תביעה לתשלום דמי אבטלה - סיוע משפטי

פסק דין הרקע וההליך: 1. ביום 1.3.99 הגיש התובע תביעה כנגד החלטת הנתבע מ- 7.1.99 הדוחה תביעתו לתשלום דמי אבטלה בנימוק כי לא הוכחה תקופת אכשרה. משהוחלט ליתן לתובע סיוע משפטי, הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו. כתב תביעה מתוקן משום מה לא מצוי בתיק ביה"ד, ורק מכתב ההגנה המתוקן שהוגש ב- 25.10.99 ניתן להבין כי הוגש כ"ת מתוקן. בהתאם להחלטתי הועבר לתיק כתב תביעה מתוקן (ביום 20.3.00). 2. התובע טוען בתביעתו כי הקים ב- 7.88 חברה לעמילות מכס (להלן: "החברה") עם בעל מניות נוסף בחלקים שווים, ומונה יחד עם בעל המניות האחר (להלן: "גד") כמנהל, ושניהם קיבלו שכר חודשי כמנהלים וכעובדים, כעמילי מכס. החברה העסיקה את אשת התובע כפקידה ואף פקידה נוספת בתקופה 91' - 88'. בסמוך ל- 21.6.94 העביר גד כל מניותיו בחברה לאשת התובע. ב- 1.7.97 עקב המיתון ובמקביל לעבודתו בחברה, החל לעבוד כשכיר במשרה חלקית בחברה לעמילות מכס, "אבשלום בע"מ" (להלן: "אבשלום") וצימצם עבודתו בחברה, ב- 50%, עד שב- 1.8.98 פוטר מהחברה וב- 15.8.98 פוטר מאבשלום. 3. מתביעתו לנתבע (נ2/), עולות העובדות הבאות: התובע עבד באבשלום 50% משרה מ- 1.7.97 ועד 15.8.98 וקיבל דמי הודעה מוקדמת לתקופה 15.8 - 30.8. התובע עבד מ- 1988 ועד 1.8.98 בחלקיות משרה בחברה. אשת התובע עובדת באבשלום והשתכרה 8,232 ש"ח ברוטו, ואין לה הכנסות נוספות. אין הסבר מדוע פוטר מאבשלום, אך מהחברה פוטר בשל "ירידה בפעילות החברה". לא עובדים בחברה 5 ימים בשבוע, ועובדים 8 שעות ביום. 4. מהודעתו לחוקר הנתבע (נ1/) עולה כדלקמן: * לתובע 99% ממניות החברה ולאשתו 1%. * החברה פעלה ממשרדי אבשלום, וכל הציוד/ריהוט, חשמל, טלפון והוצאות המשרד שולמו ע"י אבשלום. * חוג הלקוחות של החברה נמכר לכ.צ.ט, ושרות ניתן להם ע"י החברה דרך אבשלום. * הן החברה והן אבשלום שילמו לתובע שכר. * הלקוחות שילמו לאבשלום, שהעבירה חלק מהתשלומים לחברה. * העבודה ירדה, התובע נותר בלא משכורת מהחברה ומאבשלום, שכן החברה נותרה בלי לקוחות, שנמכרו לכ.צ.ט (ב- 1994!). * החברה קיימת (גם לאחר שהופסקה עבודתו, ולאחר שהגיש תביעה לאבטלה) עם שרותי מינימום, כשהתובע נותן לחברה אחרת שרותים, וכשהתובע מוציא על כך 3,000 ש"ח לחודש קבלות. * החברה חייבת כספים על רכב שקנה התובע ועל הלוואה שלקח מגוף חיצוני, וזה החזר 3,000 ש"ח. משכך - אין לחברה כיום הכנסות. * התובע חי רק ממשכורת של אשתו, המקבלת שכר מכ.צ.ט מהיום הראשון של העסקה. * רוב שכרו של התובע שולם מהכנסות שהיו לאבשלום וחלק קטן מהכנסות "מעבודות קטנות" שביצע עבור החברה. * מאבשלום קיבל פיצויי פטורין. * התובע אינו יכול לסגור החברה כי זו הדרך היחידה לשלם חובות; רווחי החברה מלקוח בודד לו נותן התובע שרותים מועברים לתשלום חובות החברה, ומשכך, חייבת החברה לתובע כספים. * התובע מתפעל את החברה מביתו, ואם מגיע לקוח הוא מפנה אותו לאבשלום. * עד מכתב הפטורין היה התובע העובד היחיד של החברה, והיחיד שקיבל ממנה משכורת. * כיום אין לחברה הכנסות בגלל חובות, ולכן אין התובע מקבל ממנה משכורת. 5. בעדותו בביה"ד אישר כי כל האמור בהודעתו (נ1/) - אמת. עוד העיד כי לאשתו מניה אחת. (ומיוזמתו, למרות תשובתו זו בעדות - מתקן הוא כי לאשתו 50%), הוא שהחליט על הפסקת פעילותה של החברה; התובע לא קיבל פיצויי פטורים "כי לא היה ממה לקחת", מחזיק הוא רכב של החברה, רכב הממשיך לשרות אותו ואת החברה, כי הוא עושה עבודה חלקית מאוד וזו (הרכב) התמורה שמקבל הוא. לדבריו לא היה עליו ליתן יותר מ- 3 ימים לאבשלום, וביתר הימים קיבל שכר מהחברה. כן הבהיר כי אף שאמר בתחילה כי ביתר הימים עבד (חוץ מאלה שנסע לגשר אלנבי עבור אבשלום) גם עבור אבשלום וגם החברה - משיב הוא כי כשיושבים באותו משרד, אם ביקשו עשה ורק אם נותר זמן, אך בעקרון עבד עבור החברה. לדבריו פוטר מאבשלום כי לא היתה מספיק עבודה, ומנגד העיד כי "התחנה הזו בכלל מתופעלת" ע"י אבשלום, וכי יש להם 12-13 עובדים במקום בו עבד הוא עצמו. המשכורת מהחברה קוזזה כנגד חוב שחב לחברה, עת לקח הלוואה לפני 4 שנים (1995) של 50,000 ש"ח, חוב שטרם החזיר במלואו, אף כי לא ידועה לו יתרת החוב. כשנשאל מדוע אין החברה ממשיכה בקיזוז החוב בעוד שהיא מעמידה לו רכב - השיב כי אין לחברה הכנסות ולכן אין לה ממה לקזז, וכי "אני לא אלך לשלם ביטוח לאומי ומס הכנסה כשאני לא מועסק על ידה, אין מספיק עבודה". החברה משלמת עבור הליסינג, והרכב ימכר כשהליסינג יגמר, אף כי לדבריו, הליסינג כבר נגמר. לדבריו, פוטר כשראה שאין יותר תעסוקה ואז החליט (הוא עצמו) שהוא מפסיק פעילותו בחברה. לשאלות ביה"ד השיב כי מדובר ברכב שהוצאותיו לשנה כ- 5,000 ש"ח והליסינג עולה לחודש 2,100-2,200 ש"ח, ודלק פחות מ- 800 ש"ח לחודש, ואין קשר בינו לאבשלום. החברה שילמה לאבשלום לפי עבודה ולא שילמה משכורת. ההכרעה: 1. לא בכדי פירטנו העובדות השונות לעיל. ככל שעולה מהאמור מדובר בעסקאות שונות שמטרתן מטרה חשבונאית - לצרכי מס, אך קשה למצוא סממני עובד בתובע. נפנה להלן לעובדות הרלבנטיות: * התובע פוטר מהחברה במכתב מיום 10.7.98 עליו חתומה אשתו. כעולה מעדותו - ממשיך הוא בעבודתו בחברה. ואף כי לטענתו מדובר בעבודה בהיקף קטן, ואין הוא מקבל שכר - כך ארע משום חובו לחברה אך לא משום שאינו עובד. די באמור כדי לדחות התביעה, שהרי התובע הגיש תביעה כמי שאינו עובד, עובדה שמדבריו-הוא מוכחת כבלתי נכונה! אין לקבל טענתו בסיכומיו כי אין רלבנטיות לקורותיו - פעולתו לאחר 1.8.98 - שהרי אם אינו "מובטל" כהגדרתו, כיצד נתעלם מכך?! אין מדובר רק ב"אמינותו", אלא אף יש בפעולתו לאחר 1.8 כדי להראות מהי פעילותו לפני 1.8 ואף לומר אם בפועל פוטר או בפועל הופסקה עבודתו. ומעדותו - עולה כי בפועל לא פוטר, ולא חל שינוי אלא על דרך התקשרות עסקית שאולי שונה היא! * כ.צ.ט קנתה לקוחות החברה והחברה נותנת להם שירותים, דרך אבשלום. הלקוחות (של כ.צ.ט, ולשעבר של החברה) משלמים לאבשלום, המעבירה חלק מהתשלומים לחברה. משכך - 2 החברות מוציאות תלוש משכורת לתובע. * בחברה עבדו רק התובע ואשתו (נ1/ עמ' 2). מנגד, (בעמ' 4) רק התובע מקבל מהחברה משכורת ואילו בסיכומיו טען כי שניהם עבדו בחברה. כעולה מנ2/ - אשת התובע מקבלת שכר מאבשלום, ואין לה הכנסות נוספות. ואם עובדת היא כדבריו בחברה - היכן משכורתה?! * נקודה זו מעניינת גם לאור סכום ההשתכרות. אשת התובע שהיא פקידה, משתכרת במועד הגשת התביעה (10.98) סך של 8,232 ש"ח, בעוד שהתובע עמיל מכס, משתכר ב2- החברות יחדיו סך של כ6,000- ש"ח ברוטו (ראה תלוש 1/98 בחברה, תלושי התובע באבשלום). * חברת אבשלום, בה ישבה החברה, הינה חברת בת של כ.צ.ט. * התובע לא הגיש לביה"ד איזשהי אסמכתא לשכרו מהחברה, בשנת 1998, למעט תלוש 1/98. מעניין לציין, כי עפ"י תלוש זה עבד בחברה 23 ימים, אין לו יתרת חופשה והוא החל עבודתו בחברה רק ב1/95-. מנגד, בנ1/ טען כי עבד וקיבל שכר בחברה מ1988- והסבר לפער זה, לא ניתן. * אין לומר כי התובע אינו מקבל שכר לאחר שפוטר - שכן החברה מעמידה לרשותו רכב, היא נושאת בהוצאות הרכב, וזאת כנגד מעט עבודה שמבצע הוא לחברה. לא התייחסנו לשאלה אם יש בכך שכר כמתחייב מחוק הגנת השכר, אך "תמורה" לעבודתו בודאי יש כאן. * בניגוד לטענתו - בהכרח יש לחברה הכנסות שכן אחרת איך נושאת היא בהוצאות הרכב?! * התובע אינו רשום כעובד בחברה, לא מפני שאינו עובד, ולא מפני שאינו מקבל תמורה, אלא משום שלא כדאי לשלם בטל"א ומ"ה, כשאין מספיק עבודה; דא עקא כי התובע עובד, נותן שירותים לחברה, שירותים שהוא מכנה "לא עבודה". * ומדוע פוטר - משהחליט התובע על הפסקת הפעילות, כשראה "שאצלנו אין יותר תעסוקה". * התמורה שמקבל התובע לאחר "פיטוריו" זהה לזו "שהשתכר" קודם לפיטוריו. * ואם לא קיבל שכר בהיותו חב לחברה - מדוע עולה טענה בענין לראשונה בעדות, מדוע לא הוצגו תלושי שכר ל98-' (למעט ינואר) ומדוע לא הוכחה הלוואה שקיבל ופרעון חלקי שנעשה?! * ואם חייב הוא לחברה - מדוע מעמידה היא רכב לרשותו?! ואם אין לה הכנסות מדוע אינה מוכרת הרכב?! * ומדוע הרכב הוא של החברה והיא הנושאת בהוצאותיו כשהרכב נקנה בליסינג ע"י התובע (עמ' 2 לנ1/). * התובע ואשתו קיבלו משכורת מכ.צ.ט ככל העולה מעדותו ומנ1/ - כתשלום עבור הלקוחות "שמכר" לכ.צ.ט (נ1/ עמ' 2 שורות 17-12, עדותו עמ' 2 שורות 3-4). * לא ברור מה השתנה לפתע, שהוחלט להפסיק עבודתו של התובע, כשבפועל מדובר בעבודה עבור לקוחות שהיו של החברה, נמכרו לכ.צ.ט ושהתובע המשיך לשרתם ולקבל תשלום מאבשלום ומהחברה ומכספים ששילמו הלקוחות לאבשלום (חברת בת של כ.צ.ט) ושאבשלום שילמה לחברה. * אין הוא מקבל שכר בחברה, לאחר שהגיש התביעה, אף שממשיך הוא ליתן שירותים, כי כל הסכום הולך לחובות של החברה, ולכן אין לחברה כסף לשלם לו והיא חייבת לו כספים (נ1/). עולה מהאמור, שאכן ממשיך הוא לעבוד ולהשתכר, אך אינו מקבל כסף. * ואם טען בנ1/ כי החברה חייבת כסף ואף לו חייבת היא כספים - לפתע בעדותו הוא חייב לחברה כספים ולכן אינו מקבל שכר! * פיצויי פיטורין קיבל מאבשלום - אף כי לא הוצג כל מסמך על כך. מנגד, מהחברה לא קיבל, שכן "לא היה ממה לקחת". * ככל העולה מהראיות - עבד התובע באופן מלא עבור כ"א מ2- החברות. בטופס 106 שהוגש לשנת 1997 כתוב שעבד בחברה משרה חלקית. בריכוז השכר לשנה זו צויין כי עבד 23 ימי עבודה בכל חודש. בתלושי השכר של אבשלום צויין כי עבד 26 ימים בכל חודש, וסה"כ 200 שעות בכ"א מהחודשים, ובמשבצת "אחוז משרה" לא צויין 50%. ניתן ללמוד גם ממכסת ימי החופשה כי מדובר ב14- ימי חופשה לשנה, מכסה שאינה מתאימה למי העובד משרה חלקית בשיעור 50%! בתביעתו לביה"ד טען כי מ1.7.97- החל לעבוד 50% משרה באבשלום, ו50%- בחברה. כך טען גם בתצהירו כי צימצם עבודתו בחברה לכדי 50% משרה. גם בנ2/ טען כי עבד באבשלום 50% משרה ובחברה מ1988- ועד פיטוריו 50% משרה. * גם אם נאמר כי טעה בנ2/ ביחס לנתון זה בחברה - ריכוז המשכורות לשנת 1997 אינו מלמד כי החל מיולי 1997 צימצם משרתו ב50%-. בחודשים ינואר-פברואר 1997 השתכר התובע כ18,000- ש"ח בכ"א מהחודשים, במרץ 97' השתכר כ1,200- ש"ח, והחל ממרץ 97' ועד ספטמבר כולל, השתכר 4,000 ש"ח - בעוד שאין כלל שינוי בימי העבודה! ובל נשכח כי הבהיר שעבד בחברה 8 שעות ליום (נ2/ אישור המעביד). * התנודות בהשתכרותו מלמדות על כך כי התובע נהנה מהחזר השקעה או דיבידנד ויתכן תשלום מכ.צ.ט באופן זה או אחר. אין גם כל אינדיקציה במסמך זה כי קיבל תוספת יוקר, גורם שיש בו כדי להצביע על כך כי עסקינן בסכום שאיננו תמורת עבודה. * ככל העולה מהראיות שבפנינו אין מדובר בעובד, וספק אף במנהל - מדובר במתן שירותים ע"י חברה אחת, דרך חברה שניה לחברה שלישית (ללקוחותיה), בעסקה שביקשה להציג תקבולים והוצאות כשכר עבודה. לא הוכחה בפנינו, להנחת דעתנו, עבודה של התובע בשונה מעבודתו כמנהל החברה או כנותן שירותים מחברה לחברה. גרסאותיו כמעט בכל ענין וסוגיה סותרות זו את זו. לא שוכנענו כי אכן פוטר ואף לא כי חדל לעבוד בחברה, או כי הפסקת עבודתו באבשלום נבעה (ממש) מפיטוריו ולא מהפסקת התשלום המתחייב בגין שירותים שניתנו בין 2 החברות. ראוי להזכיר עוד כי "בשל ירידה בפעילות החברה" (נ2/) הוצא לתובע מכתב הפסקת עבודה. * ואם טען כי עבודתו באבשלום הופסקה ב15.7.98- (עמ' 4 שורה 11) והודע שבועיים-שלושה קודם במכתב פיטורים - כעולה מנ2/ הופסקה עבודתו ב15.8.98-, ומכתב הפיטורים נושא תאריך 29.7.98. בהקשר זה מעניין לציין כי במכתב אבשלום מ23.5.99- נטען כי התובע קיבל תשלום דמי הבראה לתקופה 1.7.97 - 31.8.98, בניגוד למכתב הפיטורין. * כן ראוי לציין כי שכר התובע באבשלום הינו 3,072 ש"ח ולא 3,500 ש"ח כעדותו. לסיכום - ככל העולה מחומר הראיות דלעיל - לא שוכנענו כי התובע אכן היה "עובד" החברה מחד, ומאידך, לא שוכנענו כי אכן מדובר בסגירת העסק ומשכך, באדם שהינו מובטל. נזכיר עוד, כי ככל העולה מחומר הראיות גם "שכר" התובע בחברה, הוא בלתי ברור, ומכל מקום לכל היותר, זכאי הוא עפ"י שכרו הנמוך בחברה. עוד רואים אנו לקבוע כי אם בסגירת העסק עסקינן - מדובר באופן ברור ב"סגירת העסק" שלא רק שאיננה אמיתית - אלא מבוססת היא על שליטתו-רצונו של התובע! 3. רואים אנו להתייחס למספר פס"ד שיש בהם, לכאורה, משום קביעה שונה, אף כי לא נטען כך בפנינו. בטרם נעשה כן נזכיר כי החוק ראה לזכות אדם שהוא עובד, במובנו של משפט העבודה, ושהפך למובטל, בעל כורחו, בגמלת אבטלה לתקופת אבטלה. החוק התייחס במובחן "לעובד עצמאי" וראה שלא להעניק לו הזכות לגימלה זו, מן הטעם שהוא האחראי להצלחת עסקיו, בטוב וברע, ויכול הוא במעשהו-הוא "להפוך" למובטל. סבורים אנו שלא עניינו של התובע עובר להפסקת פעילותו (ולצורך כך מתעלמים אנו מקביעתנו דלעיל כי, למעשה, לא הפסיק עבודתו, ודאי לא ככל שהדבר נוגע לחברה) - כ"עובד" מן המנין. ואף שקיבל לדבריו משכורת מהחברה - וכאמור לא הוצגו בפנינו, משום מה, תלושי שכר בחברה מ2/98- - בפועל לא הייתה "עבודתו" זו שונה מעבודתו כעצמאי מחד, או מפעילותו כמנהל בחברה, במובחן מעבודה. א. אין העובדות דומות לקביעת ביהמש"ע בשבתו בדנג"צ סרוסי (דנג"צ 4601/95), אלא יש ליישם הרציו שהוביל להחלטת ביהמש"ע בענין סרוסי. ב. באשר לפסה"ד בענין גרוסקופף (עבל 20182/97), סבורים אנו כי כבוד ביה"ד הארצי כיוון למצב בפועל בו ניתן היה לראות בתובע כעובד של הבנק על אף היותו מועסק בו במסגרת חברה שלו (בשל דרישת הבנק). נסיבות אלה - מובחנות מהנסיבות שבפנינו, העוסקות במי שמנהל עסקים כאלה או אחרים ולא בעובד, וכי נסיבות העסקתו "כשכיר" כל כולן מסווה הן לעסקאות ולזכויות בין גופים משפטיים ולא כעובד ממש. אין אנו קובעים כי התובע שבפנינו הקים החברה כדי לזכות בגימלה כלשהי או שלא בתום לב, אך פעילותו העסקית היא הבסיס להיותו - כטענתו - "עובד" החברה. ג. באשר לפסה"ד בענין חיון (דב"ע נו0-34) - קביעותיו תואמות לטעמנו לנסיבות שבפניו. 4. לאור כל האמור - נדחית התביעה, ללא צו להוצאות. ניתן היום כ"ב באדר ב' תש"ס, 29 במרץ 2000, בהעדר הצדדים. נ.צ. - מר סבן ש. מאירי, שופטת - אב"ד סיוע משפטידמי אבטלה