סטיה של ממש מהדרך המקובלת על התובע מביתו לעבודתו

פסק דין 1. בתביעה שלפני מבקש התובע להכיר בתאונת דרכים שארעה לו ביום 29.7.99 כ"תאונת עבודה" כמשמעותה לפי פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995 (להלן - החוק). 2. ואלו העובדות הצריכות לענין: התובע עובד בחברת אל - על בנתב"ג, משנת 1974 ומתגורר ברמלה בשכונת אפקה. בבוקר יום ה- 29.7.97 יצא התובע מביתו בלווית בתו, אותה אמור היה לקחת לאחותה הגרה בשכונת נאות יצחק בלוד ומשם להמשיך למקום עבודתו. לאחר שהוריד התובע את בתו, נסע לצומת בית הספר רמלה - לוד, שם פנה ימינה לכוון העיר לוד. תוך כדי פנייתו ימינה פגע בתובע רכב שבא מכוון כלא רמלה. כתוצאה מכך נפגע התובע בגבו, צווארו וראשו. 3. תביעתו של התובע נדחתה על ידי הנתבע בטענה כי חלה סטיה של ממש מהדרך המקובלת על התובע מביתו לעבודתו, ולפיכך אין פגיעתו בגדר תאונת עבודה על פי ס' 81(א) לחוק. 4. התובע טען בחקירתו הנגדית, כי קיימות שתי דרכים חלופיות בהן הוא נוהג לנסוע לעבודתו בנתב"ג ואלו דבריו: "... יש שני כבישים, זה אותו מרחק, כשאני יוצא מהבית, יש לפעמים פקק תנועה אדיר ואני עובר לכביש השני... לפעמים דרך כביש הרכבת ושכונת חב"ד ולפעמים דרך העוקף...". 5. בעדות שמסר התובע לחוקר המוסד מיום 16.2.98 (מוצג נ1/) אומר התובע כי מסלול נסיעתו הרגיל הוא כדלקמן: ".... אני יוצא משכונת אפקה ברמלה לכוון לוד דרך תחנת הרכבת עד לעיריה ומשם דרך העיר עצמה למקום עבודתי באל - על..." (עמ' 2). לשאלת חוקר המוסד מדוע נסע ביום התאונה בדרך אחרת ענה התובע כי מאחר ובאותו יום הסיע את בתו רונית לביתה של איריס אחותה, הגרה בנאות יצחק בלוד, שינה את מסלול נסיעתו. (עמ' 2). עוד טוען התובע כי לא התעכב בביתה של איריס בתו אלא המשיך מיד בנסיעתו לעבודה. (עמ' 2). 6. לשאלת החוקר מדוע לא השתלב במסלול הנסיעה הרגיל: מנאות יצחק לצומת אחיסמך ומשם דרך כביש עוקף לוד למקום למקום עבודתו, ענה התובע, כי בצומת אחיסמך קשה מאוד להשתלב בתנועה, מאחר ויש עומס בשעות הבוקר ולכן העדיף לנסוע דרך העיר לוד. כמו כן בנסיעתו דרך העיר לוד הוא עוצר ברחוב הרצל לקנות בורקס או עיתון. (עמ' 2). 7. החוקר אף שאל את התובע האם ביום התאונה היה נוסע דרך המקום בו קרתה התאונה אלמלא היה מסיע את בתו, ענה התובע: "... לא, אין לי מה לעשות שם, זו לא הדרך שלי לעבודה..." (עמ' 3). בתחילת העדות שמסר התובע בבית הדין, אישר את נכונות תוכן ההודעה שמסר לחוקר המוסד ולקראת סוף העדות האשים את החוקר ברישום כוזב של עדותו. לדבריו: "... אני לא אמרתי לחוקר שאם לא הייתי מוריד את בתי לא היה קורה מה שקרה. החוקר כתב מה שהוא רצה. אני לא אמרתי את מה שכתוב בחקירה והחוקר כתב מה שהוא רצה...". בחקירה הנגדית אמר התובע כי הוא לא נפגע במקום בו הוריד את בתו אלא בדרכו לעבודה, לאחר שהשתלב בנתיב בו רגיל היה לנסוע יום יום. 8. ביום התאונה יצא התובע את ביתו יחד עם בתו כשבכוונתו לקחת אותה אל אחותה המתגוררת בשכונת נאות יצחק, בלוד. משם התכוון התובע להמשיך למקום עבודתו. לצורך הנסיעה ללוד שינה התובע את מסלול נסיעתו אותו רגיל היה לעשות מידי יום בדרכו לעבודה. לאחר שהוריד את בתו ובטרם השתלב במסלול הנסיעה הרגיל פגעה בתובע מכונית וגרמה לפציעתו. הנתבע הגיש מפות של מסלולי נסיעתו של התובע (נ2/ ו- נ3/). 9. יש לבחון תחילה האם הפגיעה ארעה תוך כדי נסיעתו של התובע ממעונו לעבודתו והאם חלה בנסיעתו הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, אשר לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו - הכל על פי לשון ס' 80 (1) ו- 81(א) לחוק. 10. באשר למשמעות המונח "דרך מקובלת", כבר נפסק כי "הדרך המקובלת" בהקשר הדברים, היא כל דרך המקובלת על העובד שבו מדובר, אם יוכר שפלוני נוסע יום יום לעבודתו בדרך מסויימת, הרי היא היא הדרך המקובלת. כמובן שבטרם ישתכנע בית הדין כי הדרך שבה מדובר היא הדרך המקובלת על אותו עובד, יתן בית הדין את דעתו לשאלת הסבירות (דב"ע לא0-38/ שלמה קרמני נ' המוסד פד"ע ב' 312; פב"ל יב' 12)". 11. הדרך בה בחר התובע לנסוע יום יום (על פי המפות שהוגשו נ2/ , נ3/) הינה דרך סבירה הן מבחינת אורכה והן מבחינת טיבה. לענין טענת ב"כ הנתבע לפי נסיעת התובע ביום התאונה ברכב ולא בהסעה, שוללת את היות הדרך "מקובלת וסבירה" איננה נכונה. שתי הדרכים להגיע לעבודה (בהסעה או ברכב פרטי) הן דרכים מקובלות וסבירות. לא יעלה על הדעת, שביום בו יסע התובע במכוניתו לעבודתו, או יתלווה אל חברו העובד עמו באותו מקום עבודה, ויפגע בתאונת דרכים, לא יהיה מבוטח בעת נסיעתו. 12. האם הסטיה מהדרך המקובלת לצורך הורדת בתו בשכונת נאות יצחק בלוד יש בה בכדי להוות "הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת". המחוקק הרחיב את גדר תאונות העבודה ע"י החזקה שגם תאונה המתרחשת בתוואי מהמעון לעבודה ובחזרה תחשב תאונת עבודה. מאחר שיש בכך הרחבה של הגדרת תאונת עבודה אין להרחיבה עוד. על כן נקבע בפסיקה כי תכלית ההליכה או הנסיעה היא הקובעת "הכלל שנקבע הוא: המבחן המרכזי יהיה אם בהליכתו או בפנייתו הלך העובד לעבודתו או למעונו או "שעשה לעצמו" (ראה דב"ע לא0-38/ שלמה קרמני נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע ב' 312)"; 13. "בקביעת השאלה אם הסטיה היתה "סטיה של ממש", יכול ותובא, איפוא בחשבון מידת הסטיה יחסית לדרך, אך תמיד תשקל מהות הסטיה ומטרתה (דב"ע לב0-19/ עמרם מדינה נ' המוסד פד"ע ד' 6-7)"; כמו כן נפסק: "הקובע הוא תכלית הנסיעת מבית (או לבית) המבוטח לבין הנסיעה לצורך אותה תכלית (דב"ע מח0-39/ המוסד נ' סכנדריון מרים פד"ע יט' 502)" כך לא הוכרה כתאונת עבודה נסיעה של עובדת לבדיקות בבי"ח הנמצא בדרך למעונה (דב"ע מא0-160/ אסתר סויסה נ' המוסד לקט 62.4, 62.45), נסיעה לקופ"ח שגם היא נמצאת על התוואי בדרך למעון (המוסד נ' סכנדריון מרים), עובדת שהלכה להחליף ערכות מגן לפי הזמנת שלטונות צה"ל בדרך לביתה אף לא הוכרה כנפגעת כתאונת עבודה מאחר והתכלית היתה החלפת ערכות ולא נסיעה למעון (דב"ע נה0-143/ המוסד נ' יעל גיא פד"ע כח' 510). 14. מכל האמור לעיל, עולה כי כאשר תכלית ההליכה או הנסיעה לא היתה למעון או לעבודה אל מקום אחר, לתכלית צרכיו הפרטיים של העובד אף כשלא היתה סטיה מהתוואי לא תוכר התאונה כתאונת עבודה קל וחומר במקרה בו היתה סטיה מהתוואי הרגיל. 15. המסקנה כי התובע סטה "סטיה של ממש" בדרכו מהעבודה ממעונו, עולה אף מדבריו בעדות שמסר לחוקר מטעם המוסד כפי שנרשמה בדו"ח ההודעה מוצג נ1/ (עמ' 3). שאלת החוקר: "האם ביום התאונה היית נוסע באותו מקום שבו קרתה התאונה, אם לא היית מסיע את בתך? תשובת התובע: "לא, אין לי מה לעשות שם, זו לא הדרך שלי לעבודה". 16. הפסיקה קבעה כי בחלוף הסטיה מהדרך המקובלת נרפא הפגם המוציא את התאונה מכלל 'תאונת עבודה' (דב"ע מא0-19/ המוסד נ' משה אבניאלי פד"ע יב' 298) אך במקרה זה היה התובע עדיין בתחום הסטיה מהדרך בעת קרות תאונה. 17. על פי כל האמור לעיל אני קובעת כי בדרכו של התובע מביתו לעבודתו חלה הפסקה וסטיה של ממש, למטרה שאינה קשורה בעבודתו, ועל כן אין פגיעתו בגדר פגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק. התביעה - נדחית. אין צו להוצאות. ניתן היום י' ב אדר א תש"ס, 16 בפברואר 2000 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. מותר לפרסום מיום 16/02/2000 ע. פוגל - שופטתסגנית שופט ראשי תאונה בדרך / חזרה מהעבודה