פסק דין 1. ההליכים : א. התובעים הגישו בתיק זה תביעה בה עתרו למתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים או מי מטעמם, לבצע עבודות בניה כלשהן, בבית המשותף שברחוב ז'בוטינסקי 59, בני ברק, הידוע גם כחלקה 82, בגוש 7361 (להלן: "הבית המשותף"). ב. ביום 7.7.92 ניתן ע"י בית-משפט זה (השופט נ' עמית, ס"נ), לבקשת התובעים (בהמר' 23735/92), צו מניעה זמני (במעמד צד אחד בלבד), האוסר על הנתבעים, או מי מטעמם, לבצע עבודות בניה כלשהן בבית המשותף. תוקף הצו עד למועד מתן פסק-הדין. ג. התביעה הוגשה במקורה ע"י שבעה תובעים, אולם, ביום 25.11.93, לבקשת ב"כ התובעים, נמחקה תביעת התובעת מס' 4 (בהעדר יפוי כח לב"כ התובעים) ותביעת התובעת מס' 6 (אשר הלכה לעולמה). ביום 4.6.93, נמחקה גם, לבקשת התובעים, תביעת התובעת מס' 7 (אשר חזרה בה מהתנגדותה לבינה) וביום 21.3.96 (עמ' 7 לפרטיכל) נמחקה גם תביעת התובעת מס' 5 (נוכח פטירתה). לפיכך, נותרה תביעת התובעים מס' 1 - 3, אשר יכונו להלן יחד "התובעים" (יצויין, כי לגבי תובעת מס' 2, אשת התובע מס' 1, לא המציא ב"כ התובעים יפוי כח). ה. כתב ההגנה הוגש מטעם כל הנתבעים, ברם, מתברר, כי לב"כ הנתבעים יפוי-כח מטעם נתבעים מס' 5-8 בלבד ועל כן, יש לראות בכתב ההגנה כמוגש בשמם בלבד. אשר לנתבעים מס' 1-4, כתב התביעה הומצא לנתבעים מס' 1 ו -3 בלבד, אשר לא התגוננו ואילו לנתבעים מס' 2 ו- 4 לא הומצא כתב התביעה כלל. מאחר שרק הנתבעים מס' 5-8 היו צד לדיון, אתייחס להלן אליהם בלבד כ"נתבעים". 2. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים : א. התובעים והנתבעים הינם חוכרי דירות המצויות בבית המשותף. מדובר במקרקעין בבעלות מנהל מקרקעי ישראל. התובעים מס' 1 ו - 2 הינם חוכריה של דירה אחת (בקומה א') והתובע מס' 2 הינו אחד משני חוכריה של דירה נוספת (בקומה ב'). הנתבעים מס' 5 ו - 6 הינם חוכרי דירה אחת והנתבעים מס' 7 ו -8 הינם חוכרי דירה נוספת. הבית המשותף הינו בנין בן 4 קומות ובכל קומה 4 דירות, סה"כ 16 דירות. ב. מנהלת פרוייקט שיקום שכונות, הגישה בשנת 1985, לועדה המקומית לתכנון ובניה בני-ברק (להלן: "הועדה המקומית"), בקשה לקבלת היתרי בניה להוספת שטחים של 25.66 מ"ר לכל דירה בבית המשותף (להלן: "תוספות הבניה"). בקשה זו לא מומשה. בשנת 1990 הוגשה בקשה נוספת להיתר בניה כאמור (נספחים א' ו- ב' בהתאמה לכתב ההגנה). ג. התובעים (או מי מהם) הגישו התנגדות לועדה המקומית לגבי תוספות הבניה והועדה המקומית, לאחר דיון בהתנגדות, החליטה בישיבתה מיום 28.1.90 לדחותה ולאשר את תכנית הבניה "מחוסר סיבה תכנונית וכדוגמת הבנינים הסמוכים" (נספח ג' לכתב ההגנה). ד. ביום 18.3.90 הגישו התובעים ערר לועדה המחוזית לתכנון ובניה (להלן: "הועדה המחוזית" - נספח ה' לכתב ההגנה), ובהחלטה מיום 22.10.90 (אשר נשלחה לתובע מס' 1 ביום 29.11.90 - נספח ג' לכתב התביעה), החליטה ועדת המשנה לעררים והתנגדויות לשוב ולדון בערר, לאחר שהועדה המקומית תמציא תשובה לשאלת הועדה המחוזית, האם יש לפחות אגף שלם המעונין לבנות. ה. בהחלטתה מיום 4.3.91, החליטה ועדת המשנה הנ"ל לקבל את הערעור בחלקו וקבעה, כי "הבניה תעשה באגפים שלמים בהתאם לתוכנית" (נספח ד' לכתב התביעה ונספח ו' לכתב ההגנה). ו. ביום 20.3.91 הודיע ראש ענף שיקום שכונות לועדה המחוזית, כי משרד השיכון ופרויקט שיקום שכונות יהיו מוכנים לבנות מרפסות בקומות בהן לא תבוצע הרחבת בניה, על מנת לתת פתרון ארכיטקטוני הולם לבנין (נספח ז' לכתב ההגנה). בישיבתה מיום 2.6.91 החליטה הועדה המקומית לאשר את תכנית הבניה, בנמקה, כי "יש לראות בהתחייבות של שקום שכונות לבצע את הבניה בצורה של מעטפת לאגפים שלמים כמלוי התנאי של הועדה המחוזית" (נספח ח' לכתב ההגנה). ז. במכתבם מיום 3.7.91 ביקוש התובעים (או מי מהם) מהועדה המחוזית לעכב הוצאת היתרי הבניה עד לדיון בערר בועדה המחוזית (נספח ב' לכתב התביעה). ח. בתאריכים 15.7.91 ו - 27.6.91 ניתנו לנתבעים 1 - 6 היתרי בניה מאת הועדה המקומית (נספח ה' לכתב התביעה), בתוקף לשלוש שנים מיום נתינתם. 3. הפלוגתאות : א. האם מתן צו מניעה הקבוע כמבוקש הינו בגדר סעד תיאורטי? ב. האם תפגע זכות קניינית של מי מהתובעים, אם הבניה המבוקשת תתבצע? ד. האם הבניה לפי היתר הבניה כמו זה הנדון תצור עוולת מטרד, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), כלפי התובעים. 4. סעד תאורטי? : א. בטרם אדון בטענות האחרות, אתייחס לטענת ב"כ הנתבעים (בסע' 21 לסיכומיה), לפיה צו המניעה המבוקש הוא סעד תאורטי, שאין לתתו. אפרט. היתרי הבניה ניתנו, כאמור, בתאריכים 15.7.91 ו- 27.6.91 ותקפם למשך שלוש שנים מיום נתינתם (ראה גם: תקנה 20 (א) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970 (להלן: "התקנות"). שימוש בהיתרים אלה אינו אפשרי עוד, מאחר שתקפם פג. מדברי ב"כ הנתבעים (בעמ' 8 לפרטיכל) עולה, כי בעקבות חוק המקרקעין (תיקון מס' 18), תשנ"ה 1995- (להלן: "התיקון לחוק"), מיום 11.4.95 (המאפשר לבעלים של שלושה רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף הצמוד לדירותיהם, להחליט לגבי שינויים ברכוש המשותף ובזכויות הבניה, לצורך הרחבת דירות), נקטו הנתבעים בהליך מתאים, אך בהעדר הרוב הדרוש, לא עלה בידם, בשלב זה, לממש הליך כזה. ב. אכן הלכה פסוקה כי מקום שהסעד המבוקש הינו תאורטי או אקדמי ולא יקדם פתרון סכסוך נדון, לבית-המשפט שיקול הדעת שלא להעניקו. כך נקבע לגבי סעד הצהרתי בע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה נ' הועדה המיוחדת ואח', תקדין-עליון, כרך 97 (2), 1997, 376, 402 : "הכלל הוא, כי לבית המשפט שיקול דעת שלא להיעתר לבקשה לסעד הצהרתי, אם הסעד המבוקש הוא תיאורטי או אקדמי". שם סמכו על הדברים שנאמרו בע"א 226/80, פ"ד לה (3) 463, 468 ולפיהם: "המגמה הכללית היא להשתמש בכוח הזה של מתן סעד הצהרתי ביד נדיבה ככל האפשר, ובלבד שהשאלה, המוצגת לפני בית המשפט, אינה אקדמית גרידא, ולתובע יש ענין ממשי בפתרונה, כדי להסדיר את היחסים בינו ובין הנתבע." ובע"א 6291/95 הנ"ל מבהיר בית המשפט העליון: "המבחן לענין סיווגה של בקשה לסעד הצהרתי כבקשה תיאורטית או אקדמית טמון בשאלה אם קיים לתובע ענין ממשי בפתרון הבעיה שהציג בפני בית המשפט, בהקשר זה יש חשיבות לשאלה האם הסעד המבוקש ישרת מטרה שיש בה תועלת. ההלכה לענין זה היא כי מקום בו יש בפסק דין כדי להסיר מכשול העומד בפני המבקש, או לפתור קושי שהוא ניצב בפניו, יש לומר כי לתובע ענין ממשי כאמור." אמנם האמור מתייחס לסעד הצהרתי, אך יש בו כדי ללמדנו, שאין גם לעניק צו מניעה קבוע מקום שלא יהיה בו כדי להועיל לסכסוך נשוא תביעה. ג. אינני סבורה כי הסעד המבוקש במקרה שבפני הינו תאורטי. אמנם הנתבעים לא יוכלו לממש את תכניתם המקורית להרחבת דירותיהם, מאחר שתקפם של היתרי הבניה שניתנו פג, ברם, מאחר שוועדות התכנון שוקלות שיקולים תכנוניים בעיקרם ולא שיקולים הקשורים בזכויות הקנייניות של הצדדים, הן מוסמכות להתיר בניה, מבלי להתייחס לעמדת בעלי דירות אחרים (כל עוד התקיימו הוראות התקנות). בבג"צ 305/82, 353, פ"ד לח (1) 141, דובר בנכס מקרקעין שנמצא בבעלות מספר בעלים, ונטען, כי אין זה סביר שמחוקק המשנה התכוון להעניק לאחד מבעלי נכס אפשרות לקבל היתר בניה, ללא הסכמת הבעלים האחרים, נקבע שם, בעמ' 148 : "מתן הזכות לבקש היתר לאחד מבעליו של נכס אין בו כדי לפגוע בזכויותיהם הקנייניות של בעלים אחרים של אותו נכס. עומדות לבעלים האחרים האפשרות והזכות לפנות לערכאות המוסמכות ולקבל אותם סעדים, להם הם זכאים מכוח זכות הבעלות שלהם בנכס ... אם על-ידי סעד שימנע מתן ההיתר או שיאסור בנייה על-פיו." בית המשפט סמך על הדברים שנקבעו בג"צ 27/62, פ"ד טז 1330, 1334 ולפיהם: "הועדה המקומית - וכמוה הועדה המחוזית - אינה גוף משפטי לקביעת זכויות הצדדים המתנצחים ביניהם. אף אחת מהן אינה ערוכה להכריע בשאלות עובדתיות ומשפטיות בנוגע לזכויות ולחובות ההדדיות של בעלי הנכס ולפגיעה ממשית או אפשרית בהן. שיקוליהן הם שיקולי בניה ותכנון ערים ותו לא ..." (ההדגשה שלי - ר.מ.) וראה גם : בג"צ 879/89, פ"ד מד (2) 831, 836. ה. לפיכך, הוקם המנגנון שבתקנות. תקנה 2 לתקנות קובעת, בידי מי על בקשה להיתר בניה להחתם. היא מפנה לתקנה 2א, הקובעת בס"ק (4) כי בבית משותף, נדרשת חתימתם של כל בעלי הדירות, או חוכריהן, או נציגות הבית המשותף. ס"ק (6) מתייחס לנכס שהוא מקרקעי ישראל וקובע, כי הודעת מנהל מקרקעי ישראל בכתב, על אי-התנגדות לבקשה להיתר, רואים אותה כחתימתו על הבקשה. תקנה 2ב לתקנות קובעת, כי מקום בו קיימים מספר בעלי זכות בנכס, ולא כולם חתמו על הבקשה להיתר בניה, לא ינתן ההיתר עד שיומצא העתק הבקשה לזכאים, ולפי תקנה 2ג לתקנות, אם הוגשה התנגדות למתן היתר בניה והיא נדחתה, לא ינתן ההיתר, אלא כעבור 30 יום מיום ששלחה הועדה המקומית הודעה למתנגד על דחיית התנגדותו, וזאת כדי לאפשר לו לנקוט בהליכי ערעור. הסיפא של תקנה 2ג (ב) קובעת: "החלטת הועדה המקומית תונחה על פי שיקולים תיכנוניים הנובעים מהוראות החוק והתקנות לפיו ועל פי אלה בלבד." ו. מן המקובץ עולה, כי הועדה המקומית עשויה להעתר, על סמך שיקולים תכנוניים לבקשת ההיתר (או לבקשה להארכת תקפו של ההיתר הקיים) וראוי שבית-המשפט יחרוץ בנוגע לזכויות הקנייניות, העלולות להפגע כתוצאה ממימוש היתר הבניה מצד המי מהנתבעים. 5. פגיעה בזכויות הקנייניות של התובעים : א. במהלך ההתדיינות בתיק זה נכנס לתקפו התיקון, אשר הוסיף, בין היתר, את סעיף 71 ב לחוק המקרקעין. על-פי סעיף זה, די ברוב של שלושה רבעים מבעלי הדירות ושני שלישים מבעלי הרכוש המשותף הצמוד לדירותיהם, לצורך קבלת החלטה בדבר הרחבת דירה, שיש בה משום שינוי בזכויות ברכוש המשותף ולא נדרשת יותר הסכמת כל בעלי הדירות בבנין. לטענת ב"כ התובעים, מאחר שהתביעה הוגשה לפני שנכנס לתוקף התיקון ומאחר שהנתבעים לא תיקנו את כתב הגנתם, על אף שהותר להם לעשות כן (המר' 118745/96), יש לדון בתביעה על פי המצב המשפטי שקדם לתיקון. אכן, מאחר שאין הוראת המחילה את התיקון האמור למפרע, יש לבדוק את המצב המשפטי, כפי שהיה בעת הגשת תביעה זו, ז"א טרם התיקון. ב. התובעים מבססים תביעתם על פגיעה בזכותם הקניינית כחוכרים רשומים, תוך הסתמכות על ההלכה שנהגה בשעתו, לפיה, אין לפגוע ברכוש המשותף ללא קבלת הסכמת כלל בעלי הדירות בבית המשותף. לטענתם, היתרי הבניה נתבקשו מבלי שנתקבלה החלטה כדין באסיפה הכללית וחרף התנגדות התובעים ודי בכך על מנת להעניק להם הסעד המבוקש. ג. אין ספק כי הרחבת הדירות המבוקשת תפגע ברכוש המשותף, שכן, הקירות החיצוניים (המוגדרים כרכוש משותף בסעיף 52 לחוק המקרקעין) יהפכו לקירות פנימיים, בתוך הדירה המורחבת ויתכן שגם שטח החצר המשותפת יצטמצם. וראה גם ברוח זו קביעת סעיף 2 (ב) לתקנון המצוי של בעלי הדירות בבית משותף (החל לפי הוראות התקנון המוסכם - נספח ו' לתצהירי הנתבעים) וסעיף 12 (ב) סיפא לתקנון המצוי וראה גם: ע"א 504/68, פ"ד כג (1) 688, 692 וע"א 136/63, פ"ד יז (3) 1722, 1725. זכות הקניין מעוגנת במשפטנו כזכות יסוד ועל כן יש להגן עליה מפגיעה. בע"א 93/81, פ"ד לז (2) 444, 447, הודגש כי שיקול דעתו של בית-המשפט בתביעות שמקורן בזכות קניינית מצומצם יותר, הגם שהשופט א' גולדברג היה בדעה (בעמ' 449 לפסק-הדין) כי בית המשפט רשאי לסרב ליתן צו מניעה, כאשר הנזק שנגרם הינו פעוט וניתן לפצות את הנפגעים בגינו בכסף. ד. במקרה שבפני, בניה ע"י הנתבעים תפגע בזכות קניינם של התובעים ברכוש המשותף ובהעדר הסכמה מצדם לבניה ע"י מי מהנתבעים זכאים הם, מטעם זה בלבד, לצו המניעה הקבוע המבוקש, לשם הגנה על זכות קנין זו. בע"א 93/81 צויין, כי כל פגיעה ברכוש המשותף, אף מבלי שנתלווה לה נזק ממשי, דיה כדי להצדיק מתן צו מניעה. ה. ב"כ הנתבעים מפנה לענין זה להוראת סעיף 2 לתקנון המוסכם (נספח ו' לתצהירם), לפיה: "החלקים ברכוש המשותף הצמודים לכל דירה הם 1/16; לא הובאו ולא יובאו בחשבון שינויים ו/או תוספות לדירה שנעשו לאחר בנייתה לראשונה." מכאן מבקשת היא להסיק, כי הרחבת הדירות במקרה דנן, לא תפגע בזכותם הקניינית של התובעים, שהרי לא יחול שינוי ברכוש המשותף. אין לקבל טענה זו, שכן, הפגיעה הנטענת אינה בגין שינוי החלק היחסי שיש לכל דייר ברכוש המשותף, אלא היא מתייחסת לשינוי שיבוצע ברכוש המשותף, ללא הסכמה של בעל זכויות ברכוש זה, כמו פגיעה בחזית הבית המשותף או במראה הקירות החיצוניים, כפי במקרה דנן. ה. עוד טונת ב"כ הנתבעים, כי בסעיף 6 לחוזה החכירה של הצדדים, עם מנהל מקרקעי ישראל (נספח ה' לתצהירם), נקבע שהחוכר רשאי לעשות שינויים ולהוסיף תוספות לדירה, בתנאי שיקבל הסכמת המחכיר. לפיכך, לטענתה, מי שחתם על הסכם זה הסכים מכללא לכל תוספת בנייה בעתיד ומאחר שהסכמת המחכיר ניתנה, די בה. ב"כ הנתבעים הפנתה לענין זה לע"א (י-ם) 240/91 (לא פורסם), ברם, שם נדונה הוראת ויתור מראש של החוכר לגבי כל התנגדות לשינויים ותוספות ברכוש המשותף, תניה שאינה מצויה בפני. אין בידי לקבל טענה זו מצד ב"כ הנתבעים, שכן, בהמשך הסעיף הנ"ל בחוזה החכירה נקבע כי "כל שינוי או תוספת לדירה יעשו בהתאם להוראות כל דין..." והוראות הדין אוסרות על פגיעה בקניין. ו. הטענה מצד התובעים בדבר ירידת ערך דירותיהם כתוצאה מהרחבת הבנין, נטענה בעלמא, ומבלי שתתבסס על חוות דעת מקצועית ועל כן דינה להדחות. 7. האם הבניה המבוקשת תגרום למטרד ולחסימת האור והאויר בדירות התובעים: א. לטענת ב"כ התובעים, התובעים זכאים לסעד המבוקש גם מכח עוולת המטרד, שכן תוספת הבניה תפגע ביכולתם להנות מדירותיהם, בכך שתגרום לצל וחושך ותחסום את אור השמש וכניסת האויר. ב. דין טענתם זו של התובעים להדחות, מאחר שלא מצאו לנכון להביא תשתית ראייתית מספקת - מלבד טענתם הסתמית - בתמיכה לטענתם, כי בתוספת הבניה יהיה משום "הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין" או "להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם" (כאמור בסעיף 44 לפקודה). כך גם לא הובאה תשתית מספיקה לקביעה כי תמנע מהם האפשרות "ליהנות מכמות סבירה של אור-שמש, בהתחשב עם מקומם וטיבם של המקרקעין" (כאמור בסעיף 48 לפקודה). 9. שיקולים מן היושר : א. טענת השיהוי - לטענת ב"כ הנתבעים, מאחר שצו מניעה קבוע הוא סעד שמקורו בדיני היושר, יש להתחשב גם בשיקולי יושר. לפיכך, ומאחר שהתביעה הוגשה כשנה לאחר מתן היתרי הבניה ולאחר שהנתבעים כבר החלו בבניה והוציאו הוצאות, אין להעתר לתביעתם (סע' 14 לתצהירי הנתבעות). ב"כ הנתבעים מפנה לענין זה לרע"א 5240/92, פ"ד מז (1) 45. ברם, שם נדון שיהוי בהגשת בקשה למתן צו מניעה זמני ואילו לגבי צו מניעה קבוע, שמטרתו להגן על זכות קנינית, נאמר שם (עמ' 50): "...נטיית הפסיקה היא אמנם, כי שיקול הדעת, הנתון לבית המשפט בתביעה למתן צו שמטרתו היא להגן על זכות קניינית, הינו פחות נרחב מזה הנתון לו ביחס למתן צו המתבקש בגדרה של תביעה פוססורית... משמעות הדבר היא, כי בכפוף לחריגים, ואם אין המדובר בפגיעה של מה בכך, הרי בתביעה המיוסדת על זכות קניינית אין, בדרך כלל, לייחס משקל רב לשיקולים שמקורם ההיסטורי הוא בדיני היושר האנגליים, כשיהוי למשל. אך במה דברים אמורים? במתן צו קבוע, על יסוד זכות קניינית מוכחת ושבעליה נמצא - לאחר שמיעת ראיות וטענות - זכאי להגנתה". כך גם בעניינינו. מקומה של טענתם זו של ב"כ הנתבעים היה בדיון בצו המניעה הזמני, אך הנתבעים לא עשו כן ואף לא מצאו לנחוץ לעתור לביטולו של הצו הזמני שניתן בשעתו. לא הובאו בפני עובדות לפיהן יש מקום לסטיה מהכלל שצוטט לעיל. ב. חוסר תום לב - מאותו טעם יש גם לדחות כל הטענות שהועלו ע"י ב"כ הנתבעים לענין חוסר תום לב מצד התובעים, ממילא טענות אלה גם לא הוכחו כדבעי. 9. בסיכום : הנני מקבלת את תביעת התובעים ומעניקה להם צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים מס' 1, 3 (אשר כתב התביעה הומצא להם אך הם לא התגוננו), 5 - 8, ו/או על מי מטעמם, לבצע עבודות הבניה שביקשו לבצע בבית המשותף נשוא הדיון, כל עוד אינם עומדים בדרישות תיקון מס' 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, או בדרישות כל דין אחר הנוגע לענין, שיהיה בתוקף בעת רצונם לממש הבניה. התובעים ישלמו לנתבעים מס' 5-8 יחד הוצאות בסך של 3,000 ש"ח, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה ורבית חוקיים מירביים החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. התביעה כנגד הנתבעים מס' 2 ו - 4 נמחקת, לאחר שלא בוצעה להם מסירתה. רנה משל (שהם) שופטת צו מניעה זמניבניהצוויםצו מניעה