החלטה 1. התובע, תאגיד שמשרדו הרשום נמצא בת"א, הגיש תביעה כנגד הנתבעת, תאגיד שמרכז מפעלו ומשרדו הרשום נמצאים בבאר-שבע. התביעה הוגשה בבית הדין לעבודה בת"א. 2. עילת התביעה הינה דרישת התובע לתשלום דמי טיפול ארגוני, כאשר טענת הנתבעת הינה, בין השאר, כי צו ההרחבה המחייב בתשלום דמי טיפול ארגוני אינו חל עליה. 3. בכתב ההגנה שהוגש מטעמה טענה הנתבעת כי הסמכות לדון בתביעה מוקנית לבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע ולא לבית הדין האזורי לעבודה בת"א. 4. הצדדים סיכמו בכתב טענותיהם לעניין הסמכות המקומית. 5. שני הצדדים מסכימים כי המקור לקביעת הסמכות המקומית בתביעה זו הינו תקנה 3 (א) (11) לתקנות ביה"ד לעבודה (סדרי דין), אך חלוקים לגבי האופן שבו יש לפרש את לשון התקנה: בתקנה 3 (א) (11) נקבע: "בכל הליך אחר - בית הדין האזורי אשר באזור שיפוטו נמצא מקום עבודתו או מקום מגוריו של התובע או מרכז מפעלו של הנתבע, ואם הנתבע הוא תאגיד - משרדו הרשום. " 6. טענות התובע: מלשון תקנה 3 (א) (11) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 עולה מפורשות כי מקום השיפוט יהא בבית הדין האזורי אשר באזור שיפוטו נמצא מקום עבודתו או מקום מגוריו של התובע. הארגון הארצי של מפעלי האבטחה והשמירה בישראל - התובע מאז שהוקם (לפני כ- 30 שנים) ניהל את פעילותו ממשרדו שברח' בן יהודה 77 בת"א, כעולה מהתצהיר שהוגש בפני ביה"ד ביום 8.11.99. לפיכך התובע עונה על דרישת התקנה הנ"ל מאחר ומקום עבודתו, ומקום מגוריו מצויים בתל אביב ומכאן ברור כי לביה"ד הסמכות לדון בתובענה. הנתבעת מנסה לטעון כי התובע אינו "עובד" ובשל כך לא ניתן להתייחס ללשון התקנה הנוקבת במילים "מקום עבודתו" ו"מקום מגוריו". תקנה 3 (א) (11) הנ"ל לא נוקטת במילה "עובד" ולא בכדי נעשה הדבר. מאחר והתקנה הנ"ל מהווה מעין סעיף סל ומלשונה עולה כי כוונת המחוקק לאפשר לתובע ולאו דווקא לעובד להגיש תובענה במקום מגוריו. יתירה מכך, בחינה פרשנית של חלק מהחלופות האחרות של תקנה 3 מראה שבמקרים בהם הנתבע אינו "עובד", הרי שהמחוקק בחר לילך למקום הנוח לתובע דווקא ולא לנתבע, בין היתר משיקולי נוחות של התובע. מבלי לפגוע באמור לעיל, הרי שבמקרה דנן, מדובר בנתבע המהווה תאגיד (הפועל משיקולי ולמטרות רווח) בעוד התובע הינו ארגון ללא כוונות רווח - שמטרתו לסייע ולתמוך בפעילות של מעבידים בענף השמירה. הדעת סובלת שדווקא כאן, במקרה זה, יש מקום שלא להקשות על התובע ולשלוח אותו לכתת רגליו בבתי הדין ברחבי הארץ, על מנת לגבות דמי טיפול לרווחת כלל המעבידים בענף השמירה והאבטחה. העלאת הוצאות ההתדיינות של התובע באופן של שליחתו להתדיין בכל רחבי הארץ (בעוד שמקום ניהול עסקיו הינו כאמור בת"א) תפגע בתפקודו של התובע ובכך יצאו כלל המעבידים בענף השמירה והאבטחה, נפסדים. 7. טענות נתבעת: א. התובע אינו עובד אלא ארגון מעבידים. ב. לעניין הסמכות המקומית, חרג מחוקק המשנה אשר התקין את תקנות סדרי הדין בבתי הדין לעבודה מן הכלל המקובל כי התובע הולך אל הנתבע. אין לראות את התובע כראוי ליתרון הדיוני החריג, להתדיין במקום מושבו, שכן יתרון זה חורג מן הכלל הרגיל והוענק על ידי מחוקק המשנה לעובדים בלבד, מתוך ראיית הזיקה בין העובד למקום העבודה ועל מנת לאזן קמעא את כוחו של העובד היחיד מפני כוחו העדיף של המעביד. ג. את המילים "מקום מגוריו של התובע" ו"מקום עבודתו של התובע" יש לקרוא כמיקשה אחת: "מקום עבודתו או מקום מגוריו של התובע". אין לומר כי "מקום עבודתו" - דכתיב יש לקרוא "מקום ניהול עסקו" שהרי מקום בו רצה מחוקק המשנה לציין את הסמכות המקומית בזיקה למקום עסקו ציין מפורשות "מרכז מפעלו" או "ואם הוא תאגיד - משרדו הרשום". מאותה סיבה בדיוק אין לומר כי כתובתו הרשומה של התובע הינה "מקום מגוריו" של התובע, שכן התובע הינו תאגיד, ואיננו "מתגורר" בתחום השיפוט של תל-אביב. ד. לעניין חריגותו של היתרון הדיוני המוענק לתובע שהוא עובד - ציינה הנתבעת כדלקמן: בתקנות סדר הדין האזרחי, נקבעה הסמכות המקומית כדי לשרת את נוחיות הנתבע שלא יאלץ להתדיין הרחק ממקום מושבו. זכות דיונית זו הניתנת ברגיל לנתבע היא אחת מן הנגזרות של הכלל "המוציא מחברו - עליו הראייה", כלומר מן התפיסה המעדיפה, במצב של איזון מוחלט בין הצדדים, לטעות לטובת הנתבע - שהוא הצד הפסיבי מאשר לטעות לטובת התובע. הגיונה של גישה זו נעוץ בצורך למנוע תביעות שווא ותביעות סרק, ומן הרצון להקל על הנתבע, הוא הצד הפסיבי באשר לנקיטת ההליכים, לנהל את הגנתו ב"מגרשו הביתי". בבתי הדין לעבדה נקבע, כאמור לעיל וכחריג, לאור מאזן הכוחות הבלתי שקול בין עובד - מחד ומעסיק - מאידך, כי: א. למקום העבודה ישנה זיקה מיוחדת לצורך תובענה של עובד ועל כן ממנו נגזרת הסמכות המקומית. ב. אין לאלץ את העובד ללכת להתדיין הרחק ממקום עבודתו. 8. לאחר שעיינו בסיכומים הממצים שהגישו הצדדים ושקלנו את טענותיהם אנו קובעים כדלקמן: א. צודקת הנתבעת בטענתה כי כללי הסמכות המקומות הנוהגים בבית הדין לעבודה שונים וחורגים מכללי הסמכות המקומית המקובלים, וזאת מתוך מטרה להקל על העובד, ולאפשר לו להתדיין במקום בו ביצע את עבודתו ולא להרחיק לכת עד למקום מגוריו או מקום משרדו הרשום של הנתבע. ב. מושכלות ראשונים הם כי "המוציא מחברו עליו הראיה", ולפיכך התובע דבר -מה מרעהו, יטריח עצמו ויגיש תביעתו במקום בו מצוי הנתבע, ולא יאלץ את הנתבע להגיע למקום מגוריו או משרדו של התובע. כאמור, בתקנות ביה"ד לעבודה מצוי חריג, שנועד להקל על העובד. ג. בבואנו לפרש את הוראות תקנה (3) (א) (11) לתקנות בית הדין לעבודה, עלינו לעשות זאת תוך התייחסות לעקרונות שפורטו לעיל. ד. התובע והנתבעת שניהם תאגידים, ואף אחד מהם אינו "עובד". איננו רואים כל סיבה שבגינה יש להעניק לתובע את היתרון הדיוני שנתן המחוקק לעובד הבא לתבוע את זכויותיו כעובד. התביעה שבפנינו הינה תביעה של תאגיד התובע מתאגיד אחר כספים המגיעים לו, לטענתו, מכח הדין. העובדה שהסמכות העניינית נתונה לבית הדין לעבודה ולא לבית המשפט, אין בה כדי לשנות את מהות התביעה ומהות הצדדים. תאגיד התובע בבית הדין לעבודה אינו הופך לעובד, ואין להעניק לו את היתרון הדיוני החריג שניתן לעובד. ה. אם נשווה את הוראות סעיף 11 לתקנה 3 (א) לסעיפים האחרים שבתקנה - נלמד כי כאשר מדובר בתובענות של גופים שאינם עובדים כגון קופת גמל או המל"ל - סעיפים א (5), א (6), א (9) - הסמכות המקומית הינה במקום בו נמצא מקום מגוריו או מרכז מפעלו של הנתבע, ואם הנתבע הוא תאגיד - משרדו הרשום. ו. עיון בסעיפים השונים מעלה כי קיימת אבחנה ברורה לגבי תביעות שמגיש עובד כנגד מעביד, קופת גמל, ארגון עובדים או המל"ל. בתביעות כאלה המגמה הינה להקל על התובע ולאפשר לו לתבוע במקום בו ביצע את עבודתו, או במקום מגוריו. לעומת זאת, כאשר התובעים הינם גופים מוסדיים - עליהם להגיש את תביעותיהם במקום מגוריו, מרכז מפעלו או משרדו הרשום של הנתבע. ז. מקובלת עלינו גירסת הנתבעת לפיה המילים "מקום עבודתו או מקום מגוריו של התובע" בתקנה 3 (א) (11) מתייחסות לעובד המגיש תביעה וכי אין לכלול במונח "מקום מגוריו" את משרדו הרשום של התאגיד. ניתן ללמוד על כך גם מנוסח ס"ק (9) סיפא לתקנה בו נעשית אבחנה ברורה בין המונח "מקום מגוריו" של נתבע, לבין "משרדו הרשום" - כאשר הנתבע הינו תאגיד. ח. איזון האינטרסים בין הצדדים מחייב כי התובע, ש"גרר" את הנתבע להליך המשפטי - ייכבד ויגיע למקום המצאו של הנתבע על מנת לנהל שם את ההליך, ולא יאלץ את הנתבע לטרוח ולהגיע למקום בו נמצא התובע. 9. לפיכך אנו מקבלים את טענת הנתבעת וקובעים כי הסמכות המקומית נתונה לבית הדין לעבודה בבאר שבע, שם נמצא מרכז מפעלה ומשרדה הרשום של הנתבעת. 10. המזכירות תעביר את ההליך לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. 11. התובע ישלם לנתבעת הוצאות הליך זה בסך 1,500 ש"ח + מע"מ, צמודים כדין החל מהיום. ניתן היום ז' ב אדר ב תש"ס, 14 במרץ 2000 בהעדר הצדדים. נ.צ. - מר ד.יומטוב נ.צ. - מר א.קובי ח.שגיא, שופטת - אב"ד דמי טיפול ארגוניצו הרחבהצווים