החלטה 1. ביום 2.3.00 הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב תביעה כדי להוסיף נתבעת נוספת (להלן : "הנתבעת הנוספת"). התובעת טוענת כי נודע לבא-כוחה כי בכתובת משרדה הרשום של הנתבעת מצוי אף משרדה הרשום של הנתבעת הנוספת וכי 3 בעלי המניות של הנתבעת הנוספת הם שני בעלי המניות של הנתבעת. משאין התובעת יודעת מי העסיק את הנתבע, ומשמדובר בשתי חברות העובדות בכפיפה אחת, בבעלות אחת, נדרש צרופה של הנתבעת הנוספת כנתבעת, כדי לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בשאלות הכרוכות בתובענה, שאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין. 2. הנתבעת הגישה "על דעת" הנתבע תגובת המשיבים לבקשה. המשיבים טוענים כי דין הבקשה להדחות בנימוקים כדלקמן: א. אין הבקשה נתמכת בתצהיר, אף שמעוררת היא שאלות עובדתיות. ב. היה על התובעת להגיש בקשה קודם לכן, כשמבעוד מועד ידעה טענות ההגנה, ואף החזיקה בנסח רשם החברות עוד מ- 26.1.00 ומשכך, כל מטרת הבקשה היא עיכוב הדיון. ג. מדובר בבקשה טורדנית שתאריך ותסרבל הדיונים. ד. התובעת יודעת כי הנתבעת היא מעבידתה כעולה גם מתביעתה בתיק נוסף (914615/99), מתלושי השכר וממכתב הפיטורים, וכי סמכות ביה"ד מוגבלת למעביד, ואין די בטענות סתמיות וללא תשתית עובדתית כדי לקנות סמכות נגד מי שאינו מעביד. משברור גם מעמדת התובעת כי הנתבעת היא המעבידה וכי לא היו קשרי עובד-מעביד בינה לנתבעת הנוספת - אין מקום לבקשה. ה. משנושא ההליך הוא נושא בעל היבט פלילי, לא ניתן להרים מסך בין תאגידים ועל ביה"ד לפרש בצמצום סמכותו. ו. החוק אינו מאפשר מסע דיג לאיתור מעבידים אלא עוסק במעביד הישיר, ודאי כשעסקינן במשמעות עונשית. ז. כתב התביעה המתוקן אינו מקים עילה ולו לכאורית כנגד הנתבעת הנוספת, ובטענותיה הסתמיות מנסה התובעת להרים מסך בין 2 חברות שהינן ישויות נפרדות, וללא תשתית למעבידים במאוחד או במשותף, ודאי כשאין ניצול לרעה של מסך ההתאגדות. ח. אין די במשרד רשום או בהחזקת מניות כדי להפוך הנתבעת הנוספת למעביד. ט. צרוף הנתבעת הנוספת לא ייעל ולא יקל על הדיון אלא יכביד, ואין להתירו כשלא ניתנה תשתית עובדתית שתצדיק התיקון. 3. לאחר ששבנו ושקלנו טעוני הצדדים בפנינו - ניתנת הכרעתנו : א. התביעה שבפנינו הוגשה בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח- 1998 (להלן - "החוק"). טוענת התובעת בתביעתה המתוקנת כי הנתבע הטרידה מינית והתנכל לה - כהגדרתם של אלה בחוק, ולהיות המעשה - עוולה אזרחית (סעיף 6). עוד טוענת התובעת כי עבדה אצל הנתבעת, כי הנתבע הינו חשב הנתבעת, שהחל לעבוד בנתבעת או בנתבעת הנוספת בשנת 1998. עוד טוענת היא כי הנתבעת והנתבעת הנוספת פעלו בניגוד לסעיף 3 לחוק וכי "כמעבידות של עשרות עובדים פעלו בניגוד לס' 8 לחוק" (פרסום תקנון). התובעת עותרת לחיוב הנתבעת והנתבעת הנוספת בהפר חובה חקוקה שבחוק. ב. סעיף 10 לחוק קובע סמכותו היחודית של ביה"ד לעבודה בהליך אזרחי לפי סעיפים 6, 7 ו- 9 לחוק, משמע: ניתנה לביה"ד לעבודה סמכות יחודית לדון בעוולות אזרחיות, עפ"י פקודת הנזיקין, בעניינים בהם הוטרד עובד או התנכלו לעובד במסגרת יחסי העבודה, בין שהמטריד/המתנכל הוא המעביד ובין שהינו ממונה מטעם המעביד. הנה כי כן ראה המחוקק להרחיב סמכותו של ביה"ד לעבודה, ע"י שהוסיף לתחום סמכותו עוולות אזרחיות, נוספות לאלה שנזכרו בסעיף 24 לחוק ביה"ד לעבודה התשכ"ט1969- (להלן:"חוק ביה"ד"). ג. בהעניקו הסמכות היחודית לביה"ד לעבודה ראה המחוקק להחיל הוראות סעיפים בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח1988- (להלן: "חוק ההזדמנויות") ולענייננו נפנה לסעיפים 12, 13. ד. אין צורך להזכיר כי בענינים בהם ניתנה סמכות יחודית, תפרש הערכאה את סמכותה בצמצום. בענייננו הוענקה הסמכות לביה"ד ביחס לאותם מעשים שנטען כי נעשו כלפי עובד, במסגרת יחסי העבודה. המחוקק אינו קובע כי המעביד אחראי בגין מעשה שנעשה במסגרת יחסי עובד-מעביד אלא במסגרת יחסי עבודה, שהינו מושג רחב יותר. משמע - המחוקק ראה להקנות סמכות לביה"ד לעבודה בגין חשיפת העובד לעוולות הנ"ל במסגרת יחסי העבודה. אין התובעת טוענת כי הוטרדה מינית ע"י מי מהנתבעות, אלא כי אלה לא קיימו חובתן לנקוט אמצעים (סעיף 7 לחוק), וכי לא פרסמו תקנון (סע' 8 לחוק). ה. עילת התביעה כנגד הנתבעת הנוספת מבוססת על חובתו של מעביד לנקוט באמצעים סבירים למניעת העוולות ומכח סעיף 10 (א) (3) לחוק הקובע כדלקמן: "לבית הדין לעבודה תהא סמכות יחודית לדון בהליך אזרחי לפי סעיפים 6, 7 ו- 9 שעניינו אחד מאלה: (3) אחריות מעביד כאמור בסעיף 7 בשל הטרדה מינית או התנכלות שעשה ממונה מטעם המעביד לעובד, או לעובד אחר במסגרת יחסי העבודה". אין המחוקק קובע הסמכות ביחס "לעובדו" - כפי שקבע בסעיף משנה (1), אלא מתייחס הוא לעוולות שנעשו לעובד. די לטעמנו בכך, כדי לומר כי המחוקק ראה להעניק סמכות יחודית לביה"ד לעבודה בעניינים שבהם טוען עובד לעוולה שנעשתה בו ע"י אחר, ושמעביד לא נקט באמצעים סבירים כדי למנוע הטרדה מינית/ התנכלות במסגרת יחסי עבודה ע"י עובדו/ממונה מטעמו. משטוענת התובעת כי הנתבע הינו עובד של הנתבעת או של הנתבעת הנוספת ומשטוענת היא כי הנתבעת הנוספת לא קיימה חובתה שבסעיף 7 לחוק ומשמדובר בעוולות במסגרת יחסי העבודה - קמה לביה"ד הסמכות לדון. ו. נפנה לעובדה כי סעיף 7 אינו יוצר חובה לנקיטת אמצעים כלפי עובד של המעביד, אלא חובת המעביד אבסולוטית - היא למניעת העוולות ע"י עובדיו-הוא/ממונים מטעמו במסגרת יחסי עבודה, ובהתעלם מהשאלה כלפי מי בוצעו העוולות ! ולו ספק היה בלבנו שכך - ואין כזה - מבהיר סעיף משנה (ג) כי מעביד שלא מילא חובותיו יהיה אחראי לעוולה אזרחית, כאמור, שעשה עובדו/ממונה מטעמו, במסגרת יחסי העבודה. מעניין לציין כי בסעיף 7 אין כל אזכור "לעובד" שנטען שנעשתה בו העוולה ! אין ספק כי המחוקק ראה להחמיר עם המעביד ולהטיל עליו אחריות למעשה עובדו/ממונה מטעמו, אחריות רבתי מעצם היותו מעביד - ותו לא ! ז. לתובעת עילת תביעה עצמאית כלפי מעבידה (המעביד שלה) ועילת תביעה עצמאית ואחרת כלפי מעבידו של הנתבע, שהיא הנתבעת הנוספת. בהתאם לעילות נפרדות אלה, נגד מעבידה ונגד מעבידו של "המטריד/המתנכל" - הוגשה הבקשה לתיקון התביעה. ח. סעיף ההגדרות בחוק מגדיר המונח "מסגרת יחסי עבודה" כדלקמן: - "מקום העבודה, מקום אחר שבו מתנהלת פעילות מטעם המעביד, תוך כדי העבודה, או תוך ניצול מרות ביחסי העבודה בכל מקום שהוא". שוב רואים אנו כי הזיקה של ביה"ד לעוולות שהוספו לסמכותו, לא מבוססת על קיום יחסי עובד מעביד בין המעוול לנילון אלא על קיומו של משולש בו הבסיס לעוולה הוא "מסגרת יחסי עבודה". כך למשל, אם בוצעה העוולה ע"י עובד מס הכנסה המבצע ביקורת מס אצל מעביד פרטי, תהא לבי"ד זה סמכות בתביעה כנגד המדינה כמעסיק, אם לא פעלה כחובתה בסעיף 7 ואותו עובד מדינה ביצע עוולה, כאמור בחוק. ט. לאור האמור - אין מדובר כלל בשאלה מיהו המעביד של התובעת אלא מיהו המעביד של הנתבע, ועיון בכתבי הטענות של הנתבעים אינו נותן מענה ברור לתהייה שבענין זה. אין מדובר כטענת הנתבעים בתגובתם (סעיף 4.1) כי הסמכות חלה בקשר להטרדה שארעה לעובדו. כפי שהסברנו לעיל, הסמכות ניתנת כלפי המטריד לעובדו, וכלפי מעביד שהינו אחראי להטרדה של עובדו לעובד ! עיון בתקנון המוצע אף הוא מלמד על קשר של "מסגרת יחסי העבודה", ללא קשר יחסי עובד-מעביד כגורם ה"רוכש" סמכות. י. נעיר עוד כי אין עניין לנו במשמעות עונשית כטענת הנתבעים אלא בעוולה אזרחית בלבד. ממילא בנסיבות אלה אין מדובר בהרחבת הסמכות או ביצירת חבות. עוד נעיר כי התובעת אינה טוענת כלל להרמת מסך בין הנתבעת לנתבעת הנוספת, או להעסקה במאוחד או במשותף, ואף לא לכוונה לנצל לרעה מסך ההתאגדות. יא. לאור כל האמור - נעתרת הבקשה לתיקון התביעה. מזכירות ביה"ד תזמן הנתבעת הנוספת לדין, בצרוף דרישה להגשת כתב הגנה. כל אחד מהנתבעים יוכל לתקן הגנתו בתוך 30 יום מקבלת החלטה זו, עם העתק ישירות לבכ"י הצדדים האחרים. בתוך 30 יום אח"כ תוכל התובעת לתקן תצהיריה. בתוך 30 יום אח"כ יוכלו הנתבעים לתקן תצהיריהם והנתבעת הנוספת תוכל להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה ותצרף אליהם כל מסמך עליו מבקשת היא להסתמך. הצדדים יעבירו ישירות תצהיריהם לצדדים האחרים. התובעת תשלם לכ"א מהנתבעים הוצאות התיקון בסך 750 ש"ח בצירוף מע"מ בתוך 30 יום מהיום. בנסיבות אלה, נדחה הדיון הקבוע ל- 15.5.00. בין הכנת ההחלטה להדפסתה, נתבקשה דחיה ונקבע מועד לדיון. כתב תביעהתיקון כתב תביעהמסמכים