פסק דין 1. התובע הגיש ביום 7.6.99 תביעה לתשלום שכר עבודה, סה"כ סך של 4,820 ש"ח נטו, לתקופת עבודה שמיום 21.3.99 ועד ליום 21.5.99. התובע טוען כי סיכם על שכר חודשי בשיעור 4,000 ש"ח נטו, וכי בגין משכורת אפריל 99' קיבל סך 3,500 ש"ח. עוד טוען התובע כי זכאי הוא לפדיון חופשה בסך 160.- ש"ח בגין שני חודשי עבודתו, הודעה מוקדמת בסך 1920.- ש"ח, קנס ששילם בסך 1,000.- ש"ח והחזר נסיעות בסך 560.- ש"ח. 2. בדיון שהתקיים ביום 29.11.99 הופיעו הצדדים, ומנהל הנתבעת הבהיר כי לא קיבל כתב תביעה. משלא הגישה הנתבעת כתב הגנה - נדחה הדיון והנתבעת הגישה כתב הגנה ביום 9.12.99. בהחלטה ביקש ביה"ד כי הנתבעת תציג מסמך מאומת ע"י רו"ח, ממנו ניתן ללמוד מועד התחלת העבודה וסיומה. 3. הנתבעת טוענת בהגנתה כי התובע החל עבודתו ביום 1.4.99, סוכם על שכר יסוד (2,900 ש"ח) ותוספות שונות, כי קיבל 3 ימי חופשה בתחילת החודש בחג הפסח וכי עזב את עבודתו (ולא פוטר כטענתו) ביום 19.5.99. עוד טענה כי ביום 10.5.99 קיבל 3,500 ש"ח עבור אפריל בתוספת 200 ש"ח עבור נסיעות לאפריל ומאי (כדי שיקנה חופשי חודשי), וכן קיבל צ'ק ע"ס 1,790 ש"ח ב10.6.99-. עוד טענה כי נסיעתו הראשונה של התובע היתה ב8.4- וכי עד אז למד העבודה ע"י נסיעתו עם נהגים אחרים, ואעפ"כ שולם לו שכר מלא. משאין מצופה מנהג שיעבור על החוק - אין משלמים קנסות. 4. בדיון העיד התובע באמצעות מתורגמנית ביה"ד, והעיד מנכ"ל הנתבעת. התובע הסכים כי התביעה תתנהל כנגד החברה, לאחר שהובהר כי מדובר בחברה פעילה שאיננה חדלת פרעון. הנתבעת הבהירה כי הסכומים שננקבו בהגנתה הם סכומי נטו. התובע חזר על טענותיו שבתביעה והבהיר כי קיבל בכל תקופת עבודתו 3,500 ש"ח, אף שסוכם על 4,000 ש"ח נטו ונסיעות, כי עבד מ21.3.99- ועד 21.5.99 וכי את הקנס קיבל בגין עומס יתר, אף שכששאל את מנהל העבודה נאמר לו כי המשקל המועמס הוא מותר, וכי אם יקבל קנס - תשלמו הנתבעת. מנהל העבודה הבטיחו כי הקנס ישולם, לאחר שהציג בפניו את הדו"ח - ולא כך אירע. עוד ציין כי בכרטיס העבודה שצורף לכתב ההגנה נכתב כי החל עבודתו ב1.4.99- בעוד שזהו יום חג, כי שנת לידתו אינה 1952, כי לא חתם על הטופס ואף אין בו תאריך מילוי הטופס וכי מהצ'קים שצורפו להגנה - אחד אינו שלו והשני לא נתקבל, וכי ב21.5- משסירב לעבוד על מלגזה (במקום לנהוג במשאית שהיתה בתיקון) - שלח אותו מנהל העבודה הביתה. מנהל הנתבעת העיד כי התובע התקבל לעבודה בסביבות 1.4.99, "אולי ה30- לחודש", וכי ישב עם הנהג כמה ימים, דהיינו, התלמד וקיבל שכר גם על ימים אלה, אף שבפועל החל לעבוד ב7- או ב8- לחודש, אחרי חופשת הפסח. עוד העיד כי סיכם עם התובע על 2,900 ש"ח נטו ועוד 400 ש"ח כפרמיה לחודש מלא. יש איסור בחברה לנסוע בעומס יתר, ולבצע עבירות, ואם מבצע הנהג עבירה - אין הנתבעת משלמת הקנס. לדבריו, נדרש התובע לעבוד ביום 19.5 על משאית אחרת וסירב. עוד הסביר כי את הפרטים שבכרטיס העובד נתן התובע למי מעובדי הנתבעת, שכן לא יתכן כי הנתבעת תדע הפרטים מעצמה, ויתכן כי נרשמה שנת לידה 1952 כי התובע ביקש להיראות צעיר כדי שיתקבל לעבודה. עוד העיד כי התובע קיבל ימי חופשה, ודאי 3-4, כי חישוב התובע שגוי, שכן התובע לא עבד חודש מלא ולפיכך, לא קיבל פרמיה בחודש אפריל ולא בחודש מאי. 5. לאחר ששבנו ועיינו בכל החומר שבפנינו - ניתנת הכרעתנו : א. קנס - התובע טען כי נאמר לו שאין במשאית שנהג עומס יתר - מחד, ומאידך - הובטח לו לפני ולאחר שקיבל הדו"ח, כי הקנס ישולם ע"י הנתבעת, כי כך הבטיח לו מנהל העבודה (אחיו של מנהל הנתבעת). התובע הציג בפנינו את הדו"ח ותשלומו (עמ' 4 שורות 19-15), וכי הדו"ח לא שולם ע"י הנתבעת. מנהל הנתבעת טען כי בנתבעת "אין דבר כזה" שמרשים לנהג לנסוע עם עומס יתר, או לשלם דוחו"ת שקיבלו נהגים. אין בפנינו עדות ישירה של מנהל העבודה, ומנגד עדות התובע נשמעה משכנעת, ברורה ומדוייקת, ולא נסתרה בעדותו של מנהל הנתבעת. אין אנו מקלים ראש בחומרת המעשה עת נהג התובע במשאית ובה עומס יתר של כ5- טון, מעשה זה חמור לתובע ולמעסיקו. עם זאת, מקבלים אנו עדות התובע כי הובטח לו ע"י מנהל העבודה כי אין עומס יתר וכי הקנס - ישולם לו. בנסיבות אלה רואים אנו לקבוע כי הובטח לתובע כטענתו, ומשכך - זכאי התובע להשבת הסכום ששולם, בסך 1,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.8.99 ועד לתשלומו בפועל. ב. תקופת העבודה - התובע טוען כי הועסק בתקופה שמ21.3.99- ועד 21.5.99, סה"כ חודשיים תמימים. בדיון הראשון טען מנהל הנתבעת כי התובע עבד "להערכתו חודש, כי לא יתכן שעבד אצלי התקופה הנטענת", וכי הנתבעת הודיעה לרואה החשבון הן על התחלת עבודתו של התובע והן על הפסקתה. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובע עבד אצלה מ1.4.99- ועד 19.5.99 וכי רק ביום 8.4 החל התובע לנסוע באופן עצמאי (דהיינו, לעבוד בפועל). בעדותו חזר התובע על גירסתו שבתביעה, והפנה לכל הליקויים שבכרטיס העובד. מנהל הנתבעת בעדותו אינו יודע לנקוב במועד מדוייק. לטענתו בא התובע "בסביבות ה1- לחודש, אולי ה30- לחודש...", בימים הראשונים התלווה לנהג אחר, ובפועל החל לעבוד רק ב8,7- לחודש, אחרי חופשת הפסח, וכי עזב ב19.5-. בניגוד לטענת המנהל בדיון הראשון, בדבר דיווח לרו"ח על התחלת וסיום העבודה של התובע, לא הומצאה בפנינו איזשהי אסמכתא לנטען. גם כרטיס העובד איננו כרטיס עובד כמתחייב מהוראות מס הכנסה. הכרטיס אינו נושא חתימת התובע, ואף לא כתב ידו. שנת הלידה אינה של התובע - וכל הפרטים שמולאו ניתן היה בנקל למלאם מתוך כתב התביעה (ת.ז., שם, כתובת וכו'). כבר למדנו כי תאריך הלידה אינו נכון (עמ' 5 שורה 2) ואין לנו אלא לדחות טענתו המופרכת של המנהל כי נרשמה שנת לידה 1952 אולי משום שביקש התובע להיחשב צעיר כדי להתקבל לעבודה. ראשית, כרטיס עובד ממלא רק מי שכבר התקבל לעבודה. ושנית - קשה לומר מהופעתו בפנינו - כי התובע נראה כאדם שגילו 47! משלא הופרכה עדות התובע ולא הוכיחה הנתבעת טענתה, אף כי לא היתה מניעה להצגת אסמכתא ברורה לאמור ע"י טופס 101 כדין, ע"י אישור רואה חשבון, ע"י כרטיס נוכחות וכו' - מקבלים אנו עדות התובע כנכונה. ג. נסיעות - התובע עותר לתשלום סך 560 ש"ח לתקופת החודשיים. בעדותו טען כי המרחק מביתו לעבודתו הוא כ23- ק"מ, (ומשכך ביום 46 ק"מ) וכי בכל תקופת עבודתו הוציא 560 ש"ח. בדיון הראשון טען מנהל הנתבעת כי התובע קיבל המשאית כדי לנסוע הביתה ולכן לא מדובר בתשלום נסיעות. בהגנתה טענה הנתבעת כי שולמו לתובע 200 ש"ח עבור נסיעות לחודש אפריל ומאי כדי לקנות כרטיס חופשי חודשי. כעולה מתלוש השכר לחודש 4/99 שולם לתובע סך של 314 ש"ח (ברוטו) נסיעות. אין בפנינו כל אינדיקציה על תשלום סכום נוסף ברכיב זה לתקופת העבודה שנקבעה ואף לא כי מדובר בתשלום לחודשיים! נזכיר כי התובע מתגורר באשדוד ועבד באשדוד. וממילא, במירב זכאי התובע לנסיעה מקומית ועפ"י ההסכם הקיבוצי - לערכו של כרטיס חופשי חודשי. משלא הוכח בפנינו כי הסכום הנטען ע"י הנתבעת, וששולם על ידה אינו ערך כרטיס כאמור - קובעים אנו כי התובע קיבל הסכום לו הוא זכאי. לא נטען ולא הוכח בפנינו כי סוכם לשלם ל תובע אחזקת רכב. ד. חופשה - קבענו כאמור כי התובע עבד בנתבעת חודשיים. משכך, זכאי הוא ליומיים חופשה. הנתבעת טענה כי התובע קיבל 3 ימי חופשה בתחילת החודש בחג הפסח. נזכיר כי לא צויין אם שולם לתובע עבור 3 ימי חופשה אלה, ובאילו תאריכים במדויק מדובר. בעדותו טען התובע כי לא קיבל חופשה. מנהל הנתבעת בעדותו טען כי התובע "קיבל ימי חופש בכל חופש פסח, ימים שלא נרשמו לו, איני זוכר כמה ימים, אבל בטח 3 או 4 ימים". יצויין כי הנתבעת לא נתנה גירסה פוזיטיבית, ברורה, כמה ימים קיבל התובע ואף לא מתי. ודאי כך כשהנתבעת טוענת כי התובע החל לעבוד אצלה ב1.4-, ובפועל רק ב7- או 8 לאחר חופשת הפסח. עיון ביומן מלמד כי חג הפסח נחוג ב1.4.99- (ערב חג ב31.3.99-). משכך - האמנם טוענת הנתבעת כי קיבלה התובע לעבודה בדיוק ביום 1.4.99, יום חג, ונתנה לו מספר ימי חופשה בתשלום?! משעול ההוכחה בעילה זו מוטל על הנתבעת - ומשלא הרימה נטל זה - תשלם הנתבעת לתובע סך 320 ש"ח כפדיון חופשה כפי שתבע התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.99 ועד לתשלום בפועל. ה. הפרש שכ"ע - התובע טען בתביעתו כי סוכם על שכר נטו של 4,000 ש"ח, כי לתקופת עבודתו קיבל סך 3,500 ש"ח - ומשכך עתר לתשלום סך של 4,820 ש"ח. בהגנתה טענה הנתבעת כי סוכם על שכר יסוד של 2,900 ש"ח, תוספת פרמיה לחודש מלא 400 ש"ח, נסיעות לחודש 100 ש"ח ופרמיה של 30 ש"ח לכל נסיעה מעבר ל4- נסיעות ביום. התובע בעדותו העיד כי סוכם על 4,000 ש"ח + נסיעות. מנהל הנתבעת העיד כי עם קבלת התובע לעבודה סוכם על 2,900 ש"ח ועוד 400 ש"ח לחודש מלא ופרמיות. כן העיד כי הסביר לתובע כי "נהגים מרוויחים אצלנו בסביבות 4,000 ש"ח ועם הפרמיות יותר מכך". אין זאת כי מנהל הנתבעת ראה לספר לתובע על שכר של 4,000 ש"ח, שעם פרמיות מגיע ליותר, וזה מה שהבין התובע כשכרו בעוד שהנתבעת טוענת להסכמה שונה ביחס לשכר. מעניין לציין כי בכרטיס העובד שצורף להגנה אין כל אזכור לשכר. לכך נוסיף העובדה כי התובע טוען שלא קיבל את תלושי השכר, וכי מנהל הנתבעת מאשר כי סוכם על שכר נטו. גירסת התובע נשמעה לנו ברורה ואמינה, מה שאין לומר על גירסת הנתבעת. בל נשכח שברכיבים האחרים הובהר כי אחיו של מנהל הנתבעת הוא שקיים קשר עם התובע - אלא שזה לא הובא לעדות. נזכיר כי לולא טען התובע בפנינו בתביעתו כי קיבל סך 3,500 ש"ח - לא היינו יודעים שכך, שכן הנתבעת לא הביאה כל אסמכתא לכך. נציין כי השיק שצורף להגנה ע"ס 3,500 ש"ח אינו שיק לתובע, ומאידך התובע הכחיש כי קיבל שיק ע"ס 1,790 ש"ח שצורף להגנה - ואין בפנינו הוכחה על תשלום בפועל כאמור, ודאי כשהשיק לא נושא ולו את שמו המלא של התובע!! ונזכיר כי התובע טען בדיון הראשון כי לא קיבל שיק כנטען שכן לא נתן לנתבעת כתובתו (עמ' 2 שורות 5-6) - בנסיבות אלה ודאי כי לא היה כל קושי להביא ראיה נחרצת להוכחת התשלום (פרעונו). לאור כל האמור - מקובלת עלינו גירסתו של התובע. משזכאי התובע ל4,000- ש"ח נטו לחודש, ועבד חודשיים ויומיים, זכאי הוא כטענתו לסך של 4,820 ש"ח נטו. ו. הודעה מוקדמת - התובע טוען כי פוטר ע"י מנהל העבודה, לאחר שסירב לעבוד על מלגזה, הנתבעת טוענת כי הפסיק עבודתו, ב19.5.99- לאחר שסירב לעבוד על משאית אחרת. מנהל הנתבעת לא היה עד להפסקת העבודה ומשכך - אין הוא יכול להעיד מידיעתו האישית על התרחשות אותו יום (עמ' 6 שורות 22-24). משכך - מעדיפים אנו עדות התובע על פני העדות מטעם הנתבעת. עפ"י צו הרחבה בדבר הודעה מוקדמת לפיטורים לתקופת עבודה של חודשיים יש ליתן הודעה מוקדמת של 2 ימים X 160 נטו, קרי: על הנתבעת לשלם לתובע סך 320 ש"ח כהודעה מוקדמת. ז. לאור כל האמור - נעתרת התביעה. הנתבעת תשלם לתובע הסכומים שנפסקו, בצירוף הוצאותיו בסך של 500 ש"ח בתוך 30 יום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.6.99 ועד לתשלום בפועל. לא ראינו לפסוק פיצויי הלנה משסברה הנתבעת בתום לב כי שילמה השכר המגיע כמוסכם. ניתן היום ג' באדר א' תש"ס, 9 בפברואר 2000, בהעדר הצדדים. נ.צ. - מר אברהם ש. מאירי, שופטת - אב"דמיסיםמסמכיםשכר עבודהרואה חשבון