דמי לידה – תוספת דמי הבראה


פסק דין

השופטת נילי ארד

1. עניינו של ערעור זה בשאלה, מהי שיטת הפריסה לפיה ייקבע צירופו של תשלום דמי הבראה ל"שכר העבודה" הרגיל של המערערת אשר על בסיסו שולמו לה דמי לידה.

התביעה והרקע העובדתי לה

2. המשיב (להלן: המוסד לביטוח לאומי או המוסד) שילם למערערת דמי לידה מתוקף הוראותיו של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה- 1995(להלן גם: החוק או חוק הביטוח הלאומי). המערערת, שהיא מורה במקצועה, הפסיקה לעבוד ביום 7.12.1998 בהיותה בהריון שנסתיים בלידה, ביום 14.12.1998. ממועד זה ועד ליום 7 במרץ 1999, שולמו לה דמי לידה, אשר שיעורם נקבע על בסיס "שכר העבודה הרגיל" שלה בשלושת החודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר 1998 – שקדמו ל"יום הקובע", כמשמעותם בסימן ג' לפרק ג' לחוק, שעניינו "דמי לידה" (להלן גם: שלושת החודשים).

3. ששה חודשים לאחר "המועד הקובע", במשכורת חודש יוני 1999 שילם המעסיק למערערת דמי הבראה בסכום כולל של 1,378 ש"ח, לתקופה שבין ספטמבר 1998 עד אוגוסט 1999 (להלן: דמי ההבראה).
בתלוש השכר נרשמה הערה בזו הלשון:

"מורות שיצאו לחופשת לידה בתקופת פברואר - מאי 99', זכאיות לקבל הפרשים מביטוח לאומי, עבור דמי לידה הכוללים קצובת הבראה, ששולמה בתלוש זה" ( [1]).

4. המוסד דחה את בקשתה של המערערת להוסיף את הפרשי קצובת ההבראה למשכורת הקובעת לצורך תשלום דמי הלידה, במכתב מיום 5.9.1999, בו נאמר כך:

"1) חישוב דמי הלידה עפ"י החוק נערך עפ"י השכר ברבע השנה האחרון שקדם ללידה דהיינו: החדשים אוקטובר, נובמבר, דצמבר 1998.

2) דמי ההבראה אשר שולמו לך ע"י מעבידך מתייחס עפ"י החוק לתקופת עבודה מ – 1.1.99 ועד 30.6.99. תקופה זו אינה שייכת לרבע השנה הנ"ל.
אי לכך, אינך זכאית לתוספת הבראה בדמי הלידה...." ( [2]).

5. כנגד החלטתו זו של המוסד, הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי בירושלים (השופט ארי תיבון כדן יחיד; בל 2040/99) בה טענה, כי בדמי הלידה ששולמו לה לא נכלל תשלום עבור דמי הבראה לתקופה שמיום 1.1.1999 ועד ליום 7.3.1999, וכי היא זכאית לתשלום זה, הנגזר מדמי ההבראה ששולמו לה ביוני 1999. משנדחתה תביעתה הוגש הערעור שלפנינו.


השאלה שבדיון

6. במועדים הרלבנטיים לערעור זה הייתה קיבלה המערערת שני תשלומים משני מקורות שונים זה מזה:
דמי הלידה, שולמו למערערת מתוקף הוראות חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו. מקור הזכאות לתשלום זה הוא סטטוטורי והמדובר בגמלה מחליפה הכנסה הנקבעת על בסיס שכר העבודה הרגיל של המבוטחת.
דמי הבראה - ששילם המעסיק למערערת שעבדה כמורה, הם בגדר תשלום נלווה לשכר. מקור הזכות לקבלתם אינו סטטוטורי, כי אם חוזי - מתוקף הסכם קיבוצי או צו הרחבה. בענייננו, שולמו דמי ההבראה למערערת בדיעבד עבור שנת הלימודים הקודמת, ללא קשר לתשלום דמי הלידה ולאחר "היום הקובע" לעניין תשלום דמי הלידה, על פי החוק.


7. על רקע התשתית העובדתית והמשפטית החלה במקרה שלפנינו, אדרש להלן, להכרעה במחלוקת האם יש להוסיף על דמי הלידה ששולמו למערערת את החלק היחסי מדמי ההבראה ששולמו לה. התשובה לשאלה זו היא פועל יוצא מקיומה – או אי קיומה – של זיקה בין חוק הביטוח הלאומי לבין תקנות דמי הביטוח.
אם אגיע למסקנה שמתוקף קיומה של הזיקה בין החוק לתקנות, מהווים דמי ההבראה "תשלום נוסף" כמשמעותו בתקנות, כי אז אפנה לבחינת סבירותן של התקנות. בתוך כך אדרש לשאלה: האם מתקיימים התנאים המצדיקים התערבותו של בית דין זה בשיטת הפריסה הקבועה בתקנות; האם פרשנות התקנות על פי תכליתן מלמדת על השיטה המוצעת על ידי המערערת, שהיא שונה במהותה מזו הקבועה בתקנות; כל זאת, למרות שבית הדין האזורי לא נדרש לדיון בסוגיה זו, משהמערערת לא כפרה בעצם חוקיותן של התקנות.


המסגרת המשפטית

8. זכאותה של המערערת לדמי הבראה בכלל ותשלומם בחודש יוני 1999, בפרט – נקבעו בהוראות שבהסכם קיבוצי, אשר לענייננו מעוגנות באחד משניים אלה: בהסכם הקיבוצי לעובדי הוראה וחינוך ( [3]) נקבע כי קצובת ההבראה לשנת לימודים "זהה עם שנת לימודים" והיא משתלמת "במשכורת חודש יוני" (להלן: ההסכם הקיבוצי).
ככל שאין המערערת באה במסגרת הוראותיו של ההסכם הקיבוצי, יחולו עליה ההוראות שבצו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש( [4]) (להלן: צו ההרחבה) בו נקבע, בין היתר: כי קצובת ההבראה "תשולם באחד מחודשי הקיץ, מחודש יוני ועד חודש ספטמבר, אלא אם כן הוסכם או נהוג מועד אחר במקום העבודה";

וכי ( [5]): "...לקביעת תקופת הזכאות לעניין תשלום דמי הבראה תובא בחשבון תקופת חופשת הלידה על פי חוק".


9. הזכאות לדמי לידה נקבעה בחוק הביטוח הלאומי ותקנותיו. לענייננו חשובות ההוראות המפורטות להלן:


"שיעור דמי הלידה" הוא "... שכר העבודה הרגיל של המבוטחת..." ( [6]).
"שכר העבודה הרגיל" הוא "הסכום המתקבל מחָלוּקָת הכנסת המבוטחת, ברבע השנה שקדם ליום הקובע, בתשעים" ( [7]).
"היום הקובע" הוא "היום שבו הפסיקה המבוטחת לעבוד בהיותה בהריון שנסתיים בלידה שלגביה הוגשה התביעה לדמי הלידה" ( [8]).
"הכנסה" של "עובדת" לענייננו, היא "ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח...." ( [9]).


שר העבודה והרווחה (להלן גם: השר) הוסמך בחוק לקבוע בתקנות ובהן "הוראות נוספות ומשלימות בדבר חישוב שכר העבודה הרגיל לענין סימן זה" ( [10]). בהתאם, התקין השר "בהתייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת הכספים של הכנסת" את תקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח), התשנ"ה - 1995 (להלן גם: התקנות או תקנות דמי הביטוח), בהן נקבעו ההוראות שלהלן, הרלבנטיות לענייננו:

"שכר חודשי רגיל" – "שכר שנהוג לשלמו לעובד מדי חודש";

"תשלום נוסף" – "שכר הניתן לעובד בנוסף לשכר הרגיל...." ( [11]).




אופן פריסתו של התשלום הנוסף וצירופו לשכר החודשי הרגיל נקבע בתקנות 5 ו-6 לפי שיטת חישוב המפורטת להלן:
כאשר שיעורו של "התשלום הנוסף" "נמוך ממחצית שכרו הרגיל של העובד, יצורף התשלום הנוסף לשכר החודש שבו הוא שולם" ( [12]) .
בעוד אשר, על "תשלום נוסף" בשיעור מחצית שכרו החודשי הרגיל של העובד או יותר, "יחולו הוראות תקנה 6" ( [13]).


תקנה 6, שכותרתה "חלוקת תשלום נוסף", היא ציר דיוננו, ועל כן נביא הוראותיה בשלמותן:

"(א) שולם תשלום נוסף בעד תקופה החלה בשנת המס שבה שולם (להלן - שנת המס השוטפת), או בעד תקופה החלה בשנת המס שלאחריה, ינהגו, לעניין תשלום דמי ביטוח, כמפורט להלן:
(1) שולם התשלום הנוסף בחודש ינואר - יחולק התשלום הנוסף במספר החודשים שבהם הועסק העובד בשנת המס שקדמה לשנת המס השוטפת, והמנה תצורף לשכרו החודשי הרגיל של העובד בכל אחד מהחודשים האמורים;

(2) (2) שולם התשלום הנוסף לאחר חודש ינואר - יחולק התשלום הנוסף במספר החודשים בהם הועסק העובד מתחילת שנת המס השוטפת עד החודש שבו ניתן התשלום הנוסף, והמנה תצורף לשכרו החודשי הרגיל של העובד בכל אחד מהחודשים האמורים.


(ב) שולם התשלום הנוסף בעד תקופה שקדמה לשנת המס השוטפת ינהגו, לענין תשלום דמי ביטוח, כמפורט להלן:
(1) (1) שולם התשלום הנוסף באחד החודשים ינואר עד מרס - יחולו הוראות תקנת משנה (א)(1).
(2) שולם התשלום הנוסף לאחר חודש מרס - יחולו הוראות תקנת משנה (א)(2)". ( [14])



10. יוער, כי שיטת פריסתו של "התשלום הנוסף" וצירופו ל"שכר החודשי הרגיל" כפי שנקבעה בתקנות מושא דיוננו, השתנתה ביום 1.1.2003 עם כניסתן לתוקף של תקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח)(תיקון), התשס"ב - 2002 (להלן: התיקון לתקנות או התיקון). השינוי, ככל שהוא נוגע לענייננו, נעשה בתקנה 5 לתיקון ( [15]) ועיקרו בשניים אלה:

• • הוקטן במחצית שיעורו של התשלום הנוסף אשר יצורף לשכר החודשי הרגיל בחודש בו שולם והועמד על 25% מהשכר החודשי הרגיל של העובד במקום על מחצית השכר, כפי שנקבע בתקנה 5(ב) לתקנות דמי הביטוח.
• • ייחוס התשלום הנוסף וצירופו לשכר החודשי הרגיל נעשתה בדרך אחרת מזו שנהגה קודם לכן בתקנות דמי הביטוח, והיא זו: ככל ששיעורו של התשלום הנוסף 25% או יותר מהשכר החודשי הרגיל של העובד, יחולק התשלום הנוסף לשנים-עשר ויצורף לשכר החודשי "שבו שולם ולשכר של כל אחד מאחד עשר החודשים שקדמו לו...." .


אין חולק כי התיקון לתקנות אינו חל על תביעתה של המערערת. עם זאת, שיטת הפריסה שבהן, הולמת את שיטת הפריסה המוצעת על ידה.


11. על רקע התשתית המשפטית אפנה אל טענות הצדדים בערעור, ולדיון והכרעה בו.


הערעור

12. עיקר טענתה של המערערת בכך, שבחישוב השכר הרגיל של המערערת לצורך דמי לידה, אין להפעיל את תקנות דמי הביטוח, אשר נועדו לתשלום דמי ביטוח לאומי בלבד ולא לשם חישוב דמי לידה. לפיכך, יש לקבוע כי ההוראות הקבועות בתקנות אלה אינן חלות על דמי ההבראה אלא לקבוע שיטת פריסה מחוץ לתקנות, היא זו המוצעת על-ידה, כדלהלן:
את סכום דמי ההבראה ששילם לה המעסיק כתשלום שנתי חד-פעמי, יש לחלק ב"חלוקה רעיונית" ל-12 תשלומים חודשיים. בדרך זו, ניתן יהיה לצרף את החלק היחסי של דמי ההבראה ל"שכר הקובע" (כהגדרתה) שבבסיס תשלום דמי הלידה. אילו כך נעשה, כי אז הייתה המערערת זכאית לתשלום הפרשים של 3/12 מדמי הלידה, עבור שלושת החודשים שקדמו ל"יום הקובע", כפי הוראתו של סעיף 54 לחוק.
לטענתה, חלוקת דמי ההבראה כ"תשלום נוסף" בדרך הקבועה בתקנות דמי הביטוח, גרמה לכך שההפרשים בגין דמי הבראה שולמו רק לנשים אשר ילדו בתוך ששת החודשים שבין ביצוע התשלום הנוסף לבין תחילת שנת המס. לאמור, נשים ש"היום הקובע" שלהן חל בחודשים פברואר עד מאי בשנת 1999 (כעולה מהוראותיהן של תקנה 6(ב)(2) ו-6 (א)(2) לתקנות). בעוד אשר, נשים שילדו בתקופה שבין יוני 1998 עד ינואר 1999 לא קיבלו את הפרשי דמי ההבראה ובכך נמצאו מופלות לרעה מקודמותיהן, תרתי משמע.
תנא דמסייע לשיטתה, לפיה יש לחלק את דמי ההבראה לשתיים-עשרה מנות שוות, מבקשת המערערת למצוא בתיקון לתקנות, שאינו חל, כאמור, על התביעה מושא הערעור.


13. המוסד לביטוח לאומי טען מנגד, כי על תביעתה של המערערת לתשלום ההפרשים בגין דמי ההבראה יש להחיל את הוראות תקנות דמי הביטוח, כפי שהיו בתוקף בעת שקמה העילה המזכה אותה בדמי לידה; כי בתקנות דמי הביטוח נקבע העיקרון של "חלוקת התשלום הנוסף"; וכי ההסדר שנקבע באותן תקנות סביר, הגיוני והיה נכון לשעתו, ואין לשנותו בדיעבד כפי בקשתה של המערערת. הטעמים לביסוס טענותיו היו אלה:
א. א. דמי ההבראה הם בגדר "תשלום נוסף" שמקורו בזכויות שנוצרו בתקופת העבודה שקדמה לאותו תשלום. תשלום ממין זה ייעשה על פי העיקרון של פריסת התשלום על פני שנת המס השוטפת, ככל הניתן (להלן: עקרון הפריסה).
ב. כאשר "התשלום הנוסף" עולה על מחצית שכרו החודשי של העובד, מגלם עקרון הפריסה של "התשלום הנוסף" והוספת המנה המתקבלת מחלוקתו לשכר החודשי הרגיל – את המטרה של: "מניעת צבירת מרכיבי שכר, בחודש אחד, דבר אשר עלול להביא לכך שהכנסת העבודה תעלה על הסכום המירבי המחויב לפי האמור בלוח י"א לחוק הביטוח הלאומי בדמי ביטוח, באותו חודש, ובכך לגרום לתשלום חלקי בלבד של דמי הביטוח, מחד; ומאידך עלולה להביא לכך שההכנסה העודפת מעל הסכום המירבי לא תובא בחשבון לעניין חישובה של גימלה מחליפה שכר, כגון: דמי פגיעה, קצבת נכות מעבודה או דמי לידה".
ג. עקרון הפריסה נועד למטרות איזון ותשלום אמיתי של דמי הביטוח. בהתאם, ולפי תקנות דמי הביטוח, נהנו מבוטחים, מקבלי גמלה מחליפת שכר, מן "התשלום הנוסף" שנפרס וצורף לשיעורים לשכר הקובע, באותם חודשים שהיוו את הבסיס לחישוב הגמלה.
לפי עקרון זה, במקרים המיוחדים, בהם "התשלום הנוסף" שולם בחודש ינואר, בעד תקופה החלה בשנת המס שבה שולם, או אם שולם בעד תקופה שקדמה לשנת המס השוטפת, במהלך החודשים ינואר - מרס, נעשתה פריסת התשלום על פני שנת המס שקדמה לשנת המס השוטפת [תקנות 6 (א)(1); 6(ב)1)]. הטעם לכך הוא "שנבצר במקרים אלו לבצע פריסה ממשית של הסכום שעה שמדובר בחודשים הסמוכים לתחילת השנה".
ד. נמצא, שלא כטענתה של המערערת, אין המדובר ב"מקריות" מועד הלידה, כי אם בהפעלת עקרון הפריסה, באופן מבוסס והגיוני.
ה. עקרון הפריסה, הגם שבמתכונת שונה, של חלוקה לשנים עשר חודשים שקדמו לתשלום הנוסף, בא לידי ביטוי גם בתיקון לתקנות ואף בו אין מענה אבסולוטי, וישנם מבוטחים הרואים עצמם נפגעים מהוראותיו. שכן, בחלוקה לשניים עשר תשלומים שווים, חלק התשלום הנוסף שיהווה בסיס לחישוב גימלה מחליפת שכר לא יעלה על 1/12 הימנו.


דיון והכרעה

תחולתן של תקנות דמי הביטוח על קביעת שיעור דמי הלידה

14. גמלת דמי הלידה הנה גמלה מחליפת שכר המשולמת למבוטחת בשל היעדרותה מן העבודה מפאת חופשת הלידה בה אין היא עובדת ומשתכרת [16]. זוהי תכלית תשלומה של הגמלה וביטוי לכך נמצא בסעיף 49 לחוק לפיו ניתנת גמלה זו למבוטחת אך ורק "בעד פרק הזמן שלרגל ההריון או הלידה אין היא עובדת או עוסקת במשלח ידה". על הזכאות לדמי לידה ושיעורם, למדים אנו מכלל הוראותיו של חוק הביטוח הלאומי, מטרתו ותכליתו ( [17]).לפי שנקבע בסעיף 54 לחוק חישוב שכר העבודה הרגיל של המבוטחת, לצורך קביעת שיעור דמי הלידה שישולמו לה, ייעשה לפי ההכנסה "שממנה מגיעים דמי ביטוח" ( [18]).
על קיומה של הזיקה בין "הכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח מן המבוטחת", לבין שיעורם של דמי הלידה המשתלמים לעובדת, עמד השופט רבינוביץ בפסק הדין בעניין לייטנר וכך אמר:


"הביטוי 'הכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח' יוצר את הזיקה בין ההכנסה לצורך החיוב בדמי ביטוח להכנסה לעניין קביעת שיעור דמי לידה. הדרך שבה קובעים את ההכנסה לעניין חיוב בדמי ביטוח על פי התקנות (שיטת הפרישׂה), תשמש כסימן דרך מנחה לדרך חישוב ההכנסה לעניין קביעת שיעור דמי הלידה, כל עוד תעמוד במבחן הסבירות" ( [19]).


הנה כי כן, חישוב "שכר העבודה הרגיל" של המערערת, שעל בסיסו שולמו לה דמי הלידה, ייעשה לפי שנקבע בחוק ובתקנות דמי הביטוח.


15. יוער, כי דמי ההבראה, שהם בבחינת זכות נלווית לשכר בלבד ( [20]) הפכו להיות חלק משכר העבודה הרגיל של המערערת, משהוכרו כ"תשלום נוסף" לפי תקנות דמי הביטוח. אלמלא כן, ספק אם ניתן היה לראות בדמי ההבראה חלק מן השכר החודשי הרגיל של המערערת שעל בסיסו השתלמו לה דמי הלידה, וספק אם ניתן היה לצרף חלק כלשהוא מתשלום זה לשכר העבודה הרגיל של המערערת, בין לפי שיטת הפריסה המוצעת על ידה ובין בדרך אחרת.


16.במאמר מוסגר יוטעם, כי בבואנו לבחון את טענותיה של המערערת על שנתקפחה זכותה ל"תשלום הנוסף", יש ליתן את הדעת לכך שלא נפגעה זכאותה למלוא התשלום של דמי ההבראה, אף לא נגרע ממנה מאום. הלכה למעשה, הייתה המערערת זכאית לקבל ממעסיקה את תשלום דמי ההבראה במלואו, ויש להניח כי אכן כך נעשה. אלא מאי? מבוקשה הוא לתשלום מורחב של דמי הלידה, באופן שלבסיס הכנסתה בשלושת החודשים שקדמו ל"יום הקובע" יצורף גם החלק היחסי מדמי ההבראה.


17. כללם של דברים בפרק זה: דמי הלידה שולמו למערערת לפי הוראות החוק ותקנות דמי הביטוח שחלו באותה עת ובמסגרתן. דמי ההבראה, מושא דיוננו, הינם בגדר "תשלום נוסף" כמשמעותו בתקנות. במסגרת זו יש לבחון, מלכתחילה, את עצם התשלום החד-פעמי, את פריסתו לשיעורים, ובהתאם את צירופו ל"שכר החודשי הרגיל" של המערערת, כבסיס לקביעת שיעור דמי הלידה. הכל, בדרך שנקבעה בתקנות 5 ו- 6 לתקנות דמי הביטוח.
אי לכך, דין תביעתה להידון בדלת אמותיהן של תקנות דמי הביטוח ולא מחוצה להן. ואין לקבוע שיטת פריסה "עוקפת תקנות" כפי שמציעה המערערת, לצורך תשלום ההפרשים הנתבעים על ידה.


18. די במסקנה זו כדי לדחות את הערעור, המושתת בעיקרו על שיטה שהיא מחוץ לתקנות, לייחוס דמי ההבראה לשכר העבודה הרגיל של המערערת.
למרות כן, אוסיף ואדרש אף לשיטת הפריסה גופא, כפי שנקבעה בתקנות דמי הביטוח לסבירותה ולחוקיותה; ולשאלה - האם נדרשת התערבותנו לשינוי הוראותיהן של התקנות, והאם אכן לוקות התקנות בחוסר סבירות קיצונית, כדי כך שהן מחטיאות את מטרת המחוקק וכוונתו, באופן המצדיק את פסילת דרך החישוב הקבועה בהן ואימוץ דרך החישוב של התשלום הנוסף המוצע על ידי המערערת.
זאת, מתוך שנתתי דעתי לכך שמטענותיה של המערערת נגד שיטת הפריסה הקבועה בתקנות, משתמעת טענה כנגד סבירותן ותוקפן של תקנות דמי הביטוח. למרות שבתביעתה ובערעורה לא כפרה בחוקיותן של תקנות דמי הביטוח, או בחוקיות אופן פריסתו של התשלום הנוסף וצירופו לשכר החודשי הרגיל, אף לא טענה, כי נפל בתקנות פגם המצדיק ביטולן, או כי יש לפרשן בדרך הנותנת מענה לתביעתה.


תקנות דמי הביטוח וסבירותן



19. התשלום החד-פעמי של דמי ההבראה נוסף על שכרה החודשי הרגיל של המערערת בחודש יוני 1999 ומשעלה על מחצית שכרה באותו חודש, נדרשה חלוקתו למנות, וצירופן לשכרה החודשי הרגיל ( [21]).
דמי ההבראה כ"תשלום נוסף" שולמו למערערת לאחר חודש מרס של שנת 1999 ועבור תקופה שקַדְמָה בחלקה "לשנת המס השוטפת". על כן, ולפי ההוראות המצטברות שבתקנה 6(ב)(2) המאמצת את הוראותיה של תקנה 6(א)(2), נדרשה חלוקתו של "התשלום הנוסף" ל"מספר החודשים שבהם הועסק העובד מתחילת שנת המס השוטפת עד החודש שבו ניתן התשלום הנוסף, והמנה תצורף לשכרו החודשי הרגיל של העובד בכל אחד מן החודשים האמורים".
בדרך זו, אכן הוחלו הוראותיהן של תקנות דמי הביטוח על המערערת. לפי העולה מתלוש השכר שלה, שילמה המערערת דמי ביטוח עבור דמי ההבראה ששולמו לה כתשלום חד פעמי – כ"תשלום נוסף", בחלוקה לששה חודשים מינואר עד יוני 1999. פריסת דמי ההבראה נעשתה, איפוא, לשש מנות בלבד, כאשר כל מנה נוספה לשכר החודשי הרגיל של המערערת באותם חודשים, ועבורה חוייבה בתשלום דמי ביטוח.


20. בגדר אותה שיטה, וכ"תמונת מָרְאָה" לחיוב בתשלום דמי ביטוח מצויה גם זכאותה של המערערת, על פי התקנות, לפריסת דמי ההבראה על פני אותם ששה חודשים ולצירופם לשכר החודשי שלה, אילו באו, כולם או מקצתם, במניין שלושת החודשים שקדמו ל"יום הקובע".
כך, אילו ילדה המערערת בחודש פברואר 1999 ואילך, הייתה כל מנה מן התשלום הנוסף – "דמי ההבראה" מתווספת על שכר העבודה הרגיל שלה בשלושת החודשים שקדמו ללידה. דא עקא, שבענייננו, "היום הקובע" לתשלום דמי הלידה של המערערת הוא ה - 7 בדצמבר 1998 ושיעורם של דמי הלידה נקבע על בסיס הכנסתה בשלושת החודשים שקדמו לו, וממילא שקדמו לינואר 1999. מטעם זה, ולפי שיטת הפריסה הקבועה בתקנות דמי הביטוח, אין כל ראיה לכך שהמערערת חוייבה בתשלום דמי ביטוח עבור דמי ההבראה בשלושת החודשים הללו. ממילא - אין היא זכאית לצירוף שיעורם היחסי של ההפרשים לשכר החודשי הרגיל שלה.


21. מכאן, ולשם העמדת דברים על דיוקם, יוער כי נפלה טעות ברישום שנעשה מטעם המעסיק בתלוש השכר, אשר אף בו נאחזת המערערת. במקום הכתוב "מורות שיצאו לחופשת לידה" צריך היה הכתוב להצביע על כך שמורות שילדו "בתקופת פברואר - מאי 99', זכאיות לקבל הפרשים מביטוח לאומי, עבור דמי לידה הכוללים קצובת הבראה, ששולמה בתלוש זה".


22.אינני מתעלמת מטענת המערערת, לפיה יצאה בחסרון כיס בשל עקרון הפריסה הקבוע בתקנות דמי הביטוח. אולם, מקובלת עלי טענתו של המוסד, כי בכל אחת משיטות הפריסה ישנם מבוטחים הזוכים מדרך החישוב וכאלה שאינם נשכרים הימנה. ומכל מקום אין מדובר בפגיעה מהותית או בפגיעה הלוקה בחוסר סבירות קיצונית או באי חוקיות.
כך, לשם הדוגמא, הייתה המערערת עצמה לוקה בחסר אילו ילדה בין החודשים פברואר – מאי בשנת 1999. במקרה כזה, ולפי הוראותיהן המצטברות של תקנות 6(א)(2) ו- 6(ב)(2), הייתה זכאית לקבל 3/6 - שהם מחצית - מדמי ההבראה, כ"תשלום נוסף" על המשכורת החודשית שבבסיס דמי הלידה.
בעוד אשר, לפי התקנות החדשות, ההולמות – לטענתה – את שיטתה, במצב דברים זה, ניתן היה לכלול בדמי הלידה כ"תשלום נוסף" הפרשים בשיעור 3/12 שהם רבע בלבד, מאותם דמי ההבראה.


23.הנה כי כן, יש והתקנות יטיבו עם האחד ויש ויטיבו עם האחר. יש ויפעלו לטובת המבוטח יש ויפעלו נגדו. המדובר הוא בדין המצוי ולא בדין הרצוי וכל עוד אמת המידה שנקבעה בתקנות סבירה היא, אין לשלול סבירותן של התקנות, וממילא את תקפותן. ( [22]) גם אם נתקפחה במשהו זכותה של המערערת, כמבואר לעיל, אין הדברים מגיעים לכדי אי סבירות קיצונית, שיהא בה כדי להצדיק ביטול התקנות, או פעולה שלא על פי הוראותיהן.
בדברי אלה, ניתן מענה גם לחוות דעתו החולקת של חברי, נציג הציבור מר שלמה גוברמן, אשר לדעתי מרחיק הוא לכת עד למאד. מה גם שטענה בדבר "איפה ואיפה" בין מבוטחים לא עמדה כלל לדיון בבית הדין האזורי.


24. לדעתי, אף אין ניתן לקבוע "פריסה רעיונית" של דמי ההבראה במסגרת הוראותיהן של תקנות דמי הביטוח, על דרך הפרשנות, כפי שמציעה חברתי סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין, בחוות דעתה החולקת.
שכן, תשלום דמי הבראה שנעשה באופן חד-פעמי, הינו "תשלום נוסף" כהגדרתו בתקנות דמי הביטוח, ובמסגרת זו, אין למצוא בתשלום זה ייחוד על פני "תשלום נוסף" אחר המשתלם למבוטח באופן חד-פעמי, כגון משכורת 13, או מענקים למינהו.
משכך הוא, אין נמצא טעם ממשי המחייב הוצאתו של תשלום דמי ההבראה דווקא מתחולתן של התקנות, כל עוד אין הן מורות על כך במפורש.


25.מטרתו של עקרון הפריסה, כפי שנקבע בתקנות, להעניק ככל הניתן, תשלום הולם למבוטח הזכאי לגמלה מחליפת הכנסה. התשתית לגמלה זו - ובענייננו "דמי הלידה" - נובעת מן "ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח". שיטת הפריסה הקבועה בתקנות דמי הביטוח, הולמת את תכליתו של חוק הביטוח הלאומי ומטרותיו ומתיישבת עימן ( [23]).בחינתן של התקנות בראיה כוללת, מעשה מקשה אחת, מעלה כי עקרון הפריסה הוא עניני ואינו חורג ממתחם הסבירות. למעשה, מצוי עקרון זה אף ביסוד שיטתה של המערערת, אלא שהיא חולקת על הדרך שנקבעה בתקנות דמי הביטוח להפעלתו. בכך, כאמור, דעתי היא כי אין להתערב.


26.סבירותן של תקנות דמי הביטוח אינה נפגמת גם אם בתיקון להן שונתה שיטת הפריסה, והיא הולמת את השיטה לה טוענת המערערת. אלה גם אלה הולמות היו וטובות לשעתן. התיקון לתקנות אינו מורה על ביטול למפרע של התקנות מושא דיוננו – ובתיקון כשלעצמו, אין די כדי שנורה על עשיית שינוי מהותי בתקנות דמי הביטוח, ממין זה המתבקש על ידי המערערת.


בקורת שיפוטית על חקיקת משנה והתערבות בה



27.אקדים את המאוחר ואומר, כי לדעתי, אין מתקיים בערעור שלפנינו, אף לא על דרך הפרשנות, טעם מן הטעמים אשר יש בהם כדי להביא לפסילתה של חקיקת משנה או לעשיית שינוי בה.


28. יסוד מוסד בפרשנות דבר חקיקה הוא "כי בית המשפט המתבקש לבחון תקפותה של חקיקת משנה יהיה נוטה להכשירה וליתן לה תוקף ולא לפסלה, שהרי יש להעמיד את מחוקק המשנה בחזקתו כי הוא מבקש לפעול בגדר הסמכות שהוענקה לו" ( [24]). בית דין זה לא יתערב בשיקול הדעת המסור לרשות המינהלית, לא ישים עצמו תחת הרשות המוסמכת שהתקינה את התקנות, ולא ימיר שיקול דעתה בשיקול דעתו. אין להצדיק פסילתה של תקנה רק משום כך שבית הדין היה קובע כללים אחרים מאלה שראה מחוקק המשנה לקבוע, או בשל כך בלבד שאין התקנה נוחה למי שהיא חלה עליו, אפילו אם אותה תקנה מקפחת אותו, גם אז לא תיחשב "מיניה וביה כתקנה בלתי סבירה".
"... את סבירותה או אי סבירותה של התקנה יש לבחון על פי מגמות המחוקק הראשי מחד גיסא ועל פי יישומן הנכון של מגמות אלה כרוחן באמצעות התקנות מאידך גיסא. אם מתברר כי התקנות כפי שהותקנו מחטיאות באופן קיצוני את רצון המחוקק ומגמות החוק היסודי, תישקל פסילת התקנה מחמת אי-סבירות" ( [25])

התערבותו של בית הדין בחקיקת משנה תיעשה בזהירות רבה ורק אם יימצא בה "חוסר סבירות היורד לשורשו של עניין וקרוב לוודאי הוא כי על-פי מידה נכונה של סבירות לא יכולה הייתה הרשות להגיע להחלטה מעין זו" ( [26]). רק אי-סבירות בדרגה גבוהה, קיצונית ביותר, או מפליגה "עשויה להצדיק התערבות שיפוטית בתקפותה של חקיקת-משנה" ( [27]).
תוקף יתר למבחני ההתערבות, עת המדובר, כמו בענייננו, בחקיקת משנה הנובעת ממסגרת הסמכה מסוג של "תקנות מחוץ לחוק" לאמור: "תקנות הקובעות את ההסדרים הראשוניים עצמם. המחוקק הראשי נמנע מקביעת העקרונות ואמות המידה והוא מסמיך את מחוקק המשנה לקבוע אותן תחתיו" ( [28])

על אחת כמה וכמה, מצווים אנו בריסון מפני התערבות בחקיקת משנה שקיבלה את אישורה של ועדה מוועדות הכנסת. או אז נחשבת חקיקת המשנה כ"חקיקה עקיפה מטעם הכנסת עצמה" ( [29]) ובית הדין לא ימהר לשלול את תוקפה "אלא כאמצעי אחרון במקרה קיצוני ביותר, שבו עשוי להיגרם עוול בולט שאין לו תקנה בדרך אחרת, למשל, על-ידי פרשנות מתאימה העוקפת את הצורך בפסילתה" ( [30]).


29. יישומן של הלכות אלה על ענייננו, בו הותקנו התקנות על ידי שרת העבודה והרווחה "בהתייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת הכספים של הכנסת" מביאנו למסקנה, כי הערעור אינו מגלה טעם של ממש המצדיק התערבותנו בשיטת הפריסה שנקבעה בתקנות ל"ייחוס" של דמי הבראה כַּ"תשלום הנוסף" לדמי הלידה שהמערערת הייתה זכאית להם. קל וחומר, שלא נפסול חקיקת משנה, או נורה על עשיית שינוי בה, אך מחמת זאת שהמערערת גורסת כי שיטת הפריסה המוצעת על ידה טובה יותר בכלל ועבורה בפרט, מזו שנקבעה בתקנות דמי הביטוח.
אכן, לא בכדי אין המערערת מצביעה על קיומו של פגם בתקנות דמי הביטוח, הנמנה על הפגמים אשר יש בהם כדי להצדיק ביטולה של חקיקת משנה ( [31]) שכן, טעם שכזה אינו מתקיים בענייננו.


כללם של דברים

30. לנוכח חוות דעתה של חברתי סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין ובסיכום, אבקש להטעים את העיקרים הבאים, עליהם עמדתי בהרחבה לעיל:
א. א. מושא הדיון שלפנינו הוא תשלום דמי הלידה לו זכאית המערערת כמבוטחת, על בסיס הכנסתה כפי שהייתה בשלושת החודשים שקדמו ל"יום הקובע". בהקשר זה, עלינו לבחון את מהותם של דמי ההבראה באספקלריה של תקנות דמי הביטוח בלבד. שכן, בהן נקבע ההסדר החוקי לתשלום דמי הביטוח בו חייב המבוטח, מזה ולתשלום הגמלה לה זכאי המבוטח, מזה.
ב. ב. אין מחלוקת על הזיקה הקיימת מתוקף הוראותיו של חוק הביטוח הלאומי, בין ההכנסה שממנה מגיעים דמי הביטוח מן המבוטחת לבין שיעורם של דמי הלידה שישתלמו לה, כפי שהיא מעוגנת בתקנות דמי הביטוח.
ג. ביסוד התקנות מצוי עקרון הפריסה, המגלם את הזיקה האמורה. עקרון זה מייתר את הצורך בבחינת מהותו של "התשלום הנוסף" אם הוא דמי הבראה, או משכורת חודש 13, או מענק - ובהשלכותיו של אותו תשלום, על משכורתו של המבוטח.
ד. מחוקק המשנה לא ראה לקבוע הסדר פריסה מיוחד ל"תשלום הנוסף" כשהוא "דמי ההבראה" אף לא להוציא תשלום זה מגדר תחולתו של "התשלום הנוסף". משכך הוא, אין ניתן לקבוע, ולוּ על דרך הפרשנות, הסדר תשלומים שונה מזה שמורות עליו התקנות, מבלי שנמצא כי הן לוקות בפגם מן הפגמים המחייבים התערבותנו בהן.
ה. ההפרשים הנתבעים על ידי המערערת, שהם החלק היחסי של דמי ההבראה כתוספת לבסיס התשלום של דמי הלידה, הינם בגדר "תשלום נוסף", כמשמעותו בתקנות דמי ביטוח.
ו. לפי שיטת הפריסה הקבועה בתקנות דמי הביטוח, אין ניתן להוסיף את דמי ההבראה כ"תשלום נוסף" ל"שכר החודשי הרגיל" של המערערת, כפי שהיה בשלושת החודשים שקדמו ללידה.
ז. שיטת פריסת התשלום שמבקשת המערערת, באופן שתהלום את צרכיה, אינה מתיישבת עם הדרך הנקוטה בתקנות דמי הביטוח וחורגת מהן.
ח. המערערת לא טענה לקיומה של עילה המצדיקה ביטולן של תקנות דמי הביטוח, או הוראה מהוראותיהן, או עשיית שינוי בהן, וכזאת, אף לא נמצאה בבחינתנו את העניין לגופו.


31.מכל הטעמים הללו, אם תישמע דעתי, דין הערעור להדחות בלא צו להוצאות.


סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין

אין לי להסכים לדעתה של חברתי השופטת נילי ארד. חברתי השופטת נילי ארד פרטה את העובדות ואת גדר המחלוקת ולא אחזור על כך. כפי שציינה חברתי מוסכם על הצדדים שדמי ההבראה מהווים חלק משכרה של המערערת לצורך קביעת בסיס החישוב של דמי הלידה המגיעים לה. המחלוקת היא באשר לשיטת חישוב דמי ההבראה לצורך לקיחתם בחשבון בחישוב דמי הלידה.


על מנת לקבוע כיצד לחשב את דמי ההבראה לצורך חישוב השכר הקובע לחישוב ותשלום דמי לידה עלינו לבחון את מהותם של דמי ההבראה. לאור המהות נוכל לפרש פרשנות ראויה את התקנות הנדונות.
מקובלת עלי הגישה לה נתן ביטוי השופט עמירם רבינוביץ בפרשת לייטנר (עב"ל 205/97 אילנה לייטנר - המוסד לביטוח לאומי – טרם פורסם) לפיה קיימת זיקה בין הכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח מן המבוטחת לבין שיעורם של דמי הלידה המשתלמים לעובדת:
הביטוי "הכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח" יוצר את הזיקה בין ההכנסה לצורך החיוב בדמי ביטוח להכנסה לעניין קביעת שיעור דמי לידה. הדרך שבה קובעים את ההכנסה לעניין חיוב בדמי ביטוח על פי התקנות (שיטת הפרישׂה), תשמש כסימן דרך מנחה לדרך חישוב ההכנסה לעניין קביעת שיעור דמי הלידה, כל עוד תעמוד במבחן הסבירות.


תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח), ה'תשנ"ה - 1995, היא סעיף ההגדרות, מגדירה "שכר", "שכר רגיל" ו"תשלום נוסף":
1. בתקנות אלה -

"הפקודה" - פקודת מס הכנסה;

"שכר" - הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודה;

"שכר חודשי רגיל" - שכר שנהוג לשלמו לעובד מדי חודש;

"תשלום נוסף" - שכר הניתן לעובד בנוסף לשכר החודשי הרגיל, לרבות תשלומים שניתנו כבונוס או כמענק השתתפות ברווחי המעביד ולמעט הפרשים.


לשיטתי פרשנותו של המוסד לביטוח לאומי את התקנות מוטעה, אינה מתיישבת עם ההיגיון, עם תכלית דמי ההבראה ועם תכליתן של התקנות. הפרשנות המוצעת מובילה לתוצאה שרירותית התלויה במועדים שרירותיים. על כן אין לקבלה. כפי שציינה חברתי, השופטת נילי ארד, אין מחלוקת שדמי הבראה הם בחינת "תשלום נוסף". אין גם מחלוקת שהתקנות האמורות הן אינדיקציה לדרך חישוב דמי הלידה כפי שציין חברי השופט עמירם רבינוביץ בפרשות לייטנר. השאלה שבמחלוקת היא האם יש לראות בתשלום דמי ההבראה תשלום חד פעמי שמועד תשלומו תלוי בתאריך שרירותי בו המעביד משלמו או במועד התשלום הקבוע בהסכם קיבוצי. מדובר במועד הרלוונטי לתקנות. חברתי מקבלת את עמדת המוסד לביטוח לאומי לפיה מדובר בתשלום חד פעמי, המשתלם פעם בשנה. לכן לפי גישה זו מועד התשלום - אם מכוח החלטת המעביד, אם מכוח סיום שנת עבודה של העובד, אם מכוח הסכם קיבוצי בדבר מועד תשלומו – הוא המועד הקובע לצורך התקנות. חברתי רואה אם כן בתשלום תשלום חד פעמי שהמועד לתשלומו הוא המועד בו המעביד שילם הלכה למעשה את דמי הבראה. בכך סומכת השופטת ארד את מסקנתה על האמור בתקנות באשר למועד תשלום ה"תשלום הנוסף".


צורה זו של בחינה אינה תואמת את מהות דמי ההבראה. דמי הבראה משולמים על פי הסכם קיבוצי אחת לשנה בגין כל השנה. ההסכמים הקיבוציים באשר לדמי הבראה הורחבו על כל ציבור העובדים. השינויים הם באשר למועד התשלום. לכך אין רבותא בענייננו. מדובר בדמי הבראה בגין שנה שלמה. ודוק. ההסכם הקיבוצי בדבר דמי הבראה קובע כמה דמי הבראה ישולמו לשנה הראשונה, כמה לשנה השנייה וכן הלאה. כן קובע ההסכם הקיבוצי כי בגין חלק של שנה ישולמו דמי הבראה פרופורציונליים לחלקיות השנה. ברי מכאן שמדובר בדמי הבראה לגבי כל חודש כאשר הסכום הכולל משולם פעם בשנה פרופורציונליות לאורך תקופת העבודה באותה שנה.


על כן הפרשנות הראויה היא כי יש לחלק את דמי ההבראה בשניים עשר ולהוסיף 3/12 של דמי ההבראה לשכר המחושב לצורך דמי לידה של המערערת. לא מדובר בפרישה רעיונית אלא בפרישה ריאלית. אין כל סבירות במועד שרירותי בו אשה יולדת או בו מעביד משלם את דמי ההבראה מרצונו או לפי קריטריון כלשהו. ברי כי התשלום נעשה בגין שנה שלמה ועל כן בגין חלק של שנה משתלמים דמי הבראה פרופורציונליים לחלק השנה. לא מדובר בפריסה רעיונית. מדובר בפריסה אמיתית.


בקביעתי זו אין אני מבקשת לבטל את התקנות. אין לכן נפקות לשאלה אם התקנות סבירות אם לאו. מדובר בפרשנות ראויה של התקנות. חברתי השופטת ארד התייחסה לתיקון התקנות. תימוכין לפרשנות הראויה ניתן למצוא גם בנוסחן המתוקן של התקנות. אלו בעיני מצביעות על הפרשנות הראויה. הן מפרטות ברחל בתך הקטנה כי יש לחלק את הסכום לשניים עשר חלקים ולצרף כל חלק לשכר החודשי. זוהי מהותם של דמי ההבראה. אהרן ברק בספרו "פרשנות במשפט", כרך שני, "פרשנות החקיקה" (נבו הוצאה לאור, ירושלים, 1993, עמודים 395-6) עומד על כך שחקיקה מאוחרת אין בכוחה לפרש חקיקה קודמת באשר המחוקק עוסק בחקיקה ולא בפרשנות.
עם זאת חקיקה מאוחרת עשויה לסייע בפירושה של חקיקה קודמת. בחוקקו חוק חדש, יוצר המחוקק מציאות חקיקתית חדשה ומשנה את ההרמוניה החקיקתית הקיימת, תוך שנוצרת הרמוניה חקיקתית חדשה. .... כאשר כחוק החדש הוא "מאותו עניין" (in pari materia) עם החוק הישן, נוצרת מערכת חדשה של חוקים בעלי תכלית משותפת זהה או קרובה. החקיקה החדשה משפיעה על נקיטת עמדה באשר לתכליתה של החקיקה הקודמת. כמובן, יתכן והחקיקה החדשה לא באה אלא להבהיר ולהסיר ספקות. יתכן גם שהחקיקה החדשה מבוססת על הבנה מוטעית של החקיקה הקודמת. כל אלה הן אפשרויות שהפרשן צריך לקחתן במחשבון; לשם כך עליו לפרש את החקיקה החדשה. .... החקיקה החדשה עשויה להשפיע על הבחירה שיש לעשות בדבר תכלית החקיקה של החקיקה הקודמת.


יש אם כן בעיני לקבל את הערעור. אין כל הגיון לאמור שמועד שרירותי של תשלום דמי הבראה או מועד שרירותי עוד יותר של לידת המבוטח יקבעו את דרך חישוב דמי ההבראה. דמי הבראה הם במהותם תשלום חודשי ומחושבים לפי חלקי שנה.


אם דעתי תשמע יש להשית על המוסד לביטוח לאומי הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך -.3,500 ₪ שישתלמו 30 יום לאחר המצאת פסק דין זה.


הנשיא סטיב אדלר

הנני מצטרף לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ארד. אכן תקנות דמי הביטוח לא היו מוצלחות ותוקנו לשיטת חישוב טובה יותר. אולם, כפי שתיארה

השופטת ארד, היה הגיון בתקנות האלה והן לא היו מחוץ למתחם הסבירות המצדיק ביטולן. על כן אינני מצטרף לעמדתה של חברתי, סגנית הנשיא ברק-אוסוסקין, שמשמעותה ביטול התקנות, הלכה למעשה. זאת, גם אם שיטתה לכאורה, צודקת יותר מזו שבתקנות דמי הביטוח.

נציג ציבור, מר שלמה גוברמן

אני מצטרף לחוות דעתה של סגנית הנשיא, השופטת ברק-אוסוסקין, ולתוצאה שאליה הגיעה. לדעתי, השיטה שלפיה חושבו דמי הלידה ששולמו למערערת – היא פסולה ומשוללת תוקף משפטי. השופטת ארד תיארה את התקנות שלפיהן חושבו דמי הלידה, כך:
"יש והתקנות יטיבו עם האחד ויש ויטיבו עם האחר. יש ויפעלו לטובת המבוטח ויש ויפעלו נגדו (פיסקה 22 לחוות דעתה) ואף המוסד מודה כי "בכל אחת משיטות הפריסה ישנם מבוטחים הזוכים מדרך החישוב וכאלה שאינם נשכרים הימנה " (שם).
שיטה העושה איפה ואיפה בין מבוטחים על יסוד מועד חישוב שדבר אין לו עם זכויות המבוטחים – אינה יכולה לעמוד ודינה להתבטל. באמרי זאת, אני מודע לכך שהמערערת לא טענה שהתקנות הן בטלות. אבל אני סבור שבשאלה על תוקפן של התקנות רשאי בית הדין ליזום דיון בחוקיות התקנות.
המחוקק לא הסמיך את מחוקק המשנה להתקין תקנות הגורמות לאפליה בין המבוטחים. לדעתי אין נפקא מינא אם אי הסבירות שנתגלתה בתקנות היא קיצונית או מועטה; תקנה בלתי סבירה דינה להיפסל.
הסימטריה שעושה השופטת ארד בין התקנות לענין דמי הביטוח לבין תשלום דמי הלידה אינה יכולה לבטל את המסקנה שאליה הגעתי; יתכן שגם בתקנות לענין דמי הביטוח נפל פגם, אך ענין זה חורג מנושא הדיון שלפנינו.
לפיכך אני מאמץ את התוצאה שאליה הגיעה סגנית הנשיא.


נציג ציבור, מר מיכאל הילב

הנני מצטרף לתוצאה אליה הגיעה השופטת ארד.


סוף דבר

הערעור נדחה על דעת רוב חברי המותב, כפי שנקבע בחוות דעתה של השופטת ארד, אליה הצטרפו הנשיא אדלר ונציג הציבור מר הילב, ושלא על פי דעתם החולקת של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין ונציג הציבור מר גוברמן.
אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק דמי לידה

  2. זכאות לדמי לידה

  3. מענק לידה

  4. חישוב מענק לידה

  5. דמי לידה - שלישייה

  6. דמי לידה לגבר

  7. זכאות גבר לדמי לידה

  8. תקופת אכשרה לדמי לידה

  9. דמי לידה בונוס

  10. חישוב דמי לידה - בסיס שכר

  11. הוכחת עבודה - דמי לידה

  12. תשלום דמי לידה ודמי אבטלה

  13. דמי לידה בגין חופשת הלידה

  14. זכאות דמי לידה למי שלא עבד

  15. דמי לידה בשנת שבתון

  16. עבודה של אישה בעסק של בעלה

  17. דמי לידה – תוספת דמי הבראה ?

  18. הענקות מטעמי צדק פסיקה

  19. תביעה לתשלום הפרשים לדמי לידה

  20. דמי לידה דחייה של ביטוח לאומי

  21. ערעור דמי לידה בית דין לעבודה

  22. דמי לידה לאחר שנת שבתון

  23. טעות ביטוח לאומי בחישוב דמי לידה

  24. שיהוי בהגשת תביעה לדמי לידה

  25. טפסים דמי לידה - הגשת טפסים באיחור

  26. תביעה לדמי לידה - עבדה שלא במשק ביתה

  27. עבודה עסק משפחתי - זכאות דמי לידה ?

  28. יחסי עובד מעביד במשפחה – זכאות דמי לידה

  29. הפסקת עבודה לפני הריון - זכאות דמי לידה

  30. דמי לידה - יחסי עובד מעביד קירבה משפחתית

  31. יציאה לחופשת לידה - חישוב דמי לידה

  32. החזרת דמי לידה בגלל עבודה בתקופת ההריון

  33. הכרה ביחסי עובד מעביד לצורך תשלום דמי לידה

  34. ניהלה חנות לדברי מאפה - הגישה תביעה לקבלת דמי לידה

  35. תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי לידה

  36. ביטוח לאומי דחה את תביעתה של התובעת לדמי הלידה

  37. חישוב לא נכון של דמי לידה ע"י ביטוח לאומי – מה עושים ?

  38. תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי לידה בגין עבודה אצל 2 מעסיקים שונים

  39. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון