האם מאמץ ומתח מתמשך שגרמו להתקף לב אינם אירוע תאונתי ?

פסק דין 1. ביום 24/11/99 הגיש התובע לביה"ד תביעה כנגד החלטת הנתבע מ21/9/99- לפיה נדחתה תביעתו לתשלום דמי פגיעה בגין אוטם שריר הלב שארע לו ב22/11/98- (להלן - "הפגיעה"), בנימוק כי לא הוכר אירוע תאונתי שהביא לאוטם שהתפתח, וכי מאמץ ומתח מתמשך אינם אירוע תאונתי. 2. התובע טוען בתביעתו כי במסגרת עבודתו היה מצוי בלחץ מתמיד של אחריות לרווחתם של 160 עובדים העוסקים בחומרים מסוכנים, תוך דאגה לנושא הבטיחותי, תוך אחריות לעבודות מו"פ, כאחראי לרווחת עוד 1,600 עובדים, בעבודה עפ"נ שעות רבות ביממה. בשלושת החודשים טרם האוטם - היה נתון ללחץ גובר בשל חילוקי דיעות ארגוניים/תקציביים/פיטורי עובדים וכו', בשל קשיים לעמוד בלוח הזמנים, בשל כשלונות בניסויים ואף בשל קשיים בייצור. בעיות אלה העסיקו התובע "יומם וליל והדירו שינה מעיני עד אשר נאלצתי להשתמש בכדורי ווליום להרגעה" (סעיף 6 לתצהירו). עוד טען כי ביום האירוע בשעות הצהריים ניהל ויכוחים יוצאי דופן שכללו הרמת קול והתרגזויות חריגות מצדו, ולאחריהן נוהל דיון סוער ונוקב - דיון בו התרגז והלם על השולחן. התובע פנה לבי"ח בלילה של יום האירוע. 3. מטעם התובע הוגשו תצהירי 2 עדים (להלן : "יהודה" ו"רון" בהתאמה). יהודה, שהינו יו"ר הועד במעבדה בה שימש התובע כמבצע ראשי, טוען בתצהירו כי בשנים האחרונות נדרש התובע לייצג העובדים כנגד שינויים ודרישות בנושא ארגון, ולאחר אין ספור ישיבות התקיימה ב22/11/98- "ישיבה מיוחדת", שהיתה סוערת במיוחד להבדיל מישיבות אחרות, שהיו בעת האחרונה. "בישיבה זו התלוננו בצעקות רמות על היחס המשפיל, שאנו מקבלים, כאשר כל הכעס מופנה לעבר התובע ... שהיה המום מתגובתינו הקשה, ולמרות נסיונו להרגיע אותנו הדבר לא צלח בעדו". (ס' 5). עוד טען כי התובע היה מצוי במתחים רבים וקשים, וכי פרץ ויכוח סוער שלווה בצעקות ובהתרגזויות בלתי שגרתיות. רון, ששימש כסגנו של התובע, מציין בתצהירו כי התובע היה מצוי בלחץ מתמיד של אחריות, וכי בשנתיים האחרונות "נוצרו לחצים מיוחדים", שהביאו לויכוחים ודיונים נוקבים מדי יום ביומו. בסמוך ליום האירוע היה שרוי התובע במתחים רבים וקשים, ובמהלך הדיון ביום 22/11/98 פרץ ויכוח סוער, דיון שהתנהל בצורה לא טובה כלפי התובע, "דבר שגרם מצדו להתרגזויות וצעקות יוצאות דופן". 4. הנתבע טען כי דחיית התביעה כאמור במכתב הדחיה, בדין יסודה משהתובע מצוי בלחץ מתמיד במהלך כל שנות עבודתו, לרבות החדשים שקדמו לאירוע, כי לא ארע אירוע חריג וכי השפעת העבודה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. 5. התובע ועדיו העידו ומטעם הנתבע לא נשמעה עדות. בעדותו מציין התובע כי היו לו הרבה התרגזויות קודם לתקופת 3 החדשים האחרונים, אך ב3- החדשים שלפני האירוע "זה עבר למדרגה יותר גבוהה", וכי "באותה תקופה הייתי נתון בלחץ לא רגיל לאור כל הויכוחים בהם הייתי נתון". בתביעתו לנתבע טען התובע כי "התעצבנתי באותו יום בגלל נושאים של ניידות...". בהודעתו לחוקר המל"ל טען כי שעות עבודתו הן "שעות משוגעות", וכך מ1/1/93-, עד כדי שהיה נרדם עם החומר של העבודה. עוד הבהיר כי ב3- חודשי עבודתו בטרם האירוע היו לו "התרגזויות רבות ... ויכוחים בלתי פוסקים, בנוסף לכך הרבה קשיים, כשלונות. ב3- ח' אחרונים הייתי נתון ללחץ בלתי רגיל מכל הכוונים ... המתח היה גבוה במיוחד עד כדי כך שהשתמשתי בכדורי ווליום להרגעה" (ההדגשות הוספו). התובע טוען כי "התעצבן במיוחד" בדיון צעק, הלם על השולחן והתעצבן עד כדי כך שלקח ווליום להרגעה. בהמשך אומר הוא כי בדר"כ הוא אדם רגוע לחלוטין אבל ב3- החדשים האחרונים "הייתי נתון להתרגזויות דומות וצעקות עד כדי נטילת ווליום כמעט יום יום. אני יכול להראות לך ביומן הרבה מאוד דיונים כמעט יום יום מהבוקר עד הערב שבהם הייתי נתון ללחץ התרגזתי וצעקתי ולאחר הדיונים האלה עד שעות הערב המאוחרות עוד המשכתי בעבודה השגרתית שלי..." (עמוד 3) (ההדגשות הוספו). משנשאל כיצד נראה לו יום האירוע לעומת ימים שקדמו לו ב3- החודשים האחרונים - הוא משיב: "אני רואה את זה כענין מצטבר, כל יום באו והתלוננו..." (עמוד 4). קריאת הודעתו של התובע, שצורפה לתצהירו, מלמדת - ומפיו - כי מדובר בעבודה קשה, מתישה, כותשת, של דיונים יומיומיים, מתח ולחץ מתמיד, דיונים סוערים והכל עד כדי נטילת תרופות הרגעה באופן שיגרתי. כך מתאר התובע עבודתו בחודשים שקדמו לאירוע - וכך אף את האירוע עצמו. אין בהודעתו דבר וחצי דבר המייחד את יום האירוע. להיפך, מדבריו הוא בהודעתו, כולל תשובתו לשאלה ישירה בענין יום האירוע - עולה כי מדובר בעבודה רגילה, שגרתית, רוויית מתחים , לחוצה מאוד - אך שגרתית לחיי עבודתו. בשל האמור - דחה הנתבע התביעה, משלא תואר ע"י התובע אירוע מיוחד, שונה או חריג ביום 22/11/98. רק בתצהירו נטען כאמור, כי מדובר בוויכוחים יוצאי דופן, בהרמת קול ובהתרגזויות חריגות מצידו, כולל שהלם על השולחן. מחקירתו הנגדית עולה כי אין מדובר במיוחדות ביום האירוע. אין בפניי הסבר, ודאי לא משכנע, הכיצד הפכה השגרה למיוחדת, חריגה ויוצאת דופן. כך ארע רק עם הגשת התביעה לביה"ד. משהודעת התובע ברורה ומפורטת, ועולה ממנה כי אין מדובר במיוחדות/חריגות - מקובלת עלי גרסתו הראשונית בהודעה, בטרם "שופרה" בתצהירו. 6. מעניין לציין כי בעדותו הסביר רון כי בשבוע שקדם ל22/11/98- נוכח הוא לדעת כי התובע שרוי במתחים רבים וקשים. דהיינו, לא רק שהתובע היה נתון בחודשים שלפני האירוע במתח ולחצים קשים, אלא שרון עצמו נוכח לדעת, הבין בעצמו, כי התובע נתון "במתחים רבים וקשים". ומה לנו יותר מהודעתו של רון (נ1/) לפיה מדובר בלחצים מיוחדים, ויכוחים ודיונים סוערים, כמעט יום יומיום, במשך שנתיים, באותה רוח דברים ואותה מגמה עד היום שקיבל התקף, וכי ביום האירוע היו הדיונים באותה המסגרת, והוברר "שוב ושוב כמו ברוב המקרים פרץ ויכוח סוער... קשה להגדיר שזה היה ויכוח סוער, זה היה ויכוח" ! ... זה לא היה ויכוח סוער במיוחד, אפילו שהיווה צעקות ..." ובהמשך מבאר הוא כי ב- 3-4 חדשים אחרונים היתה אוירה עכורה, התובע סיפר שכל הזמן היה נתון ללחץ מתמיד, לחץ גדול, לחצים כבדים וכו'. יהודה בעדותו מתאר את מיוחדות הישיבה ביום האירוע, הקשורה יותר בתכנה של הפגישה ("עננה של פיטורים"), מאשר בהתנהגותו - - תגובתו של יהודה כיו"ר הועד, ולא התנהגות התובע! - כך מספר הוא ש"אנחנו זעמנו או יותר נכון שאני התפרצתי בצעקות ... התבטאויות חריפות מאוד כלפי התובע ... גם אם לא הופנו כלפיו, התובע הוא זה שעמד מולנו" (עמ' 2). (בל נשכח גם את הצער שחש הוא לקורות התובע בלילה של אותו יום דיון!) כך או כך, אין הוא מזכיר התרגזות חריפה של התובע אלא - דוקא שלו. 7. לאור כל האמור - עולה ברורות כי התובע עבד שעות רבות, עם לחצים ומתחים קשים ומתמידים, הן ביחס לעבודה היומיומית והן ביחס לקשיים מקשיים שונים שהתעוררו בשנתיים האחרונות, ושעלו מדרגה ב3- החדשים שטרם האירוע, מתחים שלוו באוירה עכורה, ויכוחים סוערים, צעקות וכו' עם ויכוח מ22/11/98-, ויכוח כיתר הויכוחים בהם נטל חלק. משלא הוכחה בפניי מיוחדות וחריגות האירועים ביום 22/11/98 אלא להפך - שגרתיותו של יום זה - נדחית התביעה, ללא צו להוצאות. 8. באשר לפסה"ד אליהם הפנה התובע : א. פסה"ד בענין ז'ולי רפאלוב (עבל 227/99) - כבוד ביה"ד הארצי קבע, בניגוד לערכאה הראשונה, כי מקבל הוא עדויות המערערת ובתה (שם) בפני חוקר המוסד, כמו גם ברישום בדו"ח כי מדובר באירוע חריג. ב. פסה"ד בענין סער (בל 9/98) דן בקביעה לאחר שמונה מומחה. שתי פסה"ד אינם ישימים לענייננו מן הטעם שלא הוכח בפניי כי באירוע חריג/התרגזות יוצאת דופן עסקינן, אלא באירוע שלא חרג מהמקובל בחיי העבודה של התובע בתקופה שקדמה ליום האירוע. משכך - אין, בכל הכבוד, ליישם הנקבע בהם. 9. ולענין הרקע הקודם של התובע - התובע טוען כי בטעות נרשם כי עישן. יש לזכור עם זאת כי כעולה מהחומר הרפואי לתובע מספר גורמי סיכון. כך או כך משלא הוכח בפנינו אירוע חריג ומיוחד - אין צורך להתייחס לגורמי הסיכון, שראוי היה להידרש אליהם בחוו"ד מומחה מטעם ביה"ד, לו הוחלט על מינויו של זה. ניתן היום, ח' באדר ב', 15 במרץ 2000, בהעדר הצדדים. ש. מאירי, שופטת התחום הנפשילחץ נפשי / מתח נפשיהתקף לב / אוטם שריר הלבשאלות משפטיות