האם בנק רשאי לפרוע ערבויות בנקאיות למרות החזר ?


פסק דין

פתח דבר

1. במרכזה של תביעה לא שגרתית זו ניצבות שתי ערבויות בנקאיות אוטונומיות וסביבן חגים כל הצדדים לעסקה: התובע הוא מבקש הערבות. הנתבע מס' 1 (להלן: "הבנק") הוא מוציא הערבויות, צד ג' (להלן: "רגבה") הוא המוטב שהתקשר לטענתו בעסקת היסוד עם התובע.


אין מחלוקת כי נעשה זיוף שמטרתו הייתה להציג עותקי הערבויות הבנקאית כמקור. השאלה המרכזית היא, אם בנסיבות המקרה היה הבנק רשאי להיענות לדרישת המוטב ולפרוע את הערבויות הבנקאיות למרות שמקור הערבויות הוחזר לבנק על ידי המבקש.

ואלו העובדות שאינן שנויות במחלוקת

2. התובע הוא לקוח של סניף עכו של הבנק וניהל בו מספר חשבונות ובין היתר חשבון מס' 194057 (להלן:החשבון"). במסגרת עסקיו ביקש התובע מהבנק, מעת לעת , להוציא ערבויות בנקאיות לטובת צדדים שלישיים.


3. הבנק הנפיק לתובע, לפי בקשתו, שתי ערבויות בנקאיות לטובת רגבה:


הראשונה, נושאת תאריך 5.10.92 ע"ס 35,000 ש"ח בתוקף עד ליום 5.11.92 ( נ / 3 להלן: "הערבות הראשונה").
השניה, נושאת תאריך 9.10.92 ע"ס 50,000 ש"ח בתוקף עד ליום 9.11.92 ( נ / 4 להלן: "הערבות השניה").


4. הערבות השניה הוצאה לבקשתו של התובע, לאחר שטופס המקור של הערבות הראשונה הוחזר על ידו לבנק ביום 9.10.92 או בסמוך לכך.


הערה: נחלקו הצדדים על סיבת החזרת מקור הערבות הראשונה. מנהלת הסניף, הנתבעת מס' 2 (להלן: "אווה") טענה כי התובע הסביר שבערבות הראשונה נפלה טעות בסכום הערבות ובשם הנהנה. התובע טען כי הערבות הוחזרה מאחר והעסקה לרכישת עגלים שהייתה אמורה להתבצע בינו לבין רגבה, לא יצאה לפועל.


5. עם קבלת טופס המקור של הערבות הבנקאית הראשונה פנה הבנק לרגבה במכתב הנושא תאריך 9.10.92 (נספח ב' לתצהיר אווה) כהאי לישנא:



"רצ"ב צילום ערבות בנקאית שהוחזרה אלינו על ידי הלקוח מבקש הערבות. נבקשכם להמציא לנו הצהרה בכתב שהערבות מבוטלת והנכם משחררים את הבנק מכל חבות כלפיכם".


6. ביום 22.10.92 או בסמוך לכך החזיר התובע לבנק את טופס המקור של כתב הערבות השניה. שוב פנה הבנק במכתב לרגבה, הנושא תאריך 22.10.92 (נספח ה לתצהיר אווה), וזהה בתוכנו למכתב מיום 9.10.92.


7. רגבה ניהלה אף היא את חשבונה בבנק, אם כי בסניף נהריה. ביום 28.10.92 פנתה רגבה לסניף נהריה ודרשה לממש את שתי הערבויות הבנקאיות.
סניף נהריה של הבנק העביר הדרישה לסניף הבנק בעכו (מכתבי סניף נהריה מיום 28.10.92 ומיום 29.10.92 נספחים ו - ז לתצהירה של אווה).


במקביל, נתקבלה ביום 1.11.92 בסניף הבנק בעכו דרישה ישירה של רגבה לפרעון שתי הערבויות הבנקאיות (נספח ח' לתצהירה של אווה). דהיינו, דרישת רגבה נעשתה טרם פג מועד פרעונן של שתי הערבויות.


8. בשלב זה, נוכח הבנק כי נקלע למצב בלתי שכיח. מחד, טופסי המקור של שתי הערבויות הבנקאיות הוחזרו לו על ידי התובע. מאידך, דרשה רגבה לממש את הערבויות הבנקאיות על פי עותקי הערבויות שהחזיקה בידה.


אין מחלוקת כי במועד הדרישה למימוש הערבויות הבנקאיות רגבה לא החזיקה את מקור הערבויות אלא עותקים שנחזו כמקור. עותקים אלו זוייפו בצורה חובבנית משהו ואין על כך מחלוקת.
ארחיב מעט בנושא זה.


9. הערבות הבנקאית הונפקה על ידי הבנק בטופס "מקור" ובשני עותקים.
המקור, בצבע צהוב על נייר דמוי קלף מסומן בתחתיתו בספרה (1).
העותק השני, בצבע לבן מסומן בתחתיתו בספרה (2).
העותק השלישי, אף הוא בצבע צהוב - אך על סוג נייר שונה מהמקור - מסומן בתחתיתו בספרה (3). בשני עותקי הערבות מופיעה המילה "העתק" בחלקו העליון של הדף.


והנה, נתברר כי רגבה מחזיקה בעותק השלישי של הערבויות (נ / 3 / 1 ו - נ / 4 / 1). המילה "העתק" - שהייתה מודפסת באלכסון באותיות קטנות בין שני קוים - נמחקה, וליתר דיוק

הוסתרה, על ידי מדבקה קטנה עליה נרשם בעט ובכתב יד, סכום שנחזה להיות סכום הביול של אותה ערבות.


10. הבנק, שהופתע מדרישת רגבה למימוש הערבויות, השיב ביום 2.11.92 לרגבה כי אינו יכול להיענות לדרישתה באשר טופסי המקור של הערבויות הוחזרו לו על ידי הנערב (נספח ט' לתצהיר אווה).


אולם, בעקבות פנייה נוספת של רגבה, פנה הבנק מספר פעמים אל התובע ואל בא כוחו. בפנייתו, הודיע לתובע כי הבנק נדרש לפרוע את הערבויות הבנקאיות וכי לטענת רגבה

עסקת היסוד יצאה אל הפועל. התובע נתבקש להציג בפני הבנק עובדות ומסמכים התומכים בעמדתו (נספחים יא - יג לתצהירה של אווה).


11. לאחר שמכתביו של הבנק לא זכו למענה, החליט הבנק, בעצת יועציו המשפטיים, להיענות לדרישתה של רגבה וביום 22.12.92 שילם לרגבה את סכומי הערבות הבנקאית בסך כולל של 85,000 ש"ח.
במקביל, חייב הבנק את חשבונו של התובע במלוא סכומי הערבויות הבנקאיות תוך שבירת תוכניות חסכון של התובע לכיסוי יתרת החוב שנוצרה בחשבון.


12. בעקבות חיוב חשבונו, עתר התובע בתביעה דכאן ותבע את הבנק להשבת הסך של 85,000 ש"ח וכן פיצוי על עגמת נפש ופגיעה במוניטין.


הבנק שלח לרגבה הודעת צד שלישי ורגבה מצידה חזרה על התובע בהודעת צד ד' בטענה כי התובע לא שילם התמורה על פי עסקת היסוד.


המחלוקת העובדתית באשר לעסקת היסוד בין התובע לרגבה



13. רגבה מנהלת רפת בה מגדלים, בין היתר, עגלים למכירה. התובע עוסק בבשר ומפעיל אטליז בעכו.


14. גרסת התובע: לטענתו, התעתד לרכוש עגלים מרגבה ולשם כך נזקק לערבות בנקאית. העסקה הראשונה לא יצאה אל הפועל כי רכז הרפת ברגבה, אחד בשם מיכה מוצרי (להלן:"מיכה") ביקש ערבות בסכום גבוה יותר (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 20-22).


העסקה השנייה אף היא לא יצאה אל הפועל ולכן החזיר לבנק גם את הערבות הבנקאית השנייה. סופו של דבר, כי לא רכש מרגבה אפילו 'זנב של עגל' (שם, עמ' 12 שורה 10) והעגלים נמכרו על ידי רגבה למאן דהוא מהשטחים.


15. גרסת רגבה: לטענתה, נפלה קורבן לתרגיל 'עוקץ' שביצע כלפיה התובע.


ביום 4.10.92 הגיע התובע לרגבה וביקש לרכוש עגלים. מיכה הראה לו את העגלים העומדים למכירה ולשאלתו הסביר כי המכר נעשה רק במזומן. התובע הציע להביא ערבות בנקאית ומיכה הסכים.


למחרת, שב התובע בלווית אדם נוסף ובידו הערבות הראשונה. לאחר שקילתם ומסירתם של העגלים - עשרה במספר - מסר את הערבות במעטפה והתחייב לחזור תוך מספר ימים כדי לשלם במזומן ואז תוחזר לו הערבות שניתנה להבטחת התשלום.
המעטפה עם הערבות הבנקאית הועברה לגזבר של רגבה והעגלים נמסרו לתובע לאחר ביצוע הפרוצדורה הנדרשת של רישום תעודות המשלוח והוצאת חשבונית מס.


כעבור מספר ימים שוב חזר התובע , שקל עם מיכה את העגלים - חמשה עשר במספר - והותיר בידי רגבה את הערבות השניה להבטחת תשלום התמורה עבור העגלים שנמסרו לו. שוב חזרה הפרוצדורה של רישום תעודות משלוח, הוצאת חשבוניות וקבלת מעטפה עם ערבות בנקאית.


לאחר מספר ימים, כאשר נוכחו ברגבה כי התובע לא שב לשלם במזומן ולאחר הודעתו השנייה של הבנק, בה נתבקשה רגבה לאשר בטלות הערבויות, הוצאו הערבויות מהמעטפה ונתגלה מעשה הזיוף.


המחלוקת המשפטית



16. טענתו של התובע פשוטה ומתמקדת ביחסיו עם הבנק. לשיטתו, שעה שהוחזר מקור הערבויות אל הבנק, פקע תוקפן והן בטלות. לכן, אין הבנק רשאי להעתר לדרישת רגבה וממילא אינו רשאי לחייב חשבונו בגין מימוש הערבות. אם החליט הבנק לממש את הערבויות, למרות שהמקור לא היה ברשות רגבה, הוא פעל כמתנדב ואינו רשאי לחייב את חשבונו.


לטענת התובע, הבנק פעל במקרה דנן כתובע, שופט ומוציא לפועל תוך העדפת האנטרס של רגבה שהיא לקוח מועדף ונכבד בעיני הבנק.


לשיטתו של התובע, אל לבית המשפט לצאת מתוך ד' האמות של יחסי בנק - לקוח. וכלשונו של בא כחו: "כל יתר הטענות והעדויות על מעשיו או מחדליו של התובע במסגרת יחסיו עם צד ג' אינה לעניין ואין זה עניינם אם עסקת היסוד יצאה לפועל".
לשון אחר, בית המשפט אינו צריך כלל להידרש לנושא עסקת היסוד.


17. לטענת הבנק, אין די בהחזרת טופס הערבות המקורי כדי לבטל ערבות בנקאית אוטונומית ונדרשת גם הסכמת המוטב. בנסיבות העניין, פעל הבנק על פי דרישת רגבה לפי כתב הערבות ואם יש לתובע טענות במישור עסקת היסוד, עליו להפנותן כלפי רגבה.


18. לטענת רגבה, היא מימשה הערבויות הבנקאיות כדין בהתאם לזכותה על פי כתבי הערבויות. מאחר ונפלה קורבן למעשה נוכלות והונאה של התובע, היא זכאית בכל מקרה לחזור על התובע בהודעת צד ד' בגין עסקת היסוד.


19. עודני בא להכריע בין הכתובים, נדמיתי בעיני עצמי כעומד על פרשת דרכים. זה מחווה אל הדרך המובילה לבדיקת היחסים בנק - תובע ואלו מחווים אל הדרך המובילה לבדיקת עסקת היסוד. ואני ידעתי בליבי כי בסוף כל הסופות ייפגשו שתי הדרכים, ואפרש מדוע.


אם יימצא כי ביחסים בין התובע לבנק, היה הבנק רשאי לפרוע את הערבות הבנקאית, תדחה תביעתו של התובע ואידך זיל גמור. אם יימצא כי הבנק פעל שלא כדין, איני פטור מלבדוק עסקת היסוד בין התובע לרגבה. זאת, לאור חזית המחלוקת ביניהם על פי ההודעה לצד רביעי שנשלחה לתובע על ידי רגבה.


ועוד. בית המשפט אינו עוסק בשאלות אקדמיות של יחסי בנק - לקוח. לדידי, יש לבחון את כשרות פעולותיו של הבנק על רקע המסכת העובדתית של המקרה הספציפי הנדון בפני. מכאן, כי טרם בדיקת יחסי הבנק מול התובע ,יש להכריע בין גרסאות הצדדים באשר לעסקת היסוד.


הכרעה בין גרסאות הצדדים



כללי



20. התובע טען כי שתי העסקות לרכישת עגלים מרגבה לא יצאו אל הפועל. רגבה טענה כי העגלים נלקחו על ידי התובע ובידה נותרו שתי מעטפות ובהן ערבויות בנקאיות מזויפות. זו תמציתה של המחלוקת העובדתית.


21. עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין.
סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש ) התשל"א - 1971 קובע כלהלן:



"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה

שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע

אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:


(1).....
(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו

או אחותו של בעל דין".


בע"א 761/79 חנוך פינקל ואח' נ. הדר חברה לביטוח בע"מ פ"ד לה (2) 48,55 פורש הטעם להוראת סעיף 54 הנ"ל : "טעמה של הוראת סעיף 54 היא למנוע ולסכל תביעה מבויימת שיקשה על נתבע לסתרה או להזימה".


נוכח חובת ההנמקה כאמור בסעיף 54 מצינו בפסיקה התערבות של ערכאת הערעור במסקנות הערכאה הדיונית. כך לדוגמה בע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ ברוך וין פ"ד מט (2) 77 וע"א 476/93 (חי) אלום פלג בע"מ נ. חנה שיש פ"מ תשנ"ו (1) 273.


22. בע"א 295/89 חיים רוזנברג נ. שרה מלאכי פ"ד מו (1) 733 נאמר:


"...בעניננו נתן השופט המלומד "אמון מלא באמיתותה" של עדות המשיבה והסתייג לחלוטין מגרסת המערער. די בכך כדי לאפשר לבית המשפט להתבסס על עדות זו (להבדיל ממקרה שהיה רק מעדיף עדותה על פני עדותו של המערער), כשהיא לעצמה מבחינת תוכנה ומהותה". ( (הדגשות שלי - י.ע.)



מהאמור לעיל עולה כי לצורך סעיף 54 לפקודת הראיות ניתן להסתפק בכך שבית המשפט נתן אמון מלא בעדותו של בעל הדין.


לסיכום ההלכה: על בית המשפט לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה של בעל דין ובמרבית המקרים ידרש סיוע חיצוני לעדות. עם זאת, מתן אמון מלא בגרסת בעל הדין, כשלעצמו, יכול אף הוא להוות הנמקה מספקת לצורך סעיף 54.


מתן אמון מלא בעדותו של בעל הדין משמע כי בסופו של יום, לאחר שבית המשפט צירף דבר לדבר ומצא כי מבחינת הגיונם של דברים, סבירותם והשתלבותה של העדות במכלול הראיות והנסיבות אין בה מתום, עדיין מוטלת עליו חובה לפרט ולנמק מסקנתו זו.


ומהתם להכא. בדקתי אם יכול אני ליתן אמון מלא בגרסתו של התובע והגעתי למסקנה הפוכה לחלוטין כפי שיפורט להלן.


תמיהות וסתירות בגרסת התובע



23. צא וראה כי התובע לא הגיש תביעה כנגד רגבה. התובע אף לא הזכיר בכתב התביעה את עסקת היסוד או הסיבה לביטולה.
אין זו התנהגות שכיחה של מי שטוען כי הצד השני לעסקת היסוד ביקש לממש את הערבות הבנקאית בתרמית או בניגוד למוסכם.


לאורך כל הדרך, התעלם התובע מעסקת היסוד. במקום להטיח טענות קשות של רמייה כלפי רגבה חזר התובע והדגיש כי לשיטתו, הבנק חייב 'אוטומטית' לבטל תוקפה של הערבות הבנקאית עם החזרת המקור.


ואכן, התובע השליך יהבו על הטענה הפרוצדורלית שטופס המקור של הערבויות הבנקאיות הוחזר לבנק, הא ותו-לא.


התובע התעלם בכתבי הטענות - אפילו בתצהיר עדותו הראשית - מהפן המהותי של העסקה והתרכז אך ורק בטענה הפרוצדורלית הנ"ל. זו זוית הראיה של התובע: "העסק שלי הוא עם הבנק" (שם, עמ' 12 שורה 16) "אין לי שום עניין עם רגבה" (שם, שורות 3 ו - 7) "אם אני מחזיר את הערבות היא מבוטלת" (עמ' 11 שורה 4) .


דומני כי כאן טמון העוקץ תרתי משמע. העגלים ברשותו של התובע, הערבות המקורית אף היא ברשותו והוחזרה לבנק. הבנק חייב לזכות את חשבונו ותלך רגבה לרדוף אחריו או אחרי הבנק או אחרי הרוח.


24. סתם התובע ולא פירש מדוע לא יצאה לפועל עסקת היסוד בינו לבין רגבה. בכתב התביעה כנגד הבנק, לא הזכיר כלל את עסקת היסוד. אפילו בתצהיר עדותו הראשית לא הזכיר מדוע העסקה לא יצאה אל הפועל. רק בכתב ההגנה כנגד הודעת צד ד' העלה התובע לראשונה את הטענה כי העגלים לא סופקו לו.


25. בכתב התביעה טען התובע כי שתי הערבויות הבנקאיות הוחזרו על ידו לבנק. על כך חזר גם בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית.


רק במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט, העלה התובע לראשונה את גרסתו כי הערבות הראשונה בסך של 35,000 ש"ח הוחזרה על ידו לבנק ובמקומה קיבל את הערבות השניה. כאשר נשאל התובע על מה ולמה כבש גרסתו השיב כי כנראה עורך הדין טעה. דא עקא, שאת כתב התביעה הגיש התובע באמצעות בא כחו דאז עו"ד זילברמן ואת תצהיר עדותו הראשית הגיש באמצעות בא כחו דאז עו"ד חמוד. קשה להלום כי שני עורכי הדין טעו באותה נקודה.


26. ומדוע לא יצאה העסקה הראשונה אל הפועל ?



הסביר התובע כי הערבות הראשונה הוחזרה היות ורגבה ביקשה ערבות גדולה יותר (שם, עמ' 11 שורה 20-22).
עדות זו עומדת בסתירה לגרסה בכתב התשובה להודעת צד ד' שם נאמר כי סוכם שהתובע יביא ערבות נוספת מעבר לערבות של 35,000 ש"ח.


בכל מקרה, על מה ולמה לא יצאה העסקה השנייה אל הפועל ? שמא לא היו העגלים יפי תואר ויפי מראה ? ואם תימצי לומר כי לא השתוו הצדדים על מחיר העסקה, הרי עצם הוצאת הערבות הבנקאית בסכום הנ"ל, לבקשתו של התובע עצמו, מעידה כי הנושא הכספי סוכם בין הצדדים.


לסיכום, התובע לא הזכיר בתצהיר עדותו הראשית - וממילא לא הוכיח - את הסיבה בגינה העסקה לא יצאה אל הפועל. אזכיר כי מדובר בטענה מרכזית העומדת בבסיס גרסתו של התובע בדבר עסקת היסוד.


27. אין חולק כי הערבויות הבנקאיות שנותרו ברשות רגבה זוייפו. התובע לא הציג תזה חלופית של ממש להימצאותן של הערבויות המזויפות אצל רגבה. מתוך דבריו, ניתן להבין במרומז כי אנשי רגבה הם שקשרו קשר עם הבנק להונותו והם שזייפו את הערבויות הבנקאיות.


תזה זו אינה עומדת במבחן השכל הישר. אם העסקה לא יצאה אל הפועל, כיצד בכלל הגיעו הערבויות הבנקאיות לידי רגבה ? הערבויות הבנקאיות נועדו לשמש כתחליף מזומן בעסקה. הייתכן כי התובע היה מוסר את הערבויות לפני קבלת הסחורה ? הייתכן שעשה זאת בשתי העסקאות ?



וגם אם הקדים התובע 'נעשה לנשמע' ומסר את הערבויות הבנקאיות טרם קבלת העגלים, כיצד לא נטל חזרה את עותק הערבות שבידי רגבה ? האם לשיטתו, זייפה רגבה בצורה חובבנית את העותק שנותר ברשותה, וסברה כי בכך תצליח להטעות את הבנק ?



התובע לא טען כלל - וממילא לא הוכיח - כי מאן דהוא מרגבה החזיר לו עותק או מקור של הערבות הבנקאית. משמע, שלא ביקש חזרה את הערבות.


ואפילו ביקש התובע מרגבה להשיב לו את הערבות הבנקאית, כיצד קיבלה רגבה ממנו, מלכתחילה, גם את מקור הערבות וגם את העתקה ?

ואם אנשי הרפת ברגבה כה מתוחכמים ומיומנים וזממו כנגדו, מדוע לא החזירו לו את עותק הערבויות והותירו בידיהם את המקור ?


כל אלו, שאלות ריטוריות הממחישות כי התזה שהעלה התובע כלאחר יד ובמהלך עדותו, אינה עומדת במבחן ההגיון.


28. צירוף מקרים מוזר נוסף פקד את התובע. הבנק הנפיק לבקשתו ערבות בנקאית על סך 15,000 ש"ח לטובת גוף בשם 'דגם עוף'. יום אחד לאחר הוצאת הערבות הבנקאית לטובת 'דגם עוף' החזיר התובע לבנק את הערבות המקורית. וראה זה פלא, גם 'דגם עוף' פנתה לבנק בדרישה לפרעון הערבות לאחר שהמקור הוחזר על ידי התובע ואף היא צירפה לדרישתה את העותק מס' (3) שנותר ברשותה.


כשנשאל על כך התובע היתמם באומרו "אם את טוענת כך אז מדוע לא שילמתם לדגם עוף" (שם, עמ' 10 שורה 4, עדותה של אווה בעמ' 16 בשורות 17 - 23 ומוצג נ / 6 ).


אכן, רבו הרמאין בימינו וכולם זממו וקשרו כנגד התובע.


29. מעדותו של מיכה, שהייתה מהימנה עלי, עולה כי רגבה לא הייתה היחידה שזכתה לטיפולו של התובע:



"אחרי המקרה שלנו התחילו להגיע אלי טלפונים מקיבוץ שניר, רמת מגשימים, קיבוץ בית ניר שסיפרו לי שהתובע הונה אותם וביקשו ממני עזרה. היו עוד כל מיני מקרים נוספים. גם קיבוץ סעסא...שוחחתי עם כל האנשים האלה בטלפון. אמרו לי בני ברכה, אטליז המרכז עכו..." (שם, עמ' 19).


מדובר בעדות שמיעה אולם עדות שמיעה קבילה וכשרה בהעדר התנגדות מצד התובע. לא רק זו, אלא שהתובע התערב במהלך העדות וביקש להבהיר כי במשפחתו יש שלשה אנשים העונים לשם בני ברכה ועל כך הגיב העד מיכה "במקרה זה מכרנו לאיש זה לא לאחיו, (לא) למישהו ממשפחתו לא מישהו מעזה. מכרנו לו" (שם, עמ' 20 שורות 2-3).


בהמשך אף מפרט העד את שמות האנשים שפנו אליו: "רמת מגשימים - בחור בשם גבל, בסאסא בחור בשם יק, בשניר בחור בשם יהודה, בקיבוץ בית ניר יושקו ארז" (שם, עמ' 21 שורה 5-6).
הפירוט השמי שמסר העד, מחזק גרסתו כי גם בקיבוצים אחרים טענו כי נפלו קרבן למעלליו של התובע.


30. לא למותר לציין את עדותה של אווה שספרה כי לאחר שהתובע החזיר גם את הערבות השניה הוא ביקש ערבות נוספת לקיבוץ אחר. אלא שהפעם סירב הבנק להנפיק ערבות נוספת



עד לקבלת אישור רגבה על בטלות הערבויות. או-אז, יצא לטענתה התובע מהבנק וחזר עם דף מחברת עליו נכתב כי אין לרגבה דרישות כלפי הבנק. מובן כי העדה סירבה לקבל דף זה שנראה בעיניה חשוד באשר לא נכתב על גבי נייר פירמה (שם, עמ' 16 - 17).


31. בשלב זה נעצור קמעה ונסב על עקבותינו. בלהט האירועים נשתכחה התמיהה מדוע נזקק התובע מלכתחילה לערבויות בנקאיות. גם לשיטתו של התובע, הוא התעתד לרכוש עגלים מרגבה בעסקת מזומן, קרי, ללא אשראי. מה טעם ראה ליתן ערבויות בנקאיות לתקופה של

חודש ימים בלבד, על כל הטורח וההוצאות הכרוכים בהוצאתן ?



השימוש התכוף בערבויות בנקאיות 'קצרות מועד' לבקשתו של התובע, מחזקת את גרסתם של אנשי רגבה שנתמכה בעקיפין בעדותה של אווה.


32. בשלב זה, אתייחס למהימנותם של העדים שהופיעו בפני.


סעיף 54 לפקודת הראיות קובע כלהלן:



"ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".


הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית המשפט.


לא הבעת פניו של בעל הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה.


אין לשלול את ההתרשמות הישירה והבלתי אמצעית של בית המשפט מאופייה וטיבה של התנהגות העדים. יכול בית המשפט וצריך לשית ליבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בבטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיו"ב.


33. ומהתם להכא. עדותם של אנשי רגבה ישרה בעיני והתרשמתי כי אינם בקיאים ורגילים בהלכות בנקאות וערבויות בנקאיות. מיכה, אשר על הרפת, העיד בבטחון גמור כי היה זה התובע שהופיע והעמיס את העגלים. גם עדותו אודות הפגישה שהתנהלה עם התובע לאחר גילוי התרמית מקובלת עלי.

כך גם עדותה של רותי איינשטיין האחראית על הצד הפרוצדורלי ברפת (הוצאת חשבוניות, תעודות משלוח וכיו"ב). העדה נזהרה שלא להשיב על מה שלא זכרה (שם, עמ' 22 שורה 23) ומנגד, הפגינה בטחון עצמי. כך, כאשר התובע הטיח בפניה כי לא היה במקום בעת שנתבצעה העסקה, השיבה לו מיניה וביה כי הוא שרכש את העגלים והוא שהעמיסם (שם, עמ' 24 שורה 4).


סופו של דבר, כי העדים מטעם רגבה עשו עלי רושם מהימן, כמי שליבם וראשם נתון לאספסת ולעגלים ולא לערבויות בנקאיות , קל וחומר שלא לזיוף ערבויות.


הסתירות שמייחס ב"כ התובע לעדי רגבה, הן בעיקרן סתירות מדומות. כך לדוגמה, אין סתירה בדברי העדה רותי כי לא ראתה את הערבויות (שם, עמ' 24 שורה 9) לבין גרסתה כי התובע עצמו נתן לה את הערבות הבנקאית (שם, עמ' 22 שורה 23) . מעדותה עולה, כי סמכה על הוראתו של מיכה, וכאשר התובע הגיע למשרד עם מיכה קיבלה מידיו את המעטפה עם הערבות הבנקאית והעבירה אותה לגזבר עם העתק החשבונית.


34. לצערי, איני יכול לומר על עדותו של התובע כי 'אותות האמת' ניכרו בה. למרות שהתובע יוצג נאמנה על ידי בא כחו, התרתי לו להפנות שאלות לעדים. כמעט כל שאלה נפתחה במילים "תוכיח לי ש..".


דומני כי על כך ביסס התובע את מעשה הזיוף והתרמית. הוא אינו חתום על תעודות המשלוח ולא על החשבוניות ולכן אי אפשר יהיה להוכיח את מעורבותו.


35. שתי תמיהות עיקריות עולות מעדותם של אנשי רגבה. האחת, כיצד לא הבחינו במעשה הזיוף החובבני והשניה, מדוע לא התלוננו במשטרה. לשתי תמיהות אלו ניתן לדעתי הסבר מניח את הדעת .


מיכה לא עסק בענייני כספים ובצד הפרוצדורלי. גם העדה רותי לא הייתה בקיאה ורגילה, בלשון המעטה, בערבויות בנקאיות ואני נכון לקבל גרסתה: "אני עובדת יותר מ 23 שנים בדברים האלה. אני לא מקבלת ערבויות. פעם אחת בלבד שקיבלתי ערבות בנקאית זה היה מהתובע. עד אז לא קיבלנו ערבויות בנקאיות, רק כסף מזומן או שיקים" (שם, עמ' 21 שורות 21-23)...אני לא ראיתי את הערבויות הבנקאיות, עשיתי טעות שלא הסתכלתי" (שם, עמ' 23 שורה 28).


אי הגשת התלונה למשטרה נבעה מרצונה של רגבה להציל את כספה 'ולסגור' העניין עם התובע ללא מעורבות משטרה ובתי משפט.

לא נעלם מעיני כי רגבה לא השיבה למכתבו הראשון של הבנק (נספח ב' לתצהיר אווה) בו נתבקשה לאשר את ביטול הערבות הבנקאית הראשונה. אלא, שאני מקבל גרסתו של מיכה כי לא קישר בין המכתב לערבות הבנקאית. רק לאחר שהגזבר פנה אליו פעם נוספת, בעקבות המכתב השני (נספח ה לתצהיר אווה) קישר בין הדברים ואז נפתחו המעטפות ונתגלה הזיוף.


36. כדי לקבל את התזה שהעלה התובע, כביכול הוא שנפל קורבן לתרגיל 'עוקץ' של רגבה, היה עלי להניח כי העדים שהופיעו בפני היו שותפים למעשה קנוניה עם הבנק, מה שהצריך פעולות זיוף ותרמית בהיקף נכבד.


כאמור, מהתרשמותי את העדים, איני נכון להניח כי הם שזייפו את הערבויות הבנקאיות. איני נכון להניח כי ידעו לציין את סכום הביול על גבי המדבקה שהסתירה את המילה "העתק" וכי פיברקו שורה של חשבוניות ותעודות משלוח. גם קשה להלום שרגבה הייתה מוציאה חשבוניות עבור סכומים שלא קיבלה בפועל או עבור עסקות שלא יצאו לפועל. אין להניח גם כי רגבה הייתה מסתכנת ומציינת את מספר הרכב ושם המוביל על תעודות המשלוח, אם הכל היה 'פיברוק'.


37. התובע הודה כי הגיע לרגבה עם נהג ערבי בשם סולימאן שאינו זוכר את שמו המלא אך מספר הפלפון שלו ידוע לו וכן מקום מגוריו. מה עשה אותו נהג אם העסקה לא יצאה אל הפועל ? ומדוע לא הביא התובע את הנהג לעדות ?



הלכה פסוקה היא כי הימנעות מלהביא ראיה שהייתה בהישג ידו של בעל דין מחזקת את המשקל והמהימנות של גירסת היריב. הטעם לכך הוא שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא היה מונע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת הראיה ניתן להסיק שאילו הובאה היתה פועלת לחובתו [ ראה י. קדמי "על הראיות" חלק שני בעמ'917 וכן ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ. סלימה מתיתיהו פ"ד מה (4) 651,658 ות"א (ת"א) רשות שדות התעופה נ. שירותי תעופה בע"מ פ"מ תשנ"ו (ג) 397, בעמ' 412 מול האות ו והאסמכתאות הנזכרות שם].


כלל זה כחו יפה במיוחד שעה שגרסת בעל הדין מושתתת בלעדית, או כמעט בלעדית , על עדותו של בעל הדין בלבד, כמו במקרה דנן.


38. על כל אלו, יש להוסיף את עדותה של אווה שאף היא ישרה בעיני. לטענתה, התובע החזיר את הערבות הראשונה בהסבירו כי סכום הערבות מוטעה ושם הנהנה מוטעה. ואכן, הערבות הראשונה מופנית אל 'מושב שיתופי רגבה' ואילו הערבות השניה הופנתה אל 'מושב רגבה'. התובע הכחיש כי הוא שביקש לשנות שם המוטב (שם, עמ' 13 שורה 19) ולא נותר אלא לתמוה מי נתן את ההוראה לשנות את השם. שמא החליט הבנק, על דעת עצמו, לשנות את המוטב ?



גם כאן, ההגיון והשכל הישר מביאים להעדפת גרסתה של אווה על זו של התובע.


אזכיר כי התובע ובאי כחו נמנעו מלהגיב למכתבים שנשלחו אליהם על ידי הבנק. גם את העדר התגובה יש לראות כחלק מהתוכנית של התובע שביקש להכניס את הבנק למילכוד.


39. ב"כ התובע מביע תמיהה בסיכומיו (עמ' 7 סעיף 13 לסיכומים) הכיצד נטען כי התובע ביקש לשלוח עגלים לשפרעם, שהרי לתובע אטליז כשר.
על כך אשיב כי לא הוכח שהתובע מנהל אטליז כשר. מכל מקום, התובע עצמו הודה כי הוא שולח את הסחורה לבית מטבחים בחיפה או בירכא. ניתן להניח כי גם בירכא אין מדקדקין בכל תג ותג בהלכות שחיטה.


40. סיכום ביניים: העולה מן המקובץ כי התובע הוא שהוליך שולל את רגבה בעסקת היסוד ומסר לה ערבויות בנקאיות מזויפות כנגד קבלת העגלים.


בנקודה זו יכול הייתי לסיים ואידך זיל גמור. שהרי, גם אם יש ממש בתביעת התובע כלפי הבנק, דין תביעת רגבה כלפיו להתקבל ובכך ייסגר המעגל. אלא, שסבור אני כי גם ביחסים שבין התובע לבנק דין התביעה להדחות.




פרעון הערבויות הבנקאיות באספקלריה של היחסים בין הבנק לתובע



41. לטענת התובע, עם החזרת מקור הערבות לידי הבנק, אין הבנק רשאי כלל לתהות על קנקנה של עסקת היסוד ודין הערבות להיבטל.


זו למעשה עילת התביעה היחידה של התובע ואזכיר כי התביעה הוגשה אך ורק כנגד הבנק.


אלא שהתובע לא ביסס טענתו ולא הצביע על מקור החובה של הבנק לבטל הערבויות הבנקאיות עם קבלת המקור. די בכך כדי לדחות את התביעה וארחיב להלן.


42. ההסכם בין התובע לבין הבנק מעוגן בשני מסמכים עיקריים.


המסמך הראשון הוא הסכם מסגרת מיום 9.10.92 הנושא את הכותרת "כתב התחייבות בדבר הוצאת ערבויות בנקאיות". בהסכם זה (נספח א לתצהיר אווה), מפורטים תנאים מוסכמים בכל הקשור להוצאת ערבויות בנקאיות עבור התובע. אין בהסכם הוראה הקובעת בטלות של ערבות בנקאית עם החזרת המקור.






[במאמר מוסגר אציין כי תאריך חתימת הסכם המסגרת אינו תומך בטענה המשתמעת מכתב התביעה, כביכול הוציא הבנק לבקשת התובע ערבויות בנקאיות כל שני וחמישי ].


המסמך השני הוא הערבות הבנקאית עצמה. והנה, גם בכתב הערבות לא מצינו תנאי הקובע פקיעתה של הערבות עם השבת המקור לידי הבנק.


43. סעיפים 2 ו - 3 לכתב הערבות קובעים שני תנאים מצטברים שבהתקיימם חייב הבנק לפרוע לידי המוטב-רגבה את סכומי הערבות והם :



א. קבלת דרישה בכתב "ובלבד שלא יעלה על סכום הערבות ומבלי להטיל עליכם חובה להוכיח את דרישתכם ומבלי שתהיו חייבים לדרוש את התשלום תחילה מאת הנערב".
ב. על הדרישה להתקבל בתוך המועד שנקבע בכתב הערבות.


אין בכתב הערבות תנאי, כי הדרישה צריכה להתבסס על טופס המקור.


שני התנאים המצטברים דלעיל התקיימו בדרישתה של רגבה למימוש הערבויות הבנקאיות. לכן, הייתה חובה על הבנק לפרוע את הדרישה. ממילא, מושתק התובע לטעון לזכות העומדת בניגוד לחובה של הבנק כלפי רגבה.


סיכומו של דבר כי אין במערכת ההסכמית שבין התובע לבנק כדי לבסס תביעתו של התובע.


44. התובע טען כי קיים נוהג בנקאי לפיו פוקעת הערבות הבנקאית עם החזרת כתב הערבות המקורי. אני משער כי בכך כיוון להוראת סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 הקובעת כלהלן:


"פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים".


אלא שנוהג יש להוכיח ולא סגי באמירה אודות קיומו. דינו של נוהג הבנקאים אינו שונה מדינו של כל נוהג אחר ואין הוא בידיעתו השיפוטית של בית המשפט. תימוכין לכך, מצאתי בדבריו של כב' השופט חשין בפרשה הידועה כפרשת עו"ד פרוסט, דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ. שרגא פרוסט פ"ד מז (5) 31 :



"קביעתו של מינהג הבנקאים כאמת-מידה לבחינת מעשיו ומחדליו של בנק, מחייבת מעצמה הוכחות על דבר מינהג הבנקאים. פירוש הדברים הוא, העלאתם של עדים מומחים על הדוכן....".






התובע לא הוכיח נוהג בנקאי לפיו ערבות בנקאית מתבטלת 'אוטומטית' עם החזרת המקור לידי הבנק. אדרבה, מעדותה של אווה, עולה כי קיים נוהג הפוך: עם קבלת המקור נדרשת הצהרה של המוטב כי הערבות מבוטלת והבנק משוחרר מכל חבות מכחה.


עדותה של אווה נתמכת במכתבים ששלח הבנק לרגבה לאחר שהתובע החזיר הטופס המקורי של כתבי הערבות. מכתבים אלו (נספחים ב ו - ה לתצהירה) נשלחו במהלך העסקים הרגיל, עוד לפני שהתעוררו החשדות כנגד התובע ולפני שרגבה פנתה בדרישה למימוש הערבויות הבנקאיות.


[ במאמר מוסגר: הוטרדתי מטענת ב"כ התובע כי טענתו לנוהג בנקאי לא היתה שנויה במחלוקת נוכח האמור בסעיף 5 לכתב ההגנה של הבנק. אלא, שנוכח האמור בסעיף 9.1 לתצהירה של אווה ונוכח התפתחות הדברים במהלך הדיון, נעשה שינוי חזית שהתובע לא התנגד לו והבנק כפר מפורשות בקיומו של נוהג בנקאי כאמור ].


45. טיבה של הערבות הבנקאית אינו מחייב את פקיעתה עם השבת המקור אל הבנק.


בקצירת האומר, הביטוי "ערבות בנקאית" מטעה במקצת מאחר ואין מדובר בערבות במשמעותה הרגילה אלא בהתחייבות לשיפוי "שהיא בבחינת חיוב עצמאי נפרד, הנכנסת לגדר סעיף 16 לחוק הערבות" ( ע"א 732/80 ארנס נ. בית אל זכרון יעקב פ"ד ל"ח (2) 645 661 ).
[ לביקורת על הפסיקה שהחילה את סעיף 16 לחוק הערבות כדבר שבשגרה בנושא הערבות הבנקאית ראה ג. טדסקי "על ההתחייבות לשיפוי וסביבתה" משפטים כ', 337, 75 ].


הפסיקה הכירה בעקרון העצמאות לפיו לא ניתן להעלות כלפי המוטב טענות הקשורות לעסקת היסוד בין החייב למוטב. כלל זה מקורו באבחנה בין ערבות אקצסורית הצמודה לחיוב העיקרי לבין ערבות אוטונומית בלתי מותנית שאינה צמודה כלל לחיוב המובטח באמצעותה. אבחנה זו הוכרה בפסיקה עוד לפני חקיקת חוק הערבות ( ע"א 241/64 זיברט נ. בל"ל פ"ד י"ח (3) 609) ולאחר מכן נשתרשה בשורה ארוכה של פסקי דין (ראה, לדוגמה, ע"א 529/78 איליט נ. אלקו פ"ד לד (2) 13, 17-18 וכן בר"ע 239/80 יוטבין בע"מ נ. מ"י פ"ד לה (2) 335).


46. ההתחייבות נשוא הערבות הבנקאית היא בעלת אופי חוזי (ע"א 151/89 בל"ל בעמ נ. מ.ג. ברין בע"מ פ"ד מו (4) 101, 114) ודינה כמו כל הסכם עליו חלים הוראות דיני החוזים.
ערבות בנקאית אינה מסמך סחיר. כך לדוגמה, נאמר בע"א 5717/91 מליבו ישראל בע"מ נ. אז-דט פ"ד נ (2) 685 :


"כאמור, הומחתה הערבות מאז-דז לבנק הפועלים. ערבות בנקאית איננה מסמך סחיר ולפיכך מדובר בהמחאה שעליה חלות הוראות חוק המחאת חיובים...",



כאשר במסמכים סחירים עסקינן, החיוב מגולם במסמך. דהיינו, יש מעין מיזוג בין הזכות החוזית ובין הנייר שהיא כתובה עליו, כאשר הזכות הערטילאית מגולמת כביכול במסמך עצמו (ש. לרנר "סחרות ומסמכים סחירים - פרקי מבוא" מחקרי משפט ו' , 38).
הדוגמה הקלאסית למסמך סחיר היא שטר - על תכונות העבירות והטהירות שלו - שהמחזיק בו עשוי לרכוש זכויות על פיו. מכאן גם חובתו של אוחז השטר להציג את השטר גופו כדי לזכות בפרעון.


אולם אפילו אבדן שטר אינו גורם בהכרח לפקיעתה של העילה השטרית. מי שאבד לו השטר, זכאי לתבוע מהמושך שטר חדש או לתבוע בבית המשפט את פרעון השטר ובלבד שייתן לחייב ערובה מפני כפל תביעות כאמור בסעיפים 69-70 לפקודת השטרות. אפילו הכלל כי שטר מזוייף אין כחו יפה כלשהו, אינו כלל מוחלט ובנסיבות חריגות של השתק ורשלנות ניתן להפרע מכחו (ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון נ. מצטפא עואד פ"ד מד (1) 422).


47. הערבות הבנקאית אינה 'טהירה' ואינה 'עבירה' בדרך כלל, ולכן אינה נכנסת לחוג המסמכים הסחירים, לא על פי חוק ולא על פי נוהג הסוחרים [ לרנר לעיל וכן ד"נ 16/82 פקיד שומה נ. צבי לידור פ"ד לט (2) 75 ] . בדרך של קל וחומר מדיני השטרות, ניתן לתבוע על פיה גם בהעדר כתב הערבות המקורי.


במסמכים בעלי אופי חוזי ואפילו במסמכים בהם דרישת הכתב היא מהותית, אין החיוב מגולם במסמך עצמו. כך לדוגמה, רשאי פלוני לתבוע זכותו לאכיפת הסכם מקרקעין גם אם מקור ההסכם אינו ברשותו. במקרים מסויימים, אף ניתן להוכיח קיומו של הסכם במקרקעין בראיות בעל פה, אם אבד המסמך או הושמד.


48. אני נכון להניח קיומו של נוהג בנקאי לפיו נדרש המוטב לצרף לדרישתו למימוש הערבות הבנקאית, את כתב הערבות המקורי. החזרת המקור מקימה חזקה, הניתנת לסתירה, כי המוטב הסכים לביטול הערבות, שאם לא כן לא היה מחזיר את המקור. אולם, בין נוהג זה לבין הקביעה כי די בהחזרת המקור כדי להפקיע את החיוב נשוא הערבות הבנקאית, עוד ארוכה הדרך.


ניתן להצביע על שורה של מקרים בהם יהא הבנק מחוייב לפרוע את הערבות הבנקאית למרות שהמקור אינו ברשות המוטב. לדוגמה, כאשר מוכח כי טופס הערבות אבד או נגנב או

הושמד בשריפה. מאחר והערבות הבנקאית אינה מסמך סחיר וברגיל, אינה ניתנת להסבה, רשאי הבנק וצריך להתגמש במקרים בהם לא ניתן להציג את מקור הערבות.


הנוהג של הבנק לבקש מהמוטב - עם השבת המקור - הצהרה כי הערבות מבוטלת, הוא נוהג רצוי שיש לעודדו, דווקא בשל החשש שמא הערבות נגנבה או נלקחה מהמוטב שלא בידיעתו.


סיכום ביניים: התובע לא עיגן בחוק או בהסכם או בנוהג, את טענתו כי החזרת העותק המקורי של כתב הערבות הבנקאית, מפקיעה את חיובו של הבנק כלפי המוטב.
גם טיבה ומהותה של הערבות הבנקאית כחיוב חוזי - ולא כמסמך סחיר - אינם תומכים בטענתו.


49. הפסיקה העניפה בנושא ערבויות בנקאיות ואשראים דוקמנטריים דנה במצבים בהם העלה מבקש הערבות טענת תרמית או אי התאמה במסמכים כנגד המוטב. למיטב ידיעתי, הפסיקה טרם דנה במקרה כמו המקרה דנן, בו טענת התרמית מועלית כנגד מבקש הערבות. עם זאת, ניתן להקיש מהפסיקה לענייננו ואזכיר בקצרה את העקרונות המרכזיים שנקבעו בנושא זה.


ההלכה הפסוקה הכירה בחריג לעקרון העצמאות של הערבות האוטונומית: "גם לעניין ערבות בנקאית אוטונומית ייתכנו חריגים במקרים נדירים בהם התנהגות הנערב הייתה חמורה במיוחד וכלל זה אינו מוגבל רק למקרי מרמה וזיוף" ( רע"א 270/87 רובין נ. פימר חברה לבניין בע"מ פ"ד מ"א (3) 753)

מנגד , אנו מוצאים בפסיקה הסתייגות מהרחבת הרצועה וראה ע"א 4004/90 אב. לוי קורפ בע"מ נ. פולירול בע"מ פ"ד נ (1) 705, 716-717.


בע"א 5717/91 הנ"ל נקבע כי התצהיר שצורף לאימות הדרישה למימוש הערבות, לא פגע באוטונומיות של הערבות הבנקאית. אולם, מאחר והתצהיר היה שקרי והחתום עליו הצהיר בו בידיעה שאיננו אמת, חל חריג התרמית.


כאמור, המקרה שלפנינו הפוך. המוטב הוא שטוען לתרמית מצידו של מבקש הערבות. עם זאת, באנלוגיה לדיני התרמית בערבויות בנקאיות - או באנלוגיה להלכת ההתאמה במסמכים בדיני האשראי הדוקומנטרי (י. דותן "האשראי הדוקומנטרי: מרמה במכר ומרמה במסמכים" משפטים יז עמ' 92) - יש להכיר בזכותו של הבנק להיעתר לדרישה למימוש הערבות הבנקאית, מקום בו הוכח זיוף ותרמית במסמכים, מצד מבקש הערבות.


במקרה שלפנינו, הוכח לבנק כי טופס הערבות הבנקאית שבידי רגבה זוייף. הבנק היה חייב לממש הערבות הבנקאית, כפי שהיה חייב להימנע ממימושה אם היה מתברר לו כי המוטב הוא שזייף המסמכים.


50. הערבות הבנקאית נחשבת כאחת הבטוחות האמינות והיציבות ביותר, אם לא האמינה והיציבה ביותר. מכאן נגזרים שיקולי המדיניות המשפטית שהיטיב לבטאם השופט



בן-יאיר(בתוארו אז) בהמ' (חי') 562/86 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. א' לוי קבלני בניין בע"מ :


"...אל לו לבית המשפט לתת את ידו לערעור האמינות בפרעונה המלא והמדוייק של ערבות בנקאית אוטונומית. אל לו לבית המשפט ליצור תחושה של היעדר בטחון בפרעונה של הערבות הבנקאית ואל לו לגרום לשיבוש חמור בתקינותם של יחסי המסחר , כתוצאה מיצירת התחושה הזאת. בעשותו כך, ישמיט בית המשפט את המסד היציב מתחת רגליה

של הערבות הבנקאית ויטול ממנה את עצמתה העסקית והמסחרית" (שם בעמ' 493).


שיקולים אלו טובים ויפים גם לענייננו. קבלת עתירתו של התובע משמעה כי החיוב של הבנק מגולם בכתב הערבות עצמו, כביכול היה זה שטר, וכי עם אובדן המקור פגה זכותו של המוטב. תוצאה זו פוגעת עד מאוד במעמדה המרכזי של הערבות הבנקאית בחיי המסחר.


51. ב"כ התובע הצביע בסיכומיו על חובת הנאמנות של הבנק כלפי לקוחו. ברם, לבנק חובת נאמנות וחובת זהירות גם כלפי צדדים שלישיים שאף הם נוהגים לתת אמון מיוחד במערכת הבנקאית בשל מעמדה המיוחד בחיי המסחר והכלכלה.
לנושא זה, ראה דברי כב' הנשיא שמגר בע"א 1304/91 טפחות בנק למשכנתאות בע"מ נ. אלן ליפרט פ"ד מז (3) 309 וכן א' פורת, "דיני נזיקין", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב-תשנ"ג, בעמ' 324. בדומה, הכירה הפסיקה בחובת נאמנות וזהירות של עורך דין גם כלפי צד שלישי שאינו לקוחו וראה ע"א 1207/91 יצחק יחיאל עו"ד נ. כהן ואח' פ"ד מח (3) 207.


איני נצרך להכנס לסוגיה של היקף חובת הנאמנות והזהירות של הבנק כלפי המוטב בערבות בנקאית. אם צריך הבנק לנהוג לפי רמת הזהירות של "הקופאי המפקפק" או "הבנקאי הסביר" וכיו"ב רמות זהירות שנדונו בפרשת פרוסט הנ"ל בהקשר של חובת הזהירות של הבנק כלפי לקוחו.


לדידי, פשיטא כי בנק אינו יכול לעצום את עיניו ולהתעלם ממעשה תרמית וזיוף, גם אם זה נעשה על ידי לקוחו. תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת והיא נוגדת מושכלות יסוד בשיטתנו המשפטית. יפים לכאן דבריו של כב' השופט חשין בפרשת פרוסט :


"בנק בימינו - ביחסיו עם לקוחותיו - אינו אך שולחני או חלפן כספים של ימים עברו, שעניינו העיקרי אינו אלא בשאלה אם שטרות שעובר-אורח נתן בידיו הינם אמיתיים או מזוייפים, אם המטבעות



הינן במידת הטוהר הנדרשת, ומה שער חליפין ייקבע לכסף המוחלף; למיצער, אין זה ראוי כי יהיה כן....".


מספר הערות לפני סיום



52. עותקי הערבויות הבנקאיות שהוצגו בפני הן פירצה הקוראת לגנב. המילה "העתק" נרשמה באלכסון באותיות קטנות בין שני קוים ומכאן הקלות הבלתי נסבלת של מעשה הזיוף. כפי

שהובהר במהלך הדיון, הונהגו בבנק טפסים אחרים בהם רשומה המילה "העתק" בגדול ובאלכסון על כל העותק ובכך באה התקלה על תיקונה.


53. ב"כ התובע טען כי הבנק כבר ביטל את הערבות הבנקאית - כפי שעולה מתדפיסי המחשב - ולכן, לא היה רשאי לחזור בו מהביטול.


משהגעתי למסקנה כי התובע ביצע זיוף ותרמית, רשאי היה הבנק לחזור בו מהודעת הזיכוי מכח דיני הטעות וההטעייה. לכן, איני נזקק לטענת הבנק כי "מחיקת" הערבויות במחשב היא עניין טכני שנעשה באופן אוטומטי בשל נוהלי הבנק.


למעלה מן הצורך, אציין כי זיכוי חשבון בשל טעות, אינו בלתי הדיר. רשאי בנק לחזור בו מזיכוי שנעשה בטעות, כל עוד הלקוח לא הסתמך בתום לב על הזיכוי ושינה מצבו לרעה (ע"א 48/75 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ. גרישטיין את בריל בע"מ פ"ד לא (2) 372, ע"א 827/76 גרשון ישראל נ. בנק הפועלים בע"מ פ"ד לב (1) 153 , ת"א (ת"א) 320/84 בנק לאומי לישראל נ. רוברט ברבי פ"מ תשמ"ט (א) 107 ).


לא זה המקרה שלפנינו, כאשר הזיכוי נעשה מתוך הטעייה והתובע לא טען – וממילא לא הוכיח – כי הסתמך על הזיכוי.


54. הבנק נתן לתובע את זכות הטיעון והשימוע טרם מימש הערבויות הבנקאיות וכך צריך היה לעשות (המכתבים יא - יג לתצהיר אווה). משהעדיף התובע למלא פיו מים ולהתעלם מפניות הבנק, אין לו אלא להלין על עצמו.


מבלי לקבוע מסמרות, ייתכן כי במקרים אחרים בהם מוצא הבנק עצמו בין הצדדים, יהא עליו לפנות לבית המשפט בטען ביניים.


55. התארכות ההליכים בתיק זה מוטלת לפתחם של הצדדים . כנגד התובע ניתן פסק דין - שבוטל לאחר מכן - בהעדר התייצבות מטעמו, לאחר שהחליף פעם נוספת את בא כחו. שמיעת הראיות בתיק החלה והסתיימה ביום 27.11.97 והסיכומים האחרונים בתיק הוגשו לי ביום 5.11.98 , דהיינו, כשנה (!!!) לאחר תום שמיעת הראיות.


סופו של דבר שאני דוחה את התביעה ומחייב התובע לשלם לנתבע מס' 1 ולצד שלישי הסך של 20,000 (עשרים אלף) ש"ח לכל אחד בצירוף מ.ע.מ כדין (סה"כ - 40,000 ש"ח בצירוף מ.ע.מ).


מצאתי לנכון לחייב את התובע גם בהוצאות הצד השלישי באשר הדיון בתביעה הצריך את צירופו. כמו כן, ניתן לראות התוצאה אליה הגעתי גם כקבלת הודעת צד ד' שנשלחה על ידי הצד השלישי כנגד התובע.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מכרז ערבות בנקאית

  2. הסכם שותפות ערבות בנקאית

  3. החזרת ערבות בנקאית - מכרז

  4. חברה זרה - ערבויות בנקאיות

  5. כתב ערבות בנקאית פגום

  6. ערבות בנקאית לעומת ערבות סתם

  7. ערבות בנקאית אוטונומית

  8. משכון דירה להבטחת ערבות בנקאית

  9. ערבות בנקאית פגומה במכרז

  10. חילוט ערבות בנקאית פינוי מושכר

  11. ערבות בנקאית אוטונומית / עצמאית

  12. מכרז פסילת הצעה בלי ערבות בנקאית

  13. כתב בטחונות - ערבות בנקאית

  14. חילוט ערבות בנקאית אוטונומית

  15. מימוש ערבות בנקאית - צו מניעה

  16. חילוט ערבות בנקאית - צו מניעה

  17. חילוט ערבות בנקאית - בקשת כונס נכסים

  18. חילוט ערבות בנקאית - חשבונית מס

  19. היתר להעסקת עובדים זרים - ערבות בנקאית

  20. מימוש ערבות בנקאית - הסכם שכירות

  21. אישור הבנק על הארכת ערבות בנקאית

  22. צו מניעה זמני - מימוש ערבות בנקאית

  23. הקפאת מימוש ערבות בנקאית אוטונומית

  24. מה מיועדת להבטיח ערבות בנקאית כתב ערעור ?

  25. איסור מימוש ערבות בנקאית - צו מניעה

  26. התניית צו מניעה בהפקדת ערבות בנקאית

  27. החזר ערבויות בנקאיות - שכר טרחת כונס נכסים

  28. התניית כניסת עיקול לתוקף בהפקדת ערבות בנקאית

  29. כתב ערבות בנקאית עד להכרעת בית משפט בדבר זכויות

  30. האם בנק רשאי לפרוע ערבויות בנקאיות למרות החזר ?

  31. ערבות בנקאית כבטוחה במסגרת צו מניעה זמני

  32. נפסלה הצעת בשל פגם בערבות הבנקאית שצורפה להצעה

  33. תביעה להחזיר כספים אשר חולטו מתוך ערבות בנקאית אוטונומית בגין שכירות

  34. עתירה לבג"ץ להימנע מהפעלת נוהל המאפשר לעקל ערבות בנקאית שהופקדה לצורך ניהול הליך משפטי

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון