התנדבותיים, או שנקשר קשר חוזי להסדרת מערכת זכויותיו של העובד. יש לתת את הדעת, בין היתר, גם לסימני היכר כגון: מסגרת שעות העבודה, השכר ששולם האם היה ריאלי או סמלי וכדו'". (ר' דיון מח/ 0-141 חנה גלנדאור נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ' ע' 98 וכן גם דב"ע לג/ 0-108 המוסד לביטוח לאומי נ' כץ, פד"ע ה' 31 דב"ע נג/ 0-87 חוה פינקלשטוק נ' המוסד פד"ע כו' 283). 5. לאחר בחינת חומר הראיות, וטיעוני ב"כ הצדדים מצאתי כי בדין נדחתה תביעת התובעת לדמי אבטלה מהטעם שלא נתקיימו יחסי עובד ומעביד בינה לבין החברה, וכפי שיפורט להלן: א. בין התובעת לבין החברה לא נערך חוזה עבודה המסדיר את תנאי העסקתה. (עמ' 2 לפרוטוקול). ב. בתצהירה מציינת התובעת כי במסגרת עבודתה עסקה, בין היתר, בעבודות ניירת במשרד החברה לרבות הנהלת חשבונות, תיוק, שיחות טלפון, קבלת הזמנות וכו'. על פי דבריה לחוקר המוסד (נ2/), גם בתקופה קודמת לתחילת עבודתה בחברה עזרה לבעלה בטיפול בניירת ובהזמנות מביתם ששימש כאמור כמשרדי החברה. עוד ציינה התובעת בפני חוקר המוסד כי עוד בטרם הוקמה החברה, העסיק בעלה, כעצמאי, מנהלת חשבונות שעבדה כשנתיים בשירות החברה בטיפול בניירת. ולאחר מכן הועברה הנהלת החשבונות לטיפולו של רואה חשבון חיצוני, רו"ח דהני. בעלה של התובעת בחקירתו הנגדית מסר כי: "כאשר ויקי עזבה, התובעת עשתה את עבודתה" (עמ' 4 לפרוטוקול). כך גם מסר לחוקר המוסד. (נ3/). גרסה זו אינה מתיישבת עם דברי התובעת בפני החוקר שכן עפ"י הודעתה "התחלתי לעזור לבעלי בצורה מסודרת ... לטפל בניירת להעביר לרואה חשבונות". והרי התובעת החלה לעבוד לגרסתה רק בחודש 04/96 בעוד שמנהלת החשבונות הפסיקה עבודתה כשנתיים קודם לכן. מכאן ניתן להסיק כי התובעת לא החליפה את מנהלת החשבונות בתפקידה בחברה. ג. בתצהירה ציינה התובעת כי פרט לעבודות משרדיות, אותן ביצעה מביתה כשעתיים כל יום לפני הצהריים, עסקה בביצוע שליחויות שונות, הבאת "חומרים לאתר הבניה, הסעת פועלים ערביים מאתר הבניה למחסום" חוצה שומרון, עבודה מול ספקים, לקוחות, רו"ח ועו"ד. לעדותה, עסקה בעבודות אלו, פרט לעבודה המשרדית כאמור במשך כל שעות היום, מהבוקר עד הערב. לעומת זאת, מחקירתה הנגדית כמו גם מהודעתה בפני החוקר עולה כי הבאת חומרים לאתר הבניה או הסעת פועלים, הן עבודות שלא נעשו באופן סדיר ומדי יום ביומו ע"י התובעת, אלא בהתאם לצורכי העבודה כפי שהיו מעת לעת, ובהתאם לבקשת בעלה. (עמ' 3 לפרוטוקול). כדבריה: "אם הייתי פנויה מעבודות הניירת יצאתי לעזרתו". (עמ' 3 לפרוטוקול), וכפי שמסרה בהודעתה לחוקר: "פרט לניירת מתי שבעלי רצה משהו ממני היה מתקשר אלי ושולח אותי להביא לו. זו הייתה צורת העבודה שלי". (נ2/). עוד ציינה התובעת בפני החוקר כי במסגרת תפקידה גם עסקה במענה לטלפונים מביתה או באמצעות הפלאפון במידה והייתה מחוץ לבית, וגם כיום "ממשיכה לענות לטלפונים אבל לא מעבר לזה". (נ2/). מכאן ניתן לומר שהתובעת לא עבדה במסגרת שעות קבועה וסדירה. יומן העבודה שהוצג ע"י התובעת אין בו כל פרטים כדי להצביע על מסגרת עבודתה או על שעות העבודה של התובעת. ד. לגרסת התובעת עבדה על בסיס משכורת חודשית ששולמה לה כמפורט בתלושי השכר. (ת1/). עיון בתלושי השכר מעלה כי כולם הופקו במועד אחד, ביום: 26.10.98, קרי כשנה לאחר מועד סיום עבודתה וכחצי שנה לאחר הגשת תביעתה למוסד. בהודעתה בפני החוקר ציינה התובעת: "לא הוצא עבורי שיק משכורת מדי חודש אלא בעלי משך כסף ונתן לי כמה שאני צריכה או שאני משכתי מהחשבון המשותף של העסק". (נ2/). בהודעתו בפני החוקר, ציין בעלה של התובעת: "משכורתה של סימונה לא שולמה בצורה סדירה אלא לפי הצורך כאשר הייתה זקוקה לכסף נתתי לה שיק של החברה". (נ3/). לא הוצג בפני ביה"ד כל מסמך לאישוש גרסה זו. בחקירתו הנגדית ציין מר סלבין כי אכן כך נהגו בפועל, ו-"עד גובה המשכורת". (עמ' 4 לפרוטוקול). מצב דברים זה אינו מאפיין אופן תשלום משכורת קבועה לעובד שכיר. מה גם, שלא הוצגו כל נתונים שהם לגבי גובה הסכומים ששולמו לתובעת עבור חודשי עבודתה, אופן תשלומם או מועד תשלום. ה. עצם תשלום דמי ביטוח לאומי הוא כשלעצמו, אין בו כדי להוות ראיה בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד. (ר' לענין זה דב"ע מז02-89/ המוסד נ' רוזנבאום, פד"ע יט', 29). ו. התובעת מודה כי לא קיבלה זכויות סוציאליות. (עמ' 4 לפרוטוקול). מתלושי השכר שהוגשו לתיק עולה כי התובעת, שעבדה כאמור מיום 1/4/96 ועד ליום 1/11/97, לא קיבלה תוספת יוקר כמתחייב לפי הסכם תוספת היוקר מיום 16/2/97 שהורחב בצו הרחבה (י"פ 4525 עמ' 3622). ז. התובעת מודה כי לא קיבלה פיצויי פיטורין מאחר והחברה נקלעה לקשיים כלכליים. מדברי התובעת בפני החוקר עולה כי כבר "בסוף חודש יולי או באוגוסט שנת 97, לא הייתה לבעלי יותר עבודה ולכן פיטר אותי". (נ2/). אם כך הוא הדבר, תמוה כיצד המשיכה התובעת כטענתה לעבוד עד ליום: 30.10.97 ולקבל משכורת כסידרה עד מועד זה. כמו כן בדב"ע נו/ 6-25 תע"ש- תעשיות לישראל בע"מ נ' קרן ההשתלמות למהנדסים בע"מ נקבע כי קשיים כלכליים אליהם נקלע המעביד אינם מקנים לו את הזכות להימנע מהפרשות תשלומים שהוא מחוייב בם על פי דין או מכוח הסכם קיבוצי לקופות גמל וקרן השתלמות (פד"ע לא 449). משכך קל וחומר כי קשיים כלכליים של מעביד אינם מהווים שיקול לגבי עובד שכיר הזכאי על פי דין לתשלום פיצויי פיטורין ממעבידו עם פיטוריו. 6. בנסיבות דנן, לאור האמור לעיל, הרי שהמסקנה המתבקשת מעובדות המקרה היא, כי לא נתקיימו בין התובעת לבין החברה בה עבדה יחסי עובד ומעביד כמשמעותם בחוק ובפסיקה וניתן לראות בעבודתה עזרה משפחתית בלבד. 7. אשר על כן - התביעה נדחית. 8. אין צו להוצאות. ביטוח לאומי