הקצאת קרקע הגרלה - ביטול עסקת החכרה (צו פינוי)

מהות התביעה : בתביעה זו מתבקש בית המשפט להצהיר כי התובע הינו הבעלים של חלקה מס' 128 בגוש 30285 באדמות הכפר בית צפפה (להלן - החלקה). כן מבקש התובע מבית המשפט להורות על ביטול עסקת ההחכרה של החלקה, שנערכה בין מינהל מקרקעי ישראל ובין עמותת רמת איתרי (להלן - איתרי או הנתבעת 2), וכן על ביטול העסקה שנעשתה לאחריה ובה הועברה זכות החכירה מאיתרי לחברת פסגות ירושלים בע"מ (להלן - פסגות או הנתבעת 3). עוד מבקש התובע להורות על ביטול המשכנתא שהוטלה על החלקה לטובת בנק הפועלים. בנוסף מבקש התובע, כי בית המשפט יוציא נגד הנתבעות צו לפינוי החלקה והבית הבנוי עליה כתב התביעה, בנוסחו המקורי, הוגש לבית המשפט ביום 31.8.95. מאז ועד לסיום ההתדיינות בתיק תוקן כתב התביעה ארבע פעמים. כתב התביעה המתוקן האחרון הוגש ביום 30.5.04. התיקון העיקרי נעשה בכתב התביעה הרביעי (שהוגש ביום 19.10.98), בו ניתן ביטוי לשינוי המשמעותי שחל בגרסתו העובדתית של התובע, כפי שנראה בהמשך. עוד יש לציין, כי במהלך הדיון בתביעה זו מונה מפרק זמני לאיתרי, שלפי בקשתו הוריתי על עיכוב ההליכים נגדה בתיק זה, בהתאם לסעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. מאותו שלב, הדיון התנהל למעשה בין התובע, מזה, לבין המדינה ורשם המקרקעין (להלן ביחד - המדינה) ופסגות, מזה רקע עובדתי שבעיקרו אינו שנוי במחלוקת : התובע, יליד 1937, נולד בכפר בית צפפה שבירושלים (להלן - הכפר או בית צפפה). עד לפרוץ מלחמת ששת הימים (ביום 5.6.67), התגורר התובע בכפר, בשטח שהיה נתון לשליטתה של ממלכת ירדן. במקביל, החל מאפריל 1962, עבד התובע במשרד החוץ הירדני, בעמאן. בשנת 1977 החל לעבוד באו"ם. לאחר מכן עבד, לסירוגין, בשירות משרד החוץ הירדני והאו"ם (בבירות שונות בעולם). בשנת 2002 פרש התובע מעבודתו, ומאז הוא נע בין בית צפפה לג'נבה. מוסכם על הצדדים כי בשנת 1960 (לפי גרסת הנתבעות), או בין השנים 1962-1960 (לפי גרסאות התובע), ערכה ממשלת ירדן הגרלה, שנועדה להקצות לתושבי בית צפפה חלקות קרקע בשטח כולל של כ-100 דונם "מאדמות האוצר" הירדני המכונות "ווער קטן" ו"אלקאעה", כל חלקה בגודל של כ-800 עד 1000 מ"ר (להלן - ההגרלה). לצורך מימוש זכייתם בהגרלה, נדרשו הזוכים לעמוד בשני תנאים. התנאי הראשון - תשלום התמורה עבור החלקה בשני תשלומים שווים, האחד תוך חודש מיום הזכייה, והשני במשך השנה שלאחר מכן התנאי הנוסף - בניית מבנה למגורים על החלקה, בתוך שנתיים ממועד הזכייה (ראו החלטת הוועדה הירדנית לחלוקת אדמות הכפר בית צפפה מיום 9.2.1960, שצורפה כנספח ב' לתצהיר י' סופר, מצהיר מטעם המדינה). עוד מוסכם על הצדדים, כי שלושת המוכתרים (דאז) של הכפר, שנמנו עם חברי הוועדה הירדנית לחלוקת האדמות, קיבלו כל אחד חלקת אדמה מחוץ למסגרת ההגרלה. אשר לגודלן של חלקות המוכתרים, הרי שניתן לקבוע בוודאות כי שטחן דומה לזה של החלקות האחרות (ראו הנסחים שצורפו לתצהיר המשלים של י' גבאי, מצהיר מטעם המדינה). אין חולק, כי מספרי החלקות שקיבלו המוכתרים, כמו גם מספר החלקה שהתובע טוען לבעלות עליה, לא הופיעו ברשימת החלקות שהוקצו למשתתפים בהגרלה בראשית שנות השבעים החל מינהל מקרקעי ישראל במחוז ירושלים (להלן - המינהל) בטיפול לבדיקה ואיתור זכויות של תושבי הכפר במקרקעין שבתחומו. מטרת הבדיקה הייתה, בין היתר, לברר את זכויותיהם של הטוענים לזכייה בחלקות במסגרת ההגרלה. המינהל ערך סקרים מקיפים על פי מסמכי הרישום הירדני, קיבל מידע ממוכתרי הכפר, בדק האם נבנו מבנים בחלקות, ועוד. בשנת 1975 אף מינה המינהל ועדה לבדיקת זכויותיהם של חלק מתושבי הכפר, שטענו כי זכו בבעלות על חלקות במסגרת ההגרלה, אך מסיבה כלשהי לא נרשמה הקרקע על שמם (להלן - הוועדה). תושבים אלה נדרשו להציג בפני הוועדה מסמכים וקבלות להוכחת זכויותיהם. הוועדה בדקה, בין השאר, האם קיימו אותם תושבים את תנאי ההגרלה. משהוכח לוועדה תשלום מלוא התמורה, אך התנאי של בניית מבנה על החלקה לא התקיים, ניתנה לתושבים ארכה נוספת לבניה, נחתם עימם חוזה פיתוח ולאחר הבניה הועברו הזכויות על שמם בלשכת רישום המקרקעין כך נהג המינהל גם עם אחיו של התובע, טאהה עיסא יוסף עותמן (להלן - אחי התובע). לאחר שעמד בתנאי ההגרלה, הכיר המינהל, בשנת 1985, בזכותו של אחי התובע להירשם כבעלים על חלקה 79 בגוש 30285 שבה זכה במסגרת ההגרלה. יצוין, כי הליכים אלו היו ידועים היטב לתושבי הכפר, ונמשכו בפועל שנים רבות (סעיף 7 לתצהיר סופר). כן יצוין, כי התובע מעולם לא פנה אל הוועדה בטענה לבעלותו בחלקה החלקה נשוא התביעה משתרעת על פני כשלושה וחצי דונם. כלומר, היא גדולה פי 3.5, או אף פי 4, מן החלקות שתושבי הכפר קיבלו במסגרת ההגרלה, כמו גם מן החלקות שהמוכתרים קיבלו (מחוץ להגרלה). על החלקה מצוי מבנה קטן וישן, ששימש כמפקדה צבאית של הלגיון הירדני. בשנת 1961 הוחל בהליכי הסדר מקרקעין בקרקעות בית צפפה. בגדר הליכים אלה פירסם פקיד ההסדר הירדני, ביום 10.10.63, "לוח זכויות", שבו נרשמה החלקה על שם אוצר הממלכה הירדנית יצוין כבר כאן, כי הצגת לוח הזכויות לציבור איננה מסיימת את הליכי ההסדר, אלא מהווה אך שלב ביניים בדרך לרישום ב"פנקס הזכויות", שייפתח על ידי הרשם לגוש המוסדר: "הלוח מוצג לציבור במשך שלושה חודשים וכל מי שתובע זכות במקרקעין אשר בגוש המוסדר רשאי לפנות לבית המשפט בבקשת תיקון. כעבור שלושה חודשים שולח פקיד ההסדר את הלוח לרשם. משקיבל הרשם את הלוח, הוא פותח פנקס חדש לגוש המוסדר שנקרא פנקס זכויות ובו הוא מייחד דף לכל חלקה" (אריה אייזנשטיין יסודות והלכות בדיני מקרקעין חלק א המרשם ופעולות במקרקעין, (התשנ"ו), עמ' 220; ההדגשה במקור). על גבי העתק לוח הזכויות הירדני, ליד מספר החלקה נשוא התביעה, מופיעה הערה לפיה בהתאם להחלטת בית המשפט הירדני רישום החלקה על שם אוצר הממלכה הירדני הינו סופי (סעיף 3 לתצהיר סופר; ראו גם סעיף 11 לתצהיר גבאי). התובע לא חלק על כך כל החלקות בכפר שהיו רשומות בלוח הזכויות על שם אוצר הממלכה הירדנית, הועברו ביום 25.5.73 לבעלותה של מדינת ישראל ונרשמו על שמה. החלקה נשוא התביעה נרשמה על שמה בפנקס הזכויות, שמתנהל בלשכת רישום המקרקעין בירושלים, כמקרקעין מוסדרים. ביום 7.6.79 נחתם הסכם חכירה בין המינהל לבין איתרי, לפיו רכשה איתרי את זכויות החכירה במספר חלקות בגושים 30283, 30285, 30286, ו-30287 באדמות בית צפפה, וביניהן החלקה נשוא התביעה. ביום 19.6.94 רכשה פסגות מידיה של איתרי את זכויות החכירה במספר חלקות בגוש 30285, ובכללן החלקה דנן. ביום 26.4.95 חתם המינהל על שטר להעברת זכות החכירה בחלקה נשוא התביעה (ובחלקות הנוספות) לפסגות, ובאותו היום אושרה העסקה לרישום בלשכת רישום המקרקעין בירושלים גרסתו העובדתית המקורית של התובע וההליכים שקדמו לתביעה : גרסתו המקורית של התובע, כפי שהוצגה בשלושת כתבי התביעה הראשונים בתיק זה ובתצהירי העדות הראשית של התובע ושל אחיו, הייתה כי התובע זכה בחלקה במסגרת ההגרלה, וכי שילם עבורה את מלוא התמורה שנדרשה על ידי השלטונות הירדניים. לדברי התובע, לאחר תשלום התמורה על החלקה, היה סמוך ובטוח כי הוא הבעלים הרשום של החלקה. התובע טוען כי זכור לו שלאחר מלחמת ששת הימים, הרב אליפנט, שהיה רבה של ישיבת איתרי, פלש ביחד עם תלמידיו למספר בתים בבית צפפה, ובין היתר גם לבית שהיה בנוי על חלקתו, אך המשטרה גירשה אותם מחלק מן הבתים שאליהם פלשו, ובכללם גם מן החלקה. בשנת 1993, ממשיך התובע, משביקש לעשות שימוש בחלקתו, גילה להפתעתו שתלמידי ישיבת איתרי מחזיקים בה התובע טוען, כי מעולם לא ידע ואף לא העלה על דעתו כי המינהל העביר את זכויותיו בחלקה לאיתרי, וממילא גם לא ידע כי זו האחרונה מכרה את זכויותיה בחלקה לפסגות. התובע פנה לראשונה אל המינהל, באמצעות בא-כוחו, במכתב מיום 27.10.93, בו ביקש לברר "אם למדינה יש דרישות או תביעות כלשהן לגבי החלקה הנ"ל, שעליה יש בית, ששימש אותו ואת משפחתו למגוריה" (צורף כנספח לכתבי התביעה). ב"כ התובע נענה במכתב מיום 4.11.93, בו צוין כי "הנכס היה רשום בשם אוצר הממלכה הירדנית והועבר על שם המדינה ונרשם בשמה בספרי המקרקעין. הנכס מוחזק על ידי ישיבת איתרי ו/או עיריית ירושלים ולא ברור לנו מה הקשר למרשך עם הנכס הנדון" (צורף כנספח לכתבי התביעה). ב"כ התובע חזר ופנה למינהל במכתב מיום 15.12.94, בצרפו הפעם למכתבו נסח רישום ירדני, לפיו החלקה נרשמה על שמו בפנקס המקרקעין הירדני. לדברי התובע, נסח זה הוצא ביום 26.12.87 על ידי מחלקת המקרקעין בירדן (נסח זה יכונה להלן - ת/3, כפי שסומן בכתב התביעה המתוקן האחרון). המינהל, בתגובה, חזר על עמדתו האמורה, בהוסיפו כי נסח הרישום שצורף אינו יכול להוות ראיה לבעלות התובע על החלקה, משום שהוצא רק בשנת 1987, והוא סותר את הרשום בלוח הזכויות הירדני. משסירב המינהל להכיר בטענתו לבעלות בחלקה, הגיש התובע תביעתו זו לבית המשפט גרסתו העובדתית המתוקנת של התובע : לתצהיר עדותו הראשית של סופר, ששימש במינהל בתפקיד של אחראי מחוז על רכישות והפקעות, צורפה רשימת החלקות שהוקצו בהגרלה (נספח ד' לתצהיר סופר, שהוגש לבית המשפט ביום 7.7.97). החלקה נשוא התביעה לא מופיעה ברשימה זו. מכך הסיקו הנתבעות כי טענתו של התובע, לפיה זכה בחלקה זו במסגרת ההגרלה, הינה משוללת יסוד. בפתח עדותו של התובע ביום 14.9.98 (שנמסרה לאחר שתצהירו של סופר הוגש), העיד התובע, לפתע, כי קיבל את החלקה שלא במסגרת ההגרלה. זאת, בניגוד לגרסתו בשלושת כתבי התביעה הראשונים בתיק זה ובתצהיר עדותו מיום 19.3.97, שנחתם בפני קונסול ישראל בלונדון. לפי גרסתו החדשה, שהועלתה לראשונה שלוש שנים לאחר הגשת התביעה, הוא קיבל את החלקה מידי הממשלה הירדנית, בהסכמת אנשי הכפר, כאות הוקרה על פעילותו שלו ושל אחיו עלי עותמן, שיזמו את ההגרלה. בעדותו בבית המשפט סיפר התובע, כי היו ארבע חלקות שלא נכנסו להגרלה, ואלו הוקצו לו ולשלושת מוכתרי הכפר התובע הסביר כי הטעות שנפלה בגרסה הקודמת מקורה בכך שאחיו טאהה, שהיה מיופה כוחו בארץ, השמיט פרטים שנשכחו ממנו בעת שמסר את גרסתו לבא-כוחו של התובע, עו"ד גורן, שערך את כתב התביעה המקורי ואת התצהירים הקודמים. לדבריו, התצהיר בגרסתו המוטעית נשלח אליו לחו"ל, והוא לא הבין את תוכנו בעת שחתם עליו בפני הקונסול, משום שהתצהיר היה כתוב בשפה העברית ש"הייתה נדירה בשבילי ולא יכולתי לפרש" (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 14.9.98). התובע הוסיף כי רק עם שובו ארצה, במהלך ישיבה שקיים עם בא כוחו לקראת עדותו במשפט, נתגלתה לו הטעות. אציין עם זאת, כי בעדותו מיום 31.1.05, אמר התובע כי התצהיר תורגם לו: "תורגם לי בערבית אך התרגום לא תקף משפטית. בן דוד שלי תרגם זאת" (שם, עמ' 16). גם בא-כוחו של התובע הצהיר (בישיבת 14.9.98), כי התצהיר תורגם לתובע על ידי הקונסול עמ' 5 לפרוטוקול מכל מקום, לנוכח התפנית המהותית שחלה בגרסתו העובדתית, איפשרתי לתובע לתקן את כתב תביעתו, וכן להגיש תצהירים מתוקנים שלו ושל אחיו (טאהה), לתמיכה בגרסה העובדתית החדשה, ששינתה למעשה את עילת התביעה המקורית. בכתב התביעה המתוקן, שהוגש ביום 19.10.98 (ביחד עם תצהירי העדות המתוקנים), פירט התובע את גרסתו החדשה. לפי גרסה זו, הוא ואחיו עלי, שהיה מקורב לראשי השלטון הירדני, יזמו את הקצאת הקרקעות לבניה עצמית לתושבי בית צפפה; לאחר שהזוכים בהגרלה קיבלו את חלקותיהם על פי תוצאותיה, הקצה אוצר הממלכה הירדנית ארבע חלקות נוספות מחוץ להגרלה: שלוש מתוכן ניתנו לשלושת המוכתרים של הכפר, עלי עבד רבה, חסן עלי ועלי עוודלה (להלן - המוכתרים), שסייעו בארגון ההגרלה, ואילו החלקה הרביעית, נשוא התביעה, הוקצתה לתובע, וזאת בהסכמת אנשי הכפר. עוד טען התובע, כי רכש את החלקה מאת אוצר הממלכה הירדנית בשנים 1961/62 בתמורה מלאה, ולאחר רכישתה שילם מס רכוש על החלקה עד לשנת 1966. לטענתו, אם לא נרשמה החלקה על שמו מיד לאחר רכישתה, היה זה אך בשל בעיות טכניות ובירוקרטיות, בהוסיפו כי "בפועל נרשם הוא בפנקס המקרקעין כבעלים - בפנקסי המקרקעין של ירדן, עפ"י ת/2, ת/3 ות/4, והוא היה בעלים שביושר אף לפני כן" - סעיף 10(א) לכתב התביעה המתוקן טענות התובע : התובע טוען כי הוא הבעלים של החלקה, וכי לנתבעות או מי מהן אין כל זכות בה. במקום אחד טען, כי נרשם בפנקסי המקרקעין של ממלכת ירדן מיד לאחר רכישתה; במקום אחר טען, לעומת זאת, כי רישום הזכויות בחלקה על שמו בפנקסי המקרקעין הושלם רק מאוחר יותר. התובע הציג שלושה מסמכים כראיה לדבריו. המסמך הראשון הוא ת/2 - אישור מס' 444011 המכונה על ידי התובע "אישור על סילוק חובותיו לממשלת ירדן". מסמך זה, הכתוב בשפה הערבית, תורגם בגוף כתב התביעה בזו הלשון: "רישומי הבעלות מראים שהתמורה שולמה ביחס לחלקה מס' 128 שבגוש 30285 בשטח של 3.504 מ"ר בווער קטן, בית צפפה, בשם חליל עיסה יוסף עותמן בשנים 1961-1962". יוער, כי בשלושת כתבי התביעה הראשונים שהגיש בתיק זה, טען התובע כי אישור זה נכתב ביום 9.12.61. המסמך השני שהגיש התובע הוא ת/3 - נסח רישום מקרקעין שהוצא על ידי מחלקת המקרקעין בירדן ביום 26.12.87. אליבא דתובע, מסמך זה מעיד על בעלותו בחלקה. לדבריו, בעקבות בדיקת המסמך לבקשת בא-כוח המדינה, נמצא כי הוא אכן מסמך מקורי המסמך השלישי שהמציא התובע הוא ת/4 - מכתב מיום 1.10.96, מאת מנהל אגף המקרקעין והמדידה באוצר הממלכה הירדנית. כך תורגם המסמך בגוף כתב התביעה: "על פי אישור אגף המקרקעין והמדידה באוצר, מר חליל עיסה יוסף עותמן הנ"ל הבעלים של חלקת קרקע מס' 128 שבגוש 30285 וער קטן, בית צפפה, ושילם כל התמורה והמיסים בנוגע לבעלותו על החלקה הנ"ל החל משנת הכספים 1960/1961 ועד לסוף שנת הכספים 1964/65. [על החתום:] מנהל אגף המקרקעין והמדידה". לטענת התובע, אין לראות בעיכובו של רישום הבעלות על שמו הוכחה לכך שהחלקה לא נרכשה על ידו. כראיה לדבריו מציין התובע כי קיימות חלקות רבות בכפר שלא נרשמו על שם בעליהן סמוך לזכייתם בהגרלה, וחרף זאת הכיר המינהל ברישום המאוחר כמקנה בעלות בחלקות, ואף נתן לאותם בעלים אישור להוצאת היתרי בנייה על החלקות האמורות. כך למשל, לטענתו, חלקה 79 בגוש 30285 נרשמה על שם אחי התובע רק ביום 1.1.85, למרות שהוא זכה בה בהגרלה עוד בשנת 1961. למעשה, כך התובע, כמעט כל תושבי הכפר שזכו בחלקות קרקע בהגרלה נרשמו כבעלים בפנקסי המקרקעין בממלכת ירדן בשנות השבעים והשמונים, וחרף הרישום המאוחר הכירה המדינה בבעלותם בחלקות. התובע טוען כי המדינה מפלה אותו לרעה לעומת בעלי חלקות אחרים, ולטענתו, היא עושה כן משום שנציגיה רוצים "לגונן על חטאם והתרשלותם" כשהעבירו את הזכויות בחלקה לנתבעות התובע טוען כי בעלותו בחלקה הייתה ידועה לנתבעות, ולמצער אמורה הייתה להיות ידועה להן, עוד בטרם ערכו בה את העסקאות. ביחס למדינה טוען התובע, כי היא חתמה על העברתה של זכות החכירה בחלקה (מהנתבעת 2 לנתבעת 3) שנתיים לאחר שנשלח אליה מכתבו של בא-כוח התובע, ואף לאחר הגשת התביעה. לדברי התובע, המדינה מיהרה להעביר זכויותיה בחלקה מתוך כוונה "להבריח את המקרקעין" וליצור מצב שישלול בפועל את בעלותו בחלקה. התובע מוסיף וטוען, כי על גבי נסח הרישום ההיסטורי של הזכויות בחלקה, שצורף כנספח ג1 לתצהירו של גבאי, מופיעה הערה לפיה הממלכה הירדנית מחזיקה בחלקה בנאמנות. כן טוען התובע כי כבר בשנת 1990 טען לבעלותו בחלקה. התובע מציין כי על גבי הנסח ההיסטורי מופיעה הערה (בעברית) "אין לבצע פעולות בנכס זה", שנרשמה בשנת 1990. מכל אלה מסיק התובע, כי המדינה הייתה חסרת תום לב בכך שאישרה את העסקה בין הנתבעת 2 לנתבעת 3. עוד מוסיף התובע, כי המדינה יכולה להיווכח בצדקתו אם רק תפנה לממשלת ירדן, אך המדינה מבכרת, לדבריו, שלא להגיע לחקר האמת לטענתו, גם הנתבעת 2 (איתרי) ידעה על זכויותיו בחלקה, קודם לחתימתה על ההסכם למכירת זכויות החכירה לנתבעת 3. בהקשר זה מטעים התובע, כי אחיו הודיע באופן אישי לרב אליפנט ולאשתו על בעלותו של התובע בחלקה. אשר לנתבעת 3 (פסגות) טוען התובע, כי אנשיה נמנעו לפני הרכישה מלראות את הבית המצוי על החלקה, ואילו רק טרחו לברר היכן המפתחות של אותו הבית - היו מגלים כי אחי התובע מחזיק בהם. מכך מסיק התובע כי הנתבעת 3 ידעה, או לפחות צריכה הייתה לדעת, על בעלותו בחלקה. עוד מוסיף התובע ביחס לנתבעת 3, כי בכך שרכשה "סדרה שלמה" של מקרקעין מהמינהל, נטלה על עצמה סיכון מודע כי יימצא טוען לזכויות קניין על אחת מן החלקות. לשיטת התובע, "אין ספק כי הנתבעים ביחד וכל אחד לחוד בקנוניה משותפת עשקו אותו כדי לנסות ולשלול ממנו את בעלותו בחלקה ... ולכן יש לראות בהתנהגותם של הנתבעים ביחד וכל אחד מהם לחוד, התנהגות חריגה על כל פנים שלא בתום לב המבטלת העסקות שביניהם לבין עצמם" (סעיף 11.6(ט) לכתב התביעה האחרון בתיק זה). על כך מוסיף התובע, כי אילו ידע מראש, ובפרט תוך כדי ההתכתבות שניהל בא-כוחו עם המינהל, על העסקאות שנחתמו עם איתרי ועם פסגות, הרי שחזקה עליו כי היה פונה לבית המשפט בבקשה להוציא צו מניעה כנגד ביצוען, עד לבירור זכויותיו. ואחרון, הוא טוען, כי בתחרות הזכויות שנוצרה כיום בינו לבין הנתבעת 3, יש להעדיף את זכויותיו טענות הנתבעות : המדינה טוענת כי דין התביעה להידחות, הן במישור המשפטי והן במישור העובדתי. במישור המשפטי מעלה המדינה ארבע טענות: ראשית, טוענת היא, כי התובע תוקף את הרישום במקרקעין מוסדרים, אך אינו עומד באף לא אחד מן התנאים שהדין מציב לתקיפתו של רישום כאמור; שנית, היא טוענת, כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות; שלישית, לטענתה, יש לדחות את התביעה גם מחמת שיהוי; ורביעית, טוענת היא, כי אפילו יתקבלו טענותיו העובדתיות של התובע, הרי שהחלקה מהווה נכס נפקד, ומשכך היא מוקנית לאפוטרופוס על נכסי נפקדים מכוח הוראותיו של חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 במישור העובדתי טוענת המדינה כי גרסתו החדשה של התובע, לפיה קיבל את החלקה שלא כזוכה בהגרלה, אינה אמינה ואינה מתיישבת עם הראיות שהוצגו. לטענתה, עצם השינוי בגרסתו, שנעשה רק לאחר שגרסתו המקורית הופרכה בראיות ברורות שהמדינה צירפה לתצהיר מטעמה - ובמרכזן רשימת החלקות שהשתתפו בהגרלה - דוחק למסקנה כי גרסתו של התובע אינה אמינה ויש לדחותה. לדבריה, גרסתו המקורית של התובע, לפיה זכה בחלקה במסגרת ההגרלה, הופיעה הן בכתב התביעה המקורי והן בתצהירים של התובע ואחיו, כך שהייתה זו גרסה מודעת ולא תולדה של אי הבנה. רק משנתפס בקלקלתו, כך המדינה, בחר לשנות את גרסתו. לטענת המדינה, התובע מעולם לא סיפק הסבר המניח את הדעת לשינוי גרסתו. לדידה, אין לקבל את ההסבר שנתן, לפיו לא הבין את התצהיר, משום שהעיד בעצמו כי התצהיר תורגם עבורו לשפה הערבית. מטעם זה, כמו גם משיקולי מדיניות משפטית, כך המדינה, אין לאפשר לו לסגת מן הגרסה העובדתית המקורית שמסר בתצהיר המדינה מצביעה על שינוי שחל בגרסתו של התובע גם בעניין מגוריו של התובע ובני משפחתו בבית הבנוי על החלקה. במכתבו של בא-כוחו למינהל מיום 27.10.93 צוין, כזכור, כי התובע ובני משפחתו התגוררו בבית זה, ואילו בחקירתו הנגדית אמר התובע: "לא השתמשנו בו למגורים" (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 31.1.05). כשנתבקש התובע להסביר את ההבדל בין הגרסאות השונות שמסר בעניין זה, אמר כי גם כאן חלה אי הבנה בינו ובין בא-כוחו. המדינה סבורה אפוא, כי המסקנה המתבקשת בנסיבות העניין היא שיש לדחות את גרסתו של התובע. עוד טוענת המדינה, כי המסמכים שהציג התובע אינם "אמינים" ואף אינם אותנטיים, וכי התרגום שהמציא למסמכים אלו אינו משקף נאמנה את תוכנם המדינה מוסיפה וטוענת, כי מאחר ששטח החלקה הוא כ-3.5 דונם, פי 4 מן החלקות שהוגרלו ומן החלקות שהוקצו למוכתרים, ברי שחלקה זו שונה משאר החלקות ואינה מיועדת לבניה פרטית, אלא לבניית מבני ציבור. לנוכח השוני המהותי בגודל החלקות, טוענת המדינה כי ניסיונו של התובע להשוות את עצמו אל המוכתרים אינו אמין. לטעמה, גם מכך שהחלקה נרשמה על שם אוצר הממלכה הירדנית, ניתן ללמוד שאכן יועדה למבני ציבור. המדינה מוסיפה, כי אילו החלקה הוקצתה לתובע בשנת 1961, כטענתו, חזקה שזכותו הייתה נרשמת בלוח הזכויות שפורסם בשנת 1963 במסגרת הליכי ההסדר הירדניים במקרקעין אלה. מכך שהחלקה לא נרשמה על שמו של התובע, כך המדינה, ניתן להסיק אחת מן השתיים - שהתובע לא הגיש תביעה לפקיד ההסדר, או שהגיש תביעה אך זו נדחתה. כך או אחרת, טוענת המדינה, התובע לא הסביר מדוע אין זכר בהליכי ההסדר לזכות שהוא טוען לה. המדינה מציינת בהקשר זה, כי חלקותיהם של המוכתרים נרשמו על שמם עם סיום הליכי ההסדר בשנת 1963, מה שאין כן ביחס לחלקתו של התובע, מבלי שהיה בפיו הסבר לכך אשר לטענת התובע, לפיה מספר רב של זוכי ההגרלה נרשמו כבעלי החלקות רק בשלב מאוחר, ולכן אין להפלותו לעומתם אלא יש להיענות אף לפנייתו המאוחרת לרשום את החלקה על שמו, משיבה המדינה כי אותם בעלי חלקות עמדו בנטל הוכחה כבד: הם הופיעו ברשימת הזוכים בהגרלה; הציגו קבלות על התמורה ששילמו (בתוך המועד שנקבע לכך בתנאי ההגרלה); והוכיחו (על פי רוב) שבנו על החלקה במועד שנדרש בתנאי ההגרלה. התובע, לעומתם, לא הרים נטל זה. בנוסף, טוענת המדינה, כי יש להבדיל בין התובע לבין תושבים אחרים, משום שהתובע הרי טוען כיום שהוא קיבל את החלקה מחוץ להגרלה, ולכן הבעלות עליה הייתה צריכה לעבור אליו מיד, לעומת האחרים שעוד צריכים היו להוכיח שעמדו בתנאי ההגרלה. ולבסוף, בהתייחס לטענת התובע שהמינהל פעל בחוסר תום לב, משיבה המדינה כי מאחר שהלה לא הוכיח את זכותו הנטענת, הרי שאין לצפות ממנה שלא לערוך עסקאות בחלקה הנתבעת 3 ערכה את טענותיה על פני שתי חזיתות. באחת טוענת היא, כי אין לתובע כל זכות בעלות על החלקה, ובסוגיה זו מצטרפת היא לטענותיה העובדתיות של המדינה, בהוסיפה עליהן טענות משלה. בחזית השנייה היא טוענת, כי אף אם לתובע זכות כלשהי בחלקה, הרי שבתחרות הזכויות שבין התובע לבינה - ידה על העליונה. הנתבעת 3 מצביעה על כך שהתובע לא הציג ולו מסמך אחד המוכיח כי גורם כלשהו בממלכת ירדן החליט להקצות לו את הקרקע, ואף לא הציג שטר מכר או חוזה על פיו הועברו לו המקרקעין על ידי השלטונות הירדניים. עוד מטעימה הנתבעת 3, כי מעולם לא נרשמה הערה בלשכת רישום המקרקעין בדבר זכות כלשהי של התובע בחלקה, וכי הפעם הראשונה שבה טען התובע כי הוא בעל זכות במקרקעין הייתה במכתבו מיום 15.12.94, כחצי שנה לאחר הסכם המכר שנעשה בין הנתבעת 2 ובין הנתבעת 3. יתירה מכך, טוענת הנתבעת 3, גרסתו החדשה של התובע הועלתה לראשונה רק ביום 14.9.98, כשלוש שנים לאחר הגשת התביעה. לאור כל אלה טוענת היא, כי לא ידעה ולא היה עליה לדעת שהתובע טוען לזכות בחלקה הנתבעת 3 הגישה שורה של ראיות שנועדו להוכיח כי רכשה את זכויות החכירה בחלקה - המהווה מקרקעין מוסדרים והרשומה על שם המדינה בפנקס הזכויות - בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום. מכאן, לטענתה, שהיא עומדת בדרישות שמציב סעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן - חוק המקרקעין), ולפיכך הזכות בחלקה מוקנית לה. לחלופין טוענת הנתבעת 3, כי יש להחיל בעניינה את הוראתו של סעיף 9 סיפא לחוק המקרקעין ולקבוע כי זכותה בחלקה עדיפה, משום שרכשה את החלקה בתמורה מלאה והעסקה נרשמה על שמה בעודה תמת לב. הנתבעת 3 סומכת ידיה גם על טענות הסף שהעלתה המדינה, וטוענת עוד, כי התובע מבקש בכתב התביעה לבטל משכנתא הרובצת על הנכס לטובת בנק הפועלים, מבלי שהתובע צירף אותו כבעל דין המסמך הראשון : לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. ראשית דבר אבחן את המסמכים שהציג התובע כראיה לגרסתו. המסמך הראשון הוא, כזכור, ת/2, שהתובע כינה בשם "אישור על סילוק חובותיו לממשלת ירדן". המסמך תורגם בגוף כתב התביעה, בנוסח שציטטתי לעיל (בפסקה 8). המדינה מצידה הגישה תרגום נוטריוני של המסמך (נספח ז2 לתצהיר גבאי). סעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, מורה כי: "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור". סעיף זה קובע חזקה ראייתית, הניתנת לסתירה, באשר לנכונות האמור באישורו של נוטריון שניתן לפי החוק (ע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847, 852). אף התובע עצמו לא טען נגד תוכנו של תרגום זה מקבל אני אפוא את התרגום הנוטריוני כתרגום מדויק ונאמן למקור של המסמך ת/2. זוהי לשונו של התרגום הנוטריוני: " ... הרישומים מוכיחים שנגבה דמי רישום החלקה 128 בגוש 30285 בשטח של 3 דונם ו 504 מטר בפנקס בית צפאפא בשם חליל עיסה יוסף עות'מאן בשנים 1961/1962. ... קיבלתי את הסך של שני דינר ... וניתנה קבלה זו בתאריך [?]9.12.19 [השנה לא ברורה] הגזבר" (סימן השאלה הוסף על ידי. המילים "השנה לא ברורה" מופיעות בתרגום). בטרם אתעכב על ההבדלים שבין שני התרגומים, אציין כי מתוך המסמך עצמו (וליתר דיוק מתוך העתקו שהוגש) לא ניתן ללמוד מהו התאריך שבו נערך (כמצוין גם בתרגום הנוטריוני). בהקשר זה אזכיר, כי בשלושת כתבי התביעה הראשונים שהגיש בתיק זה, טען התובע כי המסמך הוצא ביום 9.12.61. ואולם, קשה לקבל טענה זו, משום שהמסמך מתייחס גם לתשלום שנגבה בשנת 1962. אף התובע עצמו לא חזר עוד על טענתו זו בשני כתבי התביעה האחרונים. בנסיבות אלו לא אוכל כמובן לקבוע מהו המועד בו נערך המסמך, וממילא לא אוכל לקבוע האם הוצא לפני יוני 1967 או לאחר מכן בעת שהחלקה כבר לא היה נתונה לשליטתה של ממלכת ירדן אשר להבדלים בין התרגומים, ניתן למנות שלושה. ראשית, בתרגום שבכתב התביעה נאמר "רישומי הבעלות", בעוד שבתרגום הנוטריוני נאמר "הרישומים" בלבד. שנית, בתרגום שבכתב התביעה נאמר "שהתמורה שולמה", בעוד שבתרגום הנוטריוני נאמר "שנגבה דמי רישום". שלישית, בתרגום שבכתב התביעה לא צוין מהו הסכום ששולם. בתרגום הנוטריוני, לעומת זאת, נאמר כי הסכום שהתקבל הוא שני דינר. לדידי, השוני המהותי בין שני התרגומים נוגע למהותו של התשלום ששילם התובע ביחס לחלקה. מן התרגום הנוטריוני עולה, כי אין מדובר בתשלום התמורה (כטענת התובע) כי אם בדמי רישום בלבד, וכי האישור בגין תשלום זה ניתן ביום תשעה בדצמבר, בשנה בלתי מפוענחת המסמך השני : - ת/3 - הוא נסח רישום מקרקעין שהוצא, כאמור, על ידי מחלקת המקרקעין בירדן ביום 26.12.87. התובע טען כי בא-כוחה הקודם של המדינה בתיק זה, עו"ד אלדד, אישר כי נסח רישום זה הוא אכן מסמך מקורי. לעומתו טען בא-כוחה הנוכחי של המדינה, עו"ד לבנה, כי המסמך איננו מקורי, משום שאינו מפרט את "ההיסטוריה של הבעלויות בחלקה"; אינו מציין את מספר שטר המכר שעל יסודו נערך הרישום; אינו מציין את מועד תחילת הבעלות של התובע בחלקה; וכן אינו נושא אישור קונסולארי. יוער כאן, כי המסמך המקורי של ת/3 אמנם הוגש (וסומן ת/5), אך תרגומו לעברית לא צורף, חרף החלטתי מיום 21.3.05, שהזכירה לתובע את התחייבותו להמציא לבית המשפט את תרגומם של המסמכים שהגיש באותה ישיבה (עמ' 33 לפרוטוקול; וראו גם עמ' 30-29). על כל פנים, מוכן אני לקבל כי המסמך אכן מקורי, במובן זה שאינו מזויף, כפי שהתייחס אליו עו"ד אלדד, בציינו לפרוטוקול: "בדקתי את המסמך הזה במובן המזפ"י שלו, שהוא לא מזויף ... מבחינה מזפ"ית אין לנו טענות" (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 31.1.05). ברם, אין די במסמך זה להוכחת בעלותו של התובע בחלקה. זאת, בין היתר, בשל כך שהמסמך אינו מכיל את הפרטים החיוניים להוכחת גרסתו של התובע, כפי שפורטו לעיל מפי עו"ד לבנה, ובין היתר חסרים בו הנסיבות והמועד שבהם הוקנתה הבעלות בחלקה לתובע, בבחינת העיקר חסר מן הספר ועוד זאת: על פי הרישום המופיע בלוח הזכויות הירדני מיום 10.10.63, שנערך במסגרת הליכי ההסדר של קרקעות בית צפפה, הבעלות בחלקה נרשמה, כזכור, על שם אוצר הממלכה הירדנית, כאשר במועד כלשהו לאחר מכן נרשמה הערה לצד רישום זה, לפיה בהתאם להחלטת בית המשפט הירדני רישום החלקה על שם אוצר הממלכה הירדני הינו סופי. מכאן, שנסח הרישום הירדני משנת 1987 (ת/3) סותר למעשה את הרישום הירדני האמור. התובע, שלא חלק על האותנטיות של רישום זה, לא הסביר את פשר הסתירה. כל שטען התובע בהקשר זה היה, כי מיד לאחר זכייתו בחלקה נרשם כבעליה, וכי אם מסיבה כלשהי יימצא שלא נרשם, הרי ש"מחדל" זה נבע, לטענתו, "מבעיות טכניות שלא היו תלויות בתובע; כיוון שמדובר בנכס שצריך לעבור הסדר ומלחמת ששת הימים ותוצאותיה - עיכבו אותו, אולם בספרי השלטונות רשום התובע כבעלים של החלקה" (סעיף 2 לתגובת התובע לבקשה בבש"א 2785/98). לא אוכל לקבל טענה זו של התובע, לפיה הוא רשום ב"ספרי השלטונות" כבעליה של החלקה. זאת, משום ש"ספרי השלטונות" הרלוונטיים יותר לעניין זה הם כיום מרשם המקרקעין הישראלי, שהתבסס על לוח הזכויות הירדני והערת הסופיות שנרשמה בו. נסח הרישום הירדני משנת 1987 סותר את הרישום האמור, ולפיכך גם אם הוא קביל כראיה לגרסת התובע, הרי שבנסיבות אלו לא אוכל לייחס לו משקל רב בהקשר זה ראיתי להוסיף, כי המסמך ת/3 הוא תוצר של פעולת הרשויות הירדניות לאחר 1967, המתייחס לקרקע הנמצאת בשליטתה של מדינת ישראל. ככזה, לא חלה עליו הוראת תקנה 19 לתקנות הסדרי משפט ומינהל (רציפות הליכים אזרחיים, אכיפת פסקים והכרה במסמכים), התשכ"ט-1969 (להלן - תקנות הרציפות), המורה בזו הלשון: "מסמך שניתן או אושר, בכל עת שלפני היום הקובע [7 ביוני 1967], על ידי עובד ציבורי או משרד ציבורי, והיה בר-תוקף בשטח-התחולה, דינו כמסמך שניתן או אושר, לאותו ענין ובאותו תוקף, על ידי עובד ציבורי או משרד ציבורי בישראל" תקנה זו הינה ביטוי לעקרון ההמשכיות שכוחו יפה גם בהליכי הסדר מקרקעין (וראו: ח' זנדברג הסדר זכויות המקרקעין בארץ-ישראל ובמדינת ישראל (התשס"א), עמ' 354, בה"ש 70 ו-71).נ עם זאת, העובדה שנסח הרישום ת/3 הוצא בידי רשות ירדנית לאחר יוני 1967, כך שתקנות הרציפות אינן חלות עליו, היא כשלעצמה אינה שוללת את הכוח הראייתי שיש לייחס למסמך מסוג זה; כפי שכבר נאמר בעניין זה מפי כבוד הנשיא לנדוי: "מדינת ירדן ידועה לנו כמדינה בעלת מערכת משפט מסודרת, ואין סיבה שלא לזכות רשות מרשויותיה הציבוריות בחזקה הרגילה, שאין רשות ציבורית עושה פעולה משפטית, בלי שהוסמכה לכך על-פי הדין, שבמסגרתו היא פועלת" (ע"א 459/79 הוועד הכללי לכנסת ישראל נ' אל איובי, פ"ד לה(4) 188, 194; וראו גם פסק דינו של בית משפט זה בת"א 1495/98 אל קימרי נ' אל קימרי, ניתן ביום 31.8.03, פסקה 19 לפסק הדין). ברם, כפי שמבהיר שם הנשיא לנדוי, חזקה זו ניתנת לסתירה. בענייננו, החזקה האמורה אכן נסתרת, משום שהרישום הנוכחי בלשכת המקרקעין הירדנית סותר רישום אחר של אותה רשות, שנעשה במסגרת הליכי הסדר שנערכו בעת שהחלקה הייתה בתחומי שלטונה, וכל זאת, כאמור, מבלי שנסח הרישום המאוחר יכלול את הפרטים החיוניים ומבלי שניתן כל הסבר לסתירה זו המסמך השלישי : ת/4 - הוא מכתב מיום 1.10.96, מאת מנהל אגף המקרקעין והמדידה באוצר הממלכה הירדנית. לטענת התובע, במסמך זה נכתב במפורש כי הוא "שילם כל התמורה והמיסים בנוגע לבעלותו על החלקה". לעומתו טוענות הנתבעות, כי המסמך מתייחס לתשלום אגרות ומיסים בלבד, והמילה "תמורה" המופיעה בתרגומו של התובע אינה מופיעה במקור. הנתבעות מסתמכות בטענתן זו על עדותו של מר גבאי, שמתוך עדותו בפניי, כמו גם מהמסמך נ/6, עולה כי הוא שולט בשפה הערבית (ראו, כדוגמה, עמ' 54-52 לפרוטוקול מיום 28.5.06). משלא חלק התובע על דיוק תרגומו של המסמך על ידי מר גבאי - אינני רואה להעדיף את גרסתו של התובע בעניין זה. אך לא בכך העיקר, כי אם בכך שגם מסמך זה, כמו ת/3, הוצא על ידי שלטונות ירדן לאחר 1967 ותוכנו אינו עולה בקנה אחד עם רישום הבעלות בלוח הזכויות הירדני העולה מן האמור עד כה, כי אין במסמכים שצירף התובע כדי להוכיח את גרסתו העובדתית. המסמכים הללו אינם מעידים מתי נרכשה החלקה על ידי התובע, האם שולמה תמורה עבורה, ומתי נרשמה בעלותו של התובע על הקרקע. אף גרסתו של התובע בכל אחת מן השאלות הללו לא הייתה חד משמעית. התובע עצמו הציג בעדותו גרסאות שונות לגבי המועד שבו נרשמה בעלותו על החלקה. במקום אחד טען שהחלקה נרשמה על שמו בלשכת רישום המקרקעין הירדנית לפני מלחמת ששת הימים (עמ' 32 לפרוטוקול מיום 31.1.05) ובמקום אחר השיב כי נרשמה על שמו בטאבו הירדני ביום 26.12.87 (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 31.1.05). גם עדותו של אחי התובע לא הציגה תשובה ברורה לשאלת מועד הרישום. כשנשאל מתי נרשמה החלקה בטאבו הירדני, השיב אחי התובע: "אולי בשנת 70 או שנת 85. אך הייתה רשומה על שמו מקודם. הכל מופיע בניירות. בעצמי אני לא זוכר" (עמ' 45 לפרוטוקול מיום 6.3.06). שניים מתוך שלושת המסמכים הרלוונטיים שהמציא התובע נערכו לאחר יוני 1967, ואילו המסמך השלישי (ת/2) נערך במועד לא ידוע. שלושת המסמכים הללו סותרים לכאורה את הרישום בלוח הזכויות הירדני, בלא שהובא לסתירה זו הסבר כלשהו, לא במסמכים עצמם ולא מפי התובע. בנסיבות אלה, ולאור כל האמור אין די במסמכים שהתובע הגיש כדי להוכיח את גרסתו העובדתית תשלום התמורה על החלקה : התובע לא ציין מהו הסכום שנדרש לשלם עבור החלקה, מהו המועד המדויק שבו שילם סכום זה, ואף לא הציג כאמור מסמך כלשהו המתעד עובדות אלו. בחקירתו הנגדית לא ידע התובע להגיד מהו הסכום ששילם עבור החלקה, באמרו "שהתשלום הוא סימלי. 80 או 100 דינר. אני לא יודע, לא זוכר. אך יש לוח ... לא זוכר. מאחר ואימי הייתה משלמת. אני למדתי באוניברסיטה באותו הזמן" (עמ' 18-17 לפרוטוקול מיום 31.1.05). אחי התובע העיד שייתכן שהתובע שילם יותר, "כי המגרש הוא יותר גדול. יכול להיות ששילם בסביבות 200 או 250 דינר, כי יש בית על החלקה" (עמ' 40 לפרוטוקול מיום 6.3.06). גם אם שילם התובע 80, 100, 200 או 250 דינר בתמורה לחלקה, הקבלה היחידה שהוצגה הייתה על תשלום "דמי רישום" בסך 2 דינר (ת/2, שמועד הוצאתה, כזכור, אינו ידוע). לעומת זאת, אחי התובע, כמו גם תושבים אחרים מן הכפר שזכו בהגרלה, הציגו בשנות השבעים והשמונים קבלות על תשלום התמורה עבור חלקותיהם התובע לא טען כי היו ברשותו מסמכים נוספים, שאבדו ברבות הימים, כגון שטר מכר על הקרקע או חוזה קנייה, שביכולתם להעיד על תשלום התמורה ועל בעלותו בחלקה שקיבל (מחוץ להגרלה). אחי התובע העיד אף הוא במפורש כי מעבר לקבלות שהוצגו לבית המשפט, אין עוד קבלות על תשלום התמורה עבור הקרקע. אשר לעדותם של מוכתר הכפר, מוחמד עבד רבו (עמ' 14-10 לפרוטוקול מיום 31.1.05), וזקן הכפר, עותמן עומאר עבד אל מונעם ברהום עותמן (עמ' 10-7 לפרוטוקול מיום 31.1.05), הרי שמחקירתם בבית המשפט עולה כי עדותם בעניין זה מקורה מפי השמועה. גם אם נקבל את הדברים ששמעו העדים מאבותיהם כראיה לגרסת התובע, הרי שהמשקל שיש לייחס לדברים אלו הוא נמוך מאוד. לאור כל האמור, אין בידי להסתפק בעדות התובע כי שילם מלוא התמורה, מה עוד שבעדותו לא ידע לנקוב בוודאות בסכום התמורה ששילם. ממילא, המסקנה הנדרשת היא, כי התובע לא עמד בנטל להוכיח שאכן שילם את התמורה בעבור החלקה התפנית בגרסתו העובדתית של התובע : בעת הגשת התביעה, עמדתו של התובע הייתה, כזכור, כי זכה בחלקה במסגרת ההגרלה. משהציגה המדינה את רשימת החלקות שהוקצו בהגרלה והראתה כי החלקה נשוא התביעה אינה נכללת בה, שינה התובע טעמו וטען כי מקור זכותו הנטענת על החלקה איננה הזכייה בהגרלה, כי אם החלטת ממשלת ירדן להעניק לו את החלקה כאות הוקרה על כך שיזם את ההגרלה (ביחד עם אחיו עלי). שינוי זה בגרסתו של התובע נוגע בשורש המחלוקת בין הצדדים. התובע נימק את שינוי גרסתו בכך שלא הבין את התצהיר שעליו חתם. הנתבעות, מצידן, הצביעו על עדותו של התובע לפיה התצהיר תורגם לו עובר לחתימתו עליו. הנתבעות טוענות כי התובע שינה את גרסתו רק לאחר שהצליחו להוכיח כי לתביעתו בגרסתה המקורית אין כל יסוד להישען עליו קיים קושי לקבל את גרסתו העובדתית המתוקנת של התובע, במיוחד כאשר השינוי הקוטבי בגרסתו מצטרף לסתירות נוספות שנותרו ללא מענה, ובכללן שאלת רישום הבעלות וסוגיית המגורים בבית שעל החלקה. קיים גם קושי לקבל את ההסבר לתפנית שחלה בגרסתו. טענתו כי חתם על התצהיר מבלי שהבין את תוכנו אין בה די כדי להתגבר על קושי זה, שהרי, ראשית, לפי עדותו התצהיר תורגם לו, ושנית, אף אחיו העיד בתצהירו (עובר לתיקון כתב התביעה) כי התובע זכה בחלקה במסגרת ההגרלה. הסברו של האח כי בתצהירו הראשון נשמטו ממנו פרטים אינו מניח את הדעת משום שמדובר בפרט מהותי, היורד לשורש עילת התביעה. בנוסף, התובע לא הזמין עדים שביכולתם למסור עדות מזמן אמת (כגון, תושבי הכפר בני גילו), עדות שתשפוך אור, מכלי ראשון, על גרסתו החדשה. כל אלו מעוררים סימני שאלה בעלי משקל משמעותי באשר לאמינות גרסתו החדשה של התובע, וגורמים לחוסר בהירות בכל הנוגע לעובדות המקרה אפילו אקבל כי התובע הוא שיזם את ההגרלה, הרי שלא הוכח כי השלטונות הירדניים הקצו לו את הקרקע כאות הוקרה לפעילותו זו. התובע "גייס" את המוכתרים (דאז) לצידו כתנא דמסייע לעניין זה: כשם שאלה קיבלו את חלקותיהם מחוץ למסגרת ההגרלה, והחלקות נרשמו על שמם גם במרשם המקרקעין הישראלי, כך יש להכיר אף בבעלותו על החלקה, אותה קיבל מחוץ למסגרת ההגרלה. אלא, שיש להבחין בין חלקותיהם של המוכתרים ובין החלקה שלפנינו, בשני מובנים: ראשית, והוא עיקר, חלקותיהם של המוכתרים, שמספריהן 157, 158 ו-159 בגוש 30285, נרשמו על שמם על בסיס הרישום בלוח הזכויות הירדני משנת 1963, בעוד שהחלקה נשוא התביעה, נרשמה בלוח הזכויות הירדני על שם אוצר הממלכה הירדנית, וכיום רשומה היא על שם המדינה, כחליפתה שנית, שטח חלקותיהם של המוכתרים נע בין 850 ל-970 מ"ר, בדומה לחלקות האחרות שהוקצו לתושבי הכפר במסגרת ההגרלה, ואילו שטחה של החלקה דנן הוא 3.504 דונמים, פי 4 בהשוואה לכל אחת מן החלקות האחרות. אחי התובע העיד כי התובע קיבל חלקה גדולה יותר מזו של המוכתרים, בהסכמת כל אנשי הכפר, משום שהוא זה שפעל למען הקצאת הקרקעות מול הממשלה הירדנית, והמוכתרים הצטרפו לפעילותו רק בשלב מאוחר יותר. לא אוכל להסתפק בהסבר המוצע על ידי אחי התובע, הגם שאינו בלתי אפשרי, הן משום היותה עדות יחידה בעניין זה והן משום שהסברו התבסס על עובדות שגויות (האח סבר ששטחי חלקותיהם של המוכתרים גדולות מכפי שהיו באמת; ראו עמ' 46 לפרוטוקול מיום 6.3.06). זאת ועוד, גרסתו החדשה של התובע אף היא אינה מייתרת את השאלה מדוע לא פנה במשך כעשרים וחמש שנים בתביעת בעלות על החלקה. לפחות שתי הזדמנויות שנקרו בעבר בדרכו של התובע מחדדות שאלה זו: האחת, בעת שנערך הליך הסדר הקרקעות בכפר, שנסתיים בשנת 1963. התובע לא ציין אם פנה אל פקיד ההסדר הירדני, שעסק בבירור תביעות הבעלות של תושבי הכפר על חלקותיהם, אם לאו ייתכן שהתובע לא הגיש כלל תביעה על זכותו הנטענת בחלקה, וייתכן שהגיש תביעה אך זו נדחתה. כך או אחרת, זכותו של התובע לא נרשמה על שמו במסגרת הליכי ההסדר. ההזדמנות השנייה הייתה בשנות השבעים, עת הקים המינהל את הוועדה לבירור תביעות בעלות של תושבי הכפר בגין זכייה בהגרלה, שמסיבה זו או אחרת לא נרשמה הקרקע על שמם. חזקה על התובע כי ידע על הבדיקות והבירורים שערכה הוועדה, שהרי אחי התובע פנה לוועדה בתקופה זו בתביעה לבירור זכויותיו שלו עצמו על החלקה שבה זכה במסגרת ההגרלה (ופנייתו נענתה בחיוב), ואילו התובע לא פנה אליה כלל בתביעה דומה לבירור זכויותיו שלו בחלקה נשוא התביעה. יש לציין כי השניים היו בקשר במהלך השנים הרלוונטיות (ראו עדות אחי התובע בעמ' 45 לפרוטוקול מיום 6.3.06). אף אם אקבל גרסתו של התובע, לפיה זכה בחלקתו שלא במסגרת ההגרלה, הרי שאין בכך כדי להסביר מדוע התעכב ולא העלה טענת בעלות על החלקה, עד לפניית בא-כוחו אל המינהל בשנת 1994, שבה טען לראשונה כי הוא הבעלים הרשום כללו של דבר, בהיעדר מסמכים מזמן אמת לתמיכה בגרסתו העובדתית של התובע, ומשנמנע התובע מלפנות לרשויות המוסמכות בממלכת ירדן (עד לשנת 1987) ובישראל (עד לשנת 1994), לצורך הסדרת רישום החלקה על שמו, לא עלה בידי התובע להוכיח את אמיתות גרסתו העובדתית. אמנם, לאור העדויות ששמעתי והמסמכים שהוגשו, אין לשלול את האפשרות שגורמים מוסמכים בממלכת ירדן אכן החליטו בשעתו, בהסכמת תושבי הכפר, להקצות לתובע את החלקה, כאות הוקרה על יוזמתו ופעילותו בהקצאת הקרקעות לתושבי בית צפפה במסגרת ההגרלה. אלא שהתובע לא הצליח להוכיח עובדות נטענות אלו ברמת הוודאות הנדרשת במשפט אזרחי, וממילא לא הוכיח כי רכש את הבעלות בחלקה. לאור מסקנתי זו, פטור אני מלדון בטענת חוסר תום הלב שייחס התובע לנתבעות, כמפורט בפסקה 10 לעיל. חרף זאת, אדרש בקצרה לעניין תום הלב התובע טוען כי העסקאות שנעשו בחלקה נגועות בחוסר תום לב, משום שנערכו בעת שהצדדים כולם ידעו, או לפחות היה עליהם לדעת, כי הוא טוען לבעלות בה. אין בידי לקבל טענה זו. העסקה הראשונה בחלקה, שבגדרה העניק המינהל זכות חכירה לאיתרי, נערכה בשנת 1979, שנים רבות קודם לפנייתו של התובע למינהל, כך שאין כל מקום לייחס למדינה חוסר תום לב בגין עריכת עסקה זו. התובע טוען, כי יש לייחס למדינה חוסר תום לב אף בשל כך שערכה עסקאות בחלקה למרות שבנסח הרישום ההיסטורי צוין כי החלקה מוחזקת בנאמנות על ידי ממלכת ירדן, ולמרות שבשנת 1990 הוספה לנסח הערה לפיה "אין לבצע פעולות בנכס זה". אשר לטענתו בדבר החזקת החלקה בנאמנות, הרי שהערה מסוג זה כלל לא נזכרת בנסח עצמו, והתובע לא הבהיר על יסוד מה טען זאת המדינה, מנגד, לא התייחסה לטענת התובע בדבר ההערה "אין לבצע פעולות בנכס זה", שאכן הוספה (בעברית) בשולי הנסח ההיסטורי, ולא הבהירה מה היו הנסיבות שהביאו להוספתה. הדבר מעורר תמיהה. עם זאת, התובע לא הוכיח כי קיים קשר כלשהו בין הערה זו ובין טענתו לבעלות על החלקה. התובע אף לא הוכיח כי הערה זו נכתבה בעקבות זאת "שכבר בשנת 1990 טען התובע לזכויות על [החלקה]", טענה שלא הוזכרה בתצהיריו והועלתה לראשונה בכתב התשובה לכתב ההגנה מס' 5 מטעם הנתבעת 3 (ראו סעיף 1(ט) לכתב התשובה). לאור זאת, אין לקבוע כי קיים קשר בין ההערה שהוספה בשנת 1990 ובין זכותו הנטענת של התובע בחלקה התובע טוען כי אחיו פנה במועד כלשהו אל הרב אליפנט ואשתו, נציגי הנתבעת 2, והודיע להם על בעלותו של התובע בחלקה. ואולם, משלא הוכיח התובע את זכותו הנטענת, ממילא לא היה על הנתבעת 2 להימנע מעריכת עסקאות בזכויותיה בחלקה. התובע טוען עוד, כי הנתבעת 3 לא ביררה בידי מי מצויים המפתחות של המבנה הבנוי על החלקה, למרות שהיה עליה לעשות כן. עו"ד עמוס לוזון, שהעיד מטעם הנתבעת 3, אמר בעדותו בעניין זה: "לי לא היה ידוע ערב חתימת החוזה על הימצאות מפתחות כלשהם של מבנה כלשהו בידיים זרות" (עמ' 63 לפרוטוקול מיום 28.5.06). כזכור, בגרסתו של התובע עצמו נתגלתה אי התאמה ביחס למגוריו בבית הבנוי על החלקה. בהינתן שלפי עדותו בפניי, הבית מעולם לא שימש אותו או את משפחתו למגורים, ובהינתן עוד שבעת עריכת העסקה בין הנתבעת 2 והנתבעת 3, החלקה הוחזקה על ידי הנתבעת 2 שחכרה אותה מן המינהל, וזה אישר את העסקה ביניהן, אינני סבור כי מוטל היה על הנתבעת 3 לברר בידי מי מצויים מפתחות המבנה חוסר תום לב חמור במיוחד ייחס התובע לנתבעות בקשר לעסקה אחרונה זו, בגדרה העבירה הנתבעת 2 את זכויות החכירה בחלקה לנתבעת 3, באישורו של המינהל. דא עקא, הפעם הראשונה שבה טען התובע כי הוא הבעלים הרשום של החלקה, הייתה במכתב ששלח בא-כוחו אל המינהל ביום 15.12.94, כחצי שנה לאחר שעסקה זו נערכה. ודוק: במכתבו של התובע למינהל מיום 27.10.93 לא טען לבעלות על החלקה, אלא ביקש לברר אך זאת "אם למדינה יש דרישות או תביעות כלשהן לגבי החלקה הנ"ל, שעליה יש בית, ששימש אותו ואת משפחתו למגוריה". לפיכך, מקובלת עלי עמדת הנתבעת 3 כי לא ידעה, וגם לא היה עליה לדעת, על טענת בעלות של מאן דהוא בחלקה, בהוסיפה כי אף בדקה היטב אם רשומות זכויות כלשהן לטובת צדדים שלישיים במרשם המקרקעין. בהקשר זה רואה אני לציין, לנוכח חוסר תום הלב שהתובע חוזר ומייחס לנתבעות, כי אפילו הייתי מקבל את טענתו של התובע וקובע כי הזכות בחלקה הוקנתה לו, הרי שהייתי מוסיף וקובע כי התנהגותו שלו בעניין זה לקתה בחוסר תום לב, בכך שלא נתן פומביות לזכותו זו יפים לכאן דבריו של כבוד הנשיא ברק: "נראה לי כי עקרונית, תום הלב דורש כי מי שהתחייבו כלפיו לעשות עסקה במקרקעין יעשה ככל יכולתו לרשום הערת אזהרה על דבר העסקה שנעשתה בפנקסי המקרקעין ('טאבו'). בכך הוא לא רק מגן על האינטרס העצמי שלו, אלא גם מתחשב באינטרס של בעל עסקה שנייה, אשר עשוי לרכוש הנכס לאחר עיון בפנקסי המקרקעין ומתוך מחשבה מוטעית כי לא נערכה עסקה ראשונה ... בהימנעותו מעשיית כל האפשר לרישומה של הערת האזהרה הניח בעל העסקה הראשונה את התשתית ל'תאונה המשפטית' שבעיסקאות הנוגדות. בידו היה למנוע זאת והוא לא עשה כן. בכך, עקרונית, יש משום מחדל שלא בתום לב" (ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2)385, 404; ההדגשה במקור; וראו גם למשל ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 800). אוסיף, כי בהינתן שהחלקה נרשמה על שם המדינה כחליפתה של ממלכת ירדן, לא היה התובע רשאי להניח כי הרישומים המעידים על זכויותיו בחלקה - ככל שאלה קיימים או היו קיימים אצל רשויותיה השונות של ממלכת ירדן - יימצאו גם בידיה של המדינה (השוו, על דרך האנלוגיה, לע"א 839/90 רז חברה לבניין בע"מ נ' אירנשטיין, פ"ד מה(5) 739, 747-746). משלא טרח התובע להביא לרישום הערת אזהרה במרשם המקרקעין הישראלי על זכותו הנטענת בחלקה, ומשנמנע גם מלפנות לוועדה שפעלה בכפר במשך שנים, זכותה של הנתבעת 3 על החלקה גוברת, ואין לו להלין אלא על עצמו סיכומם של דברים : ההכרעה המשפטית בענייננו נגזרת בראש ובראשונה מעובדות המקרה. לאחר בחינת העדויות והראיות האחרות בתיק זה, באתי כאמור לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הוא הבעלים של חלקה מס' 128 בגוש 30285 באדמות בית צפפה. משקבעתי כי דין התביעה להידחות לגופא, אינני רואה מקום להידרש לטענות הסף שהעלו הנתבעות, אף לא לטענותיה החלופיות של הנתבעת 3. התנהלותו של התובע בתיק זה לקתה בפגמים דיוניים, שגרמו להתארכות ההליך שלא לצורך ולעיכוב הדיונים בו. התובע תיקן את כתב התביעה ארבע פעמים, מה שחייב את הנתבעות להגיש כתבי הגנה מתוקנים, פעם אחר פעם. כן נדחו הדיונים מספר פעמים בעטיו של התובע. בהתנהלות זו גרם התובע לנתבעות הוצאות מיותרות והביא גם להתייקרות ההליך. בנסיבות אלה, יש להטיל עליו הוצאות ממשיות. לפיכך, ולאחר שהתחשבתי בכלל נסיבות העניין, אני מחייבו לשלם למדינה שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח, ולנתבעת 3 שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוקביטול עסקה (מקרקעין)הקצאת קרקעותחכירהצו פינויצוויםפינוי