נוסע עלה למונית והחל להשתולל ולדרוש כסף תוך כדי איום - תאונת עבודה

פסק דין 1. לפני תביעה לפסק דין הצהרתי בה נדרשתי לקבוע כי הפגיעה שאירעה לתובע ביום 17.10.95 היא פגיעה בעבודה על פי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995 (להלן - החוק). 2. התובע הינו נהג מונית עצמאי. כדבריו, ביום 17.10.95 בשעות הערב עלה נוסע למונית והחל להשתולל ולדרוש מהתובע כסף תוך כדי איום, כי אם לא ינתן לו מבוקשו - הוא יהרוג את המערער. התובע נתקף בחרדה, חש כאבים בחזה ולאחר שהנוסע עזב את המונית, נסע לביתו ומשם לבית החולים. התובע טוען כי בשל כך לקה באוטם שריר הלב. 3. הנתבע דחה את תביעת התובע הן מן הטעם כי לא הוכח קיום אירוע תאונתי ואשר הביא לאוטם, והן על פי ס' 77 (א) לחוק הקובע: "תנאי למתן גימלה לעובד עצמאי הוא, שהמבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד כעובד עצמאי או שעשה את המוטל עליו כדי להירשם". 4. התנאי הקבוע בס' 77 (א) לחוק הינו תנאי בל יעבור לתשלום גימלה בגין פגיעה בעבודה לעצמאי. לפיכך - שומה עלי לבדוק אם אכן נתקיים תנאי זה, לפני בחינת האירוע לגופו. יש לציין, כי המוסד רשאי לתת הענקות מטעמי צדק לאדם שאינו זכאי לגימלה עקב אי מילוי חובת הרישום על פי ס' 387 לחוק. התובע הופנה איפוא להגיש לנתבע תביעה להענקה מוטעמי צדק, ותביעה זו נדחתה. 5. השאלות העומדות בפני הן - האם מילא התובע את תנאי ס' 77 (א) לחוק, והאם שיקולי הנתבע לדחיית תביעתו להענקה מטעמי צדק היו בהתאם לתקנות. 6. תקנות הביטוח הלאומי (רישום) תשכ"ג - 1963 קובעות כי יראו עובד עצמאי כרשום לצורך ס' 77 (א) לחוק אם עשה אחד מאלה: א. נרשם במוסד על ידי מילוי טופס בקשה להירשם. ב. הגיש דין וחשבון ממנו נובע כי המבוטח הינו עצמאי, או עובד לשעה הכל לפי הענין. 7. הוגש בפני מוצג נ1/ שהוא טופס הודעה על שינוי סוג שהגיש התובע ביום 2.6.88 למוסד לביטוח הלאומי. בטופס זה הצהיר התובע כי מיוני 87' הוא במעמד של "לא עובד ואין לי שום הכנסות, מתקיים ממכירת הנכס". באותו טופס דיווח התובע על "התעסקות קודמת": התובע דיווח כי עד יולי 85' לא עבד והיו לו הכנסות מדמי שכירות. כמו כן דיווח התובע באותו טופס כי מ- 8/85 ועד 5/87 עבד כשכיר בחב' שירם בע"מ. לאחר תקופה זו, הודיע התובע כאמור לעיל כי מ- 6/87 אינו עובד. יש לזכור כי הודעה זו נמסרה ב- 6/88 בטופס נ1/. 8. לאחר שהתובע לקה בהתקף לב ביום 17.10.95, הגיש לנתבע טופס ביום 31.3.96 ובו דיווח כי הינו נהג מונית עצמאי העובד 50 שעות בשבוע בממוצע (טופס נ2/). בפירוט התקופות הצהיר התובע כי מ- 1.1.87 ואילך הוא עובד כנהג מונית עצמאי, ואף פירט כי בכל שנה עבד 12 חודשים מלאים. במשבצת בה נדרש לתת פרטים על ההתעסקות - ציין כי "במשך כל השנים מאז 1966 ועד האירוע ועד בכלל עבדתי כעצמאי נהג מונית, היו לי תקופות קצרות שבהן הייתי מובטל". 9. הצהרת התובע לאחר הפגיעה, סותרת את האמור בטופס נ1/, בו הצהיר התובע במפורש בשנת 88', כי מ- 6/87 אינו עובד כלל, וכי עד 85' לא עבד והיו לו הכנסות מדמי שכירות. לאחר שנפגע, הצהיר בדיעבד כי מ- 66' הינו נהג מונית. התובע הודה בעדותו כי מאז 88' לא פנה אל המוסד לביטוח לאומי, ולא הודיע כי הינו עצמאי. כמו כן הודה התובע בעדותו כי שלחו לו טפסים לשלם אך הוא התעלם מהם. 10. התובע עצמו הודה כי אילו לא לקה באוטם שריר הלב, לא היה פונה ומצהיר על מעמדו והכנסותיו עד עצם היום הזה. התובע התחמק איפוא במשך כל השנים מתשלום דמי ביטוח, ודיווח על עבודתו והכנסותיו. עד הנתבע העיד כי גם דמי הביטוח שהגיעו מהתובע מכח מעמדו כ"לא עובד ולא עובד עצמאי", לא שולמו על ידו אלא קוזזו מקיצבת הילדים שהגיעה לו. 11. התובע לא היה רשום כעצמאי בעת האירוע, ולא עשה את המוטל עליו כדי להירשם על פי התקנות. באשר להענקה מטעמי צדק - הנימוקים לדחייתה פורטו בתעודת עובד ציבור שהוגשה מטעם הנתבע על ידי גב' הרשקוביץ חווה. התביעה נדחתה משום שהוגשה באיחור, על פי ת' 21 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק) תשל"ה - 1975. 12. אך גם על פי התקנות, אין התובע מקיים את דרישתן. התנאים שבתקנות 1-9 לא מתמלאים בתובע. ת' 10 - קובעת כי ניתן לתת הענקה "מכל סיבה אחרת שלפי שיקול דעת המוסד מקורה בנסיבות שלא היו תלויות במבקש הענקה בתום לב והמוסד שוכנע ששורת הצדק מחייבת מתן הענקה". התובע נמנע ביודעין ממתן הודעה לנתבע כי הוא עובד עצמאי, ולא דיווח על הכנסותיו ולא שילם דמי ביטוח כלל. אי הרישום לא נבע מסיבות שלא היו תלויות בתובע, והוא לא פעל בתום לב. לפיכך - אין הוא זכאי להענקה מטעמי צדק. 13. לגבי ס' 77 (א) לחוק הקובע את חובת הרישום כתנאי לתשלום גימלה בגין פגיעה בעבודה, נפסק כי: "מטרת הצורך ברישום של עובד עצמאי לפי סעיף 77 לחוק, כתנאי מוקדם לקבל גימלה של נפגע בעבודה, היא "למען תהא בידי המוסד תמונה שלמה, ככל האפשר, ציבור המבוטחים המתווסף אליו, ולמען יוכל המוסד להבטיח כי דמי הביטוח ישולמו . אלמלא חובת הרישום צפוי המוסד להיתבע לשלם גמלאות נפגעי עבודה למי שלא שילם מעודו דמי ביטוח ואף דבר קיומו לא היה ידוע למוסד " (דב"ע לד0-268/, אהרן פואד נ' המוסד, פד"ע ו' 65; דב"ע מח0-14/ אריה שטרר נ' המוסד פד"ע כ' 326; דב"ע נה0-37/ ראייד פאלח נ' המוסד פד"ע כח 277)". 14. נראה כי המקרה שבפני, הוא אחד המקרים המצדיקים את חקיקת הסעיף. התובע עשה דין לעצמו, והודיע לנתבע כי אינו עובד כלל, ולאחר קרות האירוע, כאשר הוא נזקק לגימלאות המוסד לביטוח הלאומי - מדווח בדיעבד כי עוד משנת 66' הוא עובד כנהג מונית ומתפרנס יפה למחייתו: התובע פירט בנ2/ את הכנסותיו, לרבות הכנסתו בשנת 88' לגביה טען במפורש כי אינו עובד כלל בטופס נ1/. 15. למעלה מן הצריך אתייחס במספר מילים לעצם האירוע לו טען התובע. אמינותו של התובע עורערה בגירסאות השונות שמסר לנתבע באשר למעמדו לפני הפגיעה ולאחריה. גם הסיפור על "נוסע משתולל ומאיים" הוא חסר תימוכין. במסמכים השונים נקב התובע בתאריכים שונים ושעות שונות לקרות האירוע, וכן מקומות שונים. התובע לא נתן כל הסבר כיצד בכל זאת שוכנע הנוסע לרדת מהמונית. התובע לא פנה למשטרה, לא סיפר על כך לאשתו ולא לרופאיו. בשום מסמך רפואי אין זכר לאירוע, שהתובע הגדיר אותו כטראומתי. איני נותנת איפוא אימון בסיפורו של התובע, וקובעת כי לא הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודה שיש בו להסביר את האוטם בשעה שבא. 16. האמור בס' 14 לעיל הוא רק לצורך השלמת התמונה, כיוון שתביעתו של התובע נדחית בעיקר משום שלא טרח למלא את חובת הרישום ותשלום דמי הביטוח כנדרש על פי החוק עוד לפני האירוע, ורק לאחריו - נזכר לפעול כנדרש. התביעה - נדחית. אין צו להוצאות. ניתן היום ח' ב אדר ב תש"ס, 15 במרץ 2000 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. מותר לפרסום מיום 15/03/2000 ע. פוגל - שופטתסגנית שופט ראשי מוניתתאונת עבודה