פסק דין 1. א. ראשיתה של התביעה נשוא הדיון, בתביעה שהגישה התובעת, כנגד בעלה המנוח, בה עתרה לחייבו להשיב לה כספים, תכשיטים ורכוש אחר אשר, לטענתה, נטל ממנה שלא כדין. ב. במהלך בירור התביעה, הלך המנוח לעולמו. בעקבות זאת, תיקנה התובעת את כתב התביעה, באופן שבמקום המנוח באו יורשיו. 2. העובדות הצריכות לענין: א. התובעת נישאה למנוח ביום 6.1.66 ונולדו להם שני בנים. ב. המנוח עבד בחברת התעופה , במשך שנים רבות וחפץ, בסוף שנת 1982, לעבור ולעבוד בסניף החברה בארה"ב. התובעת נעתרה למשאלתו זו. התובעת עברה, יחד עם אחד מבניהם, בתחילת שנת 1983, להתגורר בניו-יורק. אותה שעה, נותר המנוח, יחד עם בנם האחר, בארץ. ג. עובר לעזיבתה את הארץ, התפטרה התובעת מעבודתה בבנק , משכה את כספי פיצויי הפיטורין שהגיעו לה ממקום עבודתה זה (ראה: ת1/), את כספי התגמולים (ראה: ת2/) ואת חסכונותיה (ראה: ת3/ - ת5/). ד. מרבית הכספים האמורים, הועברו לחשבונות משותפים של התובעת והמנוח, בבנק בניו-יורק ( ראה: ת11/ - ת13/ והודאת ב"כ הנתבעת, בעמ' 8 לפרטיכל, שורות 18 - 19) (להלן: "החשבונות המשותפים"). ה. בתחילת שנת 1984, חלה התדרדרות במערכת היחסים שבין התובעת לבין המנוח. ו. במהלך חודש יוני 1984, משך המנוח את מרבית הכספים מהחשבונות המשותפים (ראה: ת14/ - ת17/). בחודש אוגוסט 1984, הודיע המנוח לתובעת, על המשיכות האמורות וכי יהיה מוכן להתדיין עמה על השבת הכספים, אם תאות להתגרש ממנו (דבריה בעדותה בעמ' 9 לפרטיכל, שורות 13 - 14 , לגביהם לא נחקרה כלל בחקירה נגדית וסע' 5 לתצהירה של גב' ט'). ז. ביום 11.12.85 שבה התובעת ארצה, לדירתם המשותפת של בני הזוג, בבת-ים (להלן: "הדירה"). המנוח התגורר עמה בדירה עד סוף שנת 1986, עת עזבה לצמיתות, הגם שבני הזוג לא התגרשו מעולם. ממועד העזיבה כאמור, התגורר המנוח עם הנתבעת. ח. המנוח נטל מהדירה מספר חפצי ערך, שטיח סיני, שלושה שטיחים פרסיים וכן, הוציא מהכספת המשותפת את תכשיטיה (ראה: סע' 12 לכתב התביעה, אשר לא הוכחש בכתב ההגנה ועמ' 9 לפרטיכל, שורות 23 - 25). במהלך הדיון, חזרה בה התובעת מתביעתה לגבי השטיחים ולגבי התכשיטים וצמצמה אותה לצמיד ולטבעת יהלום (ראה: עמ' 30 לפרטיכל, שורות 16 - 17) ולבסוף אך ורק לגבי טבעת היהלום, וזאת, לאחר שהשטיחים והתכשיטים האחרים הוחזרו לה ע"י הנתבעת. ט. לאחר גמר שמיעת הראיות מטעם התובעת ובטרם היה סיפק בידי המנוח למסור עדותו (הדיון נדחה מספר פעמים. בתחילה, נוכח נסיון הצדדים להגיע לכלל פשרה, ובהמשך, נוכח בקשות המנוח, באמצעות בא-כחו, לדחות מועד מתן עדותו, נוכח מצבו הבריאותי), הלך המנוח לעולמו, ביום 29.10.94. י. המנוח הותיר אחריו צוואה מיום 21.5.87 (להלן: "הצוואה "), אשר קוימה, ביום 11.1.95, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.ע. 2826/94). בהתאם לצוואה , ציווה המנוח לחלק את רכושו כדלקמן: (1) לילדיו - בחלקים שווים ביניהם, את הפיצויים שיתקבלו ממקום עבודתו (סע' 4 לצוואה ). (2) לנתבעת - את חלקו בדירה ויתרת רכושו (סע' 3 ו - 5 לצוואה ). יא. לאור פטירת המנוח, תוקן כתב התביעה ובמקום המנוח, באו יורשיו, כאמור (ראה: עמ' 21 לפרטיכל, שורות 12 - 13, והמר' 113616/96). בהתאם לכך, אף תוקן כתב התביעה. יב. הנתבעים מס' 3 ו4- הסכימו, בכתב הגנתם, למתן פסק-דין כנגדם. יג. לאור תיקון כתבי הטענות, כאמור, ולבקשת הצדדים, נשמעו ראיות משלימות. יד. בעת פרישת המנוח מעבודתו בחברת התעופה בחודש מאי 1991, קיבל הוא פיצויי פיטורין בסך של 167,393 ש"ח (ראה: הודאת ב"כ התובעת בעמ' 33 לפרטיכל, שורות 27 - 28). טו. הנתבעים מס' 3 ו4-, לא קיבלו את כספי הפיצויים אותם הוריש להם אביהם המנוח (ראה: עמ' 36 לפרטיכל 14 - 15) ועל כן, למעשה, לא ירשו דבר. 3. הפלוגתאות: א. האם המנוח חב לתובעת סכום בש"ח השווה ל47,380.46- דולר של ארה"ב וכן רבית, בסכום בש"ח השווה ל - 76,306 דולר של ארה"ב, בגין הסכום האמור, אשר שווים יחד, למועד הגשת התביעה, היה 154,138 ש"ח (בפועל, התביעה הועמדה לסך של 130,000 ש"ח) - סכומים אותם משך מהחשבונות המשותפים? לחילופין, האם חב הוא לתובעת מחצית מהסכומים הללו? ב. האם המנוח נטל מהתובעת טבעת יהלום שנרכשה בשנת 1977/8, בסכום השווה ל - 6,000 דולר של ארה"ב ולא השיבה לה? ג. בהנחה שהמנוח חב לתובעת כספים, כאמור, האם על הנתבעת, כיורשת בפועל של כל נכסי המנוח, לשפות את התובעת בגינם, ואם כן, באיזה שיעור? 4. גזלת הטבעת : א. הדיון בשאלת התכשיטים שגזל המנוח מהתובעת התמקד, בסופו של דבר, כאמור, סביב טבעת יהלום (להלן: "הטבעת") ונושא הצמיד, שנגזל אף הוא, נזנח בסיכומי בא-כחה. ב. טענת התובעת, בסע' 12 לכתב התביעה המקורי והמתוקן, לפיה, במהלך לחציו עליה, הוציא המנוח מכספת משותפת בסניף הבנק הבינלאומי בו עבדה, תכשיטים שונים, לרבות טבעת מזהב לבן, עם יהלום 1.21 קאראט, עבורה שילמה התובעת בשנת 1977-8 6,000 דולר, כלל לא הוכחשה בכתה ההגנה שהוגש מטעם המנוח (אין בו כל התייחסות לסע' 12 לכתב התביעה, הגם שבסיפא לסע' 11 להגנתו, טען כי "לא לקח ממנה כל חפצי ערך שהם") ויש לראותו כמודה בכל הנטען כאמור. ג. יתר על כן, בפסק-הדין, שניתן בבית-הדין הרבני בתל-אביב, ביום 6.5.87 (נ3/), המהווה מעשה בי-דין בין הצדדים, צויין מפורשות, כי המנוח הצהיר שם, כי יהיה מוכן להשיב לה טבעת יהלום. מאחר שלא ידוע על טבעת אחרת, נראה שמדובר בטבעת נשוא הדיון. ד. ועוד. הנתבעת הודתה בעדותה כי המנוח מכר את הטבעת בבורסה, לצורך מימון הוצאות המשפט שניהלה כנגדו התובעת (ראה: עמ' 38 לפרטיכל, שורות 17 - 24). ה. הלכה פסוקה היא, כי על מתנה שמקבל אחד מבני הזוג, במהלך תקופת הנישואין, לא חלה חזקת השיתוף. בע"א 80/52, פ"ד לח(1) 443, 448 נקבע, כי: "...יש שנכס נרכש על-ידי אחד מבני הזוג בנסיבות, מהן עולה בבירור, כי בעת הרכישה הזכויות בנכס הן לבן הזוג ולו בלבד. כך הוא הדין, אם הנכס נרכש על-ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין, וכך הוא הדין, אם הנכס ניתן במתנה או נפל בירושה לאחד מבני הזוג לאחר הנישואין." בע"א 860/93, פ"ד מח (3) 697,685 נקבע: "מכאן שלגבי נכס שהיה שייך כל כולו לאחד מבני הזוג ערב הנישואין (והוא הדין לגבי מתנה או ירושה שקיבל במהלך הנישואין), לא חלה חזקת השיתוף, בהיעדר ראיה לסתור." ו. אשר לתולדות רכישת טבעת זו. לטענת התובעת, גרס המנוח, כי שניהם רכשו את הטבעת ולכן מחציתה מגיעה לו. ברם, לגרסתה, הטבעת נרכשה על ידה בלבד (ראה: עמ' 9 לפרטיכל, שורה 28-29). לפי עדותה של גב' ל', חברת ילדות של התובעת, מאחר שהיתה מזכירתו של מנהל הבורסה והכירה יהלומנים, לבקשת המנוח הלכה עמו לבורסה והם רכשו עבור התובעת את הטבעת, בסכום של 6,000 דולר (ראה: עמ' 24 לפרטיכל, שורות 5 - 7). בת דודתה של התובעת, גב' ז' גרסה, כי התובעת היא זו שרכשה את הטבעת, שכן מסרה הכספים לצורך רכישתה למנוח (ראה: עמ' 25 לפרטיכל, שורות 7-8). לגרסתה, מאוחר יותר, סיפר לה המנוח, כי היה זקוק לכסף ומכר אותה. לטענתה, הנתבעת הודתה בפניה במכירת הטבעת ע"י המנוח (ראה: עמ' 24 לפרטיכל, ש' 20 ואילך) וכן עדות הנתבעת עצמה, לפי המנוח רכש הטבעת כמתנה לתובעת ולאחר שנטלה, מכרה בבורסה (ראה: עמ' 38 שורות 17 - 24). ז. מן המקובץ עולה, כי על אף הגרסאות הסותרות קמעה, יש לראות בטבעת כמתנה שקיבלה התובעת במהלך נישואיה. ח. בנסיבות האמורות, משנטל המנוח את הטבעת מן הכספת, ללא רשותה של התובעת ולבסוף מכרה, יש לראות במעשיו אלה, בבחינת ביצוע עוולת הגזל, כאמור בסע' 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). טבעת זו, שניתנה לתובעת במתנה, הפכה לרכושה הבלעדי ולמנוח לא היתה כל זכות שבדין למכור אותה לצד שלישי. משמכרה, חב הוא לפצותה בגין גזילה זו. ט. אשר לשווי הטבעת. בהעדר ראיה לענין שוויה בעת מכירתה, ניתן להסתפק בשווי בעת הרכישה, שווי, שכאמור, לא הוכחש, היינו, 6,000 דולר, ליום 1.12.78 (המועד האחרון לרכישה). 5. חשבונות משותפים: א. לטענת ב"כ התובעת, חב המנוח בהשבת כל הכספים שמשך מהחשבונות המשותפים בניו-יורק, שכן, כספים אלה, אשר במקורם היו שייכים לתובעת בלבד, הופקדו בחשבונות המשותפים רק מטעמי נוחות ולא במטרה להקנות למנוח קנין בהם והוא משכם ללא הסכמתה. לחלופין, חלה על כספים אלה חזקת השיתוף, ומכחה חב המנוח בהשבת מחציתם לתובעת. ב. ב"כ הנתבעת לא הכחיש, בסיכומיו בעל-פה, את העובדה, לפיה המנוח אכן משך מהחשבונות המשותפים את הכספים הנטענים על ידי התובעת. אלא, שלטענתו, כספים אלה הוצאו בתקופת חייהם המשותפים ולכן, על-פי הלכת השיתוף, זכאית התובעת, לכל היותר, למחציתם. אולם, לטענתו, אין התובעת זכאית גם למחצית שכזו, שכן, אין כל ראיה לכך שמשיכות הכספים, שנעשו על ידי המנוח, נעשו לצרכיו הוא בלבד ולא לצרכי המשפחה. לפיכך, לטענתו, אין לתובעת כל עילת תביעה בגינם. ג. חזקת השיתוף בין בני זוג - כללי: הפסיקה קבעה מספר כללים בנוגע לחזקת השיתוף בן בני זוג. להלן עיקרי הכללים האמורים: (1) בע"א 3002/93, פ"ד מט (3) 13,5 נקבע: "חזקת השיתוף הינה חזקה ראייתית פרי ההלכה הפסוקה, אשר לפיה מיוחסת כוונת שותפות בנכסים לבני הזוג. חזקה זו מושתתת על הנחה של אורח חיים תקין של בני הזוג ושל השקעת מאמץ משותף. להוכחת התנאי של אורח חיים הרמוני די בהוכחת חיים משותפים תחת קורת גג אחת, והדגש מושם על הוכחת תנאי המאמץ המשותף". (ראה לענין זה גם: פסק-דינו של השופט אור, בע"א 1937/92, פ"ד מט (2) 233; פסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן, בע"א 1915/91, 3208,2084 (טרם פורסם); ע"א 3563/92, פ"ד מח (5) 489; ע"א 5774/91, 799/92, פ"ד מח (3) 372, 377-8; ע"א 2280/91, פ"ד מז (5) 596, 600; רע"א 964/92 פ"ד מז (3) 758, 762-3; ע"א 809/90, פ"ד מו (1) 602, 613; ע"א 663/87, פ"ד מה (1) 104, 109). לאחרונה, הביעה השופטת דורנר את דעתה, לפיה, התנאים של אורח חיים תקין ומאמץ משותף הם תנאים חלופיים, וככלל, די בקיומו של תנאי אחד מבין השניים, כדי להקים את החזקה בדבר כוונת בני הזוג לשותפות בנכסים (ראה: ע"א 3563/92 הנ"ל בעמ' 494-5). (2) לפי חזקת השיתוף, עובר נטל השכנוע, לכתפי בן הזוג המבקש לשלול את חזקת השיתוף ועליו להביא ראיות לסתור את החזקה האמורה (ראה: ע"א 3002/93, פ"ד מט (3) 5, 13; ע"א 92/89, פ"ד מה (5) 113; ע"א 806/93, פ"ד מח (3) 685, 690; רע"א 964/92, פ"ד מז (3) 758, 763; ע"א 26/89, פ"ד מד (1) 793, 796; ע"א 504/83, פ"ד מא (2) 154, 157 וע"א 87/85, פ"ד מא (2) 785, 792). ד. חזקת השיתוף בחשבון בנק משותף למי שאינם בני זוג: הפסיקה דנה רבות בחזקת השיתוף בין מספר פרטים - שאינם בני זוג - והמנהלים חשבון בנק משותף. לענין זה, ערכה הפסיקה הבחנה, לפיה, חזקת השיתוף בין פרטים שאינם בני זוג, כוחה יפה, בעיקר, כאשר חשבונות הבנק היו מראשיתם חשבונות בנק משותפים (ראה: ע"א 155/73, פ"ד כח (2) 673, 674; ע"א 575/78, פ"ד לג (3) 137, 139 וע"א 584/82, פ"ד מ (1) 561, 565). לעומת זאת, חזקת השיתוף אין כוחה יפה, בעיקר, במקרה בו החשבון המשותף נפתח תחילה כחשבון בבעלותו היחידה של פרט אחד ורק לאחר מכן, צורף אליו פרט נוסף. במקרה כזה, לא ניתן להסתמך על חזקת השיתוף, כדי להקנות זכויות בחשבון לבן הזוג שנוסף, אלא על מתנה לאלתר, שאת קיומה צריך להוכיח המקבל, בעזרת ראיות ברורות שאינן משתמעות לשני פנים. (ראה: ע"א 679/76, פ"ד לב (2) 785, 791 ואילך וע"א 268/81, פ"ד לח (2) 45). ה. חזקת השיתוף בחשבון בנק משותף של בני זוג: (1) חזקת השיתוף מקבלת משנה תוקף, כאשר עסקינן בבני זוג המנהלים חשבון בנק משותף. ולענין זה, אין נפקא מינה, אם חשבון הבנק היה בראשיתו שייך רק לאחד מבני הזוג ורק במהלך חיי הנישואין הפך לחשבון משותף, או שמא היה זה חשבון משותף מראשיתו (ראה ת.ע. 5964/88, המר' 3775/89, פס"מ תשנ"ג (1) 501, 509). (2) בע"א 134/85, פ"ד מא (1) 666, 669, נקבע: "משרשם המערער את החשבונות גם על שם אשתו, הרי לא רק שהביע בכך את דעתו (לאחר שההסבר שנתן לרישום לא נתקבל על דעת בית המשפט), כי אין מקום להפרדה רכושית בחשבונות, אלא שעשאה שותפה שווה בהם. שכן "בין בעל ואשה קיימת, בדרך-כלל, חזקה מעין זו" בדבר שיתוף בבעלות על הזכויות בחשבון בנק, כשהחשבון נרשם על שם שני בני הזוג." (ראה לענין זה גם דברי השופט ויתקון, בע"א 679/76, פ"ד לב (2) 785, 794 וע"א 67/66/88, פ"ד מג (1) 122, 127). (3) גם בספרות המשפטית הובעה דעה דומה. כך למשל, ד. נוימן ציין במאמרו: "גורלו של חשבון בנק המשותף לשני בני זוג במות אחד מהם", משפטים י' 106, 116, כי: "פתיחת חשבון בנק משותף בידי שני בני זוג מהווה ראיה מספקת לחזקת השיתוף... היינו, משנפתח חשבון בנק משותף בידי שני בני זוג חזקה עליהם שהתכוונו לבעלות משותפת בחלקים שווים." (ראה לענין זה גם את דברי ד"ר ר. בן-אוליאל, במאמרו "חשבון בנק משותף - הערכה ביקורתית", משפטים י' 439, 458). (4) הפסיקה הדגישה, כי ככל שמדובר בבני זוג, שהפקידו כספים בחשבון בנק משותף, הרי שאין צורך לבדוק לגביהם, מי מבני הזוג הזרים כספים לחשבון זה, כמה ומתי. כמו-כן, אין זה משנה מה היה מקור הכספים הללו. וכך נקבע בע"א 655/89, פ"ד מה (3) 845, 853: "חשבון של בני-זוג הופך למשותף לאו דווקא בשל כך ששני בני הזוג מזרימים אליו סכומים שווים, או כי בתקופה נתונה מוזרם אליו כסף על-ידי כל אחד מבעלי הדין. השיתוף בחשבון יכול שינבע מהסכמה, לרבות מאופן ניהולם המשותף של כספי בני הזוג, הרואים בכספים משאבים המשמשים את שניהם במידה שווה, יהיה מקורם אשר יהיה... חשבון שהוסכם עליו שהוא משותף, אין מקום לבדוק לגביו מי הזרים, כמה ומתי." כמו כן, נאמר בפסק דין זה, בעמ' 848-9, כי: "...השאלה, מה הייתה השקעתו של כל אחד מבני הזוג בחשבון, אינה רלוואנטית כלל... כל עוד לא הוכח אחרת, יוצרת השותפות בחשבון חזקה, כי יתרת הזכות בו (או החובה) שייכת לשני בני הזוג בחלקים שווים. מכאן, שהעובדה, כי תכניות החיסכון נרכשו מכספים שהפקיד המשיב קודם לכן, היא לבדה, אינה מעלה ואינה מורידה. עם הפקדת הכסף על-ידיו בחשבון המשותף לא ניתן עוד לראות את כל הכסף ככספו שלו, אלא ככספם המשותף, כל עוד לא הוסכם ביניהם אחרת לגבי אותו סכום". (ההדגשות במקור - ר.מ.) (5) למעלה מן הנדרש, ברצוני לציין, כי הפסיקה הבהירה, כי מכוח חזקת השיתוף בין בני זוג, ניתן לקבוע - בנסיבות המתאימות - כי אף בן זוג אשר החשבונות אינם רשומים על שמו, זכאי למחצית מהכספים המוחזקים בחשבונות בן הזוג השני. כשהמבחן לצורך הקביעה, אם נתכוונו הצדדים להפרדה רכושית בחשבונות הבנקים שבבעלותם - אם לאו, הוא בבחינת השימוש שעשו בכספם (ראה: ע"א 1937/92, פ"ד מט (2) 233, 244-5; וכן רע"א 964/92, פ"ד מז (3) 758, 765). (6) כאמור לעיל, הפסיקה קבעה, כי כספים המצויים בחשבון בנק משותף, שייכים לבני הזוג בחלקים שווים ביניהם. הביסוס הסטטוטורי לקביעה זו, מצוי בשתי הוראות חוק. ראשית, בסע' 9 (ב) לחוק המיטלטלין, תשל"א - 1971, הקובע: "חלקיהם של כל אחד מהשותפים במיטלטלין, חזקה שהם שווים". סע' 13 (א) לחוק האמור, מחיל הוראה זו גם על שיתוף בזכויות - במקרה שלנו, הזכות למשוך כספים מהבנק. שנית, במקביל, סע' 59 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, קובע בענין ריבוי נושים כי: "חזקה על הנושים שהם שותפים בחיוב בחלקים שווים;....". סעיף זה, בצירוף סע' 61 (ב) לחוק האמור, מביאנו לכלל מסקנה, כי כאשר בחשבון בנק משותף קיימת יתרת זכות לטובת בעלי החשבון, הרי שבגדר היותם נושים בבנק - שותפים הם בחיוב האמור בחלקים שווים. מסקנה: הן מבחינת הזכויות הקנייניות של בעלי החשבון על הפקדון והן מבחינת היחס המשפטי הקיים בינם לבין הבנק, חזקה היא, שזכויותיהם של בני זוג, בעלי חשבון משותף, הן בחלקים שווים. על בן-הזוג המבקש לסתור חזקה זו, מוטל הנטל להוכיח כי הוסכם אחרת בין הצדדים לחשבון המשותף. 6. מן הכלל אל הפרט: א. בענייננו, משהוכח כי בשלב מסוים, בחייהם המשותפים של התובעת והמנוח, פתחו הם חשבונות משותפים בניו-יורק, אין עוד נפקות לשאלה מי מבני הזוג הפקיד לחשבון יותר כספים, אם בכלל - הפקדה ע"י אחד מבני הזוג לבדו, אין בה, כאמור, כדי לשנות את הקביעה הראשונית, שלשני בני-הזוג היתה כוונה לשיתוף בחשבון, הן מבחינה קניינית, ביחסים שביניהם והן מבחינת היחסים כלפי הבנק. על התובעת מוטל היה לסתור חזקה זו ולהוכיח, כי חרף היות החשבונות משותפים לה ולבעלה המנוח, כוונתם היתה, כי הכספים יוותרו קניינה הבלעדי. ברם, עדותה של התובעת, לא היה בה כדי לסתור את חזקת השיתוף. טענת בא-כחה בסיכומיו, לפיה הכספים היו שייכים לה והופקדו בחשבון משותף לשם נוחות בלבד, תהא משמעותו של מושג זה אשר תהא, כלל לא נטענה ע"י התובעת בעדותה וממילא, לא הוכחה. ועל כן, יש לקבוע, כי הכספים, אשר היו מופקדים בחשבונות המשותפים, היו שייכים לתובעת ולמנוח בחלקים שווים, חרף מקורם. ב. על פי הראיות שהובאו ולאור העובדה שב"כ התובעת לא כפר, בסיכומיו, בכך שהמנוח משך מהחשבונות המשותפים את הכספים הנטענים על-ידי התובעת (בעיקר לפי ת14/ - ת17/), הגעתי לכלל מסקנה, לפיה, מוטל היה על המנוח, בחייו, להשיב לתובעת מחצית מהסכומים שמשך מהחשבונות המשותפים, ללא הסכמתה, בנסיבות שתוארו, כפי שיובהר עוד בסע' 7 להלן, ובסך הכל, סכום בשקלים השווה ל - 23,690 דולר של ארה"ב, ליום 27.6.84 (חלק הארי של הסכומים הוצאו בתאריכים 25.6.84 ו- 30.6.84 ורשמתי מועד ממוצע). לא מצאתי כל בסיס לטענת ב"כ הנתבעת, לפיה, לא הוכיחה התובעת, כי הכספים שהוציא המנוח מהחשבונות האמורים שימשו את צרכי המשפחה. ג. טענת התובעת, בסע' 15 ב' לכתב תביעתה לפיה זכאית היא לרבית שנתית בשיעור של 10% בגין הסכומים הללו, למשך חמש שנים, לא הוכחה. אמנם, בת11/ צויינה ריבית בשעורים של 9.31% ו - 10%, אך זו התייחסה לתקופה שלפני משיכת הכספים והתובעת לא הוכיחה כי זו היתה הרבית שהיתה מתקבלת בגין אותם סכומים לתקופה הנטענת. הוא הדין בת12/ ובת13/. על כן, זכאית היתה התובעת, על פי דין, לקבל מן המנוח, אך ורק והפרשי הצמדה ורבית כחוק מיום המשיכה ועד למועד ההשבה בפועל, בגין הסכומים האמורים. 7. הביסוס המשפטי לחיוב המנוח בהשבת מחצית הסכומים שהיו בחשבונות המשותפים: א. עשיית עושר ולא במשפט: העילה הראשונה, לפיה חב המנוח בהשבה, הינה, לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979, (להלן: "חוק עשיית עושר"). סע' 1 (א) לחוק עשיית עושר, אשר כותרתו "חובת ההשבה", קובע לאמור: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן-הזוכה), שבאו לו מאדם אחר (להלן- המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה." פרופ' ד. פרידמן, כותב בספרו "דיני עשיית עושר ולא במשפט", בסע' 264-5, עמ' 248-250, כי, ההנחה היא, שבכל מקרה שאדם נטל לעצמו רכוש השייך לזולת, בלי שהבעלים הסכים להעניקו לו חינם, הוא מתעשר על חשבונו וזכות התביעה בעשיית עושר ולא במשפט, אינה תלויה בהיות מעשה הנטילה מעשה עוולה. בענייננו, הוכח, כאמור, כי המנוח נטל רכוש, אשר היה שייך לו ולתובעת בחלקים שווים, מבלי שהתובעת הסכימה להעניק לו את חלקה ברכוש זה ולכן, חייב היה להשיב לה מחציתו, כאמור בסע' 1 (א) לחוק עשיית עושר (ראה לענין זה: ת"א (ת"א) 85/4117,147, פס"מ תש"ן (2) 193, 204-6). ב. מעילה באמון: עילה של הפרת אמונים, ניתן לבסס על קיומה של שליחות בין בני הזוג, לענין חשבון הבנק המשותף שלהם (ראה: ע"א 75/379, פ"ד ל (1) 43, 44). לעניינינו, אין נפקא מינה מה היו תנאי השליחות שעליהם הסכימו בני הזוג, שכן, ברור הוא, כי המנוח לא הורשה מעולם - במסגרת תנאי השליחות - ליטול את כל הכספים שהיו בחשבונות הללו לעצמו, אלא היה זכאי לעשות כן - לכל היותר - לגבי מחצית מהסכומים. ולכן, משמשך המנוח את כל הכספים לעצמו, ללא הסכמת התובעת, מעל בחובת האמון, שהוטלה עליו בסעיף 8 לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק השליחות"). והפועל היוצא של מעשהו זה, הינו, כי היתה מוטלת עליו החובה, להשיב לתובעת, את מחצית הסכום הנתבע, כמצוות סעיף 9(א) לחוק השליחות, וכן כל רווח, או טובת הנאה שבאה לו בקשר לנושא השליחות, כאמור בסעיף 10(ב) לחוק. סימוכין לכך, ניתן למצוא בע"א 655/89, פ"ד מה (3) 845, 849, שם נאמר: "עניין אחר הוא, מה היה מוסכם בין הצדדים לגבי אופן משיכת הכסף ולגבי מטרות המשיכה: האם הייתה לכל שותף בנפרד זכות למשוך כספים, והאם הייתה לו יד חופשית להוציא כספים מן החשבון ככל שיחפוץ ולכל מטרה, אם לאו. שאם לא חורג אחד מבעלי החשבון מן המוסכם בין השותפים לחשבון, הרי כל משיכת כספים שלו נעשית גם בשמו ועל דעתו של בעל החשבון האחר, לגבי מחציתו בסכום הנמשך. אולם גם כשמשיכת הכסף אינה כמוסכם, אין בכך כדי לפגוע בבעלות המשותפת על הכסף, ותביעתו של השותף האחר אינה יכולה להשתרע אלא על חלקו שלו בכסף, שהוצא שלא על-פי המוסכם. משמשכה המערערת את הכספים מן החשבון לצורך תכניות החיסכון, היא פעלה אמנם בניגוד למוסכם בינה ובין המשיב. אולם עילת תביעתו של המשיב לגבי הכסף שנמשך לא יכולה להיות מעבר למחציתו של הסכום השייך לו. שהרי גם אם היה הכסף נשאר בחשבון עד לפירוד, דין הוא כי בעת פירוק השיתוף בחשבון הייתה המערערת זוכה, בכל מקרה, במחצית הסכום שהיה אותה שעה בחשבון." ג. גזל: בע"א 655/89, פ"ד מה (3) 845, הדומה למקרה דנן, קבע בית המשפט העליון, כי משיכת כספים מחשבון בנק משותף לבני-זוג - שנעשתה שלא בהתאם להרשאה שעליה הוסכם ביניהם - מקיימת את יסודות עוולת הגזל, הקבועה בסעיף 52 לפקודת הנזיקין. משנגזל בן-זוג אחד על ידי השני - זכאי הראשון לקבל פיצוי, שיהא בו כדי להשיב את המצב לקדמותו. יש להניח, כי נוכח העובדה כי אחד מיסודות עוולת הגזל, הינו הדרישה, כי לתובע (הנגזל), תהא הזכות להחזיק במטלטלין שנגזלו, נראה, כי בחשבון בנק משותף, לכל אחד מבני הזוג יש חזקה יחודית על מחצית מהפקדון המצוי בחשבון משותף זה, ולכן, כאשר אחד מבני הזוג מושך את המחצית השייכת לבן זוגו - ייחשב הוא לגזלן. 8. אחריות היורשים לחובות העזבון: א. ב"כ הנתבעת העלה טענות שונות, במטרה להראות, כי לא ניתן לחייב את מרשתו, הנתבעת, כיורשת בפועל של כל עזבון המנוח (שכן, ילדיו לא קיבלו בפועל דבר), בהחזר הכספים אותם חב המנוח לתובעת. לטענתו, הנתבעת ירשה אך ורק את מחצית הדירה ומחצית זו, אינה מספקת לפרעון חוב המנוח לתובעת. בנוסף, לטענתו, לא הוכח כי הנתבעת ידעה על חובות המנוח ולחילופין, אין לחייבה מעבר לחלקה בעזבונו. גם אם נתן המנוח כספים לנתבעת, בחייו, אין הם באים בגדר נכסי העזבון. ב. מנגד, טוען ב"כ התובעת, כי ברשות המנוח היו, עובר לפטירתו, סכומי כסף ניכרים וביניהם הסכום שהוצא על ידו מהחשבונות המשותפים וכן הסכומים שקיבל עם פרישתו מעבודתו, כמפורט בתצהירו של מר קאופמן. ברי, לטענתו, כי הכספים האמורים הגיעו לחזקת הנתבעת, כיורשת בפועל של כל עזבון המנוח. ג. המחברים גולדברג, פלומין ומעוז, מבהירים, בספרם "דיני ירושה ועזבון", מהדורה חמישית, תשנ"ג - 1993, עמ' 63 כי: "החוק מבחין באחריות היורשים לחובות העזבון בשתי תקופות - עד חלוקת העזבון; ואחרי חלוקתו. עד חלוקתו - אחראים לחובות העזבון רק בנכסי העזבון (סע' 126). לאחר חלוקת העזבון שוב מבחין החוק בשני מצבים: הראשון - אם הוזמנו נושים, על-ידי מנהל העזבון או על-ידי היורשים, ההזמנה פורסמה כדין וניתן לנושים פרק זמן של שלושה חודשים להודיע אודות חובם והחובות שהיו ידועים בזמן החלוקה סולקו. אז לא יהיה היורש אחראי לחובות העזבון - אלא אם הוכח שידע על החוב בזמן החלוקה - וגם אז רק כדי שווין של מה שקיבל מן העזבון (סע' 127 (א)). השני - אם לא הוזמנו הנושים. אז אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו, עד כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה; אולם יורש, שלא ידע בעת החלוקה על חוב מסוים (ונטל הראיה הוא על הטוען לאי-ידיעה), יהיה אחראי רק כדי מה שקיבל מן העזבון (סע' 128 (א)). הוכחת השווי, במקרה מעין זה, היא על היורש (סע' 128 (ב)). יורש שלא הוכיח את שווי העזבון, אין אחריותו מוגבלת, והוא יחויב במלוא החוב (ע"א 810/77...פ"ד לג (3) 355)". (ראה לענין זה גם: ג. טדסקי, "חובות העזבון", עיוני משפט ה' עמ' 14 בעמ' 32). ד. לאור הדברים שהובאו לעיל, נראה, כי יש לברר תחילה שניים אלה: ראשית, האם העזבון חולק ,אם לאו? שנית, האם הנושים הוזמנו, אם לאו? ה. אין מחלוקת בין הצדדים כי העזבון חולק. הוכח שמחצית הדירה נרשמה על שם הנתבעת בלשכת רישום המקרקעין, לפי צו קיום הצוואה , ביום 26.1.96, ולאחר מכן, אף הגישה הנתבעת תביעה כנגד התובעת לפירוק השיתוף בדירה (ת.א. 45343/95 בבית-משפט השלום בתל- אביב -יפו). העובדה, כי לא נתחוור בבירור, מה היו הנכסים שנכללו בעזבון, מלבד הדירה, אינה משנה ממסקנה זו, בהעדר כפירה מצד הנתבעת, כי העזבון חולק. ו. לא נטען גם ולא הוכח ע"י הנתבעת, כי עובר לחלוקת העזבון האמור, הוזמנו הנושים, בהתאם להוראת סע' 99 לחוק הירושה , תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק הירושה "). ז. לפיכך, ולאור העובדה לפיה הנתבעת לא טענה (ראה: תצהיר עדותה הראשית) וממילא, אף לא הוכיחה, כי לא ידעה על חובות המנוח לתובעת, ברי, כי עניינה של התובעת בא בגדר הרישא לסע' 128 (א) לחוק הירושה , לפיה, אחראית היא לחובות העזבון שלא סולקו, כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה. הנטל להוכחת שוויו של העזבון בזמן החלוקה וידיעתה על קיום החוב לתובעת באותה עת, מוטל היה על הנתבעת (סע' 128 (ב) לחוק הירושה ). ח. אין לי ספק כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה, שהוטל עליה, כאמור, להוכיח את שקיבלה מן העזבון, או את שוויו. טענת הנתבעת, בסע' 5 לתצהיר עדותה הראשית ובחקירתה הנגדית לגביו, לפיה לא קיבלה, פרט למחצית הדירה (אשר אף את שוויה לא הוכיחה), דבר מעזבון המנוח, על אף שהוריש לה מרבית עזבונו, לא הוכחה ובלתי מתקבלת על הדעת. בנסיבות המקרה, בהן ידוע, כי המנוח קיבל, ביום 5.5.91, פיצויי פיטורין בסך של 167,393 ש"ח (שערכם להיום, כשהם מוצמדים למדד בלבד הינו כ - 330,000 ש"ח) וכי משך מהחשבונות המשותפים של בני הזוג, במחצית שנת 1984, כ- 47,000 דולר (שערכם להיום, בש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, כ - 390,000 ש"ח) ויש להניח, כי לא אלו בלבד היו הכספים שעמדו לרשותו, טענה ממנה משתמע כי כספים אלה "התנדפו", מעוררת תמיהה רבה. יתר על כן, טענת הנתבעת בעדותה, לפיה, לא ידעה מה עשה המנוח ברכושו בעת חייהם המשותפים (ראה: עמ' 34 לפרטיכל, שורה 23-4 ושורה 29), כי לא ענין אותה כלל אילו כספים היו לו (ראה: סוף עמ' 35 לפרטיכל ועמ' 37 לפרטיכל), כי לא ידעה על הפיצויים שקיבל ממקום עבודתו (ראה: עמ' 36 לפרטיכל) וכו', מעוררת אף היא תמיהה ובלתי מהימנה ובפרט, כשהיא נשמעת מפי מנהלת חשבונות, אשר תחום החשבונות הוא עיסוקה. אמנם הנתבעת והמנוח לא היו נשואים זה לזו, שכן, המנוח היה נשוי לתובעת עד ליום מותו, ברם, בין הצדדים נערך הסכם רכושי (ת19/), המצביע על מודעות הנתבעת והתעניינותה בצד הכספי. ועוד. הגם, שלכאורה, יתכן שהמנוח לא רצה לספר לנתבעת היכן כספיו, ברם, בנסיבות המקרה, בהן ערך צוואה , לפיה הוריש לה בפועל את כל רכושו (שכן גם חלקם של ילדיו "התנדף"), קשה להניח, כי הסתיר ממנה את הפרטים לגבי כספיו וכי לא ידעה במדויק היכן היו אלו. הרי המנוח התגורר עמה ויש להניח כי כל ניירותיו נותרו בביתה. ועוד. אינני מאמינה להסבר הנתבעת להעדרם של הכספים בכך, שהמנוח הפסיד כספיו בעת מפולת בנירות הערך (ראה: עמ' 38 לפרטיכל, שורה 26-28), הסבר שלא אושש כלל במסמכים. שומה היה על הנתבעת, אשר עליה מוטל, כאמור, הנטל להוכיח מה קיבלה מעזבון המנוח ושוויו של עזבון זה, לטרוח ולהמציא מסמכים בנקאיים בקשר לחשבונותיו, על מנת לאשש טענותיה. אין לי ספק, כי מדובר במסמכים שאל נקל היה להשיגם, לו חפצה בכך (בעמ' 39 לפרטיכל, הודתה הנתבעת כי ברשותה דף חשבון בנקאי, אותו לא הציגה, דבר המצביע, כי ידעה אילו חשבונות היו למנוח וכי מסמכיו היו ברשותה. היא גם ציינה, כי ידעה באיזה סניף בנקאי ניהל חשבונות). המנעותה של הנתבעת מלהמציא מסמכים התומכים בגרסתה (בדומה להלכה, כי המנעות מזימונו של עד שעשוי לתמוך בגרסה, ללא מתן הסבר סביר לכך, יוצר הנחה, כי אותו עד לא היה תומך בגרסה הנטענת) , מחזקת את המסקנה, כי לו היתה ממציאה אותם מסמכים, היו הם סותרים גרסתה. בעל דין אינו יכול להרים את נטל השכנוע, המוטל עליו, בסע' 128 (ב) לחוק הירושה , על-ידי טענה סתמית וגורפת, כי לא קיבל דבר מן העזבון. שומה עליו, להכבד ולהוכיח, ביתר פירוט, ותוך הסתמכות על ראיות של ממש, את טענתו האמורה. טענות ב"כ הנתבעת, בסע' 10 לסיכומיו, כלל לא הוכחו. ט. בסיכום נקודה זו. מאחר שהנתבעת לא הוכיחה מה היה שוויו של עזבון המנוח, בעת פטירתו, ו/או את אשר קיבלה מן העזבון, כמצוות סע' 128 (ב) לחוק הירושה , הרי שאחראית היא למלוא חובות המנוחלתובעת, ללא כל הגבלה, וזאת, בהתאם להלכה שנפסקה, בע"א 810/77, פ"ד לג (3) 355, 358. י. ואילו דין התביעה כנגד ילדי המנוח להדחות, שכן, הוכח, כי לא ירשו דבר מעזבונו (ראה: עמ' 36 לפרטיכל שורות 14-15). 9. התוצאה: אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. סכום בש"ח השווה ל - 6,000 דולר של ארה"ב, ביום 1.12.78, לפי השער היציג של הדולר במועד זה - בגין שווי הטבעת; ב. סכום בש"ח השווה ל - 23,690 דולר של ארה"ב, ליום 27.6.84, לפי השער היציג של הדולר במועד זה - בגין שווי מחצית הסכומים שמשך מהחשבונות המשותפים; ג. סך של 625 ש"ח, ליום 27.9.89, בגין המחצית הראשונה של אגרת המשפט; ד. סך של 3,056 ש"ח, ליום 26.1.93, בגין המחצית השניה של אגרת המשפט; ה. סך של 25,000 ש"ח, בצירוף מע"מ, בגין שכ"ט עו"ד; ו. הסכומים המפורטים לעיל ישאו הפרשי הצמדה ורבית כחוק החל מהמועדים הנקובים לצידם ועד מועד תשלומם בפועל. ז. הנני מאשרת בזאת את העיקול הזמני שהוטל ביום 7.2.96 (בהמ' 114243/96) על זכויות הנתבעת בדירה הידועה כחלקה 23/68 בגוש 7128. ירושה