פסק דין סגן הנשיא י' אליאסוף 1. לפנינו ערעור על החלטת רשמת בית הדין הארצי מיום 2.1.2000 (הרשמת איש-שלום; בשא 350/99), בה נדחתה בקשת המערערת להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב מיום 12.10.1999 (סק נג400009/; השופטת לקסר ונציגי הציבור גרובר ו-לניאדו). 2. המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי, שניתן בסכסוך קיבוצי, הוא 14 ימים (ר' תקנה 20(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), תשכ"ט1969-). הארכת המועד נתבקשה לגבי איחור של ששה ימים מעבר למועד שנקבע בתקנה 20(א) הנ"ל. 3. ההליך בבית הדין האזורי נפתח ביום 16.11.1992 בבקשה של המשיבים "למינוי בורר לקביעת פרטי הערבות שעל המשיבה ליתן להבטחת כספי הפיצויים המגיעים לעובדיה, והטלת עיקול זמני להבטחת כספי הפיצויים לאור מצבה של המשיבה". בבקשה פורט הרקע העובדתי וכן הליך קודם בין הצדדים בבית הדין הארצי (דב"ע נב4-14/). 4. בפסק דינו פירט בית הדין האזורי את שלבי הדיונים שנתקיימו, וקבע, בין השאר, כדלקמן: "3. הודעת ההסכמה לבוררות: א. ביום 8.7.99 הוגשה לביה"ד 'הודעה בהסכמה' חתומה על ידי ב"כ המשיבה, לפיה, בא כוח המשיבה, 'קיבל בינתיים את הסכמתה העקרונית של המבקשת להעביר את התיק למסלול של בוררות, אך עדיין לא התקבל אישור המבקשת לנוסח כתב הבוררות שיוצע למשיבים'.... ב. למעשה ניתן היה כבר אז ליתן פסק דין בבקשה לאור ההסכמה כאמור. בהחלטה מיום 11.7.99 נעתר בית הדין לבקשת הצדדים להשלים ולסכם גם את הסדרי הבוררות עד 18.7.99. ג. - ד. .... 4. הודעת אי ההסכמה לבוררות: ביום 21.9.99 הגישה המשיבה הודעה לפיה 'היא אינה מסכימה להעביר את הענין נשוא תיק זה לבוררות' (להלן - הודעת אי ההסכמה'). המבקשים הגיבו על הודעת אי ההסכמה של המשיבה והודיעו, כי הם מתנגדים נחרצות לתוכנה ככל שיש בה נסיון לחזרה מן ההסכמה להעברת הסכסוך לבוררות. בהודעת אי ההסכמה ציינה המשיבה, כי 'הוחלט על ידי המחלקה המשפטית של המשיבה, כי העברת התיק שבנדון לבוררות, מחוץ לכתלי בית המשפט, אינה עומדת בקנה אחד עם מדיניותה המשפטית של המשיבה ברחבי העולם'. דברים אלו אינם מתיישבים עם הודעת המשיבה מיום 19.7.99 שלפיה דווקא המחלקה המשפטית שלה 'השתכנעה שאין כל רע בברור הענין בפני בורר'. 5. כריתת הסכם הבוררות: א. בהתחשב במהות הבקשה, שהוגשה לפני שנים רבות ושעילתה היחידה - העברת הסכסוך לבוררות ולאור הודעת ההסכמה לבוררות, כמצויין לעיל, אנו קובעים, כי נכרת הסכם בוררות בין הצדדים ולפיכך, ניתן פסק דין זה מכח הסכמת הצדדים... ב. אמנם, חוק הבוררות תשכ"ח1986-, (להלן - "החוק"), קובע, כי הסכם בוררות יהיה בכתב, אולם כבר נפסק, שהצהרה של הצדדים שנרשמה בפרוטוקול בדבר הסכמתם להעברת סכסוך לבוררות תחשב כהסכם בוררות גם במקרה שנפלה ביניהם מחלוקת לגבי ניסוחו... בענייננו, הודעת ההסכמה לבוררות מהווה חלק מפרוטוקול תיק ביה"ד והיא אף חתומה על ידי בא כוח המשיבה. ג. מאחר ובמקרה דנן נכרת הסכם בוררות, הרי שהודעת אי ההסכמה לבוררות שניתנה על ידי המשיבה לאחר כריתתו, אינה יכולה לבטלו. 6. תנאי הסכם הבוררות: אשר לתנאי הסכם הבוררות, הרי באין הסכמה על סדרי הבוררות ומכיוון שהמשיבה הסכימה להעברה לבוררות בלא זיקה להוראות ההסכם הקיבוצי, תחול על הבוררות במקרה זה התוספת לחוק, שבסעיף 2 לחוק קובע לגביה: 'רואים הסכם בוררות כמכיל את ההוראות שבתוספת ככל שהן נוגעות לענין, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם'. 7. ס י כ ו ם: לאור כל האמור לעיל, ובהתאם להסכמת הצדדים מועבר הסכסוך שבין הצדדים לבוררות". 5. בהודעת הערעור של המערערת, שלגביה נתבקשה הבקשה להארכת המועד להגשתה, טוענת המערערת, בין השאר, כי לא נתגבשה הסכמה מלאה ומפורשת בין הצדדים, וכי בית הדין הארצי יתבקש להכריע "כי הסכם בוררות, ובמיוחד בתחום יחסי העבודה ובמרקם היחסים העדין שבין מעביד ועובדיו (או הארגון היציג), מחייב גמירות דעת ופירוט ברמה גבוהה וברורה". 6. בבקשה להארכת המועד להגשת הערעור נטען כי האיחור נבע משהותם של ב"כ המערערת בחו"ל ומהעובדה שהמערערת הינה חברה זרה. ב"כ המשיבים התנגד לבקשה, וטען, בין השאר, כי מאחר ומועד הגשת הערעור בסכסוך קיבוצי נקבע בתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי, ומאחר ואין בתקנות אלה הוראה בדבר אפשרות הארכת מועדים, אין לבית הדין סמכות להאריך את המועד להגשת הערעור. 7. בהחלטתה, דחתה הרשמת את טענת המשיבים בדבר חוסר סמכות להאריך מועד להגשת ערעור בסכסוך קיבוצי. הרשמת קבעה גם כי טענות המבקשת בעניין שהיית באי כוחה בחו"ל והצורך בהשגת אישור המערערת בחו"ל, אין בהם משום "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד. באשר לסיכויי הערעור קבעה הרשמת כדלקמן: "משעל פניו אין פסק הדין חותך את זכויות הצדדים, אלא רק קובע (עפ"י הסכמת הצדדים, לפחות בשעתו) את האכסניה שבה ייקבעו אלו; משהאכסניה היא אותה אכסניה שנקבעה כהולמת בהסכם קיבוצי מאוחר שנחתם בין הצדדים - ספק בעיני אם בית הדין שלערעור ימצא לנכון להתערב בו". הרשמת ציינה גם בהחלטתה כי אין מקום לנקוט בעניין זה בגישה סלחנית, מה גם שמדובר "בסכסוך קיבוצי הנגרר ונסחב על-ידי הצדדים מאז 1992 ודומה כי הגיעה העת שיגיע לקיצו". לפיכך, נדחתה הבקשה, והמערערת חויבה לשלם למשיבה הוצאות בסך 1,000 ש"ח. 8. בערעור לפנינו טענה המשיבה כנגד קביעותיה של הרשמת בדבר סיכויי הערעור והסכמתה של המערערת להליך הבוררות. על-פי צירוף הנסיבות ומהות ההליך שהתנהל בבית הדין האזורי, נטען כי יש בכך משום "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד. 9. ב"כ המשיבים חזר בפנינו על טיעוניו בעניין חוסר הסמכות להארכת המועד. כן נטען כי עצם העברת הסכסוך לבוררות אין בה, כשלעצמה, כדי לפגוע בזכויות המיוחדות של צד ליחסים הקיבוציים. עוד טען כי אין למערערת סיכוי בהליך הערעור, ככל שיוארך המועד להגשתו, וכי נימוקי המערערת אינם מצדיקים היענות לבקשתה, על-פי ההלכה הפסוקה בנושא זה. 10. נפתח ונציין כי בהחלטתה של הרשמת בדבר הסמכות להאריך מועד להגשת ערעור שנדון כסכסוך קיבוצי, נאמר כדלקמן: "4. הסמכות להאריך מועד: טענה זו כבר הועלתה בעבר ונדחתה. אמנם אין בתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי הוראה בדבר הארכת מועד, אך אף אם אין לאמץ כדבר שבשגרה את תקנות סדר הדין, מקום שאין תשובה בסדר הדין הקיבוצי, בוחן בית הדין היטב את הדרך הדיונית, 'הרגילה', אם יפה היא אף לסכסוך קיבוצי. כך נהגו בית הדין והרשמים בעבר ואימצו את ההוראות בדבר הארכת מועד (ראה לדוגמה 13-102/98 הסתדרות העובדים החדשה, האיגוד הארצי לקציני ים - צים חברת השיט הישראלית בע"מ; החלטה מיום 9.9.98 - לא פורסמה)". קביעה זו מקובלת עלינו, והיא תואמת את גישתו של בית הדין לעבודה בדבר הפעלת סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט1969-, במקרים המתאימים והמחייבים זאת. 11. הקו המנחה בעניין הארכת מועדים בבית הדין לעבודה הוא כי יש לאמץ את הגישה הקיימת בבתי המשפט בנושא זה, וזאת בשים לב לנושאים המיוחדים לבית הדין לעבודה (ר' בנושא זה דב"ע נו13-24/ עיסא עבייד - ימית חניה גרירה ושירותים בע"מ, פד"ע כט 648; דב"ע נו13-101/ צדיקה שובי - קרן קיימת לישראל, פד"ע לא 490). בהחלטתה נשוא ערעור זה, נקטה הרשמת בקו המנחה האמור, ובצדק קבעה כי העדרות באי-כוחה של המערערת מהארץ, לא היה בה כדי להצדיק הארכת המועד. 12. לא היינו מתערבים בהחלטת הרשמת, אלמלא היה מדובר בסכסוך קיבוצי, על המשמעות המיוחדת שלו, ובמיוחד סכסוך המחייב קביעה עתידית. בסכסוך שכזה, נדרש להבטיח מיצוי מלא של טיעוני הצדדים בדבר מחויבותם במישור היחסים הקיבוציים שביניהם. אף תחושה בלבד של צד ליחסים הקיבוציים כי לא ניתנה לו הזדמנות מלאה להשמעת טיעוניו ועמדותיו, עלולה להיות לה השפעה מזיקה על יחסי העבודה הקיבוציים. אין פירוש הדבר כי בכל מקרה של בקשת רשות להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין בסכסוך קיבוצי, יש להיעתר לבקשה. יש לבחון בקשה שכזו על-פי תכנה, הרקע, הקשר הדברים ואופי הסכסוך הנדון. 13. בעניין שלפנינו הגענו למסקנה כי בשל אופיו המיוחד של הנושא אשר נדון בסכסוך הקיבוצי והקביעה העתידית הנדרשת בו, מוצדק לראות במכלול הנסיבות משום "טעם מיוחד" שעל פיו ניתן להאריך את המועד להגשת הערעור, על ידי המערערים, באיחור של ששה ימים. 14. יחד עם זאת, עקב מחדליה של המערערת בעניין האיחור בהגשת הערעור, מוצדק לחייב אותה בתשלום הוצאות למשיבים, הגם שמדובר בסכסוך קיבוצי. 15. לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים לקבל את הערעור, כמפורט בפיסקה 13 לעיל. מזכירות בית הדין תפתח תיק ערעור על-פי הודעת הערעור שהגישה המערערת (נספח ב' להודעת הערעור). 16. המערערת תשלם למשיבים הוצאות הערעור בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ. 17. פסק הדין יישלח לצדדים בדואר. ניתן היום, י"ב באדר ב' התש"ס (19.3.2000). הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםערעור על החלטת רשםבית הדין הארצי לעבודהערעור