ימי ערך - תביעה נגד בנק


פסק דין

1. ההליך:

התובעת הגישה בתיק זה תביעה כנגד הנתבע, בה עתרה לחייבו להשיב לה סכום כולל של 341,575 ש"ח (ליום הגשת התביעה), שגבה ממנה, לטענתה, שלא כדין, כריבית בגין אשראים ובגין ימי ערך שגויים, בתקופה החל מיום 1.2.85 ועד מועד הגשת התביעה (30.1.92), הכל כמפורט בכתב התביעה ובנספחים לו.
2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
א. ביום 26.1.78 פתח סניף דפנה של הנתבע לתובעת, לבקשתה, חשבון בנקאי מסוג חשבון חוזר דביטורי (להלן: "חח"ד") מס' 47800/74 (להלן: "החשבון"), לגביו חתמה התובעת על הסכם "תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי" (ת3/) (להלן: "הסכם תנאי ניהול החשבון").
ב. החל מיום 11.1.84 השתנתה שיטת חישוב הריבית הבנקאית בחשבונות חח"ד, באופן שכללה שלושה מרכיבים אלה:


1. ריבית בסיסית (המכונה גם ריבית Prime) - ששיעורה אחיד לכל לקוחות הבנקים;


2. ריבית תוספת הסיכון – תוספת לריבית הבסיסית, הנעה בין שיעור מינימלי לבין שיעור מכסימלי, המשתנה מלקוח ללקוח, לפי המוסכם עמו, בהתאם לרמת הסיכון שלו והבטחונות שבידיו (להלן: "התוספת", או "תוספת סיכון").

3. ריבית חריגה - ריבית, בשיעור אחיד, הנגבית מלקוחות הבנק החורגים ממסגרת האשראי שהוקצתה להם.
ג. ביום 11.1.84, שיעור תוספת הסיכון בו חייב הנתבע את התובעת, היה 1% לחודש.
ד. הנתבע העלה את שיעור תוספת הסיכון, בו חייב את חשבון התובעת, במועדים ובשיעורים כדלקמן:
(1) ביום 22.11.84 ל 1.5%- לחודש.
(2) ביום 15.1.85 ל 2.5%- לחודש.
(3) ביום 22.5.85 ועד יום 30.6.87 ל 3%- לחודש.
(4) החל מיום 1.7.87 חויב חשבונה של התובעת בריבית חריגה, לאחר שמסגרת האשראי בחשבונה בוטלה.
ה. את השינויים בריבית הבסיסית (Prime) פרסם הנתבע כדין בעיתונים יומיים.
ו. הנתבע שלח אל התובעת, מדי חודש בחודשו, הודעות בדבר חיובי הריבית בחשבונה (דוגמת נ1/א' - נ1/ח' ונ2/א' - נ2/ו'). הודעות אלו פרטו את שיעור הריבית הכוללת בה חויב החשבון.
ז. התביעה מתייחסת – מטעמי התיישנות - לפעולות שבוצעו בחשבון, החל מיום 1.2.85 ועד מועד הגשתה ביום 30.1.92.
3. השאלות השנויות במחלוקת:
א. האם הנתבע מסר לתובעת הודעות כמוסכם וכדין, בדבר שינוי שיעור תוספת הסיכון, בה חוייב חשבונה.
ב. אם התשובה לשאלה הנ"ל שלילית, האם מנועה התובעת מלהעלות טענותיה בקשר לכך, מפאת השתק, או ויתור.
ג. האם הנתבע זיכה את חשבון התובעת באיחור, בגין שיקים שלא נפרעו?

4. הודעה על העלאת שיעור תוספת הסיכון:
א. טענתה המרכזית של התובעת הנה, כי הנתבע לא היה רשאי לחייב את חשבונה, בתקופה החל מיום 11.1.84 וכלה ביום 1.7.87 (מועד ביטול מסגרות האשראי), בתוספת סיכון בשיעור העולה על 1%, נוכח הפרתו את התחייבותו לפי סעיף 1 (א) להסכם תנאי ניהול החשבון וחובתו על-פי דין (שתפורט להלן), ליתן לה הודעה בת חמישה-עשר יום מראש, בדבר שינוי שיעור תוספת הסיכון הנגבית ממנה. יובהר, כי הטענה מתייחסת אך ורק להעלאת שיעור תוספת הסיכון, שכן, ההעלאות בשיעורי הריבית הבסיסית והריבית החריגה (שהן, כאמור, אחידות לכל לקוחות הבנק), פורסמו כדין בעיתונות.
ב. בסעיף 1(א) רישא להסכם תנאי ניהול החשבון נקבע:

"הסכומים שהלקוחות יהיו חייבים בחשבון, ישאו ריבית בשיעורים שהבנק יודיע עליהם ללקוחות, מפעם לפעם הבנק רשאי, בכל עת (כך במקור! – ר.מ.), להעלות את שיעורי הריבית, תוך מתן הודעה מוקדמת ללקוחות של חמישה עשר יום, שיימנו מתאריך ההודעה של הבנק…."

עולה מן האמור, כי בניגוד לטענת ב"כ התובעת בסיכומיה, לפי הסכם תנאי ניהול החשבון, רשאי היה הנתבע, באופן חד-צדדי, ללא הסכמה מצד הלקוח, להעלות את שיעורי הריבית אותם הוא גובה מן הלקוח, בגין יתרות חוב. כל שעליו לעשות על מנת לממש זכות זו, הנו, להודיע ללקוח מראש, כי כעבור חמישה-עשר יום מתאריך הודעתו, תועלה הריבית, בשיעור הנקוב בהודעתו. בנוסף, אין בהוראת סעיף 1 (א) להסכם תנאי ניהול החשבון, דרישה כי ההודעה האמורה ללקוח, תעשה בכתב דווקא, או בדרך מסוימת אחרת. יתר על כן, בסעיף 16 להסכם תנאי ניהול החשבון, פסקה שניה, נקבע:
"כל… הודעה ומסמך אחר, מסוג כלשהו…, רשאי הבנק לשלוח או למסור ללקוחות בין בדואר רגיל ובין בכל אופן אחר, לפי בחירתו…" (ההדגשות שלי - ר.מ.)

כמובן, שלקוח שאינו שבע רצון משיעור הריבית נשוא ההודעה, רשאי, תוך חמישה-עשר יום מתאריך ההודעה, לסלק חובו לבנק, בריבית בשיעור שהיה בתוקף עובר להעלאה (ראה: המשך סעיף 1 (א) הנ"ל). לפיכך, לענין דרישת מתן הודעה מוקדמת בכתב על שינוי תוספת הסיכון, אין לטענת ב"כ התובעת על מה שתסמוך, לפחות, ככל שהיא מתייחסת להוראות הסכם תנאי ניהול החשבון.
ג. עוד מבססת התובעת טענתה האמורה, על הפרה נטענת מצד הנתבע, של הנחיות בנק ישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בסעיף 6ב לחוזר מס' 42/16, של המפקחת על הבנקים בבנק ישראל, מיום 23.12.83 (נספח א' 1 לת18/) (להלן: "החוזר"), על הפרה נטענת של הוראת סעיף 7 (א) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשמ"ו1986- (ק"ת 4931, תשמ"ו) (להלן: "הכללים") ועל הפרת הוראת סעיף 6ב (1) לנהלים לגילוי נאות ולמסירת מסמכים בידי תאגידים בנקאיים לענין כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשמ"ו1986- (י"פ 3390 תשמ"ז) (להלן: "הנהלים") (הכללים והנהלים, כתקפם דאז).


ד. אשר לחוזר. סעיף 6ב (1) שבו, קובע:
"הודעות בכתב ללקוח

במועד התחלת האשראי ובמועד כל שינוי בתנאי האשראי (שיעור הריבית, סכום המסגרת וכד') ימסור הבנק הודעה ללקוח שתכלול:
……..
שיעור הריבית לכל סוג מסגרת אשראי ושיעור הריבית על יתרות החורגות מהמסגרת.
החליט הבנק לשנות את תנאי האשראי, יודיע על כך לפחות עשרה ימים לפני תחילת תוקפו של השינוי".
בסעיף 6 ב (2) לחוזר, נאמר:
"בנק הקובע מדי פעם שיעור ריבית בסיסי ללקוחות מובחרים (Prime Rate) וקובע לגבי כל לקוח את שיעור הריבית באופן יחסי לשיעור הבסיסי, רשאי להודיע על שינויים בשיעורי הריבית באמצעות מודעות בסניפים ובעתונים, במקום לשלוח הודעות אישיות לכל לקוח. במקרה זה ההודעה צריכה לכלול את כל דרגות שיעורי הריבית היחסיים בציון שיעורי הריבית המתואמת…באופן שכל לקוח יוכל לזהות את השיעורים המתייחסים אליו".
אמנם ההוראות הללו הוצאו ביום 25.12.83, עוד בטרם החלה שיטת חישוב הריבית הכוללת תוספת סיכון (ביום 1.11.94), ברם, אין נפקא מינה בכך, שכן, הרעיון הגלום בהוראות אינו קשור לשיטת חישוב ריבית זו או אחרת, שהרי כוונתו להביא לידיעת הלקוח, מראש ובכתב (כפוף להוראת סעיף 6 ב (2) לחוזר), דבר השינויים בשיעורי הריבית בגין אשראים ותכנם. לטענת ב"כ הנתבע, אין בהוראות הללו כדי לחייב את הנתבע לפרט בהודעה ללקוחותיו, באופן נפרד משיעורי הריבית הכוללת, את שיעור תוספת הסיכון. אכן, מפורשות לא נאמר כך, ברם, כאמור, הכוונה ברורה, ההודעה נועדה לאפשר ללקוח לדעת בדיוק איזו ריבית נגבית ממנו ואם את הריבית הבסיסית והפריים, יודע הלקוח (נוכח פרסומם כדין) ממילא, הודעה על מלוא שיעור ריבית החח"ד, בה מחויב הוא מעת לעת, עם שינויה, יש בה כדי להביא לידיעתו את שיעור תוספת הסיכון. (ראה לענין זה: ע"א (ת"א) 1593/97 ו- 1502/97, בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רדיו אלחוט חברה למסחר שרות והפצה בע"מ (טרם פורסם), בעמ' 9 לתדפיס). נוכח דרישת הכתב שבחוזר, להבדיל מהוראת הסכם תנאי ניהול החשבון (אשר, כאמור, לא כוללות דרישה כזו), נשאלת השאלה, האם הוראות החוזר גוברות על הוראת ההסכם שבפני והאם הפרת הוראות החוזר, יכולה להקנות ללקוח עילת תביעה כלפי הבנק. בע"א 250/89, פ"ד מז (1) 593, נדונה שאלה דומה, שהתייחסה למסמך הוראות, אשר הוצא ע"י בנק ישראל, בנוגע להגבלות על מתן הלוואות ע"י בנקים למשכנתאות. מן הדברים שנאמרו שם, ניתן להקיש לעניננו. בהתייחסו לשאלת נפקותה של הפרת מסמך הוראות כזה, במישור החוזי-קניני (הרלבנטי שם), אומר השופט ד' לוין, שם בעמ' 610:
"הפרת מסמך ההוראות של בנק ישראל על-ידי הבנק-המערער הינה במישור היחסים שבין בנק ישראל לבין הבנק-המערער; וצד ג' כגון המוכרים-הבעלים, אינו יכול להיבנות, כאמור, מהפרה כזו, אם הייתה, אלא אם כן ההפרה הייתה כה יסודית ובסיסית עד שהביאה לבטלותו ולאיונו של הסכם ההלוואה מעיקרו. בטלות כזו עשויה לנבוע מהסכם הלוואה שנכרת בחוסר סמכות, במירמה, בזיוף וכיוצא באלה, שהרי במקרה כזה אין כל ממשות בהסכם, והוא בבחינת יצור שלמעשה כלל לא בא לעולם...".
בדומה גם בענייננו. איני סבורה שמקרה כמו זה שבפני, כאשר ההפרה של הוראות החוזר, בהנחה שהיתה כזו, מתבטאת במתן הודעה על שינויי רבית שלא בכתב, אלא בדרך אחרת, עונה לתיאורי המצב הקיצוניים בהם נקט השופט לוין. בע"א 4580/90 בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ נ' פיניאן ואח' (לא פורסם), בסעיף 6 לפסק-הדין, סייג הנשיא שמגר את ההלכה שנקבעה בע"א 250/89 הנ"ל:
"האמור בפסק הדין שפוך (ע"א 250/89 - ר.מ.) מקובל אף עלי, עם כל הכבוד. אולם, סבורני כי אין באמור בו כדי להושיע את הבנק: מערכת הנסיבות אשר שימשה יסוד להכרעתו של בית משפט זה בע"א 250/89 הנ"ל היא שונה מזו שעלתה מן הממצאים של בית משפט קמא במקרה שבפנינו. בין היתר מדובר שם על מחלוקת משפטית שונה מזו שבפנינו: שם דובר על עיסקת קומבינציה בין בעלי קרקע לבין קבלנים ושמירת תוקפה של הערת אזהרה לטובת הבנק אשר לטובתו נוצרו חיובים; כאן מדובר על רוכשי דירה - היינו גורם מחוץ לעיסקת הקומבינציה אותו גררו הקבלן והבנק לעיסקה כושלת, בעיקבותיה נטלו כספי ההלוואה שניתנה על ידי הבנק למשיבים אך לא נתנו להם את התמורה המובטחת. שם הערת האזהרה נותרה רשומה לחובת בעל המקרקעין ... שנכנס לעסקת הקומבינציה. כאן מבקשים לגבות מרוכש תמים תשלום עבור דירה שלא התחילו לחפור יסודותיו של הבנין בו היתה צריכה להיות ממוקמת. אכן במצב רגיל, מערכת עובדתית ומשפטית כזאת היא עילה לטענה נגד הקבלן".
התובעת בתשובתה לסיכומי ב"כ הנתבע, מבקשת להאחז בפסק-דין הנ"ל, כדי להצביע על תקפן המחייב של הוראות בנק ישראל. אולם, דווקא מההבחנה שעושה הנשיא שמגר בפסק דינו, נראה, כי בענייננו ישים מה שנקבע בע"א 250/89 הנ"ל. מצבה של חברה גדולה החותמת על הסכם לפתיחת חשבון עם בנק, דומה יותר לזה של בעל מקרקעין, הרושם הערת אזהרה לטובת בנק, מאשר לזה של רוכש תמים, הנגרר לעסקה כושלת, בה שילם תמורת שירות שלא קיבל. לכן, נראה לי, כי לאור ההלכות הנובעות מפסקי-הדין הללו, אין התובעת יכולה להעלות את הטענה האמורה ולסמוך על הוראות החוזר.
ה. אשר לכללים ולנהלים. חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א 1981- קובע, בסעיף 17 שבו, שהוראותיו "יחולו על אף כל ויתור או הסכם נוגד". הוראה זו חלה, ככל הנראה, גם על חקיקת המשנה, שהותקנה מכחו, קרי, הכללים והנהלים. במקרה שבפנינו, כפי שטוען בצדק ב"כ הנתבע, תחולתם של הכללים והנהלים הינה מיום 11.8.86 בלבד (ראה: סעיף 8 לכללים וסעיף 8 לנהלים). מאחר שהתביעה מתייחסת לפעולות שבוצעו בחשבון החל מיום 1.2.85 וכלה ביום 1.7.87, תחולנה הוראות הכללים והנהלים, בכל מקרה, רק בתקופה שבין תחילת תחולתם, כאמור, ועד ליום 1.7.87 (מועד הפסקת האשראים לתובעת). הוראת סעיף 7 (א) לכללים קובעת:
"תאגיד בנקאי הרשאי לפי ההסכם עם הלקוח לשנות את תנאי ההסכם יודיע על כל שינוי ללקוח, שבועיים לפני מועד השינוי ..."

הסיפא של הסעיף מונה חריגים לחובה זו, אחד החריגים הוא זה המנוי בס"ק (ב):
"שינוי הנוגע לעמלות או לשיעורי הריבית על אשראי שאינו מיוחד להסכם עם לקוח פלוני, רשאי התאגיד הבנקאי במקום הודעה כאמור בסעיף קטן (א), להודיע עליו בהודעה בולטת לעין בסניף, ובשני עיתונים יומיים לפחות, שלושה ימי עסקים לפני השינוי".
הוראת סעיף 6 (ב) לנהלים, דומה להוראה האמורה, אלא קובעת במפורש, שההודעה ללקוח תהיה בכתב. על היות הכללים והנהלים מחייבים לגביו, לא חלק הנתבע (סעיף ב.3.2 לסיכומי בא-כחו). אין גם חולק, שהנתבע עמד בנטל שהוטל עליו בס"ק (ב) הנ"ל, כשפרסם את השנויים בריבית הבסיסית ובריבית החריגה בעתונות (ת31/). לכן, כאמור, טענות התובעת נסבה אך ורק לגבי תוספת הסיכון, המשתנה מלקוח ללקוח. לגבי זו, כאמור, שומה היה על הנתבע למסור לתובעת הודעה, שבועיים מראש, על שינוי תוספת הסיכון.
ו. מן המקובץ עולה, כי בין אם נבחן ענייננו לפי הוראת סעיף 1 (א) להסכם תנאי ניהול החשבון, בין אם לפי החוזר (אף לו היה מחייב), בין אם לפי הכללים ובין אם לפי הנהלים – לפי כל אחד מאלה, חובה היתה על הנתבע ליתן לתובעת הודעה מראש (לפי הסכם תנאי ניהול החשבון - בת חמישה-עשר ימים ולפי הכללים בת שבועיים), על כל שינוי בשיעור הריבית הנגבית ממנו בגין אשראים, לרבות תוספת הריבית.
ז. יוער כאן, כי צודק ב"כ הנתבע בטענתו, כי החובה להודיע ללקוח על שינוי בשיעורי הריבית מתייחסת לסך כל הריבית, המורכבת משניים, או שלושה מרכיבים, כאמור, ולא חלה כל חובה, לא לפי ההסכם ולא לפי ההוראות האחרות, לפרט בנפרד שינויים בתוספת הסיכון (ראה ברוח זו ע"א 1593/97 ו – 1502/97 הנ"ל). ברם, אף בחובה זו לא עמד הנתבע, שכן, אף לא טען כי שלח לתובעת הודעות בדבר העלאת שיעורי הריבית הכוללת, עובר לשינוי תוספת הסיכון. על שינויים בריבית הכוללת, שנבעו משינוי הריבית הבסיסית, או הריבית החריגה, לא היה על הנתבע להודיע לתובעת באופן פרטני, שכן שינויים אלה, כאמור, פורסמו.
ח. שינוי תנאי הסכם תנאי ניהול החשבון – בדבר מתן הודעה על שינוי שיעורי ריבית: מטעם הנתבע הוצגו המסמכים נ5/ ו-נ6/, אשר הנם מכתבים סטנדרטיים, המופנים אל לקוחותיו, בהם הוא מודיע להם, על שינוי בתנאי ניהול חשבונותיהם, על-ידי קיצור מועד מתן ההודעה על שינוי שיעורי הריבית ועל אופן מסירת הודעה כזו. היינו, ההודעה תפורסם בשני עתונים ובסניפי הבנק, "אלא אם כן נשלח לכם הודעה בכתב, או על גבי העתק מדף החשבון, קודם לכן". ב"כ הנתבע סומך גם על מסמכים אלה, אשר לטענתו נמסרו לתובעת, כראיה לשינוי תנאי סעיף 1 (א) להסכם תנאי ניהול החשבון. משנשאל מר אהרון בירנבוים, אשר שימש כחשב בתובעת, במועדים הרלבנטיים, אם התובעת קיבלה מסמכים דוגמת אלה, השיב, כי למיטב זכרונו, לא (עמ' 13 לפרטיכל, ש' 25-27). גם עדי הנתבע לא יכלו לאשש טענת הנתבע כי מסמכים כאלה נמסרו לתובעת (ראה עדותו של מר עוזי מוצפי, שהיה פקיד בסניף דפנה של הנתבע, בעמ' 33-34 לפרטיכל ועמ' 36 לפרטיכל, ש' 20 ועדות גב' צפורה קניג, פקידת חח"ד באותו סניף, בעמ' 39 לפרטיכל, ש' 17-28). יתר על כן, הודעות דוגמת נ5/ ו– נ6/, מתייחסות אך ורק לשינויים בריבית הבסיסית ובריבית החריגה, שכן תוספת הסיכון משתנה מלקוח ללקוח, במו"מ עמו, ולכן, אין אפשרות להודיע על שינויים בה באמצעות פרסום בעתונות. יתר על כן, ההודעות נ5/ ו-נ6/ מתייחסות להוראות בנק ישראל, ואלה מתירות מסירת הודעות על שינויים בשיעורי ריביות באמצעות מודעות בעיתונים, רק לגבי שיעורי ריבית, שהנם אחידים לכלל לקוחות הבנק. לכן, גם לו הוכח כי הודעות כגון אלה הומצאו לתובעת ע"י הנתבע, אין בכך כדי לשנות מחובתו, למסור לתובעת הודעות מראש על שינוי בתוספת הסיכון. לגבי העלאת שיעורי הריבית הבסיסית והריבית החריגה, אין מחלוקת מצד התובעת, כי די במודעות, כפי שהתפרסמו בעתונות כדי לאפשר לבנק העלאתן. המחלוקת היחידה הנה לגבי תוספת הסיכון, אליה לא מתייחסות הודעות נ5/ ו-נ6/. לא התייחסתי לשאלת עצם תקפן של הודעות דוגמת נ5/ ו-נ6/, בהעדר טענה לענין זה מצד התובעת.
ט. עוד טוען ב"כ הנתבע, כי גם אם לא נשלחו הודעות בכתב אל התובעת, בדבר העלאת שיעורי תוספת הסיכון, הרי שפקידיו הודיעו עליהן לתובעת בעל-פה, או בדרך אחרת. ספק רב בעיני אם טענה זו הוכחה כנדרש. לגרסת מר מוצפי (עמ' 36 לפרטיכל, ש' 6), נהג הוא להודיע למנהלי התובעת, דבר ההטבות שאישרה לגביה הנהלת הבנק, בעקבות ישיבות שהתקיימו בין מנהלי התובעת לבין הנהלת הבנק. גם אם אכן עשה כן, ובמסגרת ישיבות אלה דובר גם על שיעור תוספת הסיכון, הרי ממילא, הודעה זו לא הגיעה אל התובעת במועד הנדרש. אדגים. ת30/, הינו מכתב ההנהלה האזורית של הבנק, אל סניף דפנה, מיום 23.6.85, בעקבות ישיבה כאמור, לפיו הוגדל האשראי לתובעת בסכום כמפורט שם, בתוספת סיכון בשיעור של 3%. גם אם הודיע מר מוצפי תוכן מכתב זה למנהלי התובעת עוד ביום קבלתו (24.6.85), מסתבר, מחישובי התובעת שלא נסתרו, כי העלאת הרבית בפועל בוצעה כבר ביום 22.5.85, היינו, כחודש ימים לפני כן. כך גם לפי ת27/ מיום 15.1.85 ו-ת28/ מיום 17.1.85, לפיהם נקבע בהנהלה האזורית, כי תוספת הסיכון שתחול על חשבון התובעת תהיה בשיעור של 2%, בעוד שביום 15.1.85 הועלתה תוספת הסיכון של התובעת ב 2.5%-. כך שמר מוצפי לא רק שהודיע לתובעת על השינוי באיחור, אלא שהשינוי עליו הודיע, לא תאם את השינוי בתוספת הסיכון, כפי שנעשה בפועל. כך גם בת24/, מיום 13.11.84, בו נקבע, כי תוספת הסיכון שחלה על התובעת הינה 1.5% ואילו ההעלאה בפועל בוצעה כבר ביום 2.11.84. כשנתבקש מר מוצפי ליתן הסבר לאי-ההתאמות הללו, לא היה בפיו הסבר כלשהו (עמ' 56 לפרטיכל).
י. גם גב' קניג, פקידת החח"ד גרסה בעדותה, כי מסרה לתובעת את ההודעות בדבר שיעורי הריבית באמצעות המסמכים שצויינו ע"י מר מוצפי (עמ' 38 לפרטיכל). אותן השאלות שעלו, בקשר להתאמה בין מועדי ההודעות, לבין מועדי השינויים בתוספת הסיכון ובקשר להתאמה בין גובה תוספת הסיכון שנקבעה, לבין התוספת בפועל, עולות גם לגבי עדותה. וכך גם לגבי עדותו של מר פרידמן, מי ששימש בשעתו כאחראי על אשראים בסניף דפנה של הנתבע (עמ' 49-51 לפרטיכל). מר פרידמן העלה בעדותו השערות שונות, על מנת להסביר את חוסר ההתאמות הללו, אולם, מדובר בעדויות סברה, שאינן יכולות לשמש בסיס להוכחה כי נמסרו על-ידי הנתבע הודעות כמתחייב.
יא. הודעות חיוב בריבית. טוען ב"כ הנתבע בסיכומיו, כי הודעות חיוב הריבית (דוגמת נ1/ ו-נ2/) הנן, למעשה, הודעות על שינוי שיעורי הריבית. אלא מאי, שמבחינה טכנית, לא עמדו הודעות אלה בדרישות המועד. אינני יכולה להסכים לטענה זו. הודעות בדיעבד, על חיובי הריבית, לא יכולות לבוא במקום הודעות מראש, על שינויים בשעורי הריבית. אף מר פרידמן הסכים בעדותו לכך, שההודעות על חיובי ריבית, אינן הודעות על שינויים בשיעורי הריבית (עמ' 51 לפרטיכל). הפגם, שב"כ הנתבע ניסה לסווגו כטכני בלבד, אינו כזה, אלא הנו פגם מהותי. מטרת מסירת הודעה מראש, הנה להפנות את תשומת לבו של הלקוח, לשינוי העתיד להתרחש בשיעור הריבית בחשבונו, באופן, שהלקוח יוכל לכלכל צעדיו בהתאם, ואם יחפוץ בכך, יוכל לפרוע חובותיו לבנק ולתור אחר מקור אשראי זול יותר. הודעה על חיובי הריבית, אינה אלא דווח של הבנק, לגבי הסכומים שגבה מן הלקוח כריבית בגין אשראים שהעניק לו ואין לכך שום קשר להודעות על שינוי שיעורי ריבית עתידיים. (ראה: בת.א. (נצ') 7678/88 בנק המזרחי בע"מ נ' סופר פיינט ואח' (טרם פורסם)). אוסיף, כי לא רק עניין הזמן הוא הקובע, אלא גם מהות ההודעה שונה בשני סוגי ההודעות ותשומת לבו של הלקוח בכל הודעה מופנית לענין אחר.
יב. בסיכום. משלא הוכיח הנתבע כי שלח אל התובעת הודעות מראש, כנדרש, על שינויים צפויים בשיעורי תוספת הסיכון הנגבית ממנה, לא היה רשאי לחייב חשבונה בגין העלאה זו.
יג. ב"כ התובעת העלתה טענה נוספת לענין זה, כי העלאת תוספת הסיכון שנגבתה מהתובעת, ללא אישורה בדרך החתמתה על טופס הקצאת אשראי, נוגדת אף את נוהלי הבנק עצמו. אין ספק, כי נוהל כזה הנו הגיוני ומתבקש והדבר מוכח מהסכסוך שבפנינו, שהיה נמנע לו היהמתקיים נוהל כזה. ברם, נראה לי, כי נוהל כזה לא הוכח כדבעי. חיזוק לעמדת הנתבע ניתן למצוא דווקא בתניות הסכם תנאי ניהול החשבון, אשר אינן דורשות הסכמת התובעת לשינוי בשיעורי הריבית, באופן, שאין למעשה סיבה להחתים אותה על טופס הסכמה כזה. איני מוצאת לנחוץ להכנס לעובי הקורה בענין זה, שכן, כאמור, גם בלא נוהל שכזה, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא נשלחו לתובעת הודעות מראש, על השינויים בשיעורי הריבית.
5. השתק:
א. טענת הגנה נוספת שהעלה ב"כ הנתבע כלפי תביעת התובעת הנה, טענת השתק. לפי טענה זו, העלתה התובעת לראשונה טענותיה כנגד חיובי הריבית, בהם חויב חשבונה, לאחר חלוף למעלה משבע שנים, ממועד חיוב חשבונה באותם חיובים לראשונה, בעוד שבעת הטלת החיובים, או בסמוך לאחר מכן, משקיבלה מהנתבע הודעות חיובי הריבית, שתקה ולא העלתה טענה כלשהי כלפי חיובים אלה. בנסיבות אלה, מנועה התובעת, לטענתו, מהעלות טענה זו באיחור כה רב וכן יש בהתנהגותה זו גם משום ויתור, על כל טענה שעמדה לה, בענין זה בשעתו, לו פעלה במועד או תוך זמן סביר. אדון תחילה בטענת ההשתק.
ב. כנגד הטענה האמורה, העלתה ב"כ התובעת טענה מקדמית (בסעיף 8 לסיכומיה) לפיה, אין לאפשר לנתבע להעלות טענת מניעות, שכן זכרה של טענה זו לא בא בכתב ההגנה כנדרש, והיא עלתה לראשונה בסיכומיו. דין טענה זו להדחות משני טעמים. ראשית, טענת המניעות הועלתה מפורשות בסעיפים 18א - 18ג לכתב ההגנה מטעם הנתבע (ולא בסעיף 25, כפי שטען בטעות ב"כ הנתבע בסיכומיו). שנית, במהלך שמיעת הראיות, עלתה לא אחת הסוגיה בדבר האפשרות של מנהלי הכספים בתובעת ללמוד על שיעורי הריבית ותוספת הסיכון, מתוך ההודעות על חיובי הריבית שקיבלו (לדוגמה: עמ' 12 לפרטיכל). שאלות בענין זה הועלו אף ביזמת ב"כ התובעת, וממילא, גם לולא נטענה הטענה בכתב-ההגנה מטעם הנתבע, וניתן היה לראות בהעלאתה משום שינוי חזית, הרי בנסיבות אלה, הסכימה התובעת לשינוי חזית כזה.
ג. אשר לטענת המניעות לגופה. טוענת ב"כ התובעת, כי יש לדחותה, בין היתר, מן הטעם, כי לצורך ביסוס טענת השתק, בהנחה שהתובעת יצרה בהתנהגותה מצג מסוים, על הנתבע להוכיח, כי הסתמך על המצג שהוצג בפניו ושינה מצבו לרעה. וזאת לא הוכח על ידו.
ד. מ' מאוטנר, "'יוצרי סיכונים' ו'נקלעי סיכונים' - הגנתו של המסתמך על מצג הזולת בחקיקה האזרחית החדשה", משפטים טז (תשמ"ו-תשמ"ז) 92, מביא בהרחבה את יסודות דוקטרינת ההשתק. שם, בעמ' 106-108, הוא מציין:
"על פי דוקטרינה זו, במקום שאדם יוצר בהתנהגותו כלפי הזולת מצג בדבר התקיימותו של מצב עובדתי מסויים, ובהסתמך על מצג זה הזולת פועל באופן המביא לשינוי לרעה במצבו – יוצר המצג יהא מנוע מלטעון, ביחסיו עם הזולת, להתקיימותן של עובדות הסותרות את תוכן המצג שיצר…על המסתמך להראות שפעל או שנמנע מפעולה בהסתמך על המצג וכתוצאה מכך שינה מצבו לרעה, היינו: סבל הפסד של כסף או שווה כסף. הפעולה או ההימנעות מפעולה צריכות להיות כאלו שאליהן התכוון יוצר המצג או שאדם סביר היה צופה כי יתרחשו בעקבות המצג…"

ה. קושי נוסף נובע מכך, שיצירת המצג הנטען נעשתה, שלא באמצעות פעולה אקטיבית מצד התובעת, אלא על-ידי שתיקתה. במצב רגיל, אין אדם יכול להסתמך על מחדלו של אחר, אלא רק על פעולתו האקטיבית, שאם לא כן, נמצא שחייבנו אדם, שלא היה מעוניין לנקוט בפעולה, לנקוט בה והכל, כדי שהאחר לא יסתמך על מחדלו של אותו אדם. כותב פרופ' א' ברק, ב"זיוף במשיכת שיק: מטרה ואמצעים בחלוקת הסיכון בין הבנק ללקוחו", משפטים א' (תשכ"ח-תשכ"ט), 134, 139:
"על פי דיני המניעות הכלליים מנוע אדם מלטעון אי קיומה של עובדה פלונית, אם הוא ייצר מצג כלפי הניצג בדבר קיומה של העובדה, ועל יסוד מצג זה שינה הניצג את מצבו לרעה. כאשר המצג נובע ממחדל, יש להראות כי על יוצר המצג הוטלה החובה לפעול, וכי הפרת חובה זו היא שגרמה לשינוי המצב לרעה. בשל הדמיון בין צורת מניעות אחרונה זו לבין דיני הרשלנות הכלליים, יש המכנים אותה כ'מניעות על ידי רשלנות' (estoppel by negligence)".
ו. לפי האמור, על הנתבע להוכיח, כי על התובעת חלה חובה להגיב לגבי חיובי הריבית בהם חויב החשבון, כי הוא היה רשאי להסתמך על שתיקתה לגבי חיובים אלה וכי שינה מצבו לרעה, בהסתמכו על המצג שיצרה התובעת בשתיקתה זו. לשתי הדרישות הראשונות, כאמור, ניתן, לכאורה, מענה, בסעיף 12 (ב) להסכם תנאי ניהול חשבון, הקובע:
"הלקוחות יבדקו כל העתק חשבון, כל הודעה וכל מכתב שיימסרו או יישלחו להם על-ידי הבנק וימציאו לבנק את הערותיהם בכתב לגביהם - אם תהיינה כאלה - תוך חמישה עשר יום מתאריך המשלוח על ידי הבנק.
נכונותו של כל פרט, הרשום באיזה העתק חשבון, הודעה או מכתב כאמור ושלגביו לא הגיעו לידי הבנק הערותיהם בכתב של הלקוחות, תוך המועד הנזכר לעיל, תיחשב כמאושרת על ידי הלקוחות לבנק".
כלומר, בסעיף זה ניתן מענה, לחובת התובעת להגיב להודעות חיובי הריבית, ששלח אליה הנתבע וללגיטימיות ההסתמכות מצד הנתבע, אם היתה כזו, על שתיקתה. אני מסכימה עם טענת ב"כ התובעת, לפיה הנתבע לא הביא כל ראיה לגבי הפסד שנגרם לו, בהסתמכו על מצגה של התובעת. טענת ב"כ הנתבע לענין זה (בסעיף ד.8.2. לסיכומיו), על אף הגיונה, לא נתמכת בעובדות שבפני. עם זאת, נוכח התניה החוזית שבסעיף 12 (ב) להסכם תנאי ניהול החשבון, כמובא לעיל, איני סבורה כי יש עוד צורך בהוכחת הסתמכות כזו. שכן, לפי הסכם זה, הסכימה התובעת למצות את טענותיה לגבי חיובים בחשבונה, בפרק הזמן שנקבע בו, קרי, באותם חמישה עשר יום, שלאחר קבלת הודעות חיובי הריבית. משלא מיצתה התובעת זכותה זו, תוך המועד שהוקצב לה, מושתקת היא מלהעלות טענות כנגד החיובים והזיכויים המופיעים בהודעות הבנק וזאת, ללא כל קשר למצבו של הנתבע באותה העת. וכך אומר על כך פרופ' מאוטנר במאמרו הנ"ל, בעמ' 98-99:
"הסעד המוקנה על-פי דיני החוזים, לצד שכלפיו נוצר המצג המגובש בהבטחה החוזית, אינו ניתן בגין הסתמכותו של צד זה על ההבטחה, כי אם בגין אי-קיום ההבטחה. במלים אחרות: השאלה באיזו מידה מקבל ההבטחה החוזית אכן הסתמך עליה היא בלתי-רלבנטית, במסגרת דיני החוזים, לעניין עצם זכאותו של צד זה לסעד כלפי המבטיח שהפר את הבטחתו. אלא מה שקובע את שאלת הזכאות לסעד, על-פי דיני-החוזים, הוא המידה שבה המבטיח אכל קיים את הבטחתו...".
אותה הבטחה עליה מדבר פרופ' מאוטנר, בעניינינו, אינה אלא חובת התובעת למצות את טענותיה כלפי חיובי הריבית, במסגרת הזמן שהוסכם עליו. באופן, שאין זה רלבנטי אם הנתבע הסתמך על המצג שיצרה התובעת ושינה מצבו לרעה, שכן, כאשר ההשתק הוא מכח תניה בחוזה, מנועה התובעת להעלות טענותיה, ללא תלות במצבו של הנתבע.
ז. הלכה ברוח זו אף עולה מע"א 424/86, 431, פ"ד מג (2) 355, 371-2, ופסקי-הדין שבאו בעקבותיו. השופט חלימה, בקבלו את טענת ההשתק כנגד לקוחות הבנק, שלא בדקו את דפי החשבון שקיבלו מהבנק אומר (שם):
"עינינו הרואות, המערערת שתקה כאשר קיבלה את דפי החשבונות, והיא מנועה עתה מלהשיג על הרשום בהם לפנינו, וזאת מכוח התניה בסעיף 28 של ההסכם הדביטורי ... כן תהווה שתיקה זו מניעה לטענתו של שיף (בתצהירו), שלפיה חויב חשבונו בסכומים מעבר לאלה המתבקשים מההסכם שבעל-פה שיש לו - לטענתו- עם מנהלי הבנק.
אמור, אם כן, שתיקתה של המערערת הייתה, במקרה זה, שתיקה רועמת, ובית המשפט רשאי להסיק ממנה כל מסקנה שתתאים לנסיבות...".
השופט חלימה אינו קובע שם דרישה, של הסתמכות ושינוי מצב לרעה מצד הבנק, כתנאי לטענת השתק מצדו. אלא די בהעדר תגובה מצד הלקוח לגבי דפי החשבון שנשלחו אליו, כדי להקים לבנק טענת השתק, מקום בו קיימת תניה חוזית, המחייבת את הלקוח להגיב בתוך פרק-זמן מסוים. ר' בן-אוליאל בספרו, דיני בנקאות, חלק כללי, (1996) עמ' 164, מסכם את ההלכה בענייננו:
"משום שהקשר בין הבנק ללקוח מבוסס על הסכם לפתיחת חשבון וניהולו, יש להסיק כי הסכם זה חייב להדריך את הלקוח כיצד עליו להתנהג לאחר שהמסמך מגיע לידו. לפיכך יקבע ההסכם מפורשות כי על הלקוח לעיין במסמך ולהודיע לבנק בתוך פרק זמן מסוים על התנגדותו או על השגתו באשר לרישום זה או אחר. בנסיבות אלה, לקוח שאינו מקיים את החוזה ואינו מגיב בפרק הזמן שהוקצב לו, יהיה מנוע מלהעלות נגד הבנק טענות בעניין הרישומים. מכאן שדין המניעות מבוסס על שתיקתו של הלקוח, מאחר שההסדר החוזי מטיל עליו חובת התנהגות מסוימת, כלומר, חובת עיון ומתן הודעה לבנק בתוך פרק זמן מוסכם ומוגבל מראש".
גם כאן לא מפורטת כל דרישה נוספת, מעבר לחובת הלקוח להגיב לדפי החשבון וההודעות הנשלחות אליו.
ח. העולה מן האמור, כי לפי ההלכה הפסוקה, מששתק הלקוח זמן כה רב, כמו במקרה שלפנינו, על אף שלפי הסכם תנאי פתיחת החשבון, היה עליו לערער על חיובי הריבית, בתוך חמישה-עשר יום מיום קבלת ההודעות בגין חיובי הריבית, מושתק הוא מלהעלות טענות, כנגד הפעולות שנעשו בחשבונו.
ט. עם זאת, לטענת ב"כ התובעת ההלכה בע"א 431,424/86 הנ"ל, בוטלה בע"א 431/88, 444, פ"ד מד (4) 177, שם דחה בית-המשפט העליון טענת השתק מצד בנק כלפי לקוחו, על אף קיומה של תניה דומה להוראת סעיף 12 (ב) להסכם תנאי פתיחת חשבון שלפנינו.
י. ר' בן-אוליאל בספרו הנ"ל, מנסה להבחין בין המקרה בע"א 424/86, 431 הנ"ל, לבין המקרה בע"א 431/88, 444 הנ"ל, באמרו, כי כאשר קיימת תניה כמו זו שבסעיף 12 (ב) להסכם תנאי פתיחת חשבון שבפנינו, תתקבל טענת השתק, בעוד שבמקרים בהם תניה כזו אינה קיימת בהסכם פתיחת החשבון, אלא מצויינת על גבי דפי החשבון בלבד, לא תתקבל טענת ההשתק. מעיון בפסקי-הדין הנ"ל, לא מצאתי מקום להבחנה זו. שכן, בע"א 431/88, 444 הנ"ל, עמ' 182-183 מציין השופט מצא מפורשות, כי תניה דוגמת זו שבפנינו היתה בהסכם פתיחת החשבון שם ולמרות זאת, דחה את טענת ההשתק ובמילותיו:
"…במסמכי פתיחתם של חשבונות המשיבה בבנק…נקבע, כי... והותנה, שבהיעדר השגה מטעם הלקוח על נכונותם של העתקי חשבון, הודעה או מכתב בתוך חמישה-עשר ימים מתאריך המצאתם לידיו, 'יהיה הבנק רשאי לראותו כמאשר את נכונותו של כל פרט המופיע באותם מסמכים'. ובענייננו, לא הייתה מחלוקת, כי העתקי החשבונות, שהומצאו למשיבה, לא הניעוה להשיג על נכונותם. ...
הגעתי לכלל מסקנה, שבנסיבותיו של העניין לא נתקיימו התנאים הדרושים ליצירתו של השתק. התניות הכלולות במסמכי פתיחת החשבונות לא התיימרו, ואף לא היה בכוחן, להקים חזקה מחייבת - לא כל שכן חזקה חלוטה - לנכונות הרישומים בספרי הבנק, ומן העובדות שהוכחו אין מתחייבת, לדעתי, מסקנה הכרחית, שבזהירות סבירה היה בידי המשיבה לעמוד על המשיכות החריגות מחשבונותיה. הלכתו של ע"א 550/66 [2] הנ"ל התבססה, בעליל, על ריבוי המקרים בהם זויפה חתימתו של הלקוח ועל התקופה הארוכה שבמהלכה בוצעו הזיופים. ...בנסיבות המתוארות היה ביכולת הלקוחות לעמוד בנקל על המשיכות האסורות מחשבונותיהם. היעדר מחאה מצדם העיד על התעלמותם מהתרחשויות, אשר, בלא מאמץ או הכשרה מיוחדים, כל בעל חשבון רגיל וסביר מצופה היה להבחין בהן ולהגיב עליהן. מן ההיבט הזה לא נשנה מצבם אלא במעט ממי שהוכח לגביו, בראיות מפורשות, כי ידע אודות המשיכות האסורות ובחר להבליג (ראה לדוגמה: ע"א 233/78 [7]). לא כן הדבר בפרשתנו: כאן המדובר בשתי פעולות בלבד, ...
זאת ועוד: בפרשתנו - שלא כמו בפרשותיהם של ע"א 550/66 [2] וע"א 618/75 [3] הנ"ל - בוצעו המשיכות לא בידי צד זר לבנק, אלא בידי מנהל סניף הבנק עצמו, שמכוח תפקידו הריהו מוחזק כשלוחו של הבנק במגעיו ובמשאיו עם הלקוחות. ...יש גם בהיותו של שטרן שלוחו של הבנק כדי לערער את בסיסה של טענת ההשתק (השווה: ע"א 489/83 [4])".
היינו, השופט מצא בדעה, כי יש לקבל טענת השתק, כאשר ברור שהלקוח ידע על החריגות, או למצער עצם את עיניו לקיומן. בעוד במקרה שנדון בפניו, לא עלתה התרשלותו של הלקוח למצב כזה שניתן לבסס עליה טענת השתק. עוד מבסס הוא מסקנתו על כך, כי כאשר החריגה נעשתה על ידי הבנק עצמו, או שלוחיו, יש להחמיר עמו ולהקשות עליו לטעון טענת השתק.
יא. בעוד שהשופט מצא ניסה למצוא את שביל הזהב בין קיום התניה החוזית המשתיקה, לכאורה, את טענות הלקוח, לבין תחושת הצדק, המחייבת את הבנק להשיב את אשר נגזל מלקוחו, השופט ש' לוין (כתארו אז) דוחה את טענת ההשתק מסיבות שונות, שם, בעמ' 190:
"כמו חברי הנכבד, השופט מצא, הגעתי אף אני למסקנה, שדין טענת ההשתק לידחות. לעניין זה לא הייתי שם את הדגש על העובדה, שמדובר אך בשתי משיכות בודדות, אחת בכל חשבון, הואיל ומדובר במשיכת סכומים חריגים מהחשבונות, ובאחד המקרים במשיכת כמעט הסכום כולו שבחשבון. לעניין הסכום של 34,000 הדולר נראה לי, שהתקופה בה מדובר קצרה מדי, בכל מקרה, כדי לבסס עליה טענת השתק; לעניין הסכום של 60,000 דולר, שומה היה על המערער להוכיח קיומה של חובה מצד המשיבה 1 כלפי הבנק לבדוק את דפי החשבון ולהודיע לו על המשיכות וכן להוכיח, שהבנק שינה מצבו לרעה עקב המחדל. לעניין הראשון יש להדגיש, כי לאחרונה חלו התפתחויות לעניין גיבושה של החובה האמורה. כך, למשל, נפסק על-ידי מועצת המלכה בפרשת Tai Hing Cotton v. Liuchang Bank (1985),... שלא מוטלת שום חובה על-ידי לקוחו של בנק לבדוק את עותקי החשבון שהוא מקבל מהבנק ולהודיעו על כל משיכה בלתי מורשית. הפרקליטים המלומדים לא התייחסו לאסמכתא האמורה, ולפיכך אמנע גם אני מלשקול, אם יש עמנו מקום לנהוג בעקבותיה; אך די לציין, שהנטייה המודרנית היא לצמצם את היקפן של חובות הלקוח כלפי הבנק. יש לציין עוד, שבפרשת ע"א 550/66 [2] ... הדגיש בית המשפט, שאשמו של הלקוח במקרה ההוא רב מאשמו של הבנק (ראה דברי השופט ויתקון ז"ל, בעמ' 244), מה שאין כן במקרה שלפנינו, כאשר המשיכה הבלתי-מורשית נעשתה על-ידי מנהל סניף הבנק ולא על-ידי פקיד של המשיבה 1. בנסיבות אלה ניתן לקבוע, שהבנק מושתק מלעורר טענת השתק כנגד הלקוח; ראה G. S. Bower, The Law Relating to Estoppel by Representation (London, 3rd. ed., by A.K. Turner, 1977) 154-155 והשווה - א' ברק, 'זיוף במשיכת שיק: מטרה ואמצעים בחלוקת הסיכון בין הבנק ללקוחו' משפטים א (תשכ"ח-כ"ט) 134, 144. לחלופין, אין לראות בהעלאת טענות ההשתק, בנסיבות המקרה, משום שימוש בזכות בתום לב. לא זו אף זאת: הבנק לא הוכיח, שהוא שינה את מצבו לרעה עקב המחדל, אם היה מחדל מצד המשיבה, ושאילו נתגלו המשיכות הבלתי מורשות קודם לכן, יכול היה הבנק לגרום להשבת הכספים על-ידי שטרן".
השופט לוין מעלה את הדרישה מצד הבנק, להוכיח כי שינה מצבו לרעה בהסתמך על שתיקת הלקוח, דרישה אשר, כפי שראינו לעיל, לא עלתה באף אחד מהמקרים שדנו בשאלה זו בעבר. מעבר לכך, ראינו, כי השתק הנובע מחובה חוזית אינו דורש הוכחה של הסתמכות ושינוי מצב לרעה, לכן ספק רב בעיני, אם יש מקום לדרוש מהנתבע להרים נטל הוכחה זה.
יב. העולה מן האמור הוא, כי כאשר הבנק עצמו, או שלוחו, הם אלו שביצעו את הפעולות הבלתי מורשות, נקשה מאד על הבנק לטעון טענת השתק. להבדיל ממקרה בו נתבע בנק, על שכיבד שיקים שחתימת המושך עליהם זויפה (ע"א 550/66, פ"ד כב (1) 240). השופט שטרוזמן התייחס אף הוא לקושי באיזון בין מתן תוקף לתניה החוזית שבהסכמים לפתיחת חשבון, לבין מניעת קיפוח הלקוחות על ידי הבנקים, בת.א. (ת"א) 1265/89 שלי רחמים ואח' נגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, (לא פורסם), בעמ' 13-14 לפסק הדין:
"חששו של ב"כ התובעים, מחיוב החשבונות ע"י הבנק 'ככל העולה על רוחו וכל אימת שהלקוח לא יגלה את העוול (וזאת בשל הקושי לגלות זאת, במיוחד כשמדובר במרכיבי ריבית) יהנה מכך הבנק' - חשש שווא הוא. דיני המניעות לא ישתיקו לקוח מלטעון נגד בנק שנהג בחוסר תום לב או ברשלנות בנהול חשבונות וחייב אותו בסכומים, לרבות ריבית, חסרי בסיס, גם אם הלקוח נתן דעתו על כך אחרי חלוף התקופה של חמשה עשר יום.
פרשנותו של סעיף 28 לחוזה (המקביל באותו מקרה לסעיף 12 (ב) שלפנינו - ר.מ.) על פי אומד דעתם של הצדדים כפי שמשתמע מתוך החוזה ומהנסיבות מצמצמת את תחולתו רק להשתק בגין חיובים שנעשו ע"י הבנק בתום לב, ללא רשלנות ובאמונה שהינם נכונים והולמים את המהלך הרגיל של נהול החשבון. כך, לדעתי, לא תישמע טענת הבנק על השתק לקוח הדורש את תיקון החשבון, בו חוייב, למשל ב- .10,000 ש"ח במקום ב- .1,000 ש"ח, אחרי שישה חדשים ולא תוך חמישה עשר יום, כי חובת הבנק הייתה להקפיד על הרישום הנכון בחשבון. אבל לקוח המקבל דפי חשבון, רואה את חיובי הריבית ומשלים עמם, ואלה החיובים הנעשים במהלך העסקים הרגיל של הבנק עם לקוחותיו בשיעורים המקובלים, לא יישמע אחרי מספר שנים בבואו בטענות נגד חיובים אלה בגלל שלא קבל הודעה חמישה עשר יום מראש על שיעוריהם.
זאת ועוד, אילו טענו התובעים נגד חיוביהם בזמן וסרבו לקבל את האשראי בריבית סיכון של 3.5%, אפשר שהיה הבנק מחייבם בתשלום חובם ומשתמש בכספם להלוואה ללקוח אחר. עתה הפחתת ריבית הסיכון משנה את מצבו של הבנק לרעה".
מסכימה אני בכל לב לנימוקיו של השופט שטרוזמן, אך אינני תמימת דעים עמו לגבי ישום העקרון והמסקנה אליה הגיע. אכן, יש תוקף לתניה החוזית, רק כאשר הבנק מחייב את חשבונו של הלקוח בתום לב, כדעתו. כך, למשל, יהיה במצב בו זויפה חתימת בעל חשבון על שיקים שנשאו את שמו כמושך וחשבונו חויב באותם סכומים. במקרה זה, אין ספק, כי הבנק פעל בתום לב, אף אם היתה התרשלות מצדו בבדיקת החתימות. אולם, במצב בו הבנק מחייב את חשבון הלקוח ומזכה עצמו באותם סכומים, תוך הפרה של הסכם פתיחת החשבון, כלום לזה יקרא תום לב? במקרה הראשון, יש מקום להאמין לבנק, מאחר שגם הוא נפל קרבן למעשה תרמית, אולם, במקרה בו הבנק זיכה עצמו באותם סכומים, איני רואה כיצד ניתן לקבוע, שמדובר בפעולות שבוצעו בתום לב. מעבר לכך, ספק רב בעיני, אם תום הלב רלבנטי לענייננו. האחריות החוזית היא אחריות חמורה, אם לא מוחלטת ואם חויב חשבונה של התובעת בחיובים שגויים, שאלת תום לבו של הנתבע אינה בהכרח רלבנטית. שאלה תום הלב רלבנטית, דווקא בקשר להעלאת טענת ההשתק על-ידי הבנק, אולם אשוב לכך בהמשך. עוד סובר השופט שטרוזמן שם, כי אם החיוב נעשה במהלך העסקים הרגיל וחשבונו של הלקוח חויב בשיעורים הרגילים, אל לו לבוא בטענות כלפי הבנק, כאשר בדק חיובים אלו באיחור. שתי תמיהות מעלה בי מסקנה זו. ראשית, דווקא מקום בו החיובים לא היו חריגים בגבהם ובדרך גבייתם, קשה יותר ללקוח לזהות את חיובי היתר בהם חויב ולכן, הגיוני יותר, כי תנתן לו הגנה רבה יותר, מאשר במצב, בו חויב חשבונו שלא כדין בסכום גדול וחד-פעמי. שנית, האם העובדה שמדובר בחיובים לא גדולים, המבוצעים במהלך העסקים הרגיל של הבנק, מחייבת את בית-המשפט לתת גושפנקא - ולו גם בדיעבד - לחיובים אלו, אף אם נעשו שלא כדין? לדעתי, היא הנותנת, דווקא כאשר מדובר בחיובים שקשה יותר לבדקם ולזהות אם אכן חרגו מהמותר ודווקא כאשר מדובר בנוהג קבוע בבנק (דבר שלא נטען ולא הוכח, ונאמר כאפשרות בלבד), דווקא אז, שומה על בית המשפט לעמוד בפרץ, ולמנוע מהבנק נקיטת פרקטיקה כזו. לפי קו מחשבתו של השופט הנכבד, דווקא צודקת טענת ב"כ התובעים שבפניו, כי אכיפת התניה, תעודד את הבנקים לחייב חשבונות לקוחות בלא הצדקה, בתקווה שאותם לקוחות לא יבחינו בכך, תוך התקופה הקבועה בהסכם פתיחת החשבון. ברצוני להדגיש, כי לא הנתבע ולא בנקים אחרים, חשודים בעיני כמועדים למעשים מסוג זה, יחד עם זאת, מקום בו אין הדבר הכרחי, אין מקום לפתוח פתח לעוברי עבירה ולפרוץ פרצה, שבסופו של דבר יקום הגנב שימצאנה. יישום דווקני של תנית ההשתק במקרה זה, גם אם לא יגרום לבנק לנצלה לרעה, יתכן מאד ויביא לזלזול מצד הבנק בחובותיו כלפי הלקוח. נראית בעיני יותר המסקנה, העולה מדברי השופטים מצא וש' לוין, שהובאו לעיל, כי כאשר הבנק חייב את חשבון הלקוחוזיכה את עצמו ולא אדם שלישי, מנוע הוא מלטעון טענת השתק כנגד הלקוח. מסקנה זו עולה אף בקנה אחד עם המדיניות השיפוטית הרצויה, לה מכוון השופט ש' לוין (כתוארו אז), שמטרתה צמצום חובות הלקוח כלפי הבנק.
יג. בסוף דבריו שהובאו לעיל, מעלה השופט ש' לוין, את שאלת תום לבו של הבנק, בהעלאת טענת ההשתק, במקרים בהם הנהנה הוא הבנק עצמו. טענת השתק, כשלעצמה, הגיונית ויש בה משום הגנה סבירה על הבנק, מפני טענות מאוחרות של לקוחות על חיובים שגויים. אולם, כאשר הבנק מפר, מחד גיסא, אותו הסכם, ומחייב את חשבונו של הלקוח שלא כדין, ומאידך גיסא טוען, כי לפי אותו ההסכם, הלקוח אינו זכאי לטעון כנגד הבנק כלפי חיובים אלו, מעורר הדבר שאלה קשה, בדבר תום לבו של הבנק. כאשר הנהנה הוא צד שלישי, משמשת תנית ההשתק כמכשיר להקצאת סיכונים בין הצדדים להסכם. הבנק מוכן ליטול אחריות רק במקרים בהם הלקוח ערני דיו ולמנוע מעצמו אי-וודאות. ביחוד נוכח פעילותו של בנק כמו הנתבע, מול אלפי לקוחות מסוגים וגוונים שונים, יש בוודאות זו יסוד חשוב לפעילות הבנק. אולם, כאשר מדובר בחיוב שהבנק חייב לקוח שלא כדין, וזיכה את חשבונו שלו, נימוק כזה כבר לא קיים. מן הדין היה, שהבנק לא יחייב את חשבונו של הלקוח, ואם עשה זאת, אין זה סביר שנראה אותו כזקוק להגנה מפני חוסר הוודאות שבתביעה מאוחרת בגין חיובים אלו, כאשר הבנק עצמו הוא שיצר את עילת התביעה, ויכול היה להמנע ממנה, לו היה פועל מלכתחילה כמוסכם בין הצדדים. לאותה מסקנה ניתן להגיע מישום דברי פרופ' ברק במאמרו הנ"ל, בעמ' 141:
"עד כה הנחנו כי הרשלנות היחידה היא של הלקוח. נראה עתה את פעולת המניעות לאור ההנחה הנוספת כי לא רק הלקוח התרשל אלא גם הבנק הנמשך התרשל בביצוע התשלום, דהיינו, אילו נקט באמצעי הזהירות הסבירים היה מגלה כי חתימת הלקוח זוייפה, והיה נמנע מלשלם. כיצד יופעלו דיני המניעות במערכת עובדתית זו?"

ובעמ' 143-144:
"...במקרים מיוחדים ניתן לומר כי הלקוח הסתמך על כך שהבנק פעל בזהירות סבירה, וכי הסתמכות זו היא שגרמה, בין השאר, למחדלו ולנזקו. באותם מקרים מיוחדים בהם ניתן לעורר טענה זו מבחינה עובדתית, יש מקום לבסס טענת מניעות מצד הלקוח כלפי הבנק. לפנינו אז מצב ענינים בו שתי טענות מניעות עומדות זו כנגד זו. במקרה זה הכלל הינו ששתי הטענות כאחת נופלות".
ישום הדברים הללו על המקרה שבפנינו, מצריך מעבר מדיני הרשלנות לדיני החוזים. הנתבע טען, כי התובעת הפרה את חובתה החוזית, בכך שלא ערערה על חיובי הריבית במועד ולכן מושתקת היא מלטעון כנגד הנתבע טענות כלשהן בקשר לאותם חיובים. לעומתו, טענה התובעת, כי הנתבע הפר את החוזה עמה, בכך שלא הודיע לה כנדרש, אם בכלל, על שינוי שיעורי הריבית על ידיו ועל כן, מושתק הוא מלטעון, כי אותם חיובים נעשו כדין. במצב דברים זה, בו שתי הפרות הדדיות הוכחו, איני רואה מקום להעדיף את מעמדו של הנתבע על פני זה של התובעת ולאפשר לנתבע להשתיק את התובעת בטענה, שהיה עליה לפעול כאמור בחוזה, בעוד הוא עצמו מצא לנכון להפר אותו חוזה עצמו.
יד. חיזוק לגישה האמורה ניתן למצוא בדין האנגלי. בספר Paget’s Law of Banking (London, 11th. ed., by M. Hapgood, 1996) p. 163-164, מובאת ההלכה, כי לתניה כמו זו שבפנינו (הנקראת: Conclusive Evidence Clause), ניתן תוקף בבתי-המשפט, אשר שללו את הטענה, כי היא מנוגדת לתקנת הציבור. יחד עם זאת, מובאת שם ההלכה שנפסקה ב -Tai Hing Cotton Mill Ltd. v. Liu Chong Hing Bank Ltd. [1985] 2 All E.R. 947 (P.C.) , כפי שמסכם אותה המחבר, בהתייחסו לתניות הדומות מאד לזו הנדונה בפנינו:
“It was held by the Privy Council that none of the above contractual terms constituted a conclusive evidence clause. They were not such as to bring home to the customer either the intended importance of inspection it was being invited to make or that they were intended to have conclusive effect if no query was raised on the bank statements”.
אמנם ההנמקה שם שונה מזו שבפני, אך היא מובילה לאותה תוצאה. יתכן שגם במקרה שבפני לו התניה החוזית היתה מפורטת יותר, בהסבירה ללקוח את הנטל המוטל עליו ואת תוצאת אי-העמידה בנטל זה, אף אנו היינו מקלים עם הנתבע. אולם, אין הדבר כך. יחד עם זאת, אין מקום להחמיר עם הנתבע בקביעה כוללנית, כפי שקבעה ה- Privy Council שתניה כזו איננה פועלת כל פעולה. אסתפק בקביעה מרחיקת לכת פחות, לגבי אותם מקרים בהם הבנק עצמו הוא הנהנה מהחיובים החריגים, שחויב חשבונו של הלקוח, לא ישמע הבנק, בדרך כלל, בטענת השתק. גם קביעה זו יש לסייג קמעה. האמור, אינו מונע מהבנק מלטעון השתק, כאחד האדם, על כל יסודותיו, כולל יסודות ההסתמכות. מה שנמנע מהבנק במקרים אלו הוא לסמוך על תנית ההשתק החוזית, הפוטרת אותו מנטלי הוכחה אלו.
6. ויתור:
א. טענה נוספת שמעלה ב"כ הנתבע כנגד טענות התובעת, הנה טענת הויתור. לטענתו, מעדויות עדי התובעת עולה, כי התובעת ידעה, או יכלה לדעת בקלות, את שיעורי הריבית המשתנים. ידיעה זו, בכח או בפועל, על רקע ההשתהות הארוכה ביותר בהגשת התביעה, מלמדת, לטענתו על כך, שהתובעת ויתרה על זכותה לטעון כלפי העלאת שיעורי תוספת הסיכון, מבלי להודיעה על כך מראש, והשלימה עם חיובי הריבית המוגדלים.
ב. יצוין, כי לגבי טענת ויתור, להבדיל מטענת השתק, אין צורך בהוכחת הסתמכות המפר על הויתור, תוך שינוי מצבו לרעה, כפי שמבהיר פרופ' מאוטנר במאמרו הנ"ל, בעמ' 109:

"דוקטרינת ההשתק צריכה להיות מובחנת משתי דוקטרינות קרובות: דוקטרינת הבחירה (Election) ודוקטרינת הוויתור (Waiver). ...
על-פי דוקטרינת הוויתור, במקום שאדם מתנהג באופן העשוי ללמד על כוונתו לוותר על זכות או כוח העומדים לו ביחסיו עם הזולת - אותו אדם יהא מנוע מלטעון, לאחר-מכן, כי הזכות או הכוח עדיין עומדים לו. ההבדל הבולט בין דוקטרינה זו לבין דוקטרינת ההשתק הוא, שעל-פי דוקטרינת הוויתור די בהתנהגותו של יוצר המצג, ואין נדרשת הסתמכות מצדו של הזולת שכלפיו נוצר המצג". (ההדגשות שלי – ר.מ.)

(וראה לענין טענת ויתור גם ד' פרידמן, "דיני עשיית עושר ולא במשפט", אבירם הוצאה לאור בע"מ, מהדורה שניה, כרך ב' עמ' 1199 והפסיקה אליה הפנה.)

ג. נשאלת השאלה, האם יכול היה הנתבע ללמוד, מהתנהגות התובעת, כי ויתרה על זכותה להודעה מוקדמת בדבר השינויים בשעורי הריבית ועל זכותה לביטול חיובי הריבית, בגינם לא קיבלה הודעה כנדרש.
ד. לאחר שקילת הראיות שוכנעתי, כי הוכחה התנהגות כזו מצד התובעת, אשר הנתבע יכול היה להבין ממנה, כי היא ויתרה על זכותה להשבת חיובי הריבית, כאמור. אנמק. התובעת הודתה, כי השינויים בשיעורי הריבית הבסיסית והריבית החריגה פורסמו כנדרש. כן הודתה התובעת, כי ידעה את שיעורי הריבית הכוללת, מתוך הודעות חיובי הריבית החודשיות. לבסוף, מודה התובעת, כי אם כל הנתונים הללו ידועים, כל אשר היה עליה לעשות הוא, להפחית את שיעורי הריבית הבסיסית והחריגה (במועדים בהם חויבה בריבית חריגה, הדבר נרשם בהודעות הבנק) משיעור הריבית הכוללת ובאמצעות אריתמטיקה פשוטה כזו, להגיע לשיעור תוספת הסיכון, בו חויבה מעת לעת, בכל תקופה. לאור הסכמות אלו של התובעת - והעדר מחאה כלשהי מצדה, לגבי אי מילוי אחר התניה בהסכם תנאי פתיחת חשבון, המחייבת להודיעה מראש על שינויי תוספת הסיכון – ברור, שלנתבע היו כל הסיבות להניח, כי התובעת יודעת על שיעור הריבית הכולל לפיו חויב החשבון, לרבות שיעור מרכיב תוספת הסיכון שבריבית הכוללת. טענת התובעת, כי אמנם פורסמו שיעורי הריבית הבסיסית כדין, אך קשה היה לעקוב אחריהם, מאחר שפורסמו בעיתונים שונים - מוקשית בעיני. ממה-נפשך, אם נראה לתובעת, שלא הוטל עליה לעקוב מדי יום בכל העתונים אחר שינויים בשיעורי הריבית הבסיסית והריבית החריגה, היה עליה לתבוע גם בגין העלאת שיעורי ריביות אלו. אך אם סוברת התובעת שהיה עליה לעקוב אחר השינויים בשיעורי הריבית, הרי אם היה עליה לדעת על שיעור הריבית הבסיסית, באותה מידה היה עליה לדעת גם על שיעור תוספת הסיכון, שכן, בפועל, משידעה על האחד, מיד וכפועל יוצא, ידעה גם על השני. במצב דברים זה, לא תבעה התובעת בגין שינויים בשיעורי ריבית אלו, מאחר שראתה עצמה, ובצדק, כמי שהיתה אמורה ויכולה היתה לדעת על השינויים בשיעורי הריבית ואם לא עשתה כן, אין היא יכולה להלין בקשר לכך כלפי הנתבע. אם כך לעניין שיעורי הריבית הבסיסית, הוא-הדין גם לענין שיעור תוספת הסיכון. אמחיש. נניח ששיעור הריבית הכוללת, עליו נודע לתובעת באיחור, הוא 10%, שיעור הריבית הבסיסית לאותה תקופה הוא 5%, לאחר שפורסם כנדרש. אם ידעה התובעת דבר השיעורים הללו, לא נראית בעיני טענתה, כי לא ידעה על כך שתוספת הסיכון היא בשיעור של 5%.
ה. מסקנה זו מתחזקת מעדויות עדי התובעת, מהן עולה, כי באותה עת, מספר מנהלים בתובעת עסקו בתחום הפיננסי, בעיקר מר סטרינסקי ומר בירנבוים, אשר אף העיד בפני. באופן, שהיה מי שעקב אחר ענייני הכספים של התובעת, באופן מקצועי. לפי עדותו של מר בירנבוים, הוא ידע את דרך חישוב הריבית, לפי מרכיביה (עמ' 11 לפרטיכל, ש' 20), מעדותו גם עולה, כי היה מעודכן, בדרך כלל, בשיעורי הריבית הבסיסית (Prime). כשנשאל האם עקב אחר השינויים בריבית הבסיסית, ענה:
"עקבתי עד כמה שניתן, כאשר הבדיקה הסופית שלנו התרחשה בעת קבלת חיובי הריבית (עמ' 16 לפרטיכל, ש' 23).
וכך גם לגבי שיעור הריבית הכולל הוא אומר:
"ש. האם שיעור הפריים נודע לך רק מהודעות החיוב?

ת. ידעתי רק את שיעור הריבית ולא את רכיביה .
ש. האם את שיעור הפריים ידעת לפני קבלת הודעות חיוב מבל"ל?

ת. אני מניח, שבאותה תקופה ידענו את שיעורי הפריים המתפרסמים, במידה והתפרסמו, במידה ולא היו שינויים תכופים." (עמ' 17 לפרטיכל, ש' 27-31).
מן האמור עולה, שמר בירנבוים ידע, למעשה, את שיעור תוספתהסיכון, לפחות בזמנים בהם לא היו שינויים תכופים בשעורי הריבית הבסיסית. ואכן, כך עולה מהמשך עדותו, כשהוא אומר מספר פעמים בעדותו לגבי ידיעתו על שיעור תוספת הסיכון:
"ידעתי בעת תחילת העבודה ואח"כ לא בדקתי ולעיתים ידעתי ולעיתים לא ידעתי" (עמ' 19 לפרטיכל, ש' 31 – עמ' 20 לפרטיכל, ש' 4).
"ש. האם במשך כל התקופה מאז 84' - 88' לא ניהלת עם הבנק מו"מ לצורך שינוי אחוז תוספת הסיכון?

ת. יש להניח, שניהלתי." (עמ' 22 לפרטיכל, ש' 31 – עמ' 23 לפרטיכל, ש' 5).
"ש. אני אומר לך שפקידי הבנק שהזכרתי יבואו ויעידו כי אתה אישית, כולל סטרינסקי ואח', ידעתם בדיוק מה שיעורי הפריים, מה שיעורי תוספת הסיכון, הייתם מודעים לנושא ואף התווכחתם עליו?

ת. יתכן שבתקופות מסוימות כך היה." (עמ' 23 לפרטיכל, ש' 20-23).
עולה בבירור מן האמור, כי התובעת ידעה ואף נשאה ונתנה עם הנתבע, בקשר לגובה תוספת הסיכון. החל מ22.11.84- עלה שיעור תוספת הסיכון ומאז לא ירד שוב לרמה של 1%, הרמה עליה הסכימו הצדדים. מהתנהגותם של מנהלי התובעת יכול היה הנתבע להבין, כי התובעת ויתרה על זכותה להשבת הסכומים שנגבו ממנה בגין העלאת תוספת הסיכון, ללא מתן הודעה על כך מראש. יתכן, שניתן היה אף להסיק מהתנהגותה, שגם ויתרה על זכותה לקבל הודעות מראש, על העלאות נוספות של תוספת הסיכון.
ו. מסקנה זו מתחזקת, לנוכח עדותו של מר פרידמן, שהיה בקשר עם מנהלי התובעת מטעם הנתבע, ונשא ונתן עמם בקשר לתנאי האשראי שהעמיד הנתבע לרשות התובעת. מעדותו עולה בברור, כי התנהגות מנהלי הנתבעת לא הותירה כל מקום לספק, בקשר לידיעתם על שיעור תוספת הסיכון. כאשר מנהלי התובעת נושאים ונותנים על גובה שיעור תוספת הסיכון לעתיד, ללא כל ערעור על שיעורה הקיים, אין אינדיקציה טובה מזו שהם מסכימים עם השיעור שכבר נקבע, ומעונינים לשנותו בעתיד. לו היתה התובעת עומדת על זכותה לשיעור של 1% תוספת סיכון, לא היה מקום כלל למשא ומתן בין הצדדים. משא ומתן זה, לא רק שהוא מעיד על ידיעת העובדות כפי שהן, שהרי לא ניתן לנהל משא-ומתן כשצד אינו מכיר את נקודת המוצא. אלא יתר על כן, תוכן המשא ומתן מעיד, אלו זכויות ראה כל צד כקנויות לו מתוקף הסכם תנאי פתיחת החשבון. ניתן לראות הגיון עסקי בהשערה, שבעצם המגעים שנערכו בין הצדדים בקשר לגובה תוספת הסיכון, ויתרה התובעת על הצורך בהודעה מראש, כיוון ששיעור הריבית סוכם בין הצדדים ולא נקבע באופן חד צדדי על-ידי הנתבע.
ז. לנוכח האמור לעיל נראה לי, כי אין מנוס מלומר, שהתובעת נתנה לנתבע להבין שהיא מסכימה בדיעבד לשינויי תוספת הסיכון וכי היא מוותרת על זכותה להשבת החיובים בגינם.
6. טעויות טכניות במועדי זיכוי שיקים שהוחזרו:
כחלק מתביעתה, טענה התובעת, כי הנתבע זיכה את חשבונה בארבע מקרים, בגין שיקים שהוחזרו על-ידיו, במועד המאוחר מיום החיוב בפועל וכתוצאה מכך, חוייב חשבונה בריבית עודפת. טענה זו סומכת על חוות דעת המומחה מטעמה, מר חברון. ברם, נראה לי, כי טענה זו הובאה בצורה סתמית, ללא תשתית ראייתית מספקת לביסוס החזר כלשהו, כפי שבצדק טען ב"כ הנתבע (בפרק ז לסיכומיו) ולפיכך, דינה להדחות.
7. בסיכום:
לנוכח המסקנות אליהן הגעתי לעיל, אין מנוס אלא לדחות את התביעה. התובעת תשלם לנתבע הוצאות בסך של 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ וצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקיים מרביים מהיום ועד מועד התשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דירקטור בנק

  2. בקשת פירוק בנק

  3. כונס בנק טפחות

  4. יחסי בנקאי - לקוח

  5. מכתב החרגה של בנק

  6. הפחתת ארנונה לבנק

  7. הברחת נכסים מפני בנק

  8. תקנות בנק ישראל

  9. עורך דין בנקים

  10. חוזה למראית עין - בנק

  11. ערבות הורים בבנק

  12. חוב לבנק הפועלים

  13. חוב לבנק דיסקונט

  14. התיישנות תביעה נגד בנק

  15. מלווה חוץ בנקאי

  16. יעוץ בנקאי רשלני

  17. צו הבנקאות רישוי

  18. צו הבנקאות אגרות

  19. קבלת מסמכים מבנק

  20. חוק הלוואות חוץ בנקאיות

  21. ימי ערך - תביעה נגד בנק

  22. פסול דין – תביעה של בנק

  23. מיסי ארנונה כללית על בנק

  24. פקודת הבנקאות 1941

  25. תביעה נגד בנק משכן

  26. בקשה לסילוק יתרת חוב בנק

  27. התניית שירות בשירות

  28. היקף חובת הסודיות הבנקאית

  29. עורך דין תביעות נגד בנקים

  30. עורך דין נגד בנקים

  31. תביעה של בנק לאומי על חוב

  32. דחיית תביעה נגד בנק

  33. אי החזר הלוואה לבנק

  34. עורך דין דיני בנקאות

  35. התניית שירות בשירות - דוגמא

  36. צו הבנקאות שירות ללקוח

  37. תביעה של בנק נגד לקוח על חוב

  38. חשיפת דוחות ביקורת בנק ישראל

  39. מכתב החרגה מותנה מהבנק

  40. תביעה של בנק בנושא חשבון חח"ד

  41. ביטול הסדר חוב עם הבנק

  42. מסירת רשימות לקוחות הבנק למסחר

  43. הלוואה מהבנק למראית עין

  44. אישור הלוואה מבנק הפועלים

  45. העברה בנקאית לחו''ל - טעות

  46. תביעת בנק נגד ערב על ערבות לחברה

  47. הצעת חוק הגבלת עמלות בנקים

  48. חשש לפגיעה בשווי בטוחות לטובת בנק

  49. תביעה של בנק דיסקונט על מעשי מירמה

  50. תביעה לתשלום יתרת חובות ערבים לבנק

  51. יחס משפיל בסניף בנק – תביעת פיצויים

  52. צו הבנקאות פיקדונות ללא תנועה

  53. התחרטות על לקיחת הלוואה מהבנק

  54. חוב לבנק בגין הלוואת קרן קורת

  55. תביעה נגד בנק בגין שירות לקוי

  56. "האותיות הקטנות" בהסכם עם הבנק

  57. נפילה בסניף בנק - תביעת פיצויים

  58. בנק לא הודיע כי אסור מצב של מכירה בחסר

  59. תביעת בנק מזרחי טפחות נגד ערבים

  60. מימוש תוכנית חיסכון כבטוחה לחובות לבנק

  61. פעולות בנקאיות ללא הרשאה – השבת הפסדים ?

  62. בקשה של עובדי בנק בהליכי פירוק בגלל מעילה

  63. תביעת בנק כנגד הערב לחוב החייבת העקרית

  64. השלכות קריסת בנק עקב מעילת ענק של עובדת

  65. אחריות הבנק על עיכוב בהעברת כספים לחו''ל

  66. בנק קונטיננטל לישראל בע"מ - בקשה לאכיפת אגרת חוב

  67. תביעה של בנק נגד לקוח על יתרות חובה - טענת עושק כפייה

  68. טען כי "נאלץ" ליטול הלוואה בגין טענות של מנהל הבנק

  69. חוק אמנות קרן המטבע הבינלאומית והבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח

  70. האם בנק חייב לשלם לעובדיו תשלומים לביטוח לאומי ולביטוח רפואי ?

  71. האם רשאי בנק להעמיד יתרה בלתי מסולקת של ההלוואות לפרעון מיידי ?

  72. האם משפטית עולה התנהלות הבנק כדי חוסר תום לב הניהול מו"מ ?

  73. המחאה סורבה בהערת הבנק לפיה "נתקבלה הוראת ביטול וההסב אינו בסדר"

  74. נטען כי בניגוד לכללי בנקאות הבנק אפשר לאחות למשוך כספים בחתימתה בלבד

  75. לאחר שהתבררה הטעות, הבנק פנה בדרישה להשבת הסך של 20,000$ שזוכה בטעות בחשבון

  76. חתמה על מסמכים רבים ומשביקשה לקרוא אמרה לה פקידת הבנק כי אין צורך בכך משום שכמות הדפים גדולה מידי

  77. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון