נהג משאית שכיר תאונת עבודה

פסק דין 1. נציגי הציבור הוזמנו ולא הופיעו, ולא מסרו נימוק לאי הופעתם. כדי לא לדחות את הדיון הוחלט כי הדיון יתקיים בהעדרם. 2. מרבית העובדות הדרושות להליך זה אינן שנויות במחלוקת והן כדלקמן: א. התובע, נהג משאית שכיר, נפגע בעבודתו ביום 7.4.96. ב. התאונה הוכרה כתאונת עבודה והתובע קיבל דמי פגיעה, עד ליום 6.10.96, לאחר הצגת תעודות אי כושר לכל התקופה. ג. התובע, בהודעתו לחוקר הנתבע ובתצהירו העיד כי במהלך תקופת הפגיעה עבד 7 ימים בחודש יולי 96' ו- 8 ימים באוגוסט 96' אצל מעבידו. כן טען התובע כי עבד 3 ימים אצל מעסיק אחר, במהלך תקופת הפגיעה. ד. בהודעתו לחוקר הנתבע, בתצהירו ובעדותו טען התובע כי ניסה לחזור לעבודה, עבד ימים מספר אך מצבו הבריאותי אילץ אותו לחדול מעבודתו ולהמשיך את תקופת אי הכושר. 3. בסיכומים שהגיש מטעמו טען התובע: א. סעיף 92 א' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה 1995: "מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה". ב. בהתאם לראיות שהובאו ע"י התובע עולה בבירור כי התובע סבל מבעיה רפואית חמורה ביותר, ועקב פגיעתו בעבודה קיבל טיפול רפואי ממושך ועקבי ע"י רופא קופת חולים ורופאים מומחים אחרים כעולה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו. ג. התובע לתומו חשב כי חזרתו לעבודה הינה חלק מתהליך שיקומו, וניסה לפעול בהתאם להנחיות רופאיו, ומעולם לא פעל מתוך כוונת זדון ו/או נסיון לרמות הנתבע, והדברים עולים מפיו של התובע בעדותו בפני ביה"ד. ד. התובע זכאי לדמי פגיעה בהתאם לסעיף 92 (א) מאחר ולמעשה התובע לא עבד תקופה של 8 חודשים. התובע במהלך תקופת אי הכושר עבד אצל מעביד אחד שהינו מעבידו המקורי סך של 15 יום. ואצל בן דודו עבד 3 ימים בלבד ובסה"כ 18 יום. ה. אי לכך ובהתאם לכל הראיות שהובאו בפני ביה"ד התובע זכאי לדמי פגיעה היות והתובע לא עבד תקופה רצופה וממושכת של 26 שבועות, מלבד 18 ימים אשר בהם עבד התובע. 4. הנתבע בסיכומיו טען כי אין לסמוך על תעודות אי הכושר ואין לסמוך על דבריו של התובע שחוסר אמינותו הוכח בעצם אי הדיווח לנתבע על עבודתו ובסתירה בין דבריו ב- נ5/ שעבד מידי פעם אצל קרוב משפחתו לעומת דבריו בביה"ד שעבד רק 3 ימים אצל קרוב המשפחה. בהעדר רישומים על ימי העבודה וכשאין לסמוך על תעודות אי הכושר - יש לקבוע כי התובע לא היה זכאי כלל לדמי פגיעה. כן נטען כי מעבידו של התובע חזר בו מדבריו לנתבע בהופיעו בפני ביה"ד, אך הכיר באפשרות שמסר לנתבע שהתובע מסית פועלים להגיש תביעות לנתבע וכן שהתובע מתחפש כדי שלא יכירו אותו בעבודתו אצל מעבידים אחרים. ברור שהתובע אינו בוחר בדרך האמת שאחרת לא היה מקבל דמי פגיעה בתקופה בה עבד, גם לדבריו, אלא היה מדווח לנתבע על עבודתו או שלא היה מגיש תעודות אי כושר לתוקפה שעבד. ברור כי כתעודות שהוגשו אינן משקפות את המצב לאשורו - מאחר ובפועל אכן עבד התובע והרבה מעבר למה שהוכח לפנינו בתלושי שכר והודאת התובע. הסברו של התובע שלא דווח על עבודתו כי חשש שהדבר יסרבל את הטיפול בעניינו הוא הסבר סרק. 5. לאחר שעיינתי בכל החומר שבפני אני קובעת כי התובע זכאי לדמי הפגיעה שקיבל, למעט תמורת דמי פגיעה בגין 18 יום בהם עבד, וזאת מן הטעמים דלהלן: א. טענת התובע, לפיה שב לעבוד וניסה לעבוד - אך מצבו הרפואי מנע זאת ממנו, טענה זו לא נסתרה והיא שבה ומופיעה הן בהודעה לחוקר הנתבע, והן בתצהיר ובעדות התובע. ב. הנתבע לא הוכיח כי התובע עבד ימי עבודה נוספים על אלה בהם הודה. ג. מתלושי השכר שצורפו עולה כי התובע עבד 7 ימים ביולי 96' ו- 8 ימים באוגוסט 96'. לו רצה התובע להסתיר את עצם עבודתו ולשקר בעניין זה - היה מבקש מהמעביד שלא להנפיק לו תלושים כלל. מאידך, משהונפקו תלושים ובהם צויין כי התובע עבד - מה טעם היה למעביד או לתובע לציין בתלושים מספר ימי עבודה שקרי ומופחת? 6. לפיכך מתקבלת התביעה כאמור בסעיף 5 רישא לעיל. 7. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח + מע"מ, צמודים כדין החל מהיום. משאיתנהג משאיתשכיריםתאונת משאיתתאונת עבודה