10% אחוזי נכות צמיתה בגין פגיעה בעבודה

פסק דין 1. לפני ערעור על פי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק) על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 29.3.99 אשר קבעה למערער % 10 אחוזי נכות צמיתה בגין פגיעה בעבודה מיום 24.7.94. 2. הועדה הרפואית לעררים ישבה לדון בעניינו של המערער מכוח פסק דין מיום 17.2.98 (בתיק 01-1367/97), אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים להחזיר את התיק לועדה לעררים כדי שתפעל כדלקמן: א. הועדה תשקול התייעצות עם פסיכיאטר ורופא עור שיבחנו האם קיים קשר סיבתי בין התאונה להופעת הפסוריאזיס או להחמרתו, והאם יש לקבוע נכות נפשית בגין פגיעה זו. ב. להורות למומחה בתחום השיניים להתייחס לחוות דעת פרופ' בוכנר. ג. למנות נוירולוג נוסף במקום ד"ר רפפורט, שישב בתיק זה כבר בועדה הראשונה, נשוא הערר, שנידון בפני ועדת העררים. ד. הועדה תשקול עמדתה באשר להפעלת ת' 15, לאור האמור בכתב הערעור. 3. נימוקי הערעור הם (בתמצית): א. הועדה חרגה מסמכותה כאשר ביטלה את 10% הנכות הצמיתה בתחום הפלסטי שנקבעו למערער, כיוון שעל קביעתה זו של הועדה לא הוגש ערעור ומשכך - הפכה לחלוטה, והועדה לא הייתה מוסמכת לדון בה. ב. ד"ר דרזנר אשר שימש כיועץ לוועדה (פה ולסת), ונתבקש לעיין בחוות דעתו של פרופ' בוכנר לא נימק קביעתו לפיה, אין אחוזי נכות בגין הפגיעות בשיניים. ג. על הועדה היה להתייחס לכך שהן ד"ר בן עמר (פה ולסת), והן ד"ר דרזנר, קבעו כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לפגיעה בשיניים. ד. טעתה הועדה כשהעמידה תנאי מקדמי לפיו רק אם רופא עור יוכיח קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הפסוריאזיס לתאונה, כי אז יש מקום להתייחסות פסיכיאטר, שיקבע האם יש להוסיף אחוזי נכות בתחום הנפשי. פסק הדין הורה לועדה למנות פסיכיאטר, שיבדוק את הקשר הסיבתי בין הפסוריאזיס לתאונה, בלי קשר לקביעת רופא העור, לכן יש להחזיר התיק לד"ר קלצ'י ולהורות לו לקבוע אם קיים קשר סיבתי בין התאונה לפסוריאזיס או להחמרתו והאם יש להגדיל את אחוזי הנכות. ה. ד"ר יורב אשר שימש כיועץ (בתחום העור) לא נימק קביעתו לפיה, אין קשר סיבתי בין מחלת פסוריאזיס לתאונה. כמו כן, לא עיין בחוות דעת רופא העור בקופ"ח, ד"ר פרידמן. ו. טעתה הועדה כשלא העבירה לעיונו של ד"ר קלצ'י (נוירולוגיה - פסיכיאטריה), את כל המסמכים הרפואיים. על אף שאין בהם בכדי להעלות את אחוזי הנכות שנקבעו למערער, ישקול ביה"ד אם להעבירם לד"ר קלצ'י במידה וימצא לנכון להשיב את התיק לעיונו, כאמור בסעיף ד' לעיל. ז. הועדה טעתה כשלא הפעילה את ת' 15 בנימוק כי המערער חזר לעבודתו הקודמת. בכך סתרה את קביעתה כי לנפגע נגרמה נכות בשיעור 10% לפי ס' 34 (ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי על פיה: "ישנם סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". בנוסף, התעלמה הועדה מקביעת רופאי המחלקה התעסוקתית, אשר קבעו כי המערער אינו יכול להמשיך בעבודתו הקודמת. ח. הועדה המקורית מיום 10.9.97 טעתה כשלא המציאה לד"ר לוסקי (עיניים) את חוות דעתו של ד"ר פריבורקין, המעידה כי מחלת העיניים ממנה סובל המערער נובעת מהתאונה. 4. טענות ב"כ המשיב (בתמצית): א. הועדה אכן חרגה מסמכותה כאשר ביטלה את 10% הנכות צמיתה אשר נקבעו למערער בגין הצלקות, הואיל וענין זה לא היה אחד הנושאים שנתבקשה לדון בהם, ולכן המשיב מסכים להחזיר ענין זה לועדה כדי שתדון בו מחדש. ב. ד"ר דרזנר (פה ולסת) עיין בחוות דעתו של פרופ' בוכנר וחזר על קביעתו לפיה, אכן קיימת פגיעה בשיניים, אך פגיעה מסוג זה לא מקנה אחוזי נכות. ג. לענין הפסיכיאטרי - עפ"י פסק הדין צריך הפסיכיאטר להתייחס לשאלת קיום הנכות הפסיכיאטרית, אם ורק אם יקבע ע"י רופא העור כי קיים קשר סיבתי בין מחלת הפסוריאזיס לתאונה. מאחר שרופא העור (ד"ר יורב) קבע בהחלטה מנומקת כי הפסוריאזיס המינימלי אינו קשור לתאונה ברור כי אין מקום להתייחסות של פסיכיאטר. ד. לענין העיניים - נושא זה אינו בין הנושאים אשר הוחזרו לועדה מתוקף הסכמת הצדדים ולכן הועדה אינה מוסמכת לדון בו. ה. באשר לת' 15 - אין מקום להפעילה מאחר שניתנו אחוזי נכות לפי ס' 34 למבחנים. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, דו"ח הועדה, הפרוטוקול והמוצגים אני קובעת כדלקמן: 1. הועדה לעררים נשוא ערעור זה ישבה מכוח פסק דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים. 2. הועדה ישבה בהרכב מתאים של כירורג, נוירולוג, וקרדיולוג. הועדה שמעה את תלונות המערער ובדקה אותו. 3. ב"כ המשיב הסכימה להחזיר את הערעור לועדה בנושא הצלקות, ועל כן - בהסכמת ב"כ המשיב יוחזר התיק לועדה, אשר תדון מחדש בנושא זה, גם אם נושא זה אינו בין הנושאים המנויים בפסק הדין ואשר אותם הסכימו הצדדים להחזיר לועדה. 4. הועדה עיינה בחוות דעתם של ד"ר בן עמר וד"ר דרזנר אשר לפיהן אכן קיים קשר סיבתי בין התאונה לפגיעה בשיניים, אך נקבע בהן כי אין לקבוע נכות בגין הפגיעה. עיון בדו"ח הועדה מעלה כי ד"ר דרזנר עיין בחוות דעת פרופ' בוכנר, כמבוקש, אך חזר על מסקנותיו ולא פרט מדוע אין אחוזי נכות בגין הפגיעות בשיניים. 5. כבר נפסק בענין זה כי הועדה היא גוף מעין שיפוטי ובתור שכזאת מוטלת עליה החובה לנמק את החלטתה (דב"ע נד0-154/ דן יעקב לבל נ' המוסד פד"ע כז' 474). ההנמקה צריך שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את מהלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע מג01-1356/ מרדכי לביא נ' המוסד פד"ע יז' 130). העדר הנמקה, כמוה כאי מילוי הוראת פסק הדין מכוחו ישבה הועדה. 6. באשר לטענת ב"כ המערער לפיה, חוות דעתו של ד"ר יורב איננה מנומקת - חזקה על ד"ר יורב שבדק את המערער ועיין בכל חוות הדעת להם נתבקש. קביעתו כי אין קשר בין מחלת הפסוריאזיס בה לקה המערער לתאונה הנה קביעה מנומקת וענינית ואיני רואה כל פגם משפטי שנפל בהחלטה זו. 7. באשר להתיעצות עם פסיכיאטר - פסק הדין לא התנה את ההתיעצות בפסיכיאטר בכך שרופא עור יקבע קשר סיבתי בין הפגיעה לבין מחלת הפסוריאזיס, ונראה כי מטרת ההסכמה שהושגה בין הצדדים, היתה לבדוק בין השאר, האם המחלה קשורה למצב נפשי. לפיכך - לא מילאה הועדה אחר הוראת פסק הדין כאשר לא התיעצה גם עם פסיכיאטר, בנוסף להתיעצות עם רופא עור. אשר על כן, יוחזר הערעור לועדה כדי שתתיעץ עם רופא פסיכיאטר אשר יבחן אם קיים קשר סיבתי בין התאונה להופעת הפסוריאזיס, או להחמרתו, והאם יש לקבוע נכות נפשית בגין פגיעה זו. 8. ב"כ המערער טען כי הועדה מיום 19.11.97 לא המציאה לד"ר לוסקי (עיניים) את חוות דעתו של ד"ר פריבורקין. כאמור, על ועדה זו הוגש ערעור וניתן פסק דין ומשכך, הפכה לחלוטה ואין מקום לערער עליה. נושא העיניים לא נכלל בין הנושאים אשר עליהם הסכימו הצדדים, וניתן לגביהם תוקף של פסק דין מכוחו ישבה הועדה נשוא ערעור זה, ועל כן - לא היה על הועדה להתייחס לנושא העיניים. 9. במהלך הדיון הגיש ב"כ המערער בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על הועדה מיום 19.11.97. ב"כ המשיב התנגדה להארכת המועד, ובצדק: כבר נפסק רבות כי בכל הנוגע למועדים להגשת תובענות לבית הדין לעבודה שנקבעו בחוק או בתקנות, אין בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשתם אלא אם הוסמך לכך במפורש בחוק (דוגמת סעיף 17 א' לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958) או בחקיקת משנה, ובתנאים שנקבעו בהם. (ראה דיון מט0-170/ אוריאל פרת נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כא' עמ' 132, 138). ככלל, נפסק כי התיישנות זו היא התיישנות הכפופה להוראות חוק ההתיישנות תשי"ח - 1958, והעילות הנקובות בו לגבי מרוץ ההתיישנות או הפסקתו. (ראה דב"ע לו0-11/ חיים בר אילן נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע ז' 340). יש לציין עוד, כי ב"כ המערער לא הראה טעם מיוחד כלשהו להארכת המועד. 10. כיוון שקבעתי כי לא ניתן עוד לערער בנושא העיניים על החלטת הועדה, היא הפכה חלוטה. זאת ועוד, משהוחזר עניינו של המערער ע"י ביה"ד לועדה לעררים עם הוראות, היה על הועדה למלא אחר הוראות אלה ולהתייחס אך ורק לנושאים האמורים בהחלטת ביה"ד (דב"ע נא01-29/ מנחם פרנק נ' המוסד פד"ע כד' 160). 11. החלטת הועדה שלא לישם ת' 15, התבססה על שני נימוקים: נימוק אחד - שפריט 34(ב) לתקנות כולל בו את מרכיב ת' 15; והנימוק השני - שהמערער יכול לחזור לעבודתו. נתייחס לכל נימוק כסדרו: הנימוק הראשון מעוגן בפסיקה. אין ליישם ת' 15 לגבי פגימה בה הובא בחשבון איבוד כושר עבודה (ראה: דב"ע מג1-790/ חליל נ' המוסד, פד"ע יז' 58, 60). כמו כן, בדב"ע מט01-22/ המוסד נ' ירוחם (לא פורסם), נאמר כי "... הפגימה לפי פריט 34 (ב) לא תזכה את הנפגע בתוספת אחוזים (לפי ת' 15)". אשר לנימוק השני - אין התייחסות של הועדה לקביעות רופאי המחלקה לרפואה תעסוקתית לפיהן המערער יכול להמשיך רק בעבודה ללא קהל וללא האזנה רצופה לטלפון. 12. לסיכום, אני מקבלת את הערעור בחלקו ומחזירה את עניינו של המערער אל הועדה הרפואית לעררים, על מנת שתבדוק מחדש את מצבו של המערער בנוגע לצלקות; שתנמק קביעתה לפיה, אין נכות בגין הפגיעה בשיניים, וכן תתיעץ עם רופא פסיכיאטר באשר לקשר הסיבתי בין התאונה להופעת הפסוריאזיס או להחמרתו, ותשקול אם יש לקבוע נכות נפשית בגין הפגיעה. 13. אם תקבע הועדה למערער אחוזי נכות נוספים, תעריך מחדש את יכולתו לשוב לעבודה, ותבחן את אפשרות יישום ת' 15 על פי אחוזי הנכות שיקבעו והסעיפים במבחנים. הועדה תנמק החלטתה בצורה מפורטת. 14. המשיב ישלם למערער הוצאות הערעור בסך 1,500 ש"ח + מע"מ וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. הצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. נכות צמיתהנכותאחוזי נכותתאונת עבודה