פסק דין סגן הנשיא י' אליאסוף 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה מיום 24.1.1999 (תב"ע נו3-717/; השופט הראשי מיבלום ונציגי הציבור רייף ו-דוידי), בו חויבה המערערת לשלם למשיב פיצויי פיטורים וסכומים נוספים, ונדחתה התביעה-שכנגד של המערערת. הרקע העובדתי וההליך בבית הדין האזורי 2. העובדות הנוגעות לעניין פורטו בפסק דינו של בית הדין האזורי, כדלקמן: "1. התובע בתיק זה הוא מר אברהם בן הרוש (להלן: "התובע"), אשר עבד מינואר 1993 עד אוגוסט 1995 בעסק התיווך של גב' תמר דסקלו מנהריה. 2. גב' תמר דסקלו - היא הנתבעת בתיק זה. העסק של תמר דסקלו נקרא 'תיווך תמי', ומשרדו ברחוב מרכזי בנהריה. 3. עם תחילת עבודת התובע בעסק הנ"ל, נחתם בין התובע לבין הנתבעת 'הסכם עבודה אישי' (צורף כנספח לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת). 4. על פי החוזה הנ"ל, נקבע כי התובע יהא מקדם מכירות במשרד הנתבעת וכי משכורתו תהא בשיעור 25% מכל עסקה שתבוצע. 5. בין השאר, נקבעה בהסכם הנ"ל חובת סודיות של התובע ונקבע כי התובע לא יעשה שימוש במידע שהגיע אליו במסגרת עבודתו בעסק הנ"ל. בנוסף לכך, התחייב התובע (סעיף 13 להסכם) כי במשך שנה מתום העסקתו הוא 'לא יעסוק, לא ישתתף ולא יקבל תפקיד בצורה או באופן כלשהוא, במישרין או בעקיפין, במשרד או חברת תיווך או בעסק מתחרה לזה של תיווך ו/או לא יעמיד את עצמו במצב של מעונין בעסק מתחרה כאמור לעיל'. 6. להסכם הנ"ל צורף נספח (אף הוא צורף כנספח לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת) בענין שמירת הסודיות וההתחייבות לא לעסוק בתיווך במשך שנה מתום עבודתו בעסק הנ"ל, ובנספח החתום על ידי התובע נקבע כי אם תופר התחייבות התובע בנושא הסודיות ובנושא הגבלת העיסוק - יפצה התובע את הנתבעת בסכום כספי השווה ל25,000- דולר. 7. אין מחלוקת כי במהלך תקופת עבודתו של התובע בעסק הנ"ל שונה אופן תחשיב שכרו של התובע, בגין עבודתו בעסק של הנתבעת. בגין שנוי זה חושב שכרו של התובע לפי 30% מדמי התיווך שנתקבלו בגין עסקאות שנסתיימו, ובשלב כלשהוא הוסכם כי התובע יקבל סך של 2,000 ש"ח לחודש כמשכורת יסוד. 8. בחודש אוקטובר 1994 נתבקש התובע לחתום על הסכם עבודה אישי, ובו שינוי בתחשיבי השכר של התובע ושינוי בבטוחות מטעם התובע להבטחת הסודיות וההתחייבות שלו בתחום הגבלת העיסוק. 9. ההסכם הנ"ל לא נחתם על ידי התובע. 10. מאידך, הלכו יחסי העבודה בין הצדדים והחריפו. ביום 24.08.95 נמסר לתובע מכתב על נייר הפירמה של העסק הנ"ל, בו נכתב: 'מר בן הרוש אברהם... פוטר ממשרדנו בתאריך 23.08.95'." 3. ביום 21.1.1996 הגיש המשיב תביעה כנגד המערערת, בה תבע תשלומים בגין עסקאות תיווך, דמי הודעה מוקדמת, פדיון ימי חופשה, פדיון ימי הבראה ופיצויי פיטורים. המערערת טענה בכתב ההגנה כי המשיב התפטר מעבודתו, ועל כן אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים. כמו כן, הכחישה המערערת את זכאותו של המשיב לתביעותיו האחרות. עם הגשת כתב ההגנה, הגישה המערערת גם כתב תביעה שכנגד בו טענה כי המשיב הפר חיוב בדבר איסור תחרות, ועל כן הוא חייב לשלם לה פיצוי מוסכם ומוערך מראש בסכום של 75,000 ש"ח. בכתב הגנה בתביעה שכנגד הכחיש המשיב את טענות המערערת, וטען כי הוא לא הפר כל הסכם כלפי המערערת. 4. לבית הדין האזורי הוגשו תצהירי עדויות ראשיות של המשיב, המערערת ובעלה של המערערת. מגישי התצהירים העידו לפני בית הדין האזורי, וכן העידה הגברת רונית בן-הרוש, אשת המשיב. כמו כן הוגשו לבית הדין מסמכים שונים, קלטת ותמליל שיחות בין המשיב לבין בעלה של המערערת. 5. בפסק דינו פירט בית הדין האזורי את טענות הצדדים וניתח את חומר הראיות שהיה לפניו. 6. באשר לנסיבות סיום יחסי העבודה של המשיב אצל המערערת, קבע בית הדין האזורי כי "התמונה המתקבלת היא שהיחסים בין הצדדים נותקו בהסכמה הדדית, תוך שהנתבעת מתחייבת לשלם לתובע את המגיע לו, כאילו פוטר, כפיצויים הסכמיים". בית הדין האזורי נימק מסקנה זו בהסתמך על חומר הראיות שלפניו, וקבע כי "הוכחה לפנינו התחייבות של הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים - כפיצויים הסכמיים, עם ניתוק יחסי עובד-מעביד - בהסכמה". כפועל יוצא מכך חייב בית הדין האזורי את המערערת לשלם למשיב פיצויי פיטורים הסכמיים בסך 19,906 ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום הסכום. בית הדין האזורי דחה את תביעותיו של המשיב לתמורת הודעה מוקדמת ולפדיון חופשה שנתית, אך חייב את המערערת לשלם למשיב יתרה של עמלת תיווך וכן של דמי הבראה. 7. באשר לתביעה-שכנגד של המערערת, קבע בית הדין האזורי כי הסעיף בהסכם העבודה שבין הצדדים לעניין הגבלת העיסוק של המשיב, "אף כי נוסח על ידי עורך דין, אינו שלם". בית הדין ציין כי "אומד דעת הצדדים בסוגיה זו - הוא שההגבלה חלה על עיסוק בתיווך בתחום העיר נהריה, ולא מעבר לכך - מקובלת עלינו". בית הדין קבע כקביעה עובדתית, כי המשיב עסק בתיווך בתחום העיר עכו, ולא פעל בתיווך באיזור העיר נהריה. בית הדין האזורי דחה את התביעה שכנגד של המערערת, בקובעו כדלקמן: "ברי כי הנתבעת פעלה באזור נהריה, ודאגתה לבל יתחרה בה מאן דהוא באותו אזור - מקובלת עלינו ויש בה הגיון. בחומר שלפנינו לא מצאנו אף עיסקת מקרקעין המתייחסת לאזור העיר עכו. הסברה של הנתבעת מדוע היא חרדה מפני עיסוק בתיווך של התובע באזור העיר עכו - נראה קלוש (בלשון המעטה), ואינו משכנע. ובכל מקרה: מלאכת האיזון שעל בית הדין לבצע בהתנגש זכות הקנין עם הזכות לחופש העיסוק מובילה לסיווג כל הגבלה מעין זו לתחום העיר בה פועל עסקה של הנתבעת, ולא מעבר לכך. לאור כל הדברים הללו - מתבקשת הקביעה כי התחייבות התובע כלפי הנתבעת לאי התחרות - לא הופרה, ואין לנתבעת עילה כנגד התובע בסוגיית ההתחייבות להגבלת עיסוק". 8. על כך הוגש הערעור שלפנינו. הטיעונים בערעור 9. הטענות העיקריות של ב"כ המערערת לפנינו, הן כדלקמן: (א) על פי חומר הראיות שהיה לפני בית הדין האזורי, לא היה מקום לקבוע כי המשיב זכאי לפיצויי פיטורים. כמו כן, לא הוכח כי סוכם לשלם למשיב פיצויי פיטורים שאינם מגיעים לו; (ב) בית הדין האזורי טעה במסקנותיו לעניין היקף הגבלת העיסוק של המשיב, כפי שסוכם עימו, והיה ידוע לו. על כן, לא היה מקום לדחות את התביעה שכנגד של המערערת. 10. הטענות העיקריות של ב"כ המשיב לפנינו, הן כדלקמן: (א) אין להתערב בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, הן לעניין סיום עבודתו של המשיב והן לעניין התביעה שכנגד מטעם המערערת; (ב) בית הדין האזורי הגיע למסקנה, המעוגנת בחומר הראיות, בדבר ניתוק יחסי העבודה בין הצדדים בדרך של הסכמה, תוך תשלום פיצויי פיטורים; (ג) אין להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי בעניין איסור התחרות של המשיב ודחיית התביעה שכנגד מטעם המערערת. ההכרעה בערעור 11. על פי ההלכה, אין ערכאת הערעור נדרשת לכתוב פסק דין משלה העונה על מכלול השאלות המתעוררות, לצד פסק דינה של הערכאה הדיונית. על ערכאת הערעור רק להיווכח כי פסק דינה של הערכאה הדיונית עומד במבחן הראיות שהיו לפניה ובהוראות הדין החלות על הענין (ראה ע"א 323/89 קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, 168; דב"ע נד3-71/ מרגלית אילת - שירות התעסוקה ואח', פד"ע כז 169, 184 - 185). 12. לאחר עיון בטיעוני הצדדים לפנינו, בכתבי הטענות ובחומר הראיות שהיו לפני בית הדין האזורי ובפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו למסקנה, כי אין מקום להתערבותנו בקביעות העובדתיות שקבע בית הדין האזורי בפסק דינו ובמסקנות המשפטיות שהסיק מהעובדות שנקבעו. נציין, כי התניה המגבילה את חופש העיסוק מעבר לתחום הצר של נהריה היא בלתי סבירה בעליל בנסיבות הקיימות, ולכן גם מטעם זה אין לה תוקף ויש לצמצמה להגבלה בתחום העיר נהריה בלבד. לפיכך, מטעמיו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור. 13. שקלנו אם להטיל הוצאות על המערערת לטובת המשיב, אולם בנסיבות העניין והרקע העובדתי שהיה הבסיס לסכסוך שבין הצדדים, אנו מחליטים שלא לחייב את המערערת בהוצאות משפט, למרות דחיית הערעור. ס י כ ו ם 14. לאו כל האמור לעיל, הערעור נדחה ללא צו להוצאות. פיצוייםפיטוריםערעורפיצויי פיטורים