החלטתה של הועדה הרפואית לעררים - לא חל שינוי בדרגת הנכות הצמיתה

פסק דין 1. ביום 27.5.99 הגיש המערער כתב ערעור כנגד החלטתה של הועדה הרפואית לעררים מיום 4.5.99, שקבעה כי לא חל שינוי בדרגת הנכות הצמיתה של המערער בעקבות פ.ע. מיום 3.9.90 (להלן : "הועדה"). 2. ביום 15.9.99 הגיש המערער את נימוקי הערעור : א. המערער טוען כי נפגע ב2- פגיעות בעבודה : האחת, ב12.12.83- והשניה, ב3.9.90-. המערער צירף אסופת מסמכים ביחס לכ"א מהפגיעות, כולל התביעה למל"ל. ב. המערער טוען כי טעתה הועדה משדנה במצבו הקודם, כי המשיב מושתק מדיון במצב קודם מאחר ובדק המערער אין ספור פעמים הן בגין תאונה ראשונה והן בגין תאונה שניה, והועדות קבעו כי אין כל ממצא בגב תחתון המזכה בנכות. ג. עוד טוען הוא כי הועדה לא בדקה את תיקו הרפואי, שאחרת היתה מגלה כי כל כאבי הגב נבעו משתי התאונות. לו פעלה הועדה כראוי לא היתה קובעת כי המערער סובל מכאבי גב בלי קשר ל2- התאונות. ד. הועדה לא התייחסה לממצאי ה- C.T בחוליות הנכונות, מה גם שערכה בדיקה לא אמינה כשהפעילה כח על המערער. ה. טעתה הועדה כשלא התמודדה עם חוו"ד פרופ' אנגל וקבעה כללית כי ממצאיה שונים משלו, כשפרופ' אנגל "בדק את המערער כפי שצריך לבדוק, ואין ספק שנסיונו רב". ו. לאור אלה עתר המערער לביה"ד לאשר את ימי הכושר (צ"ל "אי הכשר") ולהעביר עניינו של המערער לועדה בהרכב אחר שתקבע נכותו. 3. בדיון שנקבע חזר המערער על נימוקיו וטען כי מהתאונה הראשונה סבל מכאבי גב תחתון, כי הועדה לא בדקה התיק כראוי, לא פרשה נכון את בדיקת הC.T-, ומאחר ואחרי שנת 90' נקבע כי למערער 0%, מנועה הועדה לומר כי מ67-' סבל מכאבי גב, שכן אז היו לו רק כאבי גב ולא פריצת דיסק. 4. המשיב טען כי מדובר בהליך החמרה, שהוגש אך באשר לפגיעה משנת 90' ורק לכך היה על הועדה להתייחס, וכך עשתה, ואין זה מתפקידה לדון בתלונות ככל שהן קשורות לפגיעה מ83-'. הועדה ציינה כי למערער תלונות על הגב על פני זמן, וכי אין כל ממצא הקשור לפגיעה. העובדה כי בוצעה בדיקה, שהכאיבה למערער, אינה הופכת לטעות משפטית. הועדה התייחסה לחוו"ד פרופ' אנגל והסבירה כי ממצאיה שונים משלו. כל שקבעה הועדה הוא כי אין נכות בגין פגיעה מ90-' ומשכך - אין לדבר על מניעות. עוד נטען כי מסמך נוסף שצורף אינו רלבנטי משהוא מאוחר לועדה. 5. המערער השיב לאמור כי המסמך רלבנטי משמראה הוא הטענות ביחס לC.T-, שכן בועדה מצבו היה חמור יותר ולו שלחה אותו הועדה ב99- לC.T- היתה מתחשבת בבדיקתה. 6. ביום 27.2.00 הגיש המשיב, עפ"י החלטתי, דו"ח ועדה שקדמה להליך החמרה. 7. לאחר ששבתי ועיינתי בכל החומר שבפניי - ניתן פסק הדין : א. משביקש המערער ביום 22.11.99 לצרף מסמך רפואי - הותר צירופו אך תשומת לב המערער הופנתה לכך כי מאוחר הוא, ב6- חודשים, לועדה וכי ניתן לפנות עם מסמך זה בהליך החמרה. ב. מדובר בהליך החמרה, כעולה ממסמך ההחמרה מיום 31.3.98 (נספח י"ח לערעורו). במסמך ההחמרה נקבע, בהסתמך על C.T. ע"ש מותני מ17.12.97- כי נמצאה בליטה של אנולוס בגובה L3-L4, L-4-L5 . יצויין כי הועדה האחרונה בעניינו של המערער בפגיעה שבפניי התכנסה ב26.1.93- קבעה למערער 10% לפי פריט 37 (5) א' בתוספת 5% עפ"י תקנה 15, וסה"כ 15%), וקבעה כי אין לנכות מצב קודם בגין פ.ע. מ83-'. ג. נזכיר כי בפנינו ערעור על הליך החמרה. תפקידה של הועדה בענין זה הוא לקבוע האם חל שינוי במצבו של המערער, כעולה לכאורה ממסמך ההחמרה. יצויין כי מסמך ההחמרה הינו "כרטיס כניסה" לועדה, ועל הועדה לקבוע האם אכן מדובר בהחמרה של הפגיעה הנדונה - אם לאו, זה ותו לא. אין הועדה נדרשת לקבוע מקור בעיותיו וליקוייו. ד. בענייננו, ישבה הועדה בהרכב ראוי. ההתייחסות לחווה"ד היא התייחסות עניינית לגופא. אין אנו בוחנים אם חווה"ד ניתנה ע"י מומחה בשיעור קומה כזה או אחר. כך גם התייחסותינו למומחים המרכיבים את הועדה. נזכיר רק במאמר מוסגר כי בענייננו בתחום הפגימה הרלבנטי כללה הועדה פרופ' בתחום האורטופדיה. ה. באשר לתעודות המחלה - ראשית אין הן קובעות אי כושר עבודה הקשור לפגיעה נדונה, בהיותן תעודות מחלה. שנית - חופפת התעודה השניה את התקופה שבתעודה הראשונה (עובדה תמוהה אך בלתי רלבנטית להליך שבפניי, ראה יב' 1, יב' 2 לערעור המנומק). ו. באשר להתייחסות לחווה"ד - פרופ' אנגל קבע כי קיימת הגבלה קלה בתנועות ע"ש מותני, והעניק למערער נכות בשיעור 10% לפי פריט 37 (7) א'. הועדה קבעה כי אין החמרה במצבו של המערער הקשורה לפגיעה, ואישרה קביעתה הקודמת, תוך אזכור כי ממצאיה שונים מממצאי פרופ' אנגל. נציין כי הועדה העניקה למערער דרגת נכות זהה לזו שקבע פרופ' אנגל, ואף הגדילה אותה במחצית. די בקביעת הועדה כי ממצאיה זהים - כהתייחסות לחווה"ד. עיון בחווה"ד ובממצאיה - אין בו כדי להעניק נכות שונה מזו שהעניקה הועדה. ז. באשר לטענה בדבר התייחסות מוטעית לבדיקת הC.T- כפי שאף ציין פרופ' אנגל בחוות דעתו, וכפי שעולה מאבחון הC.T- עצמו - אין מדובר בפריצות דיסק אלא בבליטה של האנולוס בגובה חוליות L3-L5. נזכיר כי בבדיקת הC.T- נזכרת אף חוליה S1 שנסרקה אף כי לא נקבע לגביה בלט אנולוס. בכך לכשעצמו איני רואה כל פגם משהועדה התייחסה לכל החומר שבפניה, ומשגם עפ"י בדיקה זו לא נקבעה למערער דרגת נכות גבוהה/החמרה, כעולה מחוו"ד פרופ' אנגל. ח. אין הועדה נדרשת לבחון ואינה מושתקת מלטעון כי מצבו אינו קשור לפגיעה. על הועדה לקבוע רק אם חלה החמרה במצבו, לעומת ועדה קודמת. משקבעה כי לא חלה כזו - עשתה מלאכתה כנדרש. ט. באשר לטענה בדבר בדיקה לא אמינה - אין לקבל הנטען, שכן על הועדה לבדוק קלינית את המערער, תוך שעליה להתייחס לבדיקות שלפניה. הבדיקה היא בתחום התמחותה של הועדה, והיא הקובעת איזו בדיקה עליה לבצע, וכיצד. משלא הפנה המערער לבדיקה שאינה מקובלת ושאינה מתבקשת עפ"י אופי הפגימה - אין בעובדה כי הבדיקה הכאיבה, כדי טעות משפטית. י. לאור כל האמור - משאין טעות בפעולת הועדה - נדחה הערעור. אין צו להוצאות. ניתן היום כ"ב באדר ב' תש"ס, 29 במרץ 2000, בהעדר הצדדים. ש. מאירי, שופטתרפואהנכותועדה רפואיתערר