פסק דין א. הרקע וההליך 1. בתאריך 1.4.96 הגישה התובעת כתב תביעה לביה"ד ובו טוענת היא כי בהיותה סטודנטית הועסקה במוקד עירית רעננה מ- 8/91 ועד 2/95 ע"י הנתבעת שהיא חברה בע"מ העוסקת בנושאי אבטחה, שמירה ואספקת עובדים. התובעת הועסקה בשעות נוספות, בימי חג ובשבתות, אך שולמה לה תמורה בשיעור של 150% בלבד ואף זאת רק ל24- שעות מתוך 36 שעות בהן עבדה ברציפות. בחודש מרץ 95 הופתעה התובעת לדעת כי הועברה לעבוד בעיריית רעננה, כשלדברי העיריה, הנתבעת התחייבה לשלם לה פיצויי פיטורים, אך משפנתה לנתבעת לא הסכימה זו לשלם והודיעה לה כי ביכולתה לשבצה בעבודה אחרת ולפיכך, אם לא תביע נכונות להמשיך ולעבוד אצלה תחשב כמתפטרת. משכך, טוענת התובעת כי הנתבעת נותרה חייבת לה את הסכומים כדלקמן : - פיצויי פיטורים בסך 3,256.56 ש"ח. - הפרשי שכר ושעות נוספות בסך 5,547.06 ש"ח. 2. הנתבעת בהגנתה עתרה לדחיית התביעה בכללותה בטענה כי משוללת היא כל יסוד, הן משום שלא פיטרה התובעת ולא התחייבה בתשלום פיצוייה והן משום שהתובעת לא נדרשה לעבודת שעות נוספות, ואם עבדה כאלה עשתה כן בשל סידור פנימי בינה לבין חברותיה לעבודה, בלא שהנתבעת דווחה על כך. 3. התובעת הגישה תצהירה, תצהירי הגב' לוי לימור (להלן "לוי"), וגב' קולין טילי, מנהלת מנגנון כ"א ועוזרת מנכ"ל בעיריית רעננה (להלן: "טילי"), והנתבעת הגישה מטעמה תצהירו של מר מאיר כרמון, מנהלה (להלן: "כרמון"). 4. בתום הדיון סיכמו הצדדים טענותיהם בע"פ והתיק נדחה למתן פסק דין. לאחר ששבנו ועיינו בכל החומר שבפנינו - ניתן פסק - הדין. ב. ההכרעה: בתביעה דנן מתעוררות שתי שאלות השנויות במחלוקת: האחת - האם זכאית התובעת לתשלום שעות נוספות. השנייה - האם מגיעים לתובעת פיצויי פיטורים מהנתבעת? 1. שעות נוספות: התובעת טוענת כי הועסקה ע"י הנתבעת במוקד העירוני של עירית רעננה, וכי משכורתה שולמה עפ"י שעות רגילות בלבד וללא תמורה בגין שעות נוספות, חג או שבת. הנתבעת, לעומתה, טוענת כי התביעה לגמול שעות נוספות משוללת כל יסוד עובדתי ומשפטי, כי שכרה של התובעת שולם על בסיס דיווח חודשי, שהועבר לנתבעת ע"י מנהלת המוקד על בסיס שעות העבודה שבוצעו, תוך הפרדה ברורה בין שעות רגילות לשעות נוספות (כשעבור ש"נ שצויינו - שולמו ש"נ), וכי הנתבעת לא הייתה מעורה בסדרי עבודתה של התובעת ולא הייתה לה ידיעה על דרך ניהול העבודה במוקד. מה גם שהתובעת לא באה בטרוניה כלשהי לגבי שכר שעות נוספות במשך השנים ולראשונה הועלתה הטענה בתובענה, לאחר סיום יחסי העבודה. עוד טוענת הנתבעת כי עבודה במשמרות מוארכות לא הייתה מחוייבת המציאות ו/או לא נעשתה עפ"י בקשת הנתבעת או המוקד ו/או נעשתה ביוזמת התובעת עצמה במסגרת סידור פנימי בין העובדות, תוך שהדבר הוסתר מהנתבעת במשך השנים, ותוך ידיעה מלאה של עירית רעננה. התובעת לא נדרשה מעולם לעבוד מעבר ל- 8 שעות ברציפות, ויתרה מכך- גודל הצוות תוכנן בהתאם. התובעת העידה כי בהיותה סטודנטית בתקופת עבודתה בשירות הנתבעת יכלה לעבוד רק בסופי שבוע, קרי: התאימה את ימי העבודה ושעות העבודה לצרכיה כסטודנטית. מעדויות התביעה עולה כי המוקדניות קבעו ביניהן את שעות העבודה ובכל שבוע דיברו ביניהן ב"שיחת ועידה" כדי לתאם משמרות לנוחיותן, כשחלוקת המשמרות לא נעשתה ביוזמת הנתבעת: "נכון שכרמון אף פעם לא אמר לי לעבוד 12 שעות או 16 שעות, אבל גם אף פעם לא אמר לי שלא". (עמ' 5 שורה 25), ובעדותה של גב' לוי נאמר כי לא רק שכרמון לא אישר משמרת של 16 שעות אלא היא אף לא הייתה אמורה לשאול אותו משום שהוא לא ניהל את המוקד. כרמון העיד כי לא ידע מהן שעות העבודה של העובדות בכלל ושל התובעת בפרט וכי הניהול נעשה ע"י העיריה, וכי שילם לתובעת שכרה עפ"י דיווח חודשי ממנהלת המוקד לגבי שעות העבודה תוך הפרדה ברורה בין שעות רגילות לשעות נוספות (ותוך תשלום נפרד עבור שעות נוספות שדווחו). מעדויות הצדדים עולה כי הנתבעת לא היתה מעורה בשעות עבודתה של התובעת, לא שותפה בסידור העבודה כלל, ואף לא דווחה הנתבעת על 16 שעות עבודה (עמ' 12 שורות 10-18). כעולה מעדות לוי, הנתבעת ידעה על שעות העבודה מהדיווח שורדית (עובדת העיריה) שלחה לנתבעת. ואף כי אומרת לוי כי הנתבעת ידעה - לא נסתרה עדות כרמון כי קיבל אך דיווח על סה"כ שעות עבודה לחודש. ולשיטת לוי אם קיבלה הנתבעת רק דיווח על שעות העבודה, יכלה לדעת רק על סה"כ שעות לחודש. יש לזכור עוד כי כרמון קיבל תשלום עבור 730 שעות בחודש, לפי 24 שעות במכפלת 30 יום, ומשהוצבו 4 מוקדניות לעבודה, לא היתה כל סיבה לעבודה בשעות נוספות (עמ' 26 שורה 1 ואילך). מנספח א' לתצהיר התובעת עולה כי הנתבעת שילמה לתובעת בגין שעות נוספות ב- 5/94 וב- 9/94 (תשלום של 150% ו- 200% בגין ימי חג), וב- 3/95 שילמה בגין הבראה ופדיון חופשה, ומכך נראה כי הנתבעת אכן שילמה שכרה של התובעת בהתאם לדיווחים שקיבלה. ראוי לציין כי מ"דוחות" שעות עבודה (נספח א' לתצהיר התובעת שהוא דו"ח שלה), שנשלח לטענתה לנתבעת (עמ' 12 שורה 15), לא עולה כי המוקדניות "שיחקו" בחישובי השעות, אך מסידור העבודה מצאנו יותר מבחודש אחד התייחסות להעברת שעות ממוקדנית למוקדנית (1/94, 11/93, 10/94, 9/94, 5/94). יתר על כן - לא הופנינו לאי התאמה בין דו"ח שעות עבודה לחודש (שנכתב ע"י ורדית אחראית המוקד, עובדת העיריה) ושנשלח לנתבעת - שאינו תואם התשלום שבתלוש השכר. קרי: בדיווחים שבדקנו, הועבר לנתבעת דיווח על מספר שעות מסויים ובגינן, קיבלה התובעת תשלום במדוייק. כך גם כשדווח על שעות שבת/שעות חג - שולם לתובעת בהתאם (9/94), וכן רישומים אף כי לא לגבי התובעת, ב6/94-, 4/94, 9/94, 10/92, 9/92, 8/92, 7/92, 6/92, 4/92 וכו'. עולה מהאמור ומעדויות הצדדים כי לא נדרשה התובעת לעבודה בשעות נוספות, וכי אם עבדה בשעות נוספות כטענתה, עשתה כן עפ"י בחירתה ועפ"י סידור העבודה שיצרה לעצמה ומרצונה. כלל ידוע הוא כי בהעדר הוראה של מעביד לעובד כי עליו לעבוד בשעות נוספות או אישור מהמהעביד לעבודה בשעות נוספות, לא יהא העובד זכאי לתשלום אף אם עבד בהן בפועל (דב"ע נב/ 3-136 מתנ"ס מורשה נ' מאיר לוי, עבודה ארצי, כרך א(2), 283). יתר על כן, חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א - 1951 קובע כי "העבדת עובד בשעות נוספות אסורה" (ס' 6). כך גם נאסרה העבדת עובד במנוחה השבועית (ס' 9). עוד נקבע כי יום עבודה לא יעלה על 8 שעות (ס' 2) ושבוע עבודה לא יעלה על 45 שעות בשבוע (ס' 3). סייג להוראת סעיף 6 נקבע בסעיף 10 לפיו העבדת עובד בשעות נוספות מותרת כשעובדים במשמרות, ובלבד שלא יעבוד אדם יותר משעה נוספת אחת ליום ובממוצע לא יותר מ- 45 שעות לשבוע. כן ניתן היתר כללי להעבדת שעות נוספות לכל העובדים ל- 4 שעות ליום ו- 12 לשבוע. בחינת שעות העבודה של התובעת בכל תקופת עבודתה מלמדת כי במרבית חודשי העבודה עבדה התובעת מספר שעות הנמוך ממכסת השעות השבועיות, או פחות ממכסת שעות העבודה לשבועיים (נספח א' לתצהירה). לא הוכח בפנינו להנחת דעתנו מראיות התובעת כי הועסקה יותר מ- 4 שעות נוספות ליום או 12 שעות לשבוע ובל נשכח כי מדובר בעבודה במשמרות. לכך יש להוסיף העובדה כי התובעת לא נדרשה לעבוד בשעות נוספות, אלא יצרה מצב עובדתי, ובדיעבד, שנה לאחר שסיימה העבודה טוענת לזכאות זו. לא שוכנענו כי התובעת הלינה על העסקתה בשעות נוספות - אלא להיפך הוכח כי "אירגנה" לעצמה העסקה בשעות הנוחות לה - ולא לצרכי הנתבעת או דרישותיה. אין רלבנטיות לשאלה אם העסקה בשעות נוספות נאסרה על התובעת, אלא אם הותרה או נתבקשה-נדרשה ע"י הנתבעת. וככל העולה מהראיות שבפנינו- הנתבעת לא רק שלא ביקשה, אלא אף לא יידעה, על עבודה בשעות נוספות, ולא הודעה על כך ע"י התובעת בזמן אמת. יתר על כן, משהועסקו 4 מוקדניות לא היה כל מקום/צורך בהעסקה בשעות נוספות, מה גם כי עפ"י ההסכם בין הנתבעת לעיריה ממילא לא נתקבל תשלום מעבר ל- 730 שעות בחודש, לפי שעות רגילות. אין אנו מקבלים טענת הנתבעת כי יש להחיל בעניין התובעת ההוראות לעניין עבודה בשמירה. התובעת הועסקה כמוקדנית, מונח שלא היה מקובל בעת שחוקק החוק, אך ברור כי ההיתר שבחוק מתיחס לעבודת שמירה ולא לדומותיה. עבודת התובעת אף אם דומה היא לעבודת שמירה - לאו עבודת שמירה היא. לאור כל האמור - משלא שוכנענו כי נדרשה התובעת לעבודת שעות נוספות, ומשלא הוכח בפנינו כי הלינה על העסקתה בשעות נוספות, ומשהוכח כי ביוזמתה בלבד עבדה שעות כטענתה, (שעות שאינן עולות על מכסה שבועית) - נדחית התביעה בעילה זו. במאמר מוסגר נעיר, כי לא נהיר לנו מהו הבסיס המשפטי לטענת התובעת לזכאות בשיעור 200% ודי אם נפנה לסעיף 17 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א1951-. 2. פיצויי פיטורים: התובעת טוענת בתביעתה כי ב- 3/95 הופתעה לדעת כי הועברה לעבוד בעירית רעננה, כשההעברה הוצגה בפניה בדיעבד כעובדה קיימת שלא יכלה להתנגד לה, וכי טילי אמרה לה כי פיצויי הפיטורים ישולמו ע"י הנתבעת בחודש מאי. כשפנתה לנתבעת, מס' שבועות אח"כ, בדרישה לקבל פ"פ, הודיעה לה הנתבעת כי יכולה היא להמשיך לעבוד בנתבעת ואם תמשיך העבודה בעיריה, יחשב הדבר כהתפטרות. לעומתה, טוענת הנתבעת כי במהלך 2/95 פנתה העיריה אל הנתבעת בבקשה להעסיק ישירות את התובעת וצוות המוקד בכללותו, כשהדבר נעשה בתיאום ובהסכמת כל הנוגעים בדבר תוך שוותק העובדות יישמר ומבלי שהנתבעת תצטרך לשלם פיצויי פיטורים. ההעברה טמנה בחובה הטבות רבות לתובעת בענייני שכרה ותנאי העסקתה כעובדת המועסקת ישירות ע"י רשות מקומית, והייתה משאת נפשן של הצוות בכלל והתובעת בפרט. בתצהיר כרמון נאמר כי ההעברה הייתה כרוכה בהפסד כספי לנתבעת אך הוא נתן בכל זאת הסכמתו, אך לא הסכים - במפורש או במרומז - שהנתבעת תשלם לתובעת פיצויים או כל תשלום אחר, ולו היה מועלה עניין זה היה דוחה בקשת העיריה וממתין עד לתום ההסכם ולאחריו היה מעביר התובעת למקום עבודה אחר או מקבל התפטרותה מרצון. בדרישתה של התובעת לפיצויי פיטורים מעלה היא מספר טענות: להלן נבחן כל טענה לגופא: הראשונה - בכתב התביעה טוענת התובעת (בצורה עמומה ביותר) כי ההעברה האמורה התרחשה במפתיע וללא כל ידיעה מצידה, כך שלא יכלה להתנגד לה ומשכך זכאית היא לפ"פ. חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 סעיף 1(א) קובע כי: " מי שעבד שנה אחת ברציפות... אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד, ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים" (ההדגשה הוספה). החוק אינו קובע כי במצב של חילופי מעבידים זכאי העובד לפיצויי פיטורים, אלא קובע עקרון כללי המבטיח רצף של זכויות במקום העבודה בכל הנוגע לתשלום פ"פ שעה שהיו בו חילופי מעבידים. (ע"א 415/90 מזרחי ואח' נגד הנאמן של נכסי אריה שטנדר- פושטי רגל, פ"ד מו(4) 601). החוק יוצר זיקה בין העובד למקום העבודה, שנמשכת כדבר ברור מאליו אף כשהמעבידים מתחלפים (דב"ע נד/ 4-1 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נגד התעשיה האווירית לישראל בע"מ, פד"ע כט 601). תחולתו של החוק היא (רק) ממועד סיום יחסי העבודה עקב פיטורים, ולכן המעביד האחרון שפיטר הוא המחוייב בתשלום פ"פ גם בגין תקופות קודמות באותו מקום העבודה (ע"א 415/90 מזרחי- ראה לעיל). ממכלול הראיות שהובאו בפנינו לא ניתן להסיק כי התובעת החליטה להתפטר או פוטרה אלא אומרת היא כי המשיכה לעבוד במוקד כשבועיים בחודש מרץ, כשהמעביד הוא העיריה, באומרה: "אני לא הסכמתי ולכן עזבתי את המוקד ... שבועיים אחרי המעבר כי החלטתי שזה לא מתאים לי" (עמ' 7 שורות 11-13), כשמשכורתה לתקופה זו שולמה ע"י העיריה דרך תלוש של עובדת אחרת (עמ' 7 שורה 17). לאחר מכן תיקנה עדותה ואמרה כי " את כל חודש מרץ קיבלתי מהעיריה" (עמ' 9 שורה 20), קרי: מכך אין להבין כי התובעת פוטרה ע"י הנתבעת ומהתנהגותה למדים אנו כי דוקא החליטה להשאר לעבוד במוקד גם כשהמעביד הוא העיריה. במצב בו חילופי המעבידים לא גרמו להפסקת עבודת התובעת והיא המשיכה בה ולו לחודש ימים בלבד, לא תהא זכאית לפ"פ. (נזכיר כי גם לאחר חודש זה לא פוטרה). יתר על כן, התובעת אישרה בפנינו כי התפטרה (עמ' 9) - ומה לנו יותר מכך כדי לקבוע שאינה זכאית לפ"פ, כשלא נטען בפנינו להתפטרות בדין פיטורים. השנייה - התובעת טוענת כי זכאית היא לפ"פ משום שבפגישה בה הודיעו לה על חילופי המעבידים אמרה טילי כי סיכמה עם כרמון כי ישלם לעובדות פיצויי פיטורים. כרמון, לעומתה, טוען בעדותו כי העיריה לא דרשה ממנו לשלם לעובדות פיצויי פיטורים בשום תאריך שהוא (עמ' 29 שורה 6). התובעת מנסה לבסס עמדתה על נספח ב' לתצהירה - מכתבה של טילי ובו תרשומת שיחתה עם כרמון. עיון בתרשומת מלמד כי טילי מציינת במחצית חודש מאי 95 כי בתחילת חודש פברואר ( דהיינו: שלושה וחצי חודשים קודם לתרשומת) הוחלט לא להמשיך בהפעלת המוקד (שעפ"י חוזה עם העיריה אמור היה להסתיים בתחילת מאי). לאחר שהנתבעת נתנה הסכמתה להתרה מוקדמת של החוזה ביקש כרמון כי טילי תלך לקראתו בנושא הפיצויים - ונענה כי אין מניעה שישלמם במאי ולא בפברואר ואם היה משתמע אחרת - לא הייתה מופסקת ההתקשרות. גרסה זו מתבדה מקריאת עדויות התביעה, מהן עולה כי טילי לא הוסמכה לפעול בנושא הפיצויים (עדות לוי עמ' 12 שורה 22), ואף טילי עצמה העידה כי גם במקרה של אחראית המוקד, ורדית, שעברה מהנתבעת לעיריה דאגה היא כי תקבל פיצויי פיטורים, אך לא באופן רשמי אלא הדבר נאמר לה בשיחה לא פורמלית, משום ש "היא עובדת של קבלן וזה לא מענייני" (עמ' 17 שורה 19), ואף אמרה כי "לא דאגתי לה (לורדית) לפ"פ כי זה לא היה תפקידי" (עמ' 17 שורה 27) (ההדגשות הוספו), ואומרת כי נהגה כך גם במקרה של התובעת וחברותיה: " נהגתי בשני המקרים באותה מידה של חוסר פורמליות" (עמ' 18 שורה 6).האמנם ניתן לומר כי הסכימה עבור/ בשם התובעת?! עוד אומרת היא כי אם הבנות טוענות כי אמרה להן שכרמון התחייב לשלם להן פ"פ אזי זה נכון, אך לאחר שנשאלה שוב היא משיבה: "איני זוכרת שאמרתי, איני רוצה להתחייב". מעדותה של טילי עולה כי לא הייתה לה כל סמכות מצד אחד לפעול בשם התובעת (וחברותיה), ומצד שני לחייב את הנתבעת לשלם פיצויי פיטורים. ראוי לציין כי התרשומת נעשתה לעו"ד של התובעת, בשלב בו היה ברור לטילי כי העניין בסכסוך משפטי. בתצהירה (מ- 9/96) הוסיפה טילי ציטוט משפט מדברי כרמון ("המועד המקורי בו הייתי אמור לשלם ולא בפברואר") - והיא משיבה כי השיחה זכורה לה היטב, אף שקודם לכן השיבה שאינה זוכרת דברים מ- 95'. מעניין לציין כי בתצהיר (המאוחר ביותר משנה לתרשומת שנערכה כשלושה חודשים לאחר השיחה) - זוכרת היא טוב יותר מבתרשומת. ודאי מענינת גרסתה זו לאור העובדה כי בתרשומת לאחר הציטוט מציינת היא מיוזמתה "בזה תמה השיחה". ואם לא די בכך, אם בתרשומת מציינת היא שלו השתמע שאין ניתנים פיצויים - לא היה מופסק החוזה - בתצהירה טוענת היא כי היה מובן שהנתבעת נושאת בפיצויים (ס' 6,7). לא ברור לנו מדוע מובן כך, שהרי הנתבעת יכלה להמשיך להעסיק התובעת בתפקיד דומה במקום אחר! - וכך שוכנענו מעדות כרמון. התובעת טוענת כי ההעברה נעשתה בדיעבד וללא כל הודעה מוקדמת, כשהדבר היה למורת רוחה ולכן החליטה לעזוב (קרי: להתפטר) וכתוצאה מכך טוענת לזכאות לפיצויי פיטורים. במאמר מוסגר נעיר כי גרסתה סותרת עדות טילי! התובעת טוענת בעקיפין כי עצם המעבר יצר מצב של התפטרות בדין פיטורים, קרי: התפטרות בגין הרעה מוחשית בתנאיי עבודתה, אך התובעת לא הוכיחה כי המעבר יצר הרעה בתנאי עבודתה כשעסקינן בעבודה באותו מקום, כשמעדותה של טילי עולה כי העובדות שיוועו וביקשו להיות עובדות העיריה, משום שרצו שיהיו להן תנאים כמו כל יתר עובדי העיריה (עמ' 18 שורה 17). לא שוכנענו מעדויות התובעת כי לא ידעה על העברתה או כי לא הסכימה לה (מראש) ואף לא כי הסכימה בכפוף לתשלום פ"פ. לא הוכח כי התובעת התריעה על הרעת תנאיה. עדות טילי בעניין זה לא מהימנה בעינינו בהיותה מגמתית באופן ברור, שהרי אף היא מסכימה שבמאי מסתיים ההסכם - שאז יכולה הייתה הנתבעת לפטר התובעת/להעסיקה במקום אחר - ולו נקלטה אז בעיריה - לא הייתה חלה על הנתבעת חובת פ"פ. יתר על כן - אם נסתיים העניין כך שבמרץ עברה התובעת לעיריה - מדוע זכאית היא לפ"פ בפברואר?! השלישית -התובעת בעדותה ובסיכומיה מעלה גרסה נוספת ולפיה בפועל התפטרה באומרה: "נכון שעזבתי כי חיפשתי עבודה יותר טובה, כשקיבלתי את מכתבו זה היה אחרי שמצאתי עבודה אחרת" (עמ' 9 שורה 6) (הדגשה הוספה). כלומר, בביה"ד, ולראשונה מעלה התובעת טענה כי עזיבתה לא נבעה מחילופי המעבידים אלא משום שחיפשה ומצאה מקום עבודה אחר, דהיינו, ללא קשר לחילופי המעביד במוקד - הייתה עוזבת. די בדבריה דלעיל ומשלא הוכחה בפנינו עילה לתשלום פיצוי פיטורין - כדי לדחות תביעתה בעילת פיצויי הפיטורין. 3. לאור כל האמור - נדחית התביעה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאותיה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,000 ש"ח בצירוף מע"מ בתוך 30 יום. ניתן היום ה' בשבט תש"ס, 2 במרץ 2000, בהעדר הצדדים. נ.צ. - מר בונלי ש. מאירי, שופטת - אב"ד השכלה גבוההכתב תביעהמסמכיםדמי חגיםשעות נוספותסטודנטים