פסק דין סגן הנשיא י' אליאסוף 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (תב"ע נג3-528/; נג3-259/; נד15-838/; נד15-839/; השופטת וימן ונציגי הציבור גרינבאום וישראלי), בו נדחו תביעות של המערערים בעניין פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, ונתקבלו תביעות של המערערים בעניין משכורת חודש אוגוסט 1992, דמי הבראה ופדיון חופשה. הרקע העובדתי וההליך בבית הדין האזורי 2. העובדות הנוגעות לעניין פורטו בפסק דינו של בית הדין האזורי, בין השאר, כדלקמן: "(1) הנתבע ובני משפחתו, אביו ואחיו הינם בעלים משותפים של משתלה לצמחי בית, העוסקת, מאז שנת 1988, בגידול, ייצור ושיווק צמחים (להלן - "המשתלה")... (2) התובעים, עבד ועיסאם, קרובי משפחה המתגוררים בכפר טמרה, עבדו במשתלה מספר שנים. עבד, הצעיר מבין השניים (יליד 1965) החל לעבוד ב15.10.87 ועיסאם, המבוגר מעבד (יליד 1948) החל לעבוד במשתלה ב1.5.90-... התובעות, בנותיו של עיסאם, עבדו תקופות קצרות בלבד, פחות מחצי שנה... כל התובעים סיימו לעבוד במשתלה ביום 23.8.92, בנסיבות שיתוארו להלן. (3) ביום 23.8.92, בשעות הצהריים, התקשר הנתבע למוקד משטרת ישראל והודיע כי התובעים, עבד ועיסאם, גנבו ממנו עציצים, העמיסו והטעינו אותם בתא המטען של הרכב אשר בו הם עומדים לצאת מהמשתלה. בתאום עם המשטרה, איפשר הנתבע לתובעים לצאת מהמשתלה, ברכב בו הוטענו העציצים. בתום יום העבודה, בשעה 15:30 או בסמוך לכך, יצאו כל התובעים מהמשתלה בדרכם לביתם בכפר טמרה, ברכב מסוג רנו 12, השייך לעיסאם (להלן - "הרכב"). עיסאם נהג ברכב. במושב שלידו ישב עבד ומאחור ישבו שלוש הבנות. לאחר שיצאו מהמשתלה, נסע אחריהם הנתבע, במכונית שלו. סמוך למשתלה, ביציאה ממנה, ארבו לתובעים שני שוטרים שישבו בתוך ניידת משטרה... בשעה 16.05, הבחינו השוטרים ברכב שיצא מהמשתלה לכיוון צומת עמקים-כלניות. השוטרים נסעו אחרי הרכב ועצרו אותו בצד הדרך, על תלולית עפר, סמוך לצומת. מיד לאחר שהרכב נעצר, הגיע למקום הנתבע, זיהה את כל התובעים שישבו ברכב ובנוכחותו נפתח תא המטען של הרכב, שם נמצאו 27 עציצים (שתולים) שהנתבע טען כי התובעים גנבו אותם מהמשתלה... מדובר בסחורה בשווי של כ500- ש"ח. על פי הוראת השוטר נסעו מיד כל התובעים והנתבע לתחנת המשטרה. עבד הצטרף לשוטר ונסע איתו בניידת ושאר התובעים, אליהם הצטרף השוטר השני, נסעו לתחנת המשטרה ברכב בו המשיך לנהוג עיסאם. (4) בהגיעם לתחנת המשטרה נרשמה התלונה מפי הנתבע (מוצג ת8/). עבד ועיסאם נחקרו ונעצרו. שניהם שוחררו לאחר שני ימי מעצר. שלוש הבנות עוכבו במשטרה ושוחררו באותו יום... (5) אף אחד מהתובעים לא חזר לעבוד במשתלה לאחר 23.8.92. (6) לאחר סיום החקירה המשטרתית הוגש לבית משפט השלום בחיפה, ביום 9.6.93, כתב אישום נגד עבד ועיסאם, על פיו הואשמו השניים בעבירה של גניבה ממעביד, לפי סעיף 391 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (מוצג נ3/). נגד הבנות לא הוגש כתב אישום. (7) ב"כ התובעים פנה בכתב אל ראש לשכת התביעות במחוז חיפה ואל היועץ המשפטי לממשלה וביקש לעכב את ההליכים נגד הנאשמים, עבד ועיסאם, מהנימוקים שפרט במכתביו... (8) ביום 17.12.95, בישיבת בית משפט השלום, הופיעה התובעת המשטרתית והודיעה (בהעדר הנאשמים): 'הנני חוזרת בי מכתב האישום'. על פי הודעת התובעת, החליט השופט: 'הנני מבטל את כתב האישום' ". 3. המערערים 1 ו2- טענו בכתב התביעה שהגישו לבית הדין האזורי כי הם פוטרו מעבודתם ביום 23.8.1992, ועל כן הם תבעו דמי הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, משכורת מלאה בעד חודש אוגוסט 1992, דמי הבראה ופדיון חופשה. המערערות 3, 4 ו5- תבעו דמי הודעה מוקדמת עקב פיטוריהן ביום 23.8.1992 וכן משכורת בעד חודש אוגוסט 1992. 4. טענת המשיב בבית הדין האזורי היתה כי המערערים לא חזרו לעבודה לאחר האירוע ביום 23.8.1992, ועל כן הם התפטרו מהעבודה ואינם זכאים לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת. כן טען כי אי-תשלום משכורת חודש אוגוסט 1992 היה עקב קיזוז שווי הסחורה שהמערערים גנבו. המשיב טען גם כי המערערים 1 ו2- קיבלו דמי הבראה ודמי חופשה כדין. 5. בית הדין האזורי ניתח תחילה את חומר הראיות בנושא גניבת העציצים, ופסק כדלקמן: "6. מכל הטעמים שהובאו לעיל, הגענו למסקנה כי עלה בידי הנתבע להוכיח, במידת ההוכחה הדרושה בדיון אזרחי, בהתחשב גם בכך שבמקרים כגון אלה דרושה רמת הוכחה גבוהה יותר מזו הדרושה בתביעה אזרחית רגילה... כי התובעים, עבד ועיסאם, ניסו להוציא מהמשתלה, בהחבא, 27 עציצים, ששויים כ500- ש"ח, מבלי להודיע על כך לנתבע ומבלי שהיתה להם כוונה לדווח על הסחורה שלקחו ולשלם עבורה והם נתפסו במעשה גנבה 'על חם', על ידי המשטרה, בשעת מעשה. יחד עם זאת נציין, כי לא הוכח בפנינו שהתובעים היו מעורבים בגנבות אחרות של עציצים וצמחים מהמשתלה, כל שכן שאין בפנינו כל ראייה התומכת בגירסת הנתבע, כי התובעים גנבו מהמשתלה סחורה בשווי של 50,000 ש"ח. זאת ואף זאת: לא שוכנענו, מכל העדויות והראיות שהובאו בפנינו, כי הבנות, דאולת, סונדוס ונאילה, היו שותפות למעשיהם של עבד ועיסאם ולעבירה שביצעו, הגם שהן נסעו ברכב וידעו כי עבד ועיסאם העמיסו עציצים שהונחו בתא המטען ועמדו לקחת אותם ברכב, על מנת למכרם". בשאלה האם המערערים פוטרו או התפטרו, פסק בית הדין האזורי, תוך הנמקת פסיקתו, כדלקמן: "כאמור לעיל, על פי מכלול הראיות שבפנינו, החלטנו לקבל את גירסת הנתבע, כי התובעים התפטרו, משנתנו ביטוי להתפטרותם לא בדרך של הודעת התפטרות פורמלית, אלא בהתנהגות, בכך שלא חזרו לעבודה לאחר הארוע ביום 23.8.92. ניתן בהחלט להבין את שיקוליהם נוכח הנסיבות הנ"ל בהן הסתיימה עבודתם". 6. לאור זאת, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערערים 1 ו2- לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת, בפסקו כדלקמן: "משהגענו למסקנה שהתובעים התפטרו ולא פוטרו, נשמט הבסיס לתביעתם של עבד ועיסאם לפיצויי פיטורים ולתביעות כל התובעים לדמי הודעה מוקדמת. למעלה מן הצריך, נאמר אף זאת, שגם אם היינו מגיעים למסקנה שהנתבע פיטר את התובעים לא היינו מחייבים אותו לשלם להם פיצויי פיטורים, וודאי שלא את מלוא פיצויי הפיטורים, בנסיבות שהוכחו, לצורך הדיון שבפנינו, היינו שהתובעים ניסו לבצע עבירה פלילית של גניבה ממעביד... בעניין זה יש להזכיר כי על פי הראיות שהובאו בפנינו, לעניין ההליך הפלילי, מסתבר שעבד ועיסאם לא זוכו מהאשמה של גניבה ממעביד ולא ניתן פסק דין של זיכוי... בענייננו, בוטל כתב האישום, ככל הנראה לפני ההקראה, ומכל מקום לא התקיים דיון משפטי לגופו של עניין בהליך הפלילי ולא ניתן פסק דין המזכה את התובעים מאשמת העבירה הפלילית החמורה האמורה". 7. באשר למשכורת חודש אוגוסט 1992, דחה בית הדין האזורי את טענת הקיזוז של המשיב, בקבעו כי היא לא הוכחה. על כן, חייב בית הדין את המשיב לשלם למערערים את המשכורת של חודש אוגוסט עד ליום 23.8.1992, בסכומים שננקבו בפסק הדין. בית הדין קבע כי אין לחייב את המשיב בפיצוי הלנת שכר, "מששוכנענו כי השכר לא שולם לתובעים במועדו בטעות כנה". לפיכך, חויב המשיב לשלם את השכר למערערים בתוספת ריבית והפרשי הצמדה בלבד. בית הדין חייב את המשיב לשלם למערער 1 תשלום של דמי הבראה וכן חייב את המשיב לשלם למערערים 1 ו2- פדיון חופשה, בסכומים שנקבעו בפסק הדין, וזאת "בהתחשב בתקופת ההתיישנות לתביעה לפי חוק חופשה שנתית, שהיא 3 שנים". 8. על כך הוגש הערעור שלפנינו, המתייחס לעניין נסיבות סיום עבודתם של המערערים, זכותם לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת וכן פיצויי הלנה ופדיון חופשה. המשיב הגיש ערעור-שכנגד המתייחס לסכומים שבהם הוא חויב לשלם למערערים, וזכותו לזקוף סכומים אלה כנגד נזקי הגניבות שביצעו, וכן לעניין התשלום המגיע למערערת 5. 9. על-פי בקשת הצדדים, התנהל הדיון בערעורים בדרך של סיכום טענות בכתב. הטיעונים בערעור 10. הטענות העיקריות של ב"כ המערערים לפנינו, הן כדלקמן: (א) חלוף הזמן שבין שמיעת העדויות בבית הדין האזורי (חודש ינואר 1996) ועד למתן פסק הדין (אוגוסט 1998), מצדיק בחינת חומר הראיות על ידי ערכאת הערעור בקפידת יתר; (ב) על-פי עדויותיהם של המערערים 1 ו2-, סירב המשיב להמשיך להעסיקם משהגיעו למשתלה לאחר האירוע ביום 23.8.1992. בכך יש לראות אקט של פיטורים, מה עוד שהמערערים לא הביעו כל כוונת התפטרות. היה מקום לכך שבית הדין האזורי יקבל את גירסתם של המערערים שהעידו בבית הדין, מול גירסת היחיד של המשיב, שלא זכתה לכל תמיכה או סיוע; (ג) גם אם לא פוטרו המערערים, היה בנסיבות העניין מקום לראות במצב שנוצר כמצב של התפטרות הנחשבת כפיטורים, והמזכה את המערערים בתשלום פיצויי פיטורים; (ד) לאור ביטול כתב האישום נגד המערערים 1 ו2-, אין לקבל את גירסת המשיב על פיה הם פוטרו עקב "גניבה". המערערים טענו כי מעולם לא גנבו מהמשיב, אלא פעלו על פי נוהג לפיו הם קנו מהמשיב שתילים, כאשר המשיב היה מנכה את עלות הקניה ממשכורותיהם או שהם משלמים את מחיר השתילים במזומן; (ה) על-פי נוהג זה פעלו המערערים גם ביום האירוע (23.8.1992), הגם שהם לא הודיעו למשיב על כך באותו יום. אין להסיק בנושא זה מדברים שנאמרו על ידי המערערים בתחנת המשטרה ביום האירוע. על-פי התשתית העובדתית, לא הצליח המשיב לבסס את טענותיו בדבר גניבה על ידי המערערים; (ו) בית הדין האזורי ייחס למערערים ניסיון של גניבה מהמעביד, בהתייחסו לאפשרות שלילת פיצויי הפיטורים גם במקרה של פיטורים (ר' פיסקה 6 לעיל). נסיבות העניין שלפנינו אינן יכולות להיכנס לגדר של "גניבה ממעביד", ובוודאי לא לגבי המערערות 3 - 5, לעניין זכותן להודעה מוקדמת על פיטורים; (ז) אין לשלול על נקלה פיצויי פיטורים עקב הגשת תלונה על גניבה; (ח) המשיב לא טען טענת התיישנות לגבי פדיון החופשה המגיע למערערים 1 ו2-, ולפיכך לא יכול היה בית הדין האזורי לשלול חלק מפדיון החופשה המגיע למערערים 1 ו2-, על פי החלטתו שלו; (ט) הערעור שכנגד של המשיב חורג מהערעור של המערערים, ועל כן אין לדון בו. 11. הטענות העיקריות של ב"כ המשיב לפנינו, הן כדלקמן: (א) אין להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו בפסק דינו המפורט והמנומק של בית הדין האזורי; (ב) אין מניעה לכך שבית הדין האזורי יסתמך על עדות יחידה בהכרעתו, כאשר בית הדין נתן אמון מלא בעדות המשיב, וקבע כי הוא מעדיף את גירסתו על פני גירסת המערערים; (ג) בית הדין לעבודה אינו קשור בדיני הראיות, ועל כן רשאי הוא לסמוך על עדות יחידה לביסוס הכרעתו, מה גם שהסתמכותו זו פורטה ונומקה בפסק דינו; (ד) יש לקבל את פסיקת בית הדין האזורי כי המערערים התפטרו על פי התנהגותם בכך שלא חזרו לעבודתם. על כן, אין הם זכאים לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת; (ה) על פי חומר הראיות שהיה לפני בית הדין האזורי, יכול היה בית הדין להגיע לקביעתו בעניין הגניבה על ידי המערערים. לעניין זה, אין נפקות לכך שההליך הפלילי נגד המערער נסגר מ"חוסר עניין לציבור"; (ו) בית הדין האזורי יכול היה להביא בחשבון את גורם ההתיישנות לעניין חישוב פדיון החופשה למערערים 1 ו2-; (ז) הערעור - שכנגד של המשיב נובע מערעורם של המערערים; (ח) היה מקום לקזז את הסכומים המגיעים למשיב מהמערערים עקב הגניבות החוזרות ונשנות, כאשר מטבע הדברים לא ניתן היה לשחזר כמויות וסכומים מדויקים של הגניבות; (ט) המערערת 5 עבודה בחודש אוגוסט 1992 שבעה ימים בלבד, ועל כן מגיע לה שכר בסך 400 ש"ח בלבד. 12. תשובת ב"כ המערערים לטיעוני המשיב בעניין הערעור שכנגד היא כדלקמן: (א) נושאי הערעור שכנגד חורגים מנושאי ערעורם של המערערים; (ב) יש לדחות את טענת הקיזוז, בין השאר בשל אי-הוכחת טענות המשיב; (ג) אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בנושא סכום משכורתה של המערערת 5, מאחר ולא הוכחה גירסתו של המשיב בנושא זה וכן מאחר והמשיב ויתר על חקירתה של המערערת. ההכרעה בערעורים 13. חומר הראיות בבית הדין האזורי כלל תצהירי עדויות ראשיות של המערערים והמשיב. המערערים 1 ו2- וכן המשיב העידו בבית הדין האזורי. כמו כן העיד קצין המשטרה אילן סרדל, והוגשו לבית הדין מסמכים שונים. 14. ההלכה היא כי "איחור ניכר במתן פסק הדין [על ידי הערכאה הדיונית] אינו מביא באופן אוטומטי לביטולו; בדרך כלל נוהג בית דין זה, במקרים של איחור קיצוני במתן פסק הדין, להכריע בערעור תוך נכונות להתערב בקביעת העובדות מעבר למקובל בערכאת ערעור" (דב"ע נז3-7/ נחום לבון - מ.ת.מ. מבני תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584, 588). מידת ההתערבות נגזרת, בין השאר, מנסיבות העניין, אורך תקופת ההשהיה, חומר הראיות ותכנו של פסק הדין העומד לערעור. 15. פסק דינו של בית הדין האזורי, בעניין שלפנינו, הוא מקיף, מפורט ומנומק. בפסק הדין באים לידי ביטוי חומר הראיות, טיעוני הצדדים, הקביעות העובדתיות והמסקנות המשפטיות הנובעות מהקביעות העובדתיות ומטיעוני הצדדים. לאחר עיון בתיקי בית הדין האזורי ובפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו למסקנה כי אין נדרשת מאתנו חריגה מהכלל המקובל בדבר הדרך בה תנהג ערכאת הערעור בפסק דין של הערכאה הדיונית, כמפורט ב-ע"א 323/89 קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, 168, כדלקמן: "אם נגיע לכלל מסקנה, כי המימצאים העובדתיים מעוגנים בחומר הראיות, שניתוח המשמעויות סביר והגיוני ואין בקביעת העובדות או בהבנת השלכותיהן שגיאה עקרונית ובסיסית; ואם נשתכנע שהדין יושם על התשתית העובדתית כהלכה, כי אז אין לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית. אין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו העונה, לפי הבנתנו, על כל מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק הדין של הדרגה הראשונה. עלינו, כאמור, רק להיווכח, כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן והדין". 16. אין אנו מוצאים פגם, בנסיבות העניין שלפנינו, בהעדפתו של בית הדין האזורי לגבי גירסה מסוימת של צד לדיון לפניו. העדפה כזו היא פרי התרשמותו של בית הדין מהגירסאות והעדויות המועלות לפניו, בהליך אזרחי, כאשר בית הדין אינו קשור בדיני הראיות (ר' סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט1969-). לפיכך, רשאי היה בית הדין האזורי, בהכרעתו לגבי התשתית העובדתית, להעדיף, על פי התרשמותו, את גירסת המשיב על פני גירסאות אחרות שהושמעו לפניו. 17. שקלנו את טיעוני הצדדים והגענו למסקנה שאין נדרשת התערבותנו בסוגיה המרכזית שנדונה בבית הדין האזורי, והיא - האם המערערים פוטרו או התפטרו על פי התנהגותם (ר' פיסקה 5 לעיל). כאמור לעיל, אין אנו מתערבים הן בקביעתו העובדתיות של בית הדין האזורי בנושא זה והן במסקנתו המשפטית. לאור זאת, אין מקום להתערב גם בתוצאה שעל פיה אין המערערים 1 ו2- זכאים לפיצויי פיטורים, ואין כל המערערים זכאים לתמורת הודעה מוקדמת. מכאן שאין נדרשת גם התייחסותנו לשאלה האם המערערים היו זכאים בנסיבות העניין לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת, אילו פוטרו על ידי המשיב. התוצאה היא, על כן, שיש לדחות את ערעור המערערים בנושא הפסקת עבודתם וזכותם לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, וזאת מטעמיו של בית הדין האזורי. 18. באשר לפדיון החופשה למערערים 1 ו2-, ההלכה היא כי טענת התיישנות לגבי חופשה שנתית יש לטעון בכתב ההגנה (ר' דב"ע לא3-25 דינה סלם - שלמה הולצמן, פד"ע ג 326, 329). משלא נעשה כן בעניין שלפנינו, היה מקום לפסוק למערערים 1 ו2- את מלוא פדיון החופשה, דהיינו - סך 6,753 ש"ח למערער 1 וסך 2,953 ש"ח למערער 2, בנוסף לסכומים שנפסקו על ידי בית הדין האזורי. סכומים אלה נכונים ליום 23.2.1997, ויתווספו עליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום האמור ועד לתשלום הסכומים. 19. בשני נושאי הערעור שכנגד של המשיב, מסקנתנו היא כי יש לדחותם לגופם. לפיכך, אין אנו מתייחסים לשאלה האם נושאי הערעור-שכנגד נובעים מערעורם של המערערים או לאו. טענת הקיזוז של המשיב נדחתה, בצדק, מן הטעם שלא הוכחה. כמו כן, אין מקום להתערבותנו בקביעתו של בית הדין האזורי לגבי סכום המשכורת המגיע למערערת 5 בעד עבודתה בחודש אוגוסט 1992, וזאת מטעמיו של ב"כ המערערים (ר' פיסקה 12(ג) לעיל). ס י כ ו ם 20. לאור כל האמור לעיל - (א) ערעור המערערים נדחה, מלבד לעניין פדיון החופשה למערערים 1 ו2-, כמפורט בפיסקה 18 לעיל. (ב) הערעור-שכנגד של המשיב נדחה. 21. מאחר וערעור המערערים נתקבל בחלקו, אין אנו פוסקים הוצאות בהליך הערעור. פדיון חופשהדמי הבראהמשכורתדמי חופשה שנתית