סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי

פסק דין 1. ביום 17.6.98 הגיש התובע לביה"ד תביעה כנגד החלטת הנתבע לפיה בשנת 1995 היה התובע עובד עצמאי כמשמעו בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה1995- (להלן : "החוק"), כניסוחו בתקופה הרלבנטית. כן ביקש התובע כי יבוטלו כל דרישות התשלום הנובעות מכך, וכי יוחזרו לתובע הסכומים ששילם בגין שנה זו, משהחלטת הנתבע נתקבלה בחוסר תום לב, חוסר סמכות ושלא כדין (שנת 1995 - להלן : "השנה" או "שנת 1995"). 2. התובע, רופא שיניים, עובד כשכיר וכן עובד הוא במרפאה. לטענתו : ב2.7.97- התקבלה אצלו דרישה לתשלום הפרשי שומה בגין שנת 1995, לפיה סווג כעצמאי בגין הכנסותיו מהמרפאה. נערכה פגישה בין נציגי הנתבע לבין התובע ורו"ח המייצג אותו, ובה נדונה השגה שהגיש. לאחר מספר חודשים הודע לתובע כי אם ישלם הדרישה לשנת 1995 - יבוטלו הקנסות שהושתו עליו. משיקולים של תזרים מזומנים, ומשהתובע היה חב בתשלומים גם בגין השנים 1996 ו1997- (לאור שינוי במעמדו והפיכתו ב1996- ל"עובד עצמאי") ומשעמדה שנת 1997 להסתיים - החליט התובע לשלם התשלום הנדרש. התובע פנה לנתבע וביקש כי יערך לו חשבון בגין השנים 95, 96, 97, וכי בכפוף לביטול הקנסות ישלם התשלומים בהם חב. התובע לא נדרש לוותר על זכותו להגיש תובענה לביה"ד. לאחר קבלת כל שומות המס ומסמכים נוספים ערך הנתבע חישוב ולאחר ביטול הקנסות, שילם התובע את מלוא הסכומים, גם ביחס לשנת 1995. לאור חלופי רו"ח של התובע - ביקש התובע לקבל בכתב ההחלטה בהשגה שהגיש. בתגובה הודיע הנתבע כי הוא מבטל את ביטול הקנסות, לא רק ביחס לשנת 1995 אלא אף לגבי 1996 ו1997- לגביהן לא היתה מחלוקת. בשנת 1995 עבד התובע במרפאתו פחות מ12- שעות שבועיות בממוצע ומשאין חולק כי אין חלה עליו תקנה 15 (קרי : הכנסותיו כשכיר עולות על הכנסותיו במרפאה) - אין הוא עונה להגדרת "עובד עצמאי" בשנה זו. 3. הנתבע בהגנתו טען כדלקמן : התובע עבד במרפאתו כעצמאי. נטל ההוכחה על התובע. ניתן לסתור הצהרת התובע לפיה עבד פחות מ12- בשבוע בממוצע. התובע קיבל הסבר לדחיית ההשגה שהגיש. ביטול הקנסות התייחס לשנת 1995 וכך אף ביטולו של זה. התובע היה עובד עצמאי בשנת 1995 ומשכך, בדין נדרש לדמי ביטוח כעובד עצמאי. שעות עבודתו של התובע נקבעו לאחר בדיקת שעות הקבלה, מספר הלקוחות ולפי יומנו של התובע. 4. בדיון במעמד הצדדים עתרה ב"כ התובע להחלפת סדר הבאת הראיות, בטענה כי הנטל מוטל על המל"ל. לאחר שנתקבלו עמדות הצדדים - הוריתי כי סדר הבאת הראיות יהיה כמקובל, ומנימוקי הנתבע. 5. בתצהירו טען התובע כי יומיים בשבוע עבד כשכיר, ובמשך יומיים ורבע בשבוע עמדה לרשותו מרפאת שיניים ובה כיסא טיפולים אחד. משחלק העבודה עם רופא ושיננית - זו בלבד היתה מסגרת הזמן ש"הוקצבה" לו. לדבריו, המרפאה עמדה לרשותו במהלך השבוע כדלקמן : יום א' - ½ יום (בוקר) יום ב' - ½ יום (ערב) יום ה' - למעט הפסקת צהריים בת כשעתיים יום ו' - ½ יום לסירוגין פעם בשבועיים ------------------------------------------------ סה"כ ¼ 2 ימים בשבוע. התובע טען כי עבד פחות מ12- שעות בממוצע בשבוע, ולהוכחת טענתו צירף את יומני המרפאה (של כל העובדים בה), והבהיר כי בחלק מהזמן בו עמדה המרפאה לרשותו לא עבד בפועל, כשהתורים נקבעים מראש, וחלקם מתבטלים (תור שבוטל סומן ביומן המרפאה - במקור - במרקר צהוב), ובנוסף נעדר בשל חופשות, חגים, השתלמויות וכו'. עוד טען כי הכנסתו כשכיר היא 104,327 ש"ח בעוד שהכנסתו מעבודתו במרפאה היא 103,059 ש"ח. לאור כל אלה - עתר התובע לקבוע כי לא היה עובד עצמאי כהגדרתו בחוק, ומשכך - אינו חייב בדמי ביטוח לשנה זו. התובע מלין גם על "התנהלות" הנתבע עת נקט נגדו פעולות גביה, נתן החלטה טלפונית בהשגה שהגיש, לא ערך ביקורת לשעות עבודתו במרפאה, והחליט לבטל את החלטתו, המבטלת קנסות שהוטלו על התובע, ובדרישתו כי התובע יתחייב שלא לפנות לביה"ד כתנאי ל"השבת המצב לקדמותו" (קרי : ביטול הקנסות) - בכל אלה נהג הנתבע שלא בתום לב ובחוסר סבירות. 6. התובע נחקר ובעדותו הבהיר כי כשכיר עבד כ12- שעות בשבוע נטו, כי הכנסותיו ב96- לעומת 95 עלו בכ100%-, וכך גם בין 1996 ל1997-, והכל משיכול היה טוב יותר לנצל הזמן שברשותו במרפאה והיו לו יותר מתרפאים. עוד הבהיר שמסגרת השעות היתה כדלקמן : ביום א' : 9:30 - 13:30 (4 שעות) ביום ב' : 15:00 - 20:00/19:30 (4:30 - 5 שעות) ביום ה' : 9:00 - /13:00 12:30, 16:00 - 19:00 / 19:30 (6:30 - 7:30 שעות) ביום ו' : 9:00 - 12:30 (פעם בשבועיים - 3:30 שעות) וסה"כ 18 - 20 שעות בשבוע עבודה, וכי לא היה במרפאה בכל שעות המסגרת הנ"ל. לבקשת ב"כ התובע ובהסכמתה האדיבה של ב"כ הנתבע הוגשו סיכומי הצדדים בכתב. לצערי בשל עומס בהדפסות - התעכבה הדפסת פסה"ד. 7. ולהכרעתי : א. אין מקובלת עליי טענת התובע כי נטל הראיה הוא על המל"ל. ראוי להעיר כי יש להבחין בין סדר הבאת הראיות לנטל הראיה ואין האחד נכנס ב"נעלי" האחר. יתר על כן, בענייננו, קיבל על עצמו התובע בהסכם אליו הגיע עם המל"ל עת ביקש לשלם חובו לשנת 1995 בכפוף לביטול הקנסות, ולאחר השגה שהגיש בענין מעמדו ובאמצעות רו"ח מטעמו - מכללא - כי מעמדו כעובד עצמאי. בענין זה - אין להקיש מענין ארז או מענין חלבי, ובכל הכבוד אף לא מהאמור בספרו של כבוד הנשיא השופט בדימוס גולדברג (בעמ' 46 א'), שכן, סבורני, בכל הכבוד, כי התובע קורא בהם פנים שאין בהם. בענין ארז לא הועבר נטל הראיה - מראשיתו - למל"ל ואף לא נקבע כי יש לשנות סדר הראיות (ענין שנותר אקדמי בהליך הערעור, ר' ס' 14 א', דעת המיעוט). כבוד ביה"ד הארצי לא הפך קביעת הערכאה הדיונית לפיה על המבוטח להביא ראשית ראיה (ולא מוטל עליו כל נטל ההוכחה), ואז עובר הנטל למל"ל להביא ראיות לסתור (הציטטה שבסעיף 5 לפסה"ד). עוד ראוי לציין כי דעת הרוב בפסה"ד (סעיף 11) אינה דנה עקרונית לכאן ולכאן אלא חוזרת על הכלל לפיו "המוציא מחברו - עליו הראיה". בענין חלבי קובע כבוד הנשיא גולדברג כי נטל ההוכחה בענין התקיימות התנאים להיותו של אדם "עובד עצמאי" הוא על המל"ל וזאת בהסתמך על הנאמר בענין ארז. אציין כי בענין חלבי התשתית העובדתית כללה הצהרה של המבוטח כי עבד "פחות מ12- שעות בשבוע" והמל"ל טען כי "מידת ההגיון" מחייבת אחרת. בענייננו - שאני : התובע, לאחר שהגיש השגה על חיובו בדמי ביטוח כעובד עצמאי בשנת 1995, ולאחר שנפגש יחד עם רו"ח מטעמו עם נציגי הנתבע - הסכים לשלם את דמי הביטוח, בכפוף לביטול הקנסות. התובע הגיע עם הנתבע להסכם שמשמעו כי מצהיר הוא שהגדרת "עובד עצמאי" חלה עליו! אין מדובר במי שבהיסח הדעת ובלי משים פעל עפ"י שומה שנקבעה או מעמד שנקבע. מדובר במבוטח שלווה ביעוץ של רואה חשבון, שהגיש השגה על קביעת המעמד, שנפגש בעניינה לבירור עמדות - ושלאחר כל אלה, שלא בכפייה או באילוץ אלא מתוך בחירה מדעת - הסכים לתשלום דמי הביטוח לשנת 1995, ולא - למצער - תחת מחאה! משהגיע התובע להסכם - מכללא הצהיר כי אכן עובד עצמאי הוא! בל נשכח גם כי התובע הוא הוא שעשה כן, בכפוף לתנאי שהציב לפיו יבוטלו הקנסות שהוטלו עליו לשנה זו (נספח ה' לתצהירו, ס' 11 לתביעתו) ואין חולק כי כך אכן פעלו הצדדים, והושג הסדר תשלומים (נספח ו' לתצהירו). בנסיבות אלה - מונח על כתפי התובע נטל, שאיננו נטל של ראשית ראיה כנקבע באסמכתאות אליהם הופניתי, אלא נטל להוכיח. משנעשה רישומו של התובע עפ"י הצהרתו (שבהסכם) - עליו הנטל להוכיח מעמדו. ב. בהקשר זה ראוי להזכיר כי יש אולי טעם מסויים בטענת התובע כי החלטת הנתבע (מנהל סניף הרצליה), המבטל החלטתו בדבר ביטול הקנסות - אינה סבירה וחסרת תום לב היא. "מסוים" - משסבורני כי די היה בהודעת הנתבע לתובע לפיה אם "משיג" התובע או חוזר בו מההסכם ומהסדר התשלומים אליו הגיעו הצדדים - משמתבטל ההסכם - מאליו מתבטלת ההחלטה המבטלת הקנסות ובהכרח "חוזר לקיום" החיוב בקנסות. מדובר היה בתנאי מתלה, תנאי שהתנה התובע עצמו, שבקיומו מבקש הוא להתקשר בהסכם. בפועל, מבקש התובע לבטל הסכם אליו הגיע משיקוליו-הוא משיקולי כדאיות עסקה - כשאין הוא מעלה כל טענה שתאפשר ביטולו של הסכם! ראיתי לנכון להזכיר ענין זה אף כי לא הועלה בפניי. בל נשכח עוד כי הנתבע גוף ציבורי הוא, הפועל עפ"י חוק וחב הוא בחובת תום לב וסבירות בפעולותיו, ודאי בפעולה שאינה מפלה מול פעולותיו כלפי מבוטחים אחרים! בהקשר זה - כשהמבוטח (ולא הנתבע) מבקש לבטל הסכם שנקשר - אין לראות את הנתבע קשור בהסכם. בל נשכח כי אם יקבע ביה"ד - כעתירה שבפניי - כי אין התובע "עובד עצמאי" בהכרח חיוב הקנסות בטל מאליו. לאור האמור - אין מדובר בחוסר תום לב או בחוסר סבירות. התובע בפועל מבקש לבטל הסכם ואם יתבטל, יתבטל לכל תנאיו. אין מדובר בהסכם בו מוותר הוא על זכות הפנייה לביה"ד, אלא בהסכם לפיו התובע, כעובד עצמאי, משלם דמי ביטוח ללא קנסות. לו אכן דרש הנתבע מהתובע, כתנאי להסכם, לוותר על זכותו לפנות לביה"ד - היתה מתעוררת שאלת תום הלב, לבד מן השאלה בדבר תוקפה (העדר תוקפה) של התחייבות כאמור. משכך - נדחית טענת התובע לפיה יש בהתנהגות הנתבע התנהגות בלתי סבירה או חסרת תום לב. אפנה עוד בהקשר זה לפעולת הנתבע כמתחייב מהוראת סעיפים 359, 364, 370 לחוק, ולחובתו של הנתבע שאינו רשאי לעשות בכספים כבשלו (דב"ע לה0-22/ המל"ל נ' כרמלי). ג. רואה אני לומר כי ספק בעיניי אם ניתן לומר על התנהגות התובע כמתואר לעיל כהתנהגות בתום לב. אמנם על הנתבע כגוף ציבורי-שילטוני מוטל נטל משמעותי וכמתחייב ביחסיו עם האזרח-המבוטח. אך, לטעמי, נטל להתנהגות כאמור חל גם בהתנהגות המבוטח כלפי הנתבע. כאן, כאמור, בהקשר שינוי מייצג, מבקש התובע בפועל לבטל הסכם, לחזור בו מהסדר אליו הגיע עם הרשות ושבפועל כבר התממש וקויים! אין דנה אני בשאלת "שינוי מצב לרעה" ואף - ובצדק - אין הנתבע טוען לכך. אך בהחלט עולה שאלה בדבר תום לבו של התובע בהקשר זה. אין צורך בהליך זה להכריע בסוגיה זו משלא נטענה ככזו ע"י הנתבע ומשהצדדים עתרו להכרעה בסוגיה העיקרית והיא הנכנס התובע בגדר "עובד עצמאי" כהגדרתו בחוק. ד. טוען התובע כי עבד פחות מ12- שעות בשבוע בממוצע. בטענתו סומך הוא על שנקבע בענין ארז לפיו בעבודה בפועל עסקינן ולא בנכונותו לעבוד. בפס"ד ארז נקבע בדעת הרוב כי התנאי הנדרש הוא "לעיסוק בפועל בעיסוקו 12 שעות". כך נקבע, על רקע העובדות שתוארו, משענין לנו בעובד שכיר שב"ספיח" עתותיו היה עצמאי, ולאור עדותו של עו"ד ארז, לפיה עבד 41 שעות בשבוע כשכיר, אין לו רישום לשעות עיסוקו כעצמאי ואף לא שעות קבלה מיוחדות לכך - ועדותו לא נסתרה, ועמדה במבחן הסבירות. בענייננו - טוען התובע ואף מציג (נספח א' לתצהירו) את יומן המרפאה (הכולל את עבודתו במרפאה). משמע, אין כל קושי לבחון עובדתית שעות עבודתו. בהכרח, אין עוסקים אנו "בהערכה" או "בניחוש" אלא ברישום ברור ומדויק (ומכל מקום לא נטען אחרת) - הנבחן בדיעבד. משכך - אין צורך לטעמי בעדות הנתבע, ואין כל רבותא בהעדרה. בל נשכח עוד כי נקבע לעיל כי הנטל - בשונה מענין ארז - מוטל על התובע להוכיח (ולא כראשית ראיה, שאז מועבר הנטל למל"ל) כי אינו עוסק בעיסוקו כעצמאי לפחות 12 שעות בשבוע בממוצע. בתצהירו ובעדותו אישר התובע כי המרפאה עומדת לרשותו ¼ 2 ימים בשבוע, 17 - ½ 18 בשבוע. בסיכומיו טוען הוא כי מדובר אך במסגרת שעות קבלה של 16.75 - 18.25 לשבוע. יש, איפוא, לבחון אם אכן עבד התובע כהגדרת החוק. לטעמי, שונה עניינו של התובע מעניינו של עו"ד ארז - התובע שבפניי מעמיד עתותיו - המוגדרות לעבודתו. אין הוא עוסק, כטענתו, ברפואת חירום אלא ברפואה אלקטיבית, מתוכננת וידועה מראש, במרפאה ברמת אביב. התובע מתגורר בהרצליה. ודאי אם התבטל תור בין השעות 16:00 ל17:00- - אין הוא פונה לביתו למנוחה/לאכילה, שהרי ידיעת דיינים היא כי הזמן כולו "יוקדש" לנסיעה (ומכל מקום אין בפניי עדות אחרת). ואם פנה להתרעננות, לשתות או לאכול דבר מה במהלך יום העבודה, האמנם לאו זמן עבודה הוא?! ואם פנה לרו"ח מטעמו לפגישה או לשיחה טלפונית - האם נאמר כי אין זה "זמן עבודה"?! בתוך עמנו חיים אנו - לפעמים, מתאחר מעט המטופל. לעתים, עיכוב זה "נגרר" לתורים במשך יום שלם. לעתים, הרדמה אינה משפיעה על המטופל. נדרשת זריקה נוספת או המתנה ארוכה יותר עד שתשפיע. לעתים, נדרש טיפול נוסף - שונה לזה שתוכנן. לעתים, בצילום מתגלה כי טיפול שתוכנן לשן אחת (לדוגמא, סתימה) נדרש אף בשן הסמוכה. האם במהלך ההרדמה המקומית לאחת - לא תתוקן השניה?! יתר על כן, לא אחת מתבטל תור בהתראה קצרה, כזו שאינה מאפשרת זימונו של מטופל אחר במשבצת הזמן - האם נאמר כי מרגע שסיים התובע לטפל במטופל האחרון (והבא לא הגיע או ביטל תור) נאמר כי "חדל" התובע מעבודתו, ואם ישב סתם כך במרפאתו - לאו "עובד" עצמאי הוא?! ואם חלילה במהלך זמן זה היה נפגע - נדקר, נחבל מכיסא, מתרגז במהלך ויכוח עם הפקידה/רואה החשבון, ספק כלשהו - האמנם היה נכון לקבוע כי אין זה חלק מזמן עבודתו?! האמנם פגישתו של התובע ביום 9.11.97 עם רו"ח מטעמו ועם 2 נציגי הנתבע (סעיף 9 לתביעתו) לאו זמן עבודה הוא?! בל נשכח כי יראו תאונה כתאונה שארעה תוך כדי עבודה אם ארעה במסגרת הזמן שבין תחילת העבודה ביום מסויים ובין גמר העבודה באותו יום שעה שעשה מהדברים שסביר כי יעשה בזמן עבודה (דב"ע נז0-42/ שטרן נ' המל"ל - לעצמאי, ודב"ע נא0-144/ שפירא נ. המל"ל - לגבי שכיר). האמנם מדבר המחוקק בחוק בשתי לשון - האם לצורך קביעת מעמד נאמר כי אין זה זמן עבודה ולצורך ביטוחו כנגד פגיעה בעבודה - נאמר זמן עבודה הוא?! (ראה גם דב"ע לד0-162/ אדמונד נ. המל"ל). - סבורני בכל הכבוד שאין זה כך! די באמור לעיל כדי לדחות התביעה, שכן, לטעמי, עבד התובע בממוצע לפחות 12 שעות בשבוע והוא בבחינת עובד עצמאי. ה. בכפוף לקביעתי זו יש לבחון עניינית עד כמה אכן ענה התובע על הגדרת עובד עצמאי. עיון ביומן מלמד (ואין בפניי עדות - ראיה אחרת) כי שעת התחלת העבודה של התובע אינה בהכרח 9:00 או 9:30 כטענתו אלא גם קודם (ראה, למשל, 6.1.95, 19.1.95, 23.1.95, 29.1.95, 2.2.95), וראה גם שעת התחלה ביום ב' 13:00 ולא 15:00 (30.1.95). ושעת סיום אינה בהכרח 19:00 או 19:30 אלא גם אח"כ (26.1.95, 2.2.95 וכן 20.2.95). באופן ברור אין צורך בהמשך בחינתי את היומן, ולו משום שאל לביה"ד להפוך "לבלר" לצדדים. די בדוגמאות הספורות שהפניתי אליהן כדי ללמד כי "שעות המסגרת" שנקב בהן התובע בעדותו אינן כה נוקשות ובהכרח יתכן - ואירע כך בפועל - כי החל קודם או סיים אח"כ, כפי שיתכן שהחל לאחר שעות המסגרת וסיים לפניהן. עוד ראוי לציין כי במהלך ינואר-פברואר ניתן להבחין ברישומים בדבר "ירום בחופש" שאינם ברורים ואין לדעת אם נמחקו או נותרו ביומן. ניתן ללמוד מהיומן כי מטופלים של התובע נרשמו ביומן בשעות שאינן שעות המסגרת של התובע - ואין לי אלא להבין כי טיפל בהם בשעות "שאינן שעות המסגרת שלו". התובע אף לא הסביר האם לדוגמא ביום ה' בין השעות 13:00 ל16:00- עובד הרופא האחר או השיננית בפועל במרפאה, כך שאין לדעת אם מטופלים הרשומים לדוגמא ב15:00- הם שלו או של אחרים. בנסיבות אלה - איני מתייחסת לאלה. יחד עם זאת - אזכיר כי מטופלת, לדוגמא מיום ו' (10.3.00 שעה 10:00), רשומה אף ליום ה' שעה 14:30 (23.3) - כך שברור לכאורה מיומן הטיפולים כי אף בשעת ההפסקה ביום ה' עבד התובע (ולא, כטענתו, לא עבד בין 13:00 ל16:00-!). אזכיר עוד כי התובע לא סיים בפועל עבודתו ב13:30-, אם קבע להתחיל טיפול לשעה זו או לשעה 13:45, והוא הדין בשעות הסיום האחרות. למדתי עוד כי אכן שעות המסגרת אינן כה ברורות, מהעובדה כי לדוגמא בחוה"מ פסח ב19.4- עבד התובע במרפאה בבוקר. רואה אני להעיר עוד כי נכון נהג התובע בהציגו יומן טיפולים, אך לא די בכך כדי לספק גירסה עובדתית, ודאי לא ראיה ברורה. לאור כל האמור ולאור קביעתי העקרונית דלעיל, ומשעולה משעות המסגרת כי יש בהן יותר מ12- שעות בממוצע בשבוע ומשעולה כי המסגרת "נפרצה" לעתים מזומנות - שוכנעתי כי עבד התובע בממוצע לפחות 12 שעות בממוצע בשבוע. ו. הכנסה - מחלוקת נוספת נפלה בין הצדדים : האם הכנסת התובע כשכיר עלתה על הכנסתו כ"עובד עצמאי" במרפאתו, או שמא פער ההכנסה מחייב בכל זאת תשלום דמי ביטוח, כמתחייב מתקנה 13 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח) התשל"א1971- (להלן : "התקנות"). התייחסותי לענין זה הינה למען הזהירות שכן משנקבע כי התובע "עובד עצמאי" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, ממילא חלה עליו תקנה 13 לתקנות. לו נקבע כי התובע שכיר בלבד ובעבודתו במרפאה אינו נכנס בגדרי הגדרת "עובד עצמאי" היה ראוי לבחון אם חלה עליו תקנה 15 לתקנות. לטענת התובע, אין תקנה 15 חלה עליו, שכן אינו עונה על הגדרת "עצמאי" שבתקנה זו - ולא היא. תקנה 15 אינה חלה על מי שעונה על הגדרת "עובד עצמאי" אלא על מי שעונה על הגדרת "שאינו עובד ושאינו עובד עצמאי". הכנסת התובע ידועה ומוגדרת, שהרי הוגשו שומותיו. אין הצדדים חלוקים על סכומי הכנסותיו של התובע מהמקורות השונים. משכך, ומשקבעתי כי במרפאתו - התובע הוא "עובד עצמאי", ומשהכנסתו זו עולה על הקבוע בלוח א' - חב התובע בדמי ביטוח כמתחייב מתקנה 13 לתקנות. ראוי להעיר כי הנתבע לא חייב התובע בדמי ביטוח עפ"י תקנה 15, ומכל מקום לא הובאה כל ראיה כזו בפניי. עוד ראוי להעיר כי אין מדובר במי שלא ענה להגדרת "עובד עצמאי" לפי תקנה 15, כטענת התובע (סעיף 6 לתביעתו), אלא בהיותו "עובד עצמאי" הוצא מתחולת תקנה זו. בנסיבות אלה אין מקום לדון בטענה בדבר "סבירות" גובה ההכנסה. אעיר רק כי בהחלט סביר והגיוני, כי העוסק כעצמאי פחות שעות מעבודתו כשכיר, תהא הכנסתו כעצמאי גבוהה מהכנסתו כשכיר. עוד ראוי להעיר כי התקנות דנות בגובה הסכום, ופער זעיר - עדיין פער הוא! ז. לאור כל האמור - נדחית התביעה. אין צו להוצאות. ביטוח לאומי