50% מוגבלות בניידות - ערעור על החלטת הועדה לעררים

פסק דין 1. המערער הגיש ביום 26.10.99 ערעור על החלטת הועדה לעררים לענייני ניידות, מיום 14.9.99, שקבעה לו 50% מוגבלות בניידות (להלן : "הועדה"). 2. המערער מנמק ערעורו באלה : א. המערער נפגע קשות בתאונת דרכים מיום 7.7.91. ועדה לעררים מ3.1.96- קבעה למערער 80% נכות בניידות לפי פריט א3-. ב. ועדה מחוזית קבעה ביום 18.2.99 80%, המשיב ערער על הקביעה, והועדה קיבלה הערעור ללא הנמקה וקבעה 50% נכות לפי פריט א5-. ג. טעתה הועדה בהחלטתה, משלא יישמה ממצאיה כראוי, ולא ביצעה בדיקות נוספות, ודאי כשמצב המערער לא הוטב. ד. לא חל שינוי במצב המערער, ולראיה מגיש המערער חוו"ד פרופ' מלמד ופרופ' דקל. ה. הועדה לא נימקה סטייתה מקביעה קודמת. 3. ביום 21.12.99 הגיש המערער חוו"ד פרופ' זאבי המאוחרת לועדה כאסמכתא לטענותיו. 4. המשיב עתר לדחיית הערעור בנימוקים אלה : א. הועדה צפתה בקלטת וידאו וציינה כי התנועות שביצע אינן מתיישבות עם ממצאי הבדיקה הקלינית. ב. הועדה צפתה בהפעלת שרירים שלא הופעלו בבדיקות הקליניות. משכך - סטתה מקביעה קודמת. ג. אין רלבנטיות לחוו"ד מאוחרות לועדה. ד. הועדה רשאית לסטות מקביעות קודמות, אחרת היתה נקבעת קביעה אחת ולא היה טעם בדיון מחדש. ה. אין טעות משפטית בהחלטת הועדה. 5. לאחר ששבתי ועיינתי בכל החומר שבפניי - ניתן פסק-הדין : א. אין חולק כי על הועדה לנמק סטייתה מקביעה קודמת. אין בכך עם זאת, לומר כי מחוייבת הועדה לקבל בבחינת "כזה ראה וקדש" קביעה קודמת, שהרי אין לצפות מהועדה, גם לא בניידות, לקבוע נכות מסויימת אם לא נמצאו ממצאים להפעלת פריט נכות מסויים. ב. צודק המשיב בטענתו לפיה אין להסתמך בערעור זה על חוו"ד שניתנה למערער לאחר הועדה הנדונה. קודם לכל, ענין לנו בחוו"ד רפואית, ובענייני רפואה על הועדה - ולא על ביה"ד - לדון. האם יתכן כי נקבל חוו"ד רפואית מטעם צד להליך, עפ"נ קביעותיה הרפואיות של הועדה?! - בכל הכבוד סבורני כי אל לביה"ד לשים עצמו רופא. יתר על כן - בכך נפגם אף ההליך עצמו, שהרי לא ניתנת לועדה הזדמנות להתייחס לנתוני רפואה שלא היו בפניה ולקבוע קביעותיה-מסקנותיה, עפ"י ממצאיה וממצאי הבדיקות שבפניה. ג. באשר לחווה"ד של פרופ' דקל וד"ר מלמד - מדובר בחוות דעת משנת 1994 שהיו בפני ועדות קודמות ומשכך נשקלו בהן. אין מדובר בחוו"ד עדכניות ומשכך - בחוו"ד רלבנטיות להליך שבפנינו. ודאי שאין ללמוד מחווה"ד כי לא השתנה מצבו של המערער, כשהתנועה שנצפתה בוידאו מראה דוקא שינוי. ד. החלטת הועדה התבססה על קלטת וידאו מ8.8.99- בה צולם המערער כשהוא הולך ללא קביים, נכנס לרכב, מתיישב, יוצא מהרכב, מתכופף ועולה למדרכה. המערער צפה בקלטת הוידאו, זיהה עצמו והעיר לגבי אופן פעולתו. הועדה מציינת כי יכולת הניידות והפעלת השרירים המתגלה בקלטת, שונה (טובה) מזו שהודגמה בבדיקתו הקלינית. הועדה מציינת כי לא ניתן היה לקבל שיתוף פעולה והערכה אקטיבית של הכח הגס. בנסיבות אלה, עת הוברר לועדה כי המערער מסוגל לביצוע תנועות ולהפעיל שרירים - שלא נצפו בבדיקתה, נכון נהגה הועדה בקובעה אחוזי נכות במצורף ללקויים שמצאה - מחד ולמציאות יכולת הפעולה של המערער (קלטת הוידאו) - מאידך. הועדה לא התעלמה מממצאי בדיקתה אלא התאימה התנועתיות בה צפתה, לחוסר התנועה שנמצא בבדיקתה הקלינית, ובכך נימקה קביעתה. משכך - אין לקבל טענת המערער כי הועדה לא יישמה ממצאיה או אי הנמקתה את מסקנתה. ה. אין חולק כי הועדה חבה בחובת הנמקה, ודאי כשסוטה היא מקביעה קודמת. בענייננו, "סטתה" הועדה למעשה מקביעתה היא או ממסקנתה המסתברת לאור ממצאי בדיקתה. ההנמקה לכך מצויה, כמבואר לעיל, בתנועת המערער במציאות ולא בבדיקה, מה שלימד הועדה כי התנועתיות אכן אפשרית. משכך - די בהנמקה שנתנה הועדה. ו. לאור כל אלה - אין טעות בהחלטת הועדה, והערעור נדחה. אין צו להוצאות. ניתן היום ט"ו באדר ב' תש"ס, 22 במרץ 2000, בהעדר הצדדים. ש. מאירי, שופטת ניידותערעורועדה לערריםערר