פסק דין 1. ביום 16.5.99 הגיש המערער ערעור על החלטת כבוד הרשמת דייגי מ29.4.99- לפיה תיקי המשיבה נשמעים בת"א, החלטה שניתנה בבקשה שהגיש המערער למחיקה על הסף ולחלופין להעברת הדיון לביה"ד האיזורי בבאר-שבע (להלן: "החלטה" ו"הרשמת" בהתאמה). המערער טוען כי טעתה כבוד הרשמת בהחלטתה, שכן לא נקבעו בתקנות כללים שונים לגבי סמכות מקומית בענין שהמשיבה צד לו ומשלא ניתן להתפשר בביה"ד לעבודה עם סמכות מקומית. 2. בתגובתה לערעור טענה המשיבה כי יש לדחות הערעור, שכן ההחלטה ניתנה עפ"י הדין, משעילת התובענה הינה תשלום דמי טיפול ארגוני עפ"י סעיף 33 ז' לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז1957- (להלן : "החוק"), כשהסמכות המקומית נקבעה בתקנה 3 לתקנות ביה"ד לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב1991- (להלן : "התקנות"), ומשמקום עבודתה ומרכז עסקיה של המשיבה-התובעת הינו בת"א. 3. להודעת המערער מ7.8.99- צורף מכתב ב"כ המערער לב"כ המשיבה הכולל עמדתו לתקנה החלה והסבר, כי תקנה 3 (11) לתקנות אינה מתכוונת לענין התביעה שבפנינו אלא מדברת בעובד, ומשהמערער מעסיק "עובד" זה ומשכך הסמכות המקומית בב"ש. 4. המשיבה הבהירה כי מוכנה היא שינתן פס"ד עפ"י הכתב, ללא המכתב שצורף להודעת המערער, והוחלט כי המשיבה תוכל להגיב לתוכן המכתב, משעולות בו טענות משפט. בשל תקלה במזכירות ביה"ד לא הובא התיק למתן החלטה, ומשהובא - הוברר כי לא ניתנה תגובת המשיבה לתוכן המכתב האמור. בהתאם לתזכורת ביה"ד העבירה המשיבה ביום 8.2.00 עמדתה וטענה כי אין להתייחס לטענות בערעור שלא הועלו בערעור עצמו. המשיבה מסתמכת על תקנה 3 (11) לתקנות ומפנה לספרו של כבוד השופט י. לובוצקי, סדר הדין בבית הדין לעבודה, עמ' 30. עוד טענה המשיבה כי התביעה עוסקת בדמי טיפול ארגוני ולא בתביעת עובד נגד מעביד, ומשכך איפשר המחוקק הגשת התביעה במקום עבודת התובע עצמו. 5. לאחר שעיינו בטענות הצדדים, בהחלטה ובחומר המשפטי - ניתנת החלטתנו: א. הצדדים עוסקים במחלוקת שראוי היה כי ימנעו ממנה. כך ראה המערער בבקשתו שבפני כבוד הרשמת לטעון כי המשיבה המיוצגת ע"י עורכי דין "ידעה ללא ספק" כי תביעתה מוגשת לביה"ד שאין לו סמכות מקומית. - לא נהיר מהיכן ידע זה ומדוע נטען כאמור. אם סבור המערער כי ההחלטה שגויה - יפעל כמתחייב מהדין וביה"ד יפסוק עפ"י הדין ולא עפ"י תחושות/רצונות או הנחות. כך גם באשר לצירוף מכתב לתגובה מטעם המערער - ערעור המוגש לבימ"ש חייב לכלול כל טענה משפטית רלבנטית ואין להותיר הטיעונים המשפטיים לתגובה, שאחרת לא נתאפשר למשיב בערעור - יומו באופן הגון. זו הסיבה שבהחלטה מ8/99- נתבקשה עמדת המשיבה בהתייחס לתוכן המכתב (מכתב ששלח ב"כ המערער לב"כ המשיבה). משעוסקים אנו בענין משפטי ראוי היה שלא להפליג למחוזות לא נדרשים ולהסתפק בטיעון משפטי. ב. התביעה שבפנינו היא תביעה לתשלום דמי טיפול ארגוני. המשיבה-התובעת טוענת כי הינה ארגון מעבידים בענף הבניה ועבודות ציבוריות, כי התקשרה בהסכמים קיבוציים עם ההסתדרות הכללית, הסכמים שהורחבו בצווים ע"י שר העבודה, כי חברה היא בלשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, וכי על המערער שהינו מעביד חלים ההסכמים וצווי ההרחבה ומשכך, עפ"י סעיף 33 לחוק ותקנותיו חייב המערער בדמי טיפול ארגוני למשיבה. ג. סעיף 33 ז' לחוק קובע חובת תשלום דמי טיפול ארגוני, ובס"ק (ב) נקבע כי הסמכות היחודית בענין נתונה לבית הדין, וכאמור בס' 33 ד' הסמכות נתונה לביה"ד האיזורי כמשמעו בחוק ביה"ד לעבודה התשכ"ט1969- (להלן : "חוק ביהד"ע). התביעה שבפנינו אינה עפ"י אחת החלופות המנויות בסעיף 24 לחוק ביהד"ע, וכאמור הסמכות היחודית נתונה לביה"ד לעבודה מכח סעיף 33 לחוק. משכך, ומשתקנות המשנה לתקנה 3 לתקנות אינן מתייחסות לתביעה שבפנינו - אין זאת כי תקנת משנה 11 היא הישימה, קרי : "בכל הליך אחר - בית הדין האיזורי אשר באיזור שיפוטו נמצא מקום עבודתו או מקום מגוריו של התובע או מרכז מפעלו של הנתבע...". עיון בנוסח התקנה מלמד כי מתקין התקנות הותיר למעשה בידי התובע את ההכרעה - הבחירה היכן להגיש תביעתו. ד. אין ספק כי מקום עבודתה-"מגוריה" של המשיבה שהינה גוף מאוגד, מצוי בתל-אביב, ומשכך בחרה המשיבה בהגשת התביעה בביה"ד בת"א. לאור האמור - משבחרה המשיבה במקום השיפוט להגשת תביעתה ומשהגישה תביעתה לביה"ד האיזורי לעבודה - אין מקום למחיקת התביעה ואין מקום לטעמנו לקבוע כי הסמכות המקומית נתונה לבי"ד אחר. אין כל הצדק בהקשר שבפנינו כי תלך המשיבה אחר המערער. ה. באשר לטענת התובע - כי תקנה 3 (11) מדברת בעובד או כי מקום השיפוט - ככלל - בביה"ד לעבודה הולך אחר העובד, אחר מקום עבודתו, גם כשהוא נתבע או כי ה"עובד" של המערער הוא שיצר את עילת התביעה, וכי אם מוטעית גישת המערער ומוטעית גישת המשיבה - אזי חלות תקנות סדר הדין האזרחי - טענה זו אין בידינו לקבלה. ראשית - מתקין התקנות קבע את מקום השיפוט בעניינים שבסמכות ביה"ד, קרי : הביע דעתו במפורש ובמפורט. משכך, המענה לקושיא שבפנינו מצוי בתקנות ולא בתסד"א, הדנות במטריה שונה. אין מדובר בחוסר בתקנות, שבעקבותיו ראוי כי נחיל את תסד"א. שנית - אכן מתקין התקנות ראה להעדיף את מקום העבודה של העובד, אלא שאין עוסקים אנו בתביעה של עובד נגד מעביד או מעביד נגד עובדו. עילת התביעה היא דמי טיפול ארגוני לארגון החתום על הסכם קיבוצי או שלהסכם שקשר ניתן צו הרחבה (ראה גם תקנות הסכמים קיבוציים (תשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון מעביד), התשל"ז1977-). בתביעות מעין אלה נדרש ביה"ד, מחד לקביעה כי חל על המעביד צו הרחבה ומאידך, לחישוב דמי הטיפול. שלישית - בנסיבות אלה, משזו עילת התביעה ואלה העובדות הרלבנטיות ומכוחן הסמכות המהותית והמקומית - אין מקום לטענת המערער כי יש "ללכת אחר העובד", דהיינו, עובדיו "הפוטנציאליים" של המערער-הנתבע (המעביד). ההסכמים הקיבוציים הנטענים הושגו ע"י המשיבה, שמקום מושבה ועיסוקה הוא בתחום סמכותו המקומית של בי"ד זה - משכך, בדין החליטה כבוד הרשמת כאמור בהחלטתה. רואים אנו להעיר כי שקלנו אם לא להחזיר הענין לכבוד הרשמת להנמקתה, אלא משעסקינן בענין משפטי ומשסבורים אנו כי בדין ניתנה החלטתה, סברנו כי אין מקום להחזרת הענין להנמקתה בלבד. אין לטעמנו לשקול איזון נוחיות ואגב כך להעדיף נוחיות נתבע על תובע - כשעפ"י נוסח התקנה - ניתנה הבחירה לתובע, ללא זיקת נוחות, אלא כענין משפטי. ו. לאור כל האמור - משאין טעות בהחלטה - נדחה הערעור. המערער ישלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 1,000 ש"ח בצירוף מע"מ בתוך 30 יום, מקבלת פסה"ד אחרת ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום בפועל. ניתן היום ט' באדר ב' תש"ס, 16 במרץ 2000, בהעדר הצדדים. נ.צ. - מר ימיני נ.צ. - גב' הלר ש. מאירי, שופטת - אב"ד סמכות מקומיתערעור