פסק דין 1. המערערת הגישה ביום 22.11.99 ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים לנפגעי עבודה מיום 7.11.99, שקבעה לה 10% נכות בגין תאונה בעבודה מיום 31.7.97 (להלן : "הועדה"). 2. המערערת מנמקת ערעורה באלה : א. הועדה התעלמה מקביעה של 60% נכות מהתאונה ועד 31.5.00. ב. הועדה התעלמה מהערעור שהוגש אליה ע"י ב"כ המערערת. ג. הועדה התעלמה מהבעיות הרפואיות מהן סובלת המערערת : שבר בחוליה L2, אי-יכולתה להתאמץ, להתכופף, להתיישר, להרים דברים כבדים, לשבת או לעמוד זמן ממושך וחוסר יכולתה ללכת למרחק או לרוץ. ד. משאין המערערת יכולה לעבוד היה על הועדה להפעיל תקנה 15 במלואה. ה. לאחר שהוגש ערעור נקבעו למערערת 75% בנכות כללית. 3. המשיב עתר לדחיית הערעור בנימוקים אלה : א. הועדה התייחסה לתלונות המערערת כפי שהושמעו בפניה, וכפי שעלו מהערעור שהיה בפניה. ב. הועדה קבעה העדר קשר סיבתי בין התאונה לתלונות בברך ונימקה קביעתה בהעדר ממצא ובהעדר רישום רפואי סמוך לתאונה. הועדה בדקה המערערת וציינה ממצא של הגבלה קלה בתנועה עש"מ, ובהתאם קבעה אחוזי נכות לפי פריט 37 (7) (א), בעוד שועדה בנכות כללית קבעה נכות בגין השבר עצמו. ג. בכתב הערעור אין טענות שהמערערת לא הלינה עליהן בהופיעה בפני הועדה. ד. הועדה היתה ערה לערעור שהוגש, וכל שציינה שאינו נושא תאריך. ה. הועדה לא קבעה כממצא שבר אלא הגבלה בתנועה. 4. לאחר ששבתי ועיינתי בכל החומר שבפניי - ניתן פסק-הדין : א. בערעור טענה המערערת כי אינה יכולה לשבת זמן ממושך, לרוץ או להתאמץ. על תלונות אלה לא חזרה המערערת בפני הועדה. כעולה מערעור המערערת לועדה, אכן אין הוא מאזכר תאריך, ומשכך ציינה הועדה סימן שאלה במקום בו נדרשת היא לציין תאריך הערעור. אין ברישום סימן השאלה כדי להראות שהערעור לא היה בפני הועדה, שכן הועדה מציינת כי מדובר בערעור הנפגע, משמע - הערעור היה בפניה. בהקשר זה ראוי לציין כי הועדה אינה יכולה לקבוע פריט נכות בגין חוסר יכולתו של נפגע להתאמץ, לשבת זמן ממושך או לרוץ. הועדה קובעת ממצאים - אם ישנם - בהתאם לפריטי הליקוי הדנים בהגבלת תנועה/קיבוע/שבר וכו' - ולא ביכולת לבצע הפעולות שנטענו בערעור. ודאי כך - כשהועדה בדקה המערערת לגבי יכולת התנועה שלה בגבה. ב. ככל העולה מדו"ח הועדה - דו"ח ועדה בנכות כללית לא היה בפניה, נכון כי המערערת התייחסה לקביעה בנכות כללית בערעורה. אזכיר כי ההתייחסות - כפי שהיא - אינה רלבנטית, שכן מדובר בדרגת נכות כללית, קרי : בדרגת אי-כושר להשתכר, ולא בקביעה רפואית. דהיינו, התייחסות המערערת בערעורה לועדה וכן לביה"ד מתבססת על דרגת נכות ולא על קביעה רפואית. משלאחר הדיון הוגשו הדוחו"ת בפניי - עולה מהם כי ועדה לעררים בנכות כללית קבעה כי למערערת הגבלה בינונית בתנועות ע"ש, ללא ירידה בכח גס או הפרעות תחושה, אם קבעה דרגת נכות לפי סעיף 37 (7) (ג) לתקופה זמנית. משכך - נכון יהא כי הועדה תתייחס לקביעתה של הועדה בנכות כללית שקבעה למערערת % נכות רפואית בגין הגב כמפורט בדו"ח הועדה בנכות כללית. ג. באשר לתקנה 15 - על הועדה מיוזמתה לשקול הפעלת התקנה, עפ"י ממצאיה ומסקנותיה הרפואיים. העובדה כי מדובר בהגבלת תנועה קלה, אין בה לכשעצמה לשלול הפעלת התקנה. משכך - מוחזר עניינה של המערערת לועדה ע"מ שתשקול הפעלת תקנה 15. הועדה תנמק מסקנתה. ד. מעבר לאמור - אין טענות בערעור ואין טעות משפטית בהחלטת הועדה. ה. לאור כל אלה - מוחזר עניינה של המערערת לועדה ע"מ שתפעל כאמור בס"ק ב',ג' לעיל. המשיב ישלם למערערת הוצאותיה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 750 ש"ח בצירוף מע"מ בתוך 30 יום. נכותתאונת עבודה