פסק דין 1. ביום 1.2.00 הגיש התובע תביעתו לביה"ד כנגד החלטת הנתבע מ5.8.99-, לפיה נקבעו דמי האבטלה המשולמים לו עפ"י 75 הימים האחרונים שקדמו לתאריך הקובע. התובע טוען כי מאוקטובר 1998 ועד הפסקת עבודתו היה בחופשת מחלה ובחופשה רגילה, ומשכך קיבל משכורת שאינה כוללת מענק עידוד בסך 1,000 ש"ח, שהיה מקבל לו היה עובד, וכן לא נלקח בחשבון התשלום עבור שעות נוספות. משכך - עותר התובע לחשב את דמי האבטלה לפי 3 חודשי עבודה רצופים בהם עבד בפועל או לפי ממוצע בשנת עבודתו האחרונה (מכתבו ללא תאריך שנמסר ביום הדיון). 2. כעולה מאישור המעביד שהוגש במצורף לתביעה לדמי אבטלה, היה התובע עובד חודשי, שפוטר בתוקף מ1.5.99-. משכך, התאריך הקובע, אם נרשם בלשכת התעסוקה בחודש זה, הוא 1.5.99. בהתאם - חישב הנתבע את דמי האבטלה עפ"י שכרו של התובע בחודשי פברואר-אפריל 99'. 3. הצדדים אינם חלוקים על כך כי הנתבע שילם לתובע דמי אבטלה לפי שכרו כמדווח ע"י המעסיק, ב75- ימי העבודה האחרונים. הצדדים אינם חלוקים אף על הסכומים. כל שטוען התובע הוא כי יש לשלם דמי אבטלה לפי חודשים בהם לא שולמו לו ימי מחלה או חופשה או לפי ממוצע שנתי, שכן מצבו מיוחד ואין לפגוע בו רק בגין מחלתו. הנתבע טוען כי דמי אבטלה חושבו כמתחייב בחוק. 4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים - להלן הכרעתי : א. לנתבע משולמים דמי ביטוח כמתחייב מהדין אף בגין חופשה ומחלה. ב. סעיף 167 ו170- לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה1995- (להלן : "החוק") קובעים כי דמי אבטלה יחושבו כאחוז מהשכר היומי הממוצע, שיחושב לפי ההכנסה ממנה מגיעים דמי ביטוח אבטלה, בתקופת 75 הימים האחרונים בעדם שולמו דמי ביטוח אבטלה, לפני התאריך הקובע. הנה כי כן רואים אנו כי המחוקק קבע לחשב הגמלה לפי 75 ימים אחרונים לפני התאריך הקובע. די למעשה בכך כדי שתדחה התביעה. אין המבוטח או הנתבע יכולים לבחור את בסיס החישוב לדמי אבטלה, אלא מדובר ב75- ימים אחרונים של שכר החייב בתשלום דמי ביטוח. ג. תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח אבטלה) התשל"ג1972- קובעת כי סך כל הכנסתו של המבוטח ילקח בחשבון בחישוב שכר יומי ממוצע. אין חולק כי התובע היה עובד של מעבידו (סולל בונה) בכל התקופה עד ל1.5.99-. משכך, עפ"י סעיף 335 (ה) וסעיף 158 לחוק, חייב מעבידו בתשלום דמי ביטוח ועפ"י סעיף 337 לחוק ישולמו דמי הביטוח עפ"י הכנסתו החודשית של העובד. משכך - ומשדמי החופשה ודמי המחלה המשולמים לתובע בבחינת שכר הם לחוק שבפנינו - ודאי הכנסה המה - נכון פעל הנתבע. ד. אזכיר עוד כי דמי מחלה שמשלם מעביד עפ"י החוק לעובדו - שכר עבודה המה (סעיף 2,5,7 לחוק דמי מחלה התשל"ו1976-), והוא הדין בדמי חופשה (ס' 10, 17 לחוק חופשה שנתית התשי"א1951-). ה. ראוי לציין כי ככלל לא התעלם המחוקק ממצב בו נעדר אדם מעבודתו בגין מחלה. כך למשל בהקשר לביטוח אבטלה קבע המחוקק כי כדי לרכוש תקופת אכשרה לדמי אבטלה, תבחן תקופה ארוכה יותר (ראה ס' 162 לחוק הדן גם ב"עילות הארכה" אחרות). בענייננו, לא קבע המחוקק כי בסיס החישוב, במקרה של שינוי בשכר בתקופת 75 הימים האחרונים שקדמו לתאריך הקובע - יהא אחר; ודאי כך כשהמחוקק קובע כי יש לבחון 75 הימים האחרונים (ולא קבע 75 ימי העבודה האחרונים). עוד יושם אל לב, כי המחוקק או מחוקק המשנה לא קבע בענייננו כקביעתו בענין ביטוח אמהות (תקנות הביטוח הלאומי (אימהות) התשי"ד1954-. ו. לאור כל האמור - אין מנוס מדחיית התביעה, משפעל הנתבע כדין. אין צו להוצאות. מענקמשכורת