פסק דין 1. התובע עותר לתשלום דמי פגיעה בגין הפגיעה בעבודה מיום: 12.01.98. 2. הנתבע הכיר באירוע מיום: 12.01.98 כתאונת עבודה, אולם דחה התביעה לתשלום דמי פגיעה מהנימוק שהתובע לא נעדר מעבודתו בתקופת אי הכושר ועבד בתקופה זו. לאחר בחינת הראיות שהוצגו, להלן החלטתי: 3. התובע, יליד שנת 1934, סוכן ספרים, עצמאי, המנהל את עיסקו מביתו. בתאריך: 12.01.98, החליק התובע במדרגות ביתו ונפגע בקרסול רגל שמאל. האירוע הוכר ע"י הנתבע כפגיעה בעבודה. רגלו של התובע הושמה בגבס וניתנה לו תעודת אי כושר מלאה לתקופה מיום: 12.01.98 ועד יום: 28.02.98. (נ2/). 4. התובע העיד כי בתקופת אי הכושר, העסק לא היה סגור והוא עסק בעבודות משרדיות-ניהוליות כמו קבלת הזמנות טלפוניות מלקוחות והוצאות חשבוניות. (עמ' 3 לפרוטוקול). התובע לא ביצע בתקופה זו את עבודות האריזה והמשלוחים שאותן ביצעו בניו של התובע אם באמצעות הדואר ואם באספקה ישירה ללקוחות. (ר' הודעתו של התובע בפני חוקר המוסד נ1/). בהודעתו בפני החוקר ציין התובע כי עבודתו הרגילה, בטרם הפגיעה, כללה עבודה משרדית של כשעתיים בכל יום. 5. סעיף 92 (א) לחוק קובע: "מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלח לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה". הסעיף קובע כי המוסד ישלם למבוטח דמי פגיעה עבור תקופת אי הכושר "אם לא עסק למעשה בכל עבודה". ומכאן כי מבוטח שעבד בתקופה בה היה לו אישור רפואי בדבר אי כושר לעבודה, אף אם עבד בעבודה השונה מעבודתו הרגילה, לא יהיה זכאי לדמי פגיעה. (דב"ע מה/ 0-117 מישל אליאס נ' המוסד, פד"ע יז' 169; דב"ע מט/ 0-62 מרדכי קרויטמן נ' המוסד, פד"ע כ', 374; דב"ע מח/ 0-42 מיכאל ורטנסקי נ' המוסד, פד"ע יט', 471). 6. בנסיבות הענין, עת המשיך התובע לבצע עבודות הקשורות לעסק במהלך תקופת אי הכושר, הגם שמדובר בעבודה משרדית בלבד המהווה חלק אינטגרלי מעבודתו הרגילה, הרי שלא נתקיימו בתובע התנאים הקבועים בסעיף 92 (א) לחוק המקנים לנפגע הזכאות לתשלום דמי פגיעה בגין תקופת אי הכושר שנקבעה לו. 7. אשר על כן - התביעה נדחית. 8. ניתן לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. עצמאיםתאונת עבודה