פסק דין א. הרקע וההליך 1. ביום 7.5.98 הגיש התובע תביעתו לביה"ד ובה עתר לתקן שומות דמי ביטוח שקיבל, ע"י חלוקת ההכנסה מדמי שכירות בינו לאשתו. התובע טוען כי הינו נשוי לאשתו מ- 26.3.72 (להלן: "בת הזוג") וכי חוייב בדמי ביטוח בגין דמי שכירות מחנות בדיזנגוף סנטר (גוש 7092 חלקה 160) (להלן: "החנות"), חנות שרכש ב- 14.9.86. התובע טוען עוד כי בשנים 1995-1996 חוייב בדמי בטוח בגין הכנסותיו מדמי שכירות בחנות, אף שהחנות שייכת גם לבת הזוג, שכן משנרכשה במהלך נשואיהם, חלה על החנות חזקת השיתוף. התובע מסתמך על פסיקת ביהמ"ש העליון, ובעיקר על פסה"ד בענין בבלי (בג"צ 1000/92 בבלי נ' ביה"ד הרבני הגדול, פס"ח מח (2) 221). 2. המוסד לביטוח לאומי דחה פנייתו של התובע לחלוקת ההכנסות בינו לבת זוגו, תוך שביקש כי התובע יגיש נסח רישום בלשכת המקרקעין וחוזה שכירות ובהם רשומים בני הזוג כבעלים וכמשכירים. הנתבע טען בהגנתו כי לא הובאה כל ראיה לבעלות משותפת בנכס אלא כעולה מנסח הרישום ומהסכם השכירות - הנכס הוא בבעלות התובע בלבד ואף במס הכנסה - לא חולקה השומה כמבוקש בהליך זה. 3. התובע, בת זוגו ורואה החשבון הגישו תצהירים בהם נאמר כי בני הזוג מנהלים משק בית משותף, חשבון בנק משותף באמצעותו מנוהלות הוצאותיהם השוטפות ואליו מופקדות הכנסותיהם, כי החנות נרכשה בכספים משותפים כנכס משותף, דמי השכירות הופקדו בחשבון הבנק המשותף וכי מטעמי נוחות נרשמה החנות רק ע"ש התובע, וכי בדו"חות למס הכנסה התייחסו להכנסות מהחנות כהכנסות משותפות. המצהירים נחקרו בקצרה, הצדדים סיכמו טענותיהם ומאוחר יותר הגיש ב"כ התובע פסה"ד עליהם סמך טענותיו. 4. ולהכרעתנו - א. ראוי להזכיר כי קביעתנו לא תהא בת-תוקף קנייני כלפי כולי עלמא אלא אך ביחסים שבין התובע למל"ל, משאך היבט זה הינו בגדר סמכותנו היחודית. ב. עובדתית אין חולקים הצדדים כי על התובע ובת זוגו חלה חזקת השיתוף, משנישאו בטרם תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973 (1.1.74), קרי: נישאו ב- 26.3.72. אין חולק גם כי מדובר בזוג נשוי, וכי החנות נרשמה והושכרה אך ע"ש התובע. ג. כעולה משומת המס לשנת 1995 נרשמה הכנסת שני בני הזוג מרכוש משותף בסך 62,567 ש"ח, וכעולה ממכתב רו"ח, נספח ח' לתצהיר התובע מדובר בהכנסתם מהחנות. יצויין כי לבת הזוג נרשמה הכנסה נוספת בסך 50,334 ש"ח מנכס שהיה שייך לבת הזוג או שירשה אותו. משכך, עותר בפועל התובע לחיובו בדמי ביטוח רק בגין הכנסה בסך 31,284 ש"ח (50% מהכנסה משותפת). מעניין כי אין התביעה מתייחסת כללית או פרטנית לחיוב בדמי בטוח בגין הכנסת בת הזוג, קרי 50,334.- ש"ח לשנת 1995, שהרי החיוב בדמי ביטוח התייחס אף להכנסה זו, ואין זאת כי אם מסכים התובע לחיוב בדמי בטוח בגין הכנסה זו. משכך - נתייחס בהכרעתנו אך להכנסה מהחנות. ד. לא הובאה בפנינו כל ראיה ממנה עולה כי נרכש הנכס מכספים שבחשבון המשותף ואף לא כי ההכנסה מהשכרתו נכנסת לחשבון המשותף של בני הזוג. כל שראה התובע - משום מה - להציג כראיה הוא צילום מפנקס הצ'קים מיולי 98 (לאחר התקופה נשוא ההליך) ובו רישום שמות בני הזוג כבעלי חשבון עו"ש וצילום כרטיסי אשראי ע"ש 2 בני הזוג. אף שהתובע יוצג ע"י פרקליט ואף ע"י רואה חשבון - ראיות כאמור לא הונחו בפנינו. משכך - אין די לטעמנו בטענת התובע ובת זוגו בהקשר זה בתצהיריהם, כשמדובר בראיה שבידיהם, ושכה קל היה להציגה. עוד נזכיר כי משמדובר בנכס שנרכש מחברה בע"מ ושמושכר כעסק - ודאי אין מדובר בהכנסה והוצאה שלא באו לידי בטוי ברשומות מוסדיות - בנק, קבלות, חשבוניות, דיווח ספציפי למס הכנסה וכו'. תמוה כי התובע לא ראה להצביע על צ'ק שמשך מהחשבון המשותף לרכישת החנות או להצביע על הפקדות בשנים 95 ו- 96 של דמי השכירות שנתקבלו עבור החנות. אין די לטעמנו ב"ידיעתם" של התובע ובת זוגו, ודאי לא ב"ידיעת" רואה החשבון - כשלא הונחה לידיעה זו תשתית תומכת, בראיות שבהכרח קיימות הן. ה. משקל נוסף יש להעדר ראיה כאמור, לאור עדויותיהם באשר למקור מימונה של הרכישה: התובע טוען כי הרכישה מומנה "מכספים משותפים, משכורת, איני זוכר במפורט איך היה התשלום... אך בעקרון כספים שלי ושלה... סביר יותר שזה הצטברות רווחים משכר, עסקים מאשר ממכירת נכס" (ההדגשה הוספה). בת הזוג לא ידעה מתי נרכשה החנות, אלא ע"י קריאה מתצהירה, ובהקשר זה ציינה "אני באמת לא זוכרת איך מימנו את הרכישה, אני לא התעסקתי בעניינים הכספיים" ובהמשך אין היא יודעת על נכס נוסף הרשום על שמה! רואה החשבון יודע שהרכישה מומנה מהכנסות הזוג, וכי רכישת החנות לא באה ממשכורת חודשית אלא מחסכונות שהגיעו מהכנסות, הכנסות מעסק משפחתי של חומרי אינסטלציה. משמדובר בראיות הניתנות להצגה לביה"ד, ומצויות בחזקת העדים או בשליטתם, ושהצגתן אינה דורשת הליכים מיוחדים - דוקא אי הצגתם, על רקע העדות "העמומה" של התובע ועדיו באשר למקורות המימון - אומרת דרשני, ולא שוכנענו כי מקורות המימון היו אכן מקורות משותפים, מהכנסות בני הזוג במהלך נישואיהם. נזכיר, כי בפועל אין לדעת לא מעדות התובע ולא מעדות בת זוגו כיצד מומנה הרכישה, ואף לא את סכומה, ובהתאמה - אין לדעת מהו סכום דמי השכירות, שהרי חוזה הרכישה ואף לא חוזה ההשכרה - לא הונחו בפנינו. רואה החשבון, בכל הכבוד, ודאי אינו יכול ליתן עדות עמומה בעניינים שיש בהם רישום, בכל שלב ושלב שתואר. עדות כאמור אינה יכולה להתבסס על הערכה, סבירות, היתכנות או ניחוש וגם אם נטען כי מדובר בידיעה - יש לבססה! רואים אנו להזכיר כי לא הוכח בפנינו לא שהחנות נרכשה מהכנסה משותפת, ולא שההכנסה מהחנות היא אכן משותפת. התובע נמנע מלהגיש לדוגמא, מסמכי הלוואה, אם נרכשה החנות במימון ע"י הלוואה שנטלו שניהם, או מרכוש שירשו שניהם, או עסק שהיה לשניהם ושנמכר ע"י שניהם, או רישומו בעיריה כנכס של שניהם וכו'. בפועל, לא נטען אף בפנינו כי כל השנים המשותפות פירנס התובע את המשפחה כולה בעוד שבת-זוגו עבדה אף היא לפרנסת ולרווחת המשפחה (מחוץ לביתה או בביתה). ו. תמוה מאד בעינינו נסיונו של התובע לתאם עדות בת הזוג עם עדותו, כך כשראה לומר לאשתו כי באותה תקופה לא עבדה מחוץ למשק הבית. בפועל לא ידעה בת הזוג לומר דבר בעל ערך עובדתי או משמעותי להכרעה נשוא ההליך שבפנינו. קשה להבין כיצד ניתן לטעון כי מדובר ברכוש משותף ביחס לחנות ומאידך - לא לדעת עובדה אחת רלבנטית לחנות, כולל לא עתוי רכישתה (ודאי כשבת הזוג טוענת כי ידעה על הרכישה) ודאי וודאי כשאינה יודעת על נכס הרשום על שמה בלבד, ושהוא בבחינת הכנסה שלה בלבד?! לא הובהר גם בפנינו מדוע רק עתה, 10 שנים לאחר רכישת החנות מבוקש להצהיר כנעתר בתביעה. ז. לא הוכחו בפנינו נסיבות כספיות וחומריות מהן ניתן ללמוד כי התכוונו התובע ובת זוגו ליצור שיתוף מלא בכל נכסיהם, וספק רב אם לא מתגלה כוונה אחרת מהנסיבות שתוארו, לפיהן מדובר בחנות שלבד מהידיעה על עצם רכישתה, אין לבת הזוג מידע עליה, שלא הובאה כל ראיה להוכיח כוונת שיתוף ברכישתה או בהכנסה ממנה, שנרשמה רק ע"ש התובע - אף שנרכשה במהלך הנשואין, ושנכס אחר רשום ע"ש בת הזוג, ואין היא כלל יודעת עליו. בנסיבות שתוארו בפנינו - הוכיח התובע כוונה אחרת מכוונה ליצור רכוש משותף. ח. הנמקת ה"נוחות" באי רישומה של בת הזוג - אף היא לא הובהרה, כשענין לנו (ככל הנראה) באשה שלא עבדה באותה עת מחוץ למשק ביתה, שעיתותיה היו בידיה, ובעת שנרכשה החנות לא הייתה בגיל מופלג שיצר הכבדה על ניידותה (ילידת דצמבר 1951 והחנות נרכשה בספטמבר 1986). כבר נקבע בענין יהלום (אסמכתא 4 לתובע) כי "הפעלת החזקה ומימושה מחייבות הנחת תשתית עובדתית כלשהי" - וכאמור בפנינו בהליך זה לא הונחה כזו (ההדגשות הוספו). בהקשר זה אכן צודק הנתבע, ומשהרישום בחנות הוא ע"ש התובע בלבד, הפעלת חזקת השתוף ע"י ביה"ד היא לאחר שיונחו בפניו נסיבות לתחולתה ואין מדובר בתחולה אוטומטית או מנדטורית! עוד מעניין לציין כי אין זו בת הזוג העותרת לראותה כמי שחזקת השיתוף חלה עליה, בניגוד לרישום בלשכת המקרקעין, אלא, דוקא הבעלים הרשום בלשכת המקרקעין הוא העותר, מכח חזקת השיתוף, לקבוע כי הבעלות בחנות איננה משקפת נכונה את מצב העניינים ול"סיטואציה" זו אין בפנינו כל הנמקה. עוד תמוה בעינינו כי אין התובע (ואין בת זוגו) עותר להפעלת החזקה כסעד חפצי כלפי כולי עלמא - ובטריבונל המוסמך, אלא רק לסעד כאמור שהינו "אגבי" (במובן הקנייני) ובר תוקף בין הצדדים להליך בלבד. ראוי לציין כי ספק אם תחולתו אף כלפי בת זוגו של התובע, שאיננה "צד להליך" אף כי הגישה תצהיר מטעם התובע. סבורים היינו כי ראוי היה לתביעה זו שתוגש לביהמ"ש המוסמך - כיום בימ"ש לענייני משפחה - כדי שיכריע בענין לגופא, אף שהסעד הספציפי שמבקש התובע להשיגו הוא מול הנתבע שבפנינו. ט. ראוי להעיר כללית כי האפשרות להצגת אסמכתאות משפטיות במצורף לסכומים לא כוונה להעלאת טענות משפטיות חדשות. כך לדוגמא, הטענה החדשה כי מדובר בזכות הנובעת מחוקי היסוד, במסגרת איסור אפליה, כולל אפליה על בסיס מין ופגיעה בזכות לכבוד. כמדומה שבענין זה הרחיק התובע לכת - תרתי משמע. הקביעה בענייננו לפיה הרכוש נרשם על שמו בלבד, נעשתה על ידו ושימושו ב"נס" הכבוד ואיסור האפליה - ראוי היה כי לא יורם שלא לצורך. המדובר בקביעה כללית עקרונית שבנסיבותיה יחול שתיוחס כנגד בן הזוג בהיותו זכר, ואין מדובר באפליה, ולא על רקע מין. ודאי כך משלא הועלתה כל טענה כאמור בפני הנתבע, ואף לא בפנינו עד להצגת האסמכתאות המשפטיות! י. חוק הבטוח הלאומי תקנה 24 ניתן היום כ"א באדר א' תש"ס, 27 בפברואר 2000, בהעדר הצדדים. נ.צ. מר סבן ש. מאירי, שופטת מיסיםתיקון שומהשכירותשומהדמי שכירות