סכום מקסימאלי מזכה הבטחת הכנסה - הכנסה רעיונית מנכסי מקרקעין

הגישה הרווחת בארץ היא כי דיני ביטוח לאומי הינם דינים סבוכים ומורכבים, על כן אחת הדרכים להעמיק בדינים אלו היא עיון בפסקי דין - להלן פסק דין שניתן ע"י השופטת נאוה וימן בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה שעניינו סכום מקסימאלי מזכה הבטחת הכנסה - הכנסה רעיונית מנכסי מקרקעין הרקע לתביעה : התובע, יליד 1939, תושב אם אל פחם, עבד והתפרנס למחייתו, עד שנפגע בתאונה, בשנת 1988. בשנת 1990 הגיש התובע למוסד לביטוח לאומי תביעה ראשונה לגימלה לפי חוק הכנסה, תשמ"א-1980 (להלן-"החוק"). בעת הגשת התביעה הראשונה למוסד, היה התובע נשוי לאשתו השנייה ופא (להלן: "ופא") וגר עמה ועם ילדיהם המשותפים בביתו, בשכונת עין אברהים (שכ' קחאוש) שבמבואות אום אל פחם. באותה דירה, מתגוררת משנת 1998, או סמוך לכך, גם אשתו הראשונה של התובע, זינב, ממנה הוא התגרש בשנת 1972. לדברי התובע, כפי שאפרט להלן בהרחבה, זינב חלתה (זמן רב לאחר הגרושים) והוא נענה להפצרות בניהם המשותפים והתיר לה לחזור לגור בדירה שלו, בחדר נפרד, שם יכלו בניה לטפל בה ולדאוג לה ביטוח לאומי אישר את התביעה ושילם לתובע גמלה, במשך למעלה מ-10 שנים (ממאי 1990 עד דצמבר 2000), לסירוגין. על פי הצהרת מנהלת מדור הגימלאות בתעודת עובד ציבור מיום 24.6.01 (להלן: תעודת עובד הציבור") - הגמלה שולמה לתובע בשיעור המשתלם "למשפחה מורחבת" (ככל הנראה מיום שזינב עברה להתגורר בביתו של התובע). מנהלת מדור הגימלאות ציינה בתעודת עובד הציבור אף זאת, ש"עד תאריך 31.12.00 בחישוב הכנסותיו נלקחו ההכנסות מנכסים, על פי פרטי נדל"ן מס רכוש (מתאריך 7.2.00) וקיצבת זיקנה של גרושתו זינב" (טופס פרטי נדל"ן צורף לכתב התביעה). במהלך הדיון הגישה ב"כ ביטוח לאומי את תעודת השומה אשר על פיה חושבו אז הכנסותיו של התובע (ראה דברי ב"כ ביטוח לאומי בעמ' 8 לפרוטוקול) - היא השומה מינואר 1991 (מוצג נ/6), המתייחסת לדירה בת 70 מ"ר, הנמצאת במקום אחר, באזור בנוי במרכז אום אל פחם, בשכונת מחאמיד, בבית שהיה בעבר בית מגוריו של התובע. יצויין, כי בניגוד להצהרת פקידת התביעות, דירה זו, אשר לדברי ב"כ ביטוח לאומי נלקחה בחשבון כ"הכנסה" של התובע, אינה נכללת בטופס פרטי הנדל"ן המוזכר בתעודת עובד הציבור ביום 21.11.99 הגיש התובע תביעה חוזרת לגמלת הבטחת הכנסה (נספח א' לתצהיר התובע). בתביעה החוזרת ציין התובע כי הגם שגרושתו (זינב) מתגוררת בביתו - היא אינה בת זוגו, כדבריו "אין לי שום קשר אתה", כפי שנרשם מפיו ואושר בחתימתו, בטופס התביעה: "את הדירה השכירה הגרושה שלי. אין קשר עם הגרושה שלי. היא גרה בחדר של הבן שלי כי יש לה גידול והוא מטפל בה. לא מדבר אתה, אין לי שום קשר אתה. הדירה היה רשום על הבן שלה. היא העבירה הדירה לבן. מצידי, שיקחו אותה". בעקבות הגשת התביעה החוזרת, החליט ביטוח לאומי בדצמבר 2000 להפסיק את תשלום הגמלה החל מינואר 2001, בטענה שלתובע הכנסות, לרבות הכנסה רעיונית מנכסי מקרקעין אשר בחישובה לפי סעיף 5(ב) לחוק עולה על הסכום המקסימלי המזכה בגימלת הבטחת הכנסה בתביעה זו מבקש התובע לחייב את ביטוח לאומי לשלם לו גמלת הבטחת הכנסה, לפי החוק, בשיעור מלא, החל מיום שהופסק תשלום הגימלה, בינואר 2001. לטענתו, אין לו הכנסה כלשהי, ממשית או רעיונית, מעבודה או מכל מקור אחר. בתמיכה לגירסתו המציא התובע תצהיר עדות ראשית שלו, ושל שני בניו: איאד ועאיד. אציין כבר כאן, כי לאחר ששמעתי את העדים, שנחקרו על תצהיריהם, ונתתי דעתי למסמכים שהציגו הצדדים כראיה, מהימנה בעיני עדות התובע, הגם שלא נעלמו מעיני מספר סתירות ואי דיוקים, שאין בהם כדי לערער את אמינותו, כפי שאפרט להלן, לפי הצורך עובדות הרקע שאינן שנויות במחלוקת : התובע, יליד 1939, תושב אם אל פחם, עבד והתפרנס למחייתו מעסק של מפעל למדרגות, עד שנפגע בתאונה, בשנת 1988, ומאז איננו עובד. בשנת 1958 התחתן התובע עם אשתו הראשונה, זינב. לתובע ולזינב 3 ילדים: הבנים, אימן ועלי והבת, עיידה. התובע וזינב גרו בדירה בשכונת מחאמיד, באזור הבנוי הישן של אום אל פחם. בשנת 1972 , בחודש יולי, התגרשו התובע וזינב. בהסכם הגירושים, שקיבל תוקף של פסק דין של בית הדין השרעי התחייב התובע לתת לזינב את הדירה שבה הם התגוררו אז (בשכונת מחאמיד). כעבור מספר חודשים, בדצמבר 1972, נישא התובע לאשתו השניה, ופא. לתובע ולופא נולדו 6 ילדים: איאד, עאיד, חאמד-עלי, עלאא, גהאד ומחמוד. בשנת 1984, או בסמוך לכך, קנה התובע חלקת קרקע (חלקה 26 בגוש 20312) בשכונת עין אברהים (שכ' קחאוש) שבמבואות אום אל פחם ובנה עליה את ביתו, שם הוא גר עם אשתו ופא וילדיהם ועם שני בניו מאשתו הראשונה, עלי ואימן (הבת, עיידה נישאה ועברה לגור עם בעלה). בשנת 1998, או בסמוך לכך, חלתה זינב וילדיה ביקשו מהתובע כי יאפשר לה לעבור לגור בביתו, לידם, על מנת שיוכלו לטפל בה, כפי שציין התובע בתצהירו: "אשתי הראשונה, בשם זינב מחאמיד, חלתה לפני כשלוש שנים בערך והתברר לי שהיא סובלת מגידול ליד הריאות ועברה ניתוח בבית חולים עפולה. ואז, הילדים שלי מאשתי הראשונה זינב ביקשו ממני שאסכים שזינב תבוא לגור יחד איתי בדירתי החדשה, שכן אין מי שיטפל בה אחרי מחלתה הקשה ויקשה עליה הדבר לעלות לדירתה שנמצאת בקומה השניה..." לדברי התובע, כפי שהוסיף בתצהירו, ובעדותו, שכאמור אמינה עלי: "אני הסכמי מטעמי רחמים לתת לאשתי הקודמת זינב חדר קטן בדירתי הנוכחית, אבל אין לי קשר עמה ומי שמטפל בה זה הילדים שלי ושלה". אשר לנכסי המקרקעין וההכנסות המיוחסות לתובע מהם, לרבות הדירות בהן גרים בניו איאד ועאיד בקומה השניה, מעל דירתו של התובע, ודירות שבנו בניו אימן ועלאא בבניין אחר, על אותה חלקת קרקע - שנויות העובדות במחלוקת והן ייקבעו להלן, בהתייחס לטענות הצדדים הוראות החוק בתקופה הרלבנטית לתביעה : בסעיף 2 לחוק הכנסה - נקבעו תנאי הזכאות לגימלת הבטחת הכנסה. משהוכרו התובע ואשתו ופא, ע"י ביטוח לאומי, כמחוסרי עבודה, שאין להם הכנסה מהשתכרות ואינם ניתנים להשמה בעבודה כלשהי - אין מחלוקת כי מתקיימים בהם תנאי הזכאות לגמלה, בכפוף לסייגים הקבועים בחוק, באשר להכנסות אחרות, בענייננו - קצבת הזקנה של זינב והכנסות מנכסי מקרקעין. אלה הן הוראות החוק, באשר להכנסות מ"נכס". סעיף 5(ב) "הגימלה לזכאי שיש לו הכנסה תהיה בסכום השווה להפרש שבין הגמלה, שהיה זכאי לה לפי סעיף קטן (א) לולא ההכנסה, לבין ההכנסה". סעיף 9 "(א) בחוק זה, "הכנסה" - הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה, אף אם לא צמחה, הופקה או נתקבלה בישראל, ולרבות - (4) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה. (ג) לעניין סעיף זה, "נכס" - כל רכוש, בין מקרקעין ובין מטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות תקנות הבטחת הכנסה : סעיף 10 קובע כי הכנסה מנכס (א) כהכנסה חודשית מנכס יראו סכום השווה ל- 8% משוויו מחולק ב- 12, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החודשית המופקת ממנו בפועל - לפי הסכום הגבוה יותר (ב) שווי הנכס לעניין תקנת משנה (א) ייקבע בהתאם לשומה או לקביעה אחרונה שנעשתה לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים תשכ"א - 1961, או בהתאם להערכה של שמאי מוסמך ובמטלטלין - גם לפי הצהרת התובע בכתב, הנתמכת בתעודות עם פירוט הנתונים הדרושים לקביעת השווי - הכל לפי בחירת המוסד לביטוח לאומי". תקנה 11 לתקנות הנ"ל, מתייחסת לנכס שהועבר לאחר, ללא תמורה. "הועבר נכס, שהיה בבעלותו או בחכירתו של התובע גמלה או של בן-זוגו, לאדם אחר ללא תמורה או בתמורה סמלית, יראו את הנכס כשייך למעביר הנכס -(1) אם הנכס הועבר תוך חמש שנים שלפני מועד הגשת התביעה לגמלה; (2) אם הנכס הועבר לילדו, וכל עוד הוא ילד הנמצא בהחזקתו, אף אם חלפו יותר מחמש השנים האמורות בפיסקה (1) ומכן פסק הדין עסק בגדר המחלוקת גדר המחלוקת : המחלוקת בין הצדדים נטושה בשאלות הבאות: א. האם בחישוב הכנסותיו של התובע יש להביא בחשבון את הכנסות אשתו הראשונה, זינב, המתגוררת בביתו. ב. האם לתובע נכסי מקרקעין, מעבר לדירת מגוריו? ג. אם יש לו נכסי מקרקעין כאמור, מהי ההכנסה הרעיונית מנכסים אלה, בחישובה על פי החוק, ועד כמה היא משפיעה על זכאותו לגימלה, מלאה או חלקית. בתעודת עובד הציבור פירטה מנהלת מדור הגימלאות את נכסי המקרקעין וההכנסות המיוחסות לתובע. לדבריה, כאמור, "עד תאריך 31.12.00 בחישוב הכנסותיו נלקחו ההכנסות מנכסים, על פי פרטי נדל"ן מס רכוש (מתאריך 7.2.00) וקיצבת זיקנה של גרושתו זינב". בטופס פרטי נדל"ן של מס רכוש, מיום 7.2.00, אליו התייחסה פקידת התביעות, צויינה חלקה אחת בלבד: חלקה 26 בגוש 20312. לפי הטופס, נרשמו בבעלות התובע, מ-1.4.86, קרקע בשטח של 985 מ"ר ומבנה בשטח של 140 מ"ר אלא, שביטוח לאומי מייחס לתובע הכנסות מ"נכסים" נוספים, כפי שפירטה פקידת התביעות בתעודת עובד הציבור: "לאחר שנתקבלה תעודת שומה ע"י שמאי מוסמך התברר כי בגוש 20312 חלקה 26 קיימים 2 מבני מגורים דו קומתיים. בקומת הקרקע מתגורר התובע, ודירה זו לא נלקחה בחשוב הכנסותיו ובקומה א' מתגוררים שני בניו: איאד ועאיד. הבניין השני, דו קומתי, בעל שני קוטג'ים שכל אחד מהם בשטח של כ-200 מ"ר, נמצא בשלבי בנייה. כמו כן, בשטח הבנוי הישן של אום אל פחם קיימת דירה בגודל 70 מ"ר. כמו כן, נלקחו בחשבון הכנסותיו מקצבת זקנה של גרושתו זינב, שהיא בסך 1,698 שקלים דיון בטענות הצדדים : האם יש לראות את גרושתו של התובע כ"בת זוגו" לעניין זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה? תובע וזינב (אשתו הראשונה) התגרשו זה מזו בשנת 1972, כפי שנקבע בפסק הדין של בית הדין השרעי בטייבה מיום 29.7.72 (תיק גרושין מס' 294/71). פסק הדין קבע הקאדי, בין השאר, כי זינב מגורשת, כי היא "הבעלים של עצמה" וכי היא "אינה מותרת לו (לתובע - נ.ו) זולת מכח מוהר חדש והסכם נישואין חדש...".אין מחלוקת כי התובע וזינב לא נישאו מחדש ולא ערכו הסכם נישואים חדש, לאחר שהתגרשו בשנת 1972. תירה מזאת, כבר בדצמבר 1972, חודשים בודדים לאחר שהתגרש מזינב, נשא התובע אשה את ופא (אשתו השנייה) ומאז הוא מתגורר עם ופא והקים עמה משפחה. ל פי המוסכם, כפי שנקבע בפסק הדין, וויתר התובע על זכויותיו בדירה שבה הוא גר קודם עם זינב והעניק לה את הדירה. ינב נותרה, אפוא, לגור באותה דירה, שבה היא גרה עם התובע בתקופת נשואיהם, ואילו התובע עבר להתגורר במקום אחר, עם אשתו החדשה רק בשנת 1998, או בסמוך לכך, היינו כעבור למעלה מ-25 שנים, משחלתה זינב במחלה קשה, נענה התובע להפצרות שניים מילדיו המשותפים עם זינב (עלי ואימן) והסכים, "מטעמי רחמים" כלשונו, כי זינב תעבור להתגורר בחדר אחד שבביתו, סמוך לשני בניה, כדי שיוכלו לטפל בה ולהשגיח עליה. ולה מעדות התובע, שהיא אמינה עלי ולא הופרכה בחקירתו הנגדית או בראיות מטעם ביטוח לאומי, כי למרות שזינב מתגוררת בחדר אשר בביתו אין למעשה כל קשר בינו לבין זינב, כל שכן שאין הם חיים כבני זוג ואינם מנהלים משק בית משותף. התובע חי, חיי זוגיות ומשפחה עם אשתו, ופא ועם ילדיהם. הוא אינו מפרנס את זינב, לא דואג לצרכיה ואינו שותף לחייה, אלא, בסך הכל, הסכים לתת לה אכסניה בביתו, כדי שתהיה קרובה לבניה, כפי שהסביר בחקירתו הנגדית (בעמ' 7): זינב היתה גרה בבית שבתוך הכפר. אחר כך היא עברה ניתוח. היא סובלת ממחלת לב, מסכרת. יצאה מבית חולים בעפולה לאחר הניתוח, לא היה לה לאן ללכת. ריחמתי עליה. לא יכולתי לתת לה להזרק בלי בית. היא אפילו לא מקבלת עזרה ביתית. אני לא יכול לזרוק אותה. אני מרחם עליה. יא גרה בחדר לבד, באותו בית שלי. יש לנו 4 חדרים והיא גרה בחדר אחד... הבן שלי עלי התחנן בפני שאני אתן לה קורת גג". נסיבות אלה, מקובלת עלי טענת התובע כי גרושתו, זינב, איננה "בת זוגו", כמשמעות המונח "בני זוג" בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה, על אף שהיא מתגוררת בחדר שבביתו. לפיכך - אין להביא בחישוב הכנסותיו של התובע את הכנסותיה של זינב, לרבות קצבת הזקנה שהיא מקבלת מהמוסד לביטוח לאומי ו/או הכנסה רעיונית מנכס מקרקעין השייך לה לא נעלמה מעיני טענת ביטוח לאומי בסיכומיו, כפי שציינה גם מנהלת מדור הגמלאות בתעודת עובד הציבור, כי עד דצמבר 2000 שולמה לתובע גימלת הבטחת הכנסה "כמשפחה מורחבת", שמשמעותה, כך נראה, משפחה של גבר הנשוי לשתי נשים. אלא, שבכך אין כדי לקבוע את מעמדה של זינב כ"אשתו" או "בת זוגו" של התובע, גם אם התובע קיבל גימלה מוגדלת ולא מחה. ראשית, התובע מעולם לא ביקש מהמוסד לביטוח לאומי לשלם לו גימלה "כמשפחה מורחבת" והתרשמתי מעדותו כי כלל לא היה מודע לכך ששיעור הגימלה המשתלמת לו נקבע מתוך הנחה שיש לו שתי נשים. להזכירך, שבטופס התביעה הראשון, שהגיש בנובמבר 1999 (נספח א' לכתב התביעה), רשם התובע כי הוא נשוי לופא ומסר רק את פרטיה תחת הטור "בן זוג". גם במקום המיועד לרישום "סיבת הגשת התביעה", ציין התובע את הפרטים הרלבנטיים בהתייחס לאשתו ופא, שם הוספה תרשומת בכתב יד המתייחסת גם לגרושתו, משצויין כי גרושתו "גרה בחדר של הבן שלי כי יש לה גידול והוא מטפל בה", אך הוסיף, באותה תרשומת, כי אין לו כל קשר עם הגרושה "לא מדבר איתה. אין לי שום קשר איתה". גם בהודעה לחוקר (מוצג נ/2) חזר התובע על אותה גרסה: "זינב, יש לה חדר פה בבית אצלי. אנחנו לא מדברים יחד ואני לא יודע מה היא מקבלת. אין בינינו דיבור". ברי, אפוא, כי התובע לא ביקש מהמוסד לראותו כמי שנשוי לשתי נשים או מקיים חיי משפחה ומשק בית משותף עם שתי נשים. נהפוך הוא. הוא חזר והדגיש, הן בטופס התביעה והן בהודעתו לחוקר כי אין לו כל קשר עם גרושתו, למרות שהיא מתגוררת בחדר של בנם המשותף, בביתו שנית, התובע העיד, וגם בעניין זה גירסתו לא נסתרה, כי במגעיו עם המוסד לביטוח לאומי חלו שיבושים ואי הבנות למכביר. לדבריו, כשם ש"הם החליטו שאני חי עם שתי נשים" - "הם גם אמרו פעם שאני נפטרתי ושלחו לי תעודת פטירה. הייתי צריך להביא "תעודת חיים" כדי להוכיח להם שאני חי... בסוף הודיעו לי שאני נפטרתי, אבל אני חי". אפשר, אפוא, שמתוך בלבול או אי הבנה, כפי שהתובע היה רגיל בקשריו עם המוסד, הוא לא שם לב שהגמלה המשתלמת לו היא "מורחבת", אפשר שחשב שזה סכום הגימלה המגיעה לו ואפשר שקיבל, בטעות, גימלה מוגדלת. מששוכנעתי כי גרושתו של התובע, זינב, איננה בת זוגו של התובע, ולא היתה בת זוגו בכל התקופה הרלבנטית לתביעה - אם ביטוח לאומי אכן שילם לתובע גימלה "כמשפחה מורחבת" ואם ביטוח לאומי סבור עתה כי התשלום נעשה בטעות - עומדת לו הזכות להחזר ההפרשים ששולמו בטעות, בכפוף להוראות החוק קביעת בעלות בנכסי מקרקעין : לפני שנבחן את שאלת הבעלות לגבי כל אחת מהחלקות הנ"ל, אשר אותן מבקש ביטוח לאומי להביא בחשבון כ"נכסים" של התובע ומהם מבוקש לחשב את "הכנסותיו" הרעיוניות - נזכיר את ההלכות שנפסקו בעניין זה. קביעת בעלות בקרקע, או קביעה בדבר העברת בעלות, לעניין הזכאות לפי חוק הבטחת הכנסה, אפשר שתקבע אף ללא רישום העיסקה בטאבו, כנדרש לפי חוק המקרקעין תשכ"ט - 1969, ובלבד שהצדדים לעסקת המקרקעין פעלו בתום לב, ונקטו גם בצעדים פורמליים, המצביעים על כוונה אמיתית ולא פיקטיבית, לבצוע העסקה, כפי שנאמר כבר בדב"ע מז/ 96-0 עבד אלקאדר פאיז ותד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט, 214, 217: "לו בעניין העברת מקרקעין גרידא היינו עוסקים דינו של הערעור לאור האמור לעיל, היה להדחות, אלא מאי - כל חוק יש לפרש על פי מטרתו, ובדרך זו, בה מפרש בית המשפט העליון את החוק הולך אף בית דין זה…" לעניין זכויות במקרקעין, המשיך ביה"ד הארצי בעניין עבד אלקאדר: "עלינו איפוא לבדוק אם הוכח כי אכן הועברו המקרקעין עוד בשנת 1979. בעניין זה הוצגו לפני בית הדין יפוי כח בלתי חוזר המתייחס להעברת חלק מן האדמות לבתו יוסרה וכן אישור של המועצה המקומית ג'ת על פיו "לפי הרישום בספרי המועצה", החלקה האמורה היתה בבעלות המערער עד שנת 1979, ובאותה עת "נמכרה" (בלשון האשור) לילדיו. ראיות אלה, בנוסף לעדותו של המערער עצמו שלא נסתרה, דיים כדי לענות על דרישת תקנות הבטחות הכנסה שעניינן העברת הנכס ראה גם דב"ע נג/ 215-04 סובחי - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך א(2) 674:"… מבוטח הפועל בתום לב על מנת להעביר את זכויותיו בנכס יכול להחשב בנסיבות מסויימות, לצורך חוק הבטחת הכנסה, כמי שהעביר נכס, אפילו אם מתעכבת ההעברה העונה על הוראות חוק המקרקעין. במקרה כזה אין פיקציה המיועדת לעקוף את הוראות החוק. כמו כן, במקרים שההעברה נחשבת כתקפה כעבור חמש שנים ניתן לבדוק בתקופה זאת שלא נעשתה קנוניה בין המבוטח לבין בניו. כך, מבוטח שחתם על יפוי כוח בלתי חוזר נחשב כמי שהעביר את הנכס (דב"ע מז/ 96-04). לעומת זאת, מבוטח שנותן לבניו להשתמש בנכס, אך לא פעל כדי להעבירו ונשאר בעל המקרקעין עדיין נחשב כבעל הנכס לצורך חוק הבטחת הכנסה (דב"ע נג/ 137-04)". "זיקת הבעלות", כפי שנאמר בעב"ל 1133/00 המוסד לביטוח לאומי - מחמוד נימר, עבודה ארצי, כרך לג(71) 31 "היא כשלעצמה - אינה חזות הכל ואין היא אלא מרכיב אחד מבין שלל מרכיבים ונסיבות אותם יש לבחון בכל מקרה ומקרה". יש לבחון, אפוא, את נסיבות המקרה הספציפי בעניינו של התובע, לגבי כל אחת מהחלקות והדירות המיוחסות לו, כמפורט בתעודת עובד הציבור ובסיכומי ביטוח לאומי דירה בת כ- 70 מ"ר בשטח בנוי : אין מחלוקת כי דירת המגורים שבה מתגורר התובע עם משפחתו מזה שנים רבות, נמצאת בשכונת "קחאוש" שבמבואות אום אל פחם, וכי הוא אינו מתגורר בדירה הישנה, שבה הוא גר בעבר עם אשתו הראשונה, אשר נמצאת בשטח הבנוי (שכונת מחאמיד) במרכז העיר (להלן: "הדירה הישנה"). על פי הסכם הגרושים משנת 1972, התחייב התובע לתת את הדירה הזאת לגרושתו, זינב, כפי שנאמר בפסק הדין, שנתן תוקף להסכם הגירושים (בתרגום שהוגש ע"י ב"כ התובע): "... אנו הסכמנו כי אני, מוחמד שפיע, אגרש את אשתי, זינב, הנמצאת כאן ומסכימה לדברי הגירושין... וזאת בתמורה שאתן לה וארשום על שמה וכקניין מקניינה, החדר אשר בבעלותי ושנמצא בתוך ביתי ואשר הינו בנוי מבלוק ומלט בקומה השניה מצד צפון ושגבולותיה ידועים לשניהם...". הגם שבהסכם הגירושים מדובר ב"חדר אשר בבעלותי", אין מחלוקת כי זינב קיבלה, על פי פסק הדין, את כל הדירה, אשר ככל הנראה הייתה אז (בשנת 1972) בת חדר אחד. להזכירך, שגם ביטוח לאומי, בתעודת עובד הציבור ובסיכומיו, לא ייחס משמעות למונח "חדר" שנרשם בהסכם הגירושים ולא הבחין בין "חדר" לבין הדירה כולה התובע פעל בהתאם להתחייבותו והשאיר את הדירה הישנה לזינב, אשר המשיכה להתגורר בה במשך מספר שנים. אין מחלוקת כי על אף שבהסכם הגירושים התחייב התובע גם לרשום את הדירה על שמה של זינב, "כקניין מקניינה" - בפועל לא נרשמה הדירה על שמה בטאבו וספק אם ומתי הועברה על שמה בספרי העירייה (לפי אישור עיריית אום אל פחם, משנת 1989 (מוצג נ/5) הדירה היתה עדיין רשומה אז על שם התובע, ולפי מסמך אחר של העיריה, משנת 1998 (נספח ה' לתצהיר התובע) זינב היתה רשומה בעיריה כבעלת הדירה וביקשה להעבירה על שם בנה, איימן). יחד עם זאת, יודגש, כי על פי קובץ פרטי נדל"ן של מס רכוש, מ-7.2.00, שעליו מסתמך ביטוח לאומי - הדירה הישנה האמורה אינה נמנית על נכסי המקרקעין של התובע. אין זאת אלא, שהדירה הקטנה והישנה הועברה לחזקתה ולבעלותה של זינב, כמתחייב על פי פסק הדין שנתן תוקף להסכם הגירושים, מבלי שנעשו הצעדים הפורמליים הנדרשים לרישום שינוי הבעלות אף בעניין זה, מקובלת עלי עדות התובע כי אין לו זכות כלשהי בדירה הישנה ואין לו כל זיקה אליה, כפי שהסביר בחקירתו הנגדית (בעמ' 8): "... הדירה עומדת היום סגורה. זאת הדירה של זינב. היתה גרה שם. לפי פסק הדין של בית הדין השרעי. ש. עשיתם שם שינוי בעלות, לפי החלטת בית הדין השרעי? ת. לא. היא לא רצתה לרשום את הבעלות על שמה. היא הסתפקה בפסק הדין של בית הדין השרעי. אני לא משלם כלום על הבית הזה. לא מיסים. לא חשבונות. אין לי שום קשר לבית הזה.... ש. אתה יכול למכור את הבית הזה? ת. לא. זה לא על שמי. זה על שמה של זינב. זה שלה. אני התחייבתי בפסק הדין להעביר לה את הדירה הזאת ואני לא מעז לראות אותה כדירה שלי, בוודאי שלא למכור אותה או להשתמש בה. מבחינתי ומבחינתה זאת דירה שלה, ואם אני אשכיר אותה או אמכור אותה היא תגיש נגדי תביעה כי אני חתמתי והתחייבתי בבית הדין השרעי שאני מוותר על הדירה הזאת בשבילה". יתר על כן, מהראיות שהובאו בפני בית הדין עולה כי זינב נהגה בפועל כבעלת הדירה, משהמשיכה להתגורר בה מספר שנים ולאחר מכן השכירה אותה (ראה הסכם שכירות שנחתם ביום 3.12.95 בין זינב לבין השוכרים, חסין מוסטפא וסובחיה ח'דר, לפיו הושכרה להם הדירה לתקופה של שנה - נספח ו' לתצהיר התובע). ככל הנראה, עסקת השכירות לא מומשה בכל תקופת החוזה, כפי שציין התובע בעדותו (בעמ' 8): "עד כמה שאני זוכר היא השכירה את הדירה הזאת למישהו, אבל הוא לא שילם לה כסף והיא הוציאה אותו דרך בית משפט") - והדירה נותרה ריקה וסגורה חיזוק נוסף לגרסת התובע, כי הדירה הישנה הועברה לזינב, בהתאם לפסק הדין, ניתן לראות במסמך של מחלקת הארנונה בעיריית אום אל פחם, מיום 21.2.98 (נספח ה' לתצהיר התובע). במסמך זה, המתייחס לשומת הארנונה החלה על הדירה, ביקשה זינב להעביר את הדירה על שם בנה אימן, יחד עם החובות החלים עליה - ובקשתה אושרה. בהתחשב בכל העובדות והנסיבות שפורטו לעיל, משנקבע בפסק דין כי הדירה האמורה תעבור לבעלות זינב, ובפועל הועברה הדירה לידיה, ולתובע אין עוד זכויות כלשהן בדירה, כפי שחזר והצהיר בבית הדין וכפי שמתחייב גם מפסק הדין, ובהתחשב גם בכך שהדירה אינה רשומה בטאבו או במס רכוש כנכס של התובע - לעניין זכויותיו לפי חוק הבטחת הכנסה אין לראות את הדירה כנכס של התובע, גם אם רישום שינוי הבעלות הפורמלית מתעכב, או נדחה הדירות במבנה שבו מתגורר התובע : בשנת 1984, או בסמוך לכך, קנה התובע את חלקת הקרקע (חלקה 26 בגוש 20312) בשכונת עין אברהים (שכ' קחאוש) שבמבואות אום אל פחם ובנה עליה את ביתו (להלן: "הבית"). התובע גר בבית, בדירה בת 4 חדרים, עם אשתו ופא וילדיהם ועם שני בניו מאשתו הראשונה, עלי ואימן. מאז 1998, כאמור לעיל, מתגוררת בדירתו גם גרושתו, זינב. אין מחלוקת כי את דירת המגורים של התובע אין להביא בחשבון לעניין חישוב הכנסותיו "מנכסים", כפי שציינה גם מנהלת מדור הגמלאות בתעודת עובד הציבור. המחלוקת נטושה באשר לשתי דירות שנבנו בקומה השנייה של הבית, בהן מתגוררים בניו של התובע: עאיד ואיאד. בסיכומים הוסיפה ב"כ ביטוח לאומי וטענה כי יש להביא בחשבון כ"נכס" גם את קומת המרתף, שמתחת לדירת מגורי התובע, שם, לדבריה, קיימים "משרדים" ו"מחסן המשמש בין היתר את בניו של התובע נבחן, להלן, טענות אלה: א. קומת המרתף קומת המרתף, אשר נמצאת מתחת לדירה שבה מתגורר התובע עם משפחתו - איננה דירת מגורים ואיננה "משרד". אף שנעשה נסיון לנצל את המקום למטרה אחרת - הנסיון לא צלח, כפי שהסביר התובע בעדותו (בעמ' 8): "אחד הבנים ניסה לעבוד שם בביטוח. שמו איימן. הבן שלי עם זינב. אבל זה לא הלך. הוא סגר את המשרד. הבית לא במרכז הכפר וזה לא מקום לעסקים... אין שם שום דבר במרתף. זה מקום סגור. אין שם כלום. ש. מה יש במרתף ליד? ת. הבנים שלי עובדים בבנייה. לפעמים הם זורקים שם כלים, קרשים, חומרי בניין". מדובר, אפוא, בחלק מדירת המגורים של התובע, המשמש, לכל היותר, כמחסן. אין לראותו כ"נכס" נפרד ואין מקום לחשב "הכנסה רעיונית" של התובע מקומת המרתף. להזכירך, שגם בתעודת עובד הציבור, אשר צורפה לכתב ההגנה "כחלק בלתי נפרד" - בהתייחסה לבית שבו מתגורר התובע - לא התייחסה מנהלת מדור הגימלאות לקומת המרתף, אלא רק לדירות בהן מתגוררים הבנים איאד ועאיד ב. הדירות בקומה השנייה - בהן מתגוררים הבנים איאד ועאיד: אין מחלוקת כי בקומה השניה של הבית, מעל דירת המגורים של התובע, נבנו שתי דירות, בהן גרים הבנים איאד ועאיד. התובע העיד, וגירסתו נתמכת בתצהירים ובעדויות של שני הבנים, כי את הדירות בנו הבנים בעצמם, כדבריו: "שני הבנים בנו את הדירות על חשבונם. הם עבדו. הרוויחו כסף ובנו את הבית. עאיד היה טפסן, עבד והרוויח. איאד הוא נגר. הם עשו כסף מעבודה. ... הם קבלנים. הם עוסקים בשיפוצים. הם בעלי מקצוע. בנו לבד את הבתים". מתצהיריהם ומעדותם של איאד ועאיד עולה, כי שניהם סיימו ללמוד בסוף כתה י' ומאז הם עובדים ומרוויחים, כל אחד בתחומו: איאד עובד במקצועו כנגר ועאיד עובד בתחום הבנייה, במקצועו כטפסן בשנת 1997, הגישו איאד ועאיד לועדת התכנון המקומית של עיריית אום אל פחם, בקשה להיתר בנייה לשתי הדירות (נספחים שסומנו ב' לתצהיריהם). על אף שההיתר לא ניתן - הם החלו בבנייה והעמידו שלד של הדירות כבר באותה שנה. כעבור שנתיים, משנישאו השניים (באותו יום) הם עברו להתגורר בדירות, כל אחד עם אשתו. שני הבנים, איאד ועאיד, העידו בתצהיריהם: "מכספי הפרטי וזיעת אפי אני ממנתי את בניית דירתי הנ"ל (קומה ב') ואף אחד לא עזר לי במימון דירתי הנ"ל... אבי, בשל מצבו הכלכלי הקשה, אף הוא לא יכל לעזור לי כליל". לא נעלם מעיני כי איאד ועאיד לא הוכיחו, באישורים ובקבלות, כי שילמו בפועל עבור העבודה ועבור חומרי הבנייה, כפי שציינה ב"כ ביטוח לאומי בסיכומיה. אלא, שבנסיבות המקרה, משמדובר בשני אחים, בעלי מקצוע בתחום הבניה, שביצעו בעצמם את העבודה, לפני שנים רבות - מקובלת עלי עדותם של השניים כי מימנו את העבודה בעצמם ושילמו מכספם עבור חומרי הבניה, כפי שהסבירו שניהם בתצהיריהם: "אין ברשותי קבלות על הבנייה של ביתי. אני ואחי¬_ בנינו את הבית בשעות שלאחר העבודה, בשישי ושבת ובימי חופש, ולגבי חומרי בניה, אין ברשותי קבלות מזה מספר שנים". בחקירתו הנגדית, התייחס איאד לטענה שאין בידיו קבלות על הסכומים ששילם עבור חומרי הבניין. הסברו בעניין זה סביר ומקובל עלי, ונכון גם לגבי עאיד, כדבריו (בעמ' 13): "לא ביקשתי קבלות. לא הייתי צריך קבלות. קניתי את החומרים בכסף שלי. בניתי את הבית בעצמי ולא הייתי צריך שום קבלות..." כל אחד מהבנים, איאד ועאיד, משלם את חשבונות הדירה שבה בוא מתגורר, בנפרד מחשבונות הדירה של התובע. על אף שחשבונות המים והחשמל נשלחים על שם התובע, כפי שציינה ב"כ ביטוח לאומי בסיכומיה - נאמנה עלי עדותם של איאד ועאיד כי יש להם שעוני חשמל ומים נפרדים ובהתאם לכך משלם כל אחד מהם את חלקו, עבור הדירה שבה הוא גר וכדברי עיאד "אנחנו גם עוזרים לאבא לשלם את החשבונות שלו". גם בדמי הארנונה - מחוייבים הבנים איאד ועאיד עבור דירותיהם, בנפרד מדירת המגורים של התובע. אף כי שניהם ביתרות חובה, נשלחים חשבונות הארנונה אליהם, והחוב נרשם על שמם (ראה חשבון הארנונה של איאד, מוצג נ/7 וחשבון הארנונה של עאיד, מוצג נ/8). על אף שהתובע העביר את זכות הבניה בקומה השניה לשני בניו, איאד ועאיד, והם בנו בעצמם את הדירות ומימנו את הבנייה מכספם - אין מחלוקת כי העברת הזכויות לא הושלמה ברישום פורמלי והדירות, הרשומות בעיריה על שם הבנים, לא רשומות במס רכוש, עד היום, על שמם גם בעניין זה מקובל עלי ההסבר של הבנים, כי הרישום במס רכוש מתעכב, בהעדר תכניות והיתרים, בשל בעיות הקשורות בעיריה, ובשל חוב ארנונה הרשום בעיריה על שם הבנים, בגין אותן דירות, המונע מהם לרשום את הדירות על שמם במס רכוש (ראה עדות איאד, בעמ' 14 ועדות עיאד, בעמ' 15). התובע הוסיף וטען אף זאת, כי כי חלק מהחלקה שהובאה בחשבון כ"נכס" שלו - הופקע לצרכי בניית כביש, וכי הוא לא קיבל פיצוי כלשהו בגין ההפקעה. בתמיכה לגירסתו הגיש התובע "מפה מצבית" , על גביה רשם מזכיר ועדת התכנון: "הנני לאשר בזה כי חלק מחלקה 26 בגוש 20312 מופקע לצרכי ציבור על פי היעוד הציבורי, מתוך התכנית הנ"ל. יש לציין כי ההפקעה על פי סעיף 19 לפקודת הקרקעות... ולא שולמו פיצויים לבעלי הקרקע בחלקה האמורה". לדברי ב"כ התובע בסיכומיו, גם בשל ההפקעה, לא ניתן להשלים את רישום העברת הדירות על שם הבנים. על כל אלה יש להוסיף, כי כבר בשנת 1995 חתם התובע על יפוי כח בלתי חוזר, לפיו הוא מינה את הבן איאד לחלק שטח של "1100 חלקים" מתוך "1485 חלקים" שיש לו בחלקה 26 בגוש 20312, בחלקים שווים, בין שבעת בניו (ראה טופס יפוי הכח - מוצג נ/4). על יפוי הכח חתם התובע וחתמו שני עדים - אך הוא לא נחתם ע"י עורך דין ולא קיבל אישור נוטריוני. בעניין זה, הסביר התובע (בעמ' 1 לפרוטוקול מיום 8.9.03): "עורך הדין שטיפל ביפוי הכוח מאום אל פחם, כבר נפטר. נהרג בתאונה. הוא לא היה נוטריון והבטיח לי להחתים את יפוי הכח אצל נוטריון, אך לא עשה זאת". גם בחקירה הנגדית התייחס התובע לנושא זה והסביר (בעמ' 10) מדוע לא הושלם המסמך, כפי שדורש החוק לגבי יפוי כח בלתי חוזר: "בשנת 1995 הלכתי לעורך דין. רציתי להעביר לבנים את החלק שלהם. עורך הדין הזה נפגע בתאונת טרקטור. נפל מטרקטור ונפטר. חשבתי שעורך הדין עשה את ההעברות האלה, שהוא השלים את העיסקה, אבל התברר שלא עשה את זה. שמו מוחמד תאופיק סאלח מחאמיד". משנתתי אמון בעדות התובע והתרשמתי מאמינותו - אמינה עלי גם גרסתו בעניין יפוי הכח, אף כי לא ניתן להתעלם מכך שאין כל ראיה אחרת התומכת בה. ברי כי בהעדר חתימה של עורך הדין, וללא אישור נוטריוני - לא ניתן, על פי המסמך האמור בלבד, על אף שכותרתו "יפוי כח בלתי חוזר" והתובע חתם עליו - להשלים את עיסקות המקרקעין ולרשום את העברת הדירות בטאבו. יחד עם זאת, בהתחשב במכלול העובדות, כפי שפורטו לעיל, משהוכח כי התובע ובנו איאד (מיופה הכח) פעלו למעשה על פי אותו מסמך, כי איאד ועאיד קיבלו את הקומה השניה שמעל דירת המגורים של התובע ובנו שם את הדירות בעצמם, על חשבונם, וכי הם גרים בדירות משנת 1999 ומשלמים את חשבונות הדירות, הרשומות על שמם בעיריה - בנסיבות אלה יש ביפוי הכח הבלתי חוזר, למרות שלא נחתם ע"י עורך דין ולא קיבל אישור נוטריוני, כדי לתת חיזוק לרצינות כוונתו של התובע לתת את החלקות במתנה לבניו, כפי שמומשה הכוונה גם למעשה. יש לראות, אפוא, את יפוי הכח, בדיעבד, כמסמך שהתובע ראה בו מסמך המחייב אותו לפעול על פיו - וכך עשה על פי הפסיקה, כפי שצויין לעיל (מתוך דב"ע נג/ 215-04 מנסור סובחי - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך א(2) 674: "מבוטח הפועל בתום לב על מנת להעביר את זכויותיו בנכס יכול להחשב בנסיבות מסוימות, לצורך חוק הבטחת הכנסה, כמי שהעביר נכס, אפילו אם מתעכבת ההעברה העונה על הוראות חוק המקרקעין. במקרה כזה אין פיקציה המיועדת לעקוף את הוראות החוק. כמו כן, במקרים שההעברה נחשבת כתקפה כעבור חמש שנים ניתן לבדוק בתקופה זאת שלא נעשתה קנוניה בין המבוטח לבין בניו. כך, מבוטח שחתם על יפוי כוח בלתי חוזר נחשב כמי שהעביר את הנכס...". זה המצב בענייננו, באשר לדירות בהן מתגוררים הבנים איאד ועאיד, בקומה שמעל דירת מגוריו של התובע. אין, אפוא, להביא בחשבון את שתי הדירות האלה כ"נכס" של התובע. יתרה מזאת, בהתחשב בעובדות והנסיבות שפורטו לעיל, ברי כי אין ביכולתו של התובע להפיק הכנסה כלשהי מהדירות של הבנים, גם לא מזכויות הבנייה שהיו לו על גג דירת מגוריו, כפי שנפסק בעניין דומה, בעב"ל381/99 נהלה חזאן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו, 57: "... ההנחה בדבר היות המערערת בעלת זכויות הבנייה על הגג אינה סותמת הגולל על ערעורה, שכן עדיין נותרת בעינה שאלת האפשרותה שיש בידה לממש אותן זכויות.ו לעניין זה ראה דב"ע מג/162-04 דהן - המוסד לביטוח לאומי ... שבו נפסק, כי את תקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב-1982 "יש לפרש כאילו הוספו בה המילים: ובלבד שיש ביכולתו של בעל הנכס להפיק את ההכנסה".נ ...... ... בנסיבות המקרה שלפנינו, כשבנה של המערערת סמיר בנה בהסכמה עוד ב-1974 את דירתו על גג דירתה, על-פי היתר בנייה שקיבל כדין, אזי זכויות הבנייה על הגג מומשו למעשה. יש להניח בנסיבות אלה, שלא יימצא קונה בשוק החופשי שיקנה זכויות בנייה על גג שעליו נבנתה דירה זה מכבר, ושמתגורר בה אחר. לאור זאת יש לקבוע כי המשיב לא הוכיח כי ניתן להפיק הכנסה מהנכס". כך גם בענייננו, משהוכח כי התובע ובניו פעלו למעשה על פי יפוי הכח שנחתם במאי 1995, וכי המתנה שנתן התובע לבנים על פי יפוי הכח כבר ממושה והתגבשה לכלל עסקה, ואין ספק כי התובע לא יכול היה עוד להפיק הכנסה מזכויות הבנייה שהיו לו על גג דירתו - אין לראות גם בזכויות הבנייה כ"נכס" שניתן להפיק ממנו הכנסה, משחלפו 5 שנים מהמועד שניתנה המתנה, על פי יפוי הכח מבנה נוסף : בתעודת עובד הציבור ציינה מנהלת מדור הגמלאות מבנה נוסף, הבנוי על אותה חלקה, אותו רואה ביטוח לאומי כ"נכס" של התובע, המפיק הכנסה רעיונית, בחישובה על פי החוק. לדבריה, מדובר ב"בניין שני, דו קומתי, בעל שני קוטג'ים, שכל אחד מהם בשטח של כ-200 מ"ר, הנמצא בשלבי בניה". בתגובה לטענת ביטוח לאומי, כי בחלקה של התובע בנוי בניין נוסף, בעל שני קוטג'ים, טען התובע בתחילת הדיון (עמ' 3 לישיבה מיום 17.6.02) כי "הקוטג' של השכנים שלי - לא שלי. השכנים הם ממשפחת אגבאריה ואני ממשפחת מחמיד". אשר לבניין "הקוטג'ים" (להלן: "הבניין השני בחלקה") - לאחר שביטוח לאומי שלח חוקר לשטח החלקה כדי לבדוק את טענת התובע כי מדובר בבניין של שכנים ממשפחת אגבאריה ולא בבניין שלו או של בניו, משחזר החוקר ודיווח כי מדובר בבניין שבנו בניו של התובע - אישר התובע, כי אכן מדובר בדירות של בניו, עלא ואימן, כפי שהסביר בחקירתו הנגדית (בעמ' 9): "הם בנו את הבית. אחד מהם, עלא, הוא מנהל חשבונות. עובד ומרוויח כסף. איימן, שהיה לו בזמנו משרד ביטוח, עובד כיום כקבלן שיפוצים. שניהם עובדים, מרוויחים. בנו לעצמם דירות על חשבונם". בתשובה לשאלה, מדוע אמר קודם שמדובר בבית של "שכנים" ועתה הוא מאשר שמדובר בדירות של בניו, השיב התובע: "כי שם שאלו אותי על בניין אחר, שהוא באמת של אגבאריה. זה בית ליד הבית של עלא ואיימן. זה בית אחר. ממש צמוד אליהם. זה הבית של מוחמד תייסיר אגבאריה". עולה, אפוא, כי בחלקה 26 בגוש 20312 אשר נרכשה בשנת 1984 ע"י התובע, בנו בניו, עלא ואיימן, דירות, בבניין נפרד מבית מגוריו של התובע הגם שהבנים איימן ועלא לא מסרו עדות בתצהירים ולא הוזמנו להעיד, ובכך, לכאורה, נחלשת גרסת התובע לגבי הדירות שלהם - מקובלת עלי גרסתו, כי גם לגבי שני בנים אלה הוא גילה כוונתו ביפוי הכח הבלתי חוזר משנת 1995, וגם להם הוא נתן בפועל את החלקה, עליה הם בנו את הדירות. בתמיכה לגרסת התובע, בעניין הדירות של עלא ואיימן - הוגשו מספר מסמכים המעידים על כך שהדירות אכן של הבנים והן רשומות על שמם גם בספרי העיריה (המסמכים סומנו יחד, כמוצג נ/9): (1) אישור החתום ע"י ראש עיריית אום אל פחם, המתייחס לביתם של איימן ועלא: "הריני לאשר בזה כי ביתו של מר: מחמיד אימאן + עלאא מחמד, הקיים בחלקה 26 בגוש 20312, נמצא בתחום תכנית המתאר של אום אל פחם שהועדה המחוזית לתכנון ולבניה במחוז חיפה החליטה ביום 11.4.85 להפקדה". (2) חשבונות והודעות של חברת החשמל, שנשלחו לאימן ולעלא בדבר חיבור הדירות למערכת אספקת החשמל, מהם עולה כי הדירה של עלא חוברה למערכת החשמל באוגוסט 1997 והדירה של אימן חוברה באוגוסט 1998. (3) הודעות של מחלקת הארנונה בעירית אום אל פחם, שנשלחו לאימן ולעלא ב- 10.6.98, בדבר תשלום עבור חיבור מים לכל אחת מהדירות, משצויין באישורים כי מדובר בדירות חדשות מששוכנעתי, כאמור לעיל, כי יש ביפוי הכח הבלתי חוזר, למרות שלא נחתם ע"י עורך דין ולא קיבל אישור נוטריוני, כדי לתת חיזוק לרצינות כוונתו של התובע להעביר לבניו, בחלקים שווים, חלקים מתוך החלקה שלו, והוכח, בעדות התובע ובמסמכים הנ"ל התומכים בה, כי גם לגבי הבנים עלא ואימן מימש התובע את כוונתו למעשה, ונתן להם במתנה את החלקה עליה הם בנו את ביתם, בהתאם להתחייבות שנתן ביפוי הכח, ונאמנה עלי עדותו כי הוא לא השתתף כלל בבניית הדירות של הבנים, בעבודה או במימון - כי אז חל גם על הדירות האלה ועל זכויות הבניה בשטח עליו הן נבנו, האמור לעיל, לגבי הדירות של איאד ועאיד סוף דבר : התוצאה היא שהתביעה שהוגשה על ידי התובע מתקבלת, משנקבע כי בחישוב הכנסתו של התובע, לעניין בדיקת זכאותו לגימלת הבטחת הכנסה בתקופה הרלבנטית לתביעה (מ-1.1.2001 ואילך) - אין להביא בחשבון את קיצבת הזקנה של גרושתו זינב ואין להביא בחשבון הכנסה רעיונית כלשהי, מאף אחת מחלקות הקרקע והדירות הנ"ל. ביטוח לאומי יקבע, אפוא, את זכאותו של התובע לגימלת הבטחת הכנסה, החל מיום שהופסק תשלומה, ללא חישוב הכנסה רעיונית מנכסי מקרקעין ו/או זכויות בנייה ומבלי להביא בחשבון את הכנסות גרושתו זינב - לרבות קיצבת הזקנה שלהמקרקעיןהבטחת הכנסההכנסה רעיונית