הגשת תביעה - שימוש לרעה בהליכי בית המשפט


החלטה

מונחת בפני בקשתו של עו"ד דן פרידמן, המנהל המיוחד של חברת מולטימדיה קיד - בינה בחינוך בע"מ (להלן: "המנהל המיוחד"), למתן הסעדים הבאים:

1. סעד הצהרתי לפיו תביעה אשר הגישו נגדו מר פסי גולדנברג וחברת אדיו-טים טכנלוגיות חינוכיות מתקדמות בע"מ (להלן: "המשיבים") בבית המשפט המחוזי בתל-אביב טעונה היתר בית המשפט של פירוק.

2. מאחר ואין חולק והיתר כזה לא התבקש כלל ועיקר, מבקש המנהל המיוחד כי אורה על סילוקה על הסף של התביעה.

3. סעד הצהרתי לפיו עצם הגשת התביעה עולה לגדר מעשה הטרדה שהינו שימוש לרעה בהליכי בית המשפט.

4. לחלופין, מבקש המנהל המיוחד כי אבהיר את הנקודות הבאות:

א. התביעה שהוגשה אינה מתייחסת למבקש באופן אישי, אלא אך ורק בתפקידו כבעל תפקיד בהליכי פירוק, ולכן אין היא מיועדת אלא לקבלת כספים מקופת הפירוק, במידה שישנם כספים כאלו.

ב. להורות כי הדרך הראויה לדיון בבקשה זו הינה בקשה למתן הוראות בפני בית המשפט של פירוק.


לאחר שהונחו בפני הבקשה, תגובות המשיבים, תגובות לתגובות ועמדת כונס הנכסים הרשמי, מצאתי כי צודק ונכון, בנסיבות המקרה דנן, לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים, וכך אני עושה.


עובדות המקרה;



5. נחתמה עסקה בין המנהל המיוחד לבין המשיבים, לרכישת פעילותה של החברה שבפירוק על-ידי חברת אדיו-טים. מר גולדנברג הינו בעל השליטה בחברת אדיו-טים אשר היה, בתקופות שונות, בעל שליטה ובעל עניין עיקרי אף בחברה שבפירוק.


6. בין הצדדים התגלע סכסוך חריף, אשר גלש למסכת ארוכה של האשמות הדדיות, השמצות ועלבונות הדדיים, וכן לשורה של בקשות שהגישו הצדדים זה כנגד זה, עד שנדמה היה כי אין הם מסוגלים להגיע ולו להסכמה הפשוטה ביותר בלא להופכו לזירת התכתשות בערכאות.


מקור הסכסוך שבין הצדדים הינו כפול, ושני חלקיו קשורים קשר הדוק ומשלימים זה את זה.


א. חשדו של המנהל המיוחד כי מר גולדנברג אחראי, בתקופת היותו בעל שליטה בחברה שבפירוק, למעשים ומחדלים אסורים אשר תרמו לקריסת החברה ואשר עשויים להצדיק, לשיטת המנהל המיוחד, הטלת אחריות אישית על מר גולדנברג לתשלום חובות החברה או מקצתם. לטענת המשיבים, מדובר בהשערות גרידא והכפשות חסרות בסיס, ואילו לדעת המנהל המיוחד מדובר בחשדות מבוססים ביותר, אשר גרמו למשיבים לנסות ו"להלך עליו אימים" על-ידי הגשת בקשות ופתיחת הליכים כנגדו, כולל, לטענתו, התביעה אשר בעניינה דנה הבקשה הנוכחית.


ב. סכסוך אשר פרץ בין הצדדים לאחר מסירת הממכר, קרי, אתר הפעילות של החברה על הציוד שבתוכו, מידי המנהל המיוחד לידי המשיבים.


ב.1 המנהל המיוחד הצהיר מראש על כוונתו לקחת לעיונו ולהחזקתו חומר הנחוץ לו, לטענתו, להמשך ניהול הליכי הפירוק, וכך גם עשה בפועל. כמו כן, דרש וקיבל מעם המשיבים כתב ויתור, בו הם מצהירים כי בדקו את הממכר ומצאו אותו לשביעות רצונם, וכי לא תהיינה להן כל טענות בדיעבד באשר לעניין זה.


ב.2 לטענת המשיבים, לקח המנהל המיוחד כמויות עצומות של חומר לא רלוונטי אשר נדחס לארגזים בלא הבחנה, ומסר להם למעשה מבנה כמעט ריק, מבלי יכולת לנהל את פעילות החברה. בתוך החומר שנלקח, לטענת המשיבים, נמצאו חפצים אישיים סנטימנטליים של מר גולדנברג עצמו, וכן חומרים אשר היו הכרחיים לפעילות החברה. כתוצאה מכך, טוענים המשיבים, נגרם להם נזק בלתי הפיך.




ב.3 המנהל המיוחד מכחיש טענה זו של המשיבים, וטוען כי לקח חומר שנראה על פניו נחוץ, הא ותו-לא. כמו כן, הוא טוען כי נתן למשיבים הזדמנות לעיין ולצלם חומר שנלקח שהיה נחוץ להם. מעבר לכך, טוען המנהל המיוחד כי משלא בדקו המשיבים את הממכר במועד, נכנס כתב הויתור לתוקף ומשתיק אותם מלטעון טענות אלו.


7. בשל טענותיהם נשוא הסכסוך האחרון, הגישו המשיבים כנגד המנהל המיוחד תביעה אזרחית בת.א 2145/01 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. זאת, כאשר הם טוענים במפורש כי כוונתם לחייב את המנהל המיוחד אישית ולא את קופת הפירוק. אין חולק, כי המשיבים לא ביקשו את אישור בית המשפט של פירוק טרם הגשת תביעה זו.


טענות המבקש;

8. דין התביעה להיות מסולקת על הסף, בהיותה תביעה אישית. הלכת פש"ר 40/97 רביב קובעת במפורש, כי תביעה אישית כנגד מפרק או מנהל מיוחד בהליכי פירוק טעונה אישור מראש של בית המשפט של פירוק. וכך נאמר באותה פרשה על-ידי כבוד סגן הנשיא לויט:


"מאחר ושאלת הסמכות של המנהל המיוחד כפקיד בית משפט ומסגרתה, וסוגיית חסינותו הן קרדינליות בתביעה אישית כנגד המנהל המיוחד בקשר לתפקידו, ברור כי כל תביעה כזו צריכה להיות מוגשת ולהתברר בפני בית המשפט שמינה את המנהל המיוחד, או שבית המשפט הממנה יתיר לנושה להגיש תביעה מתאימה בבית משפט אחר". (ההדגשות שלי - ו.א).


מאחר והיתר כזה לא התבקש ולא ניתן, דין התביעה להיות מסולקת על הסף.


9. לגופו של עניין, אין למשיבים כל עילה אישית כנגד המנהל המיוחד, וזאת מכל אחד מהנימוק הבא:


א. העילה הנטענת היא הפרת חוזה, במסגרתה לא ניתן לטעון טענות אישיות כלפי המנהל המיוחד, זאת משום שפעל לא בכושרו האישי, אלא כאורגן של החברה שבפירוק בלבד.


ב. הלכת רביב קבעה בעניין זה במפורש כי אם לא הוכח כי המנהל המיוחד התחייב אישית במסגרת החוזה (כחייב או ערב), הרי אין לתבוע אותו אלא במסגרת תפקידו הרשמי בלבד.


ג. מסקנה זו אינה משתנה אף אם הוכח חוסר תום-לב מצד המנהל המיוחד - האחריות תוטל על החברה בלבד.


10. התביעה דנן, אף לגופה, חסרת-שחר, מניעי הגשתה פסולים, ומטרתה להלך אימים על המפרק ולהרתיעו מבירור חשדות שעלו כנגד מר גולדנברג עצמו. את מופרכות התביעה ניתן להסיק, בין היתר, גם מהיותה "מיחזור" של טענות שהועלו ונדחו על-ידי בית המשפט של פירוק (אשר את החלטותיו לא טרחו המשיבים לצרף לכתב התביעה שהגישו לבית המשפט המחוזי).


11. עניין נוסף המלמד על מופרכות התביעה הינו העובדה כי המשיבים חתמו על כתב התחייבות חוזי מפורש, בו אישור כי קיבלו את הממכר לשביעות רצונם, וכי אין להם עוד דרישות מהמנהל המיוחד.




איש לא מנע מהמשיבים לערוך כל בדיקה בה חפצו טרם החתימה על כתב הויתור. משלא עשו זאת, אין להם להלין אלא על עצמם בלבד. זאת, גם לאור העובדה כי עסקינן באיש עסקים שהיה מיוצג לאורך כל הדרך, ודרישת החתימה על כתב הויתור היתה ידועה לו מראש ולא באה לו בהפתעה כלשהי.


12. לפנים משורת הדין, הניח המנהל המיוחד ועודו מוכן להניח למשיבים להעתיק או לצלם כל מסמך שלקח הדרוש להם, וכן לתת בידיהם כל מסמך אשר יתברר למנהל המיוחד שאין לו צורך בו. מסיבה זו, לטענת המנהל המיוחד, אין כל רלוונטיות לשאלה מה נלקח ומה לא נלקח מהממכר, אף לגופה.


13. המשיבים כבר הגישו לבית המשפט של פירוק את בש"א 10022/01, בה הם מעלים למעשה את אותן טענות אשר הינן הבסיס לתביעה האזרחית שהגישו. מן הדין הוא כי אותן טענות יתבררו במסגרת בקשה זו, ולא בערכאה אזרחית.


14. בניגוד לטענת הדחיפות והנזק הבלתי הפיך אשר נגרם לו, הרי בפועל המשיבים השתהו מאד בהעלאת טענותיהם על אודות החומר שנלקח, ולא עשו זאת אלא לאחר שהמנהל המיוחד הגיש דו"ח חמור על אודות התנהגותם בעניין אחר הקשור לפרשה זו.


15. כתב התביעה הארכני מכיל, למרבה הפלא, אסמכתאות קלושות מאד אודות נזקים בפועל אשר נגרמו למשיבים בשל התנהגותו הנטענת של המנהל המיוחד, זאת תוך דרישת סכומי פיצוי דמיוניים ומנופחים.


16. ניהול הליכי תביעה אזרחית יעלו לקופת הפירוק הון רב, אשר יפגע בנושים, וכמו כן ישהה פעולות שונות של המנהל המיוחד למשך זמן ארוך מאד.


עמדת כונס הנכסים הרשמי;

17. כונס הנכסים הרשמי מצטרף אל המנהל המיוחד, ומבקש כי תנתן לו הגנה ראויה, המגיעה לפקיד בית המשפט.


18. במקרה דנן חל סעיף 267 לפקודת החברות, אשר אינו מתיר הגשת תביעה כנגד חברה בפירוק בערכאה אזרחית, אלא באישור בית המשפט של פירוק. הלכה זו נכונה, מכח קל וחומר, לעניין הגשת תביעה אישית כנגד בעל תפקיד בהליכי פירוק.


טענות המשיבים;

19. הבקשה אינה מתאימה להידון במסגרת בקשה למתן הוראות, זאת היות ומדובר אך ורק בסכסוך של המנהל המיוחד עם צד ג'. המדובר בקיצור דרך שנועד להשיג סעדים זמניים שראויים להידון במסגרת התביעה האזרחית. כמו כן, מדובר במקרה דנן במקרה המערב טענות עובדתיות מסובכות, שאינו מתאים להידון בפני בית משפט של פירוק.
הסעדים שביקש המנהל המיוחד אינם דרושים לצורך ניהול הפירוק, זאת היות ומדובר בסעד הצהרתי גרידא, אשר שייך לתביעה האזרחית אשר מתנהלת בערכאה אחרת.


20. במקרה דנן, חל "עניין תלוי ועומד" - כלל שמטרתו מניעת הכבדה על הצד שכנגד בהתדיינות כפולה, ומניעת הטרדה מיותרת של בית המשפט, וכן מניעת הסכנה של תוצאות סותרות.


21. הלכת פש"ר 118/97 מ.א אופסט נ' פרוסט קבעה כי מפרק אינו מקבל הרשאה ליצור חובות חדשים בלא מקורות לתשלומם. במקרה כי מפרק או מנהל מיוחד הפרו חיוב זה, מותר לגבות מהם את החוב אישית, בין היתר על-ידי הגשת תביעה אישית כנגדו.


22. מוכחשת נמרצות טענת המנהל המיוחד, כאילו מדובר בהליך סרק שכל מטרתו להרתיע מלחקור חשדות אישיים כנגד מר גולדנברג. מאידך גיסא, טוענים המשיבים כי כל פעולתו של המנהל המיוחד נגועה במשוא פנים חמור כלפי המשיבים, וזאת בשל אותם חשדות עצמם.


23. המצג שהציג המנהל המיוחד למשיבים, ערב החתימה על כתב הויתור היה כי כל שיוצא מהמשרדים הוא חומר חשבונאי, הדרוש על פניו להמשך הליכי הפירוק. דבר זו אושר על-ידיו גם במכתב שהוציא ימים מעטים לאחר מכן.
אלא, שלאחר ביקור של ב"כ המשיבים בבית גנזים באשדוד, שם אוחסן החומר שהוצא, הסכים המנהל המיוחד להחזיר 27 ארגזים מלאים חומר השייך לממכר, בלא שערך מהם כל העתק עבור עצמו. חומר זה כלל, בין היתר תקליטורי מקור של תוכנות, שרטוטים, קלסרים עם תרשימי זרימה של תוכנות, מערכי שיעור, קלטות וכ"ו. כך מתה גרסתו הראשונה של המנהל המיוחד.


עולה מכל זאת, כי לא נערך מיון קפדני, כלשהו, ע"י המנהל המיוחד טרם נלקח החומר, וזאת בניגוד לטענתו הראשונה. בין החפצים שהוחזרו מבית הגנזים נמצא חומר חיוני ביותר לחברה, אשר לא הכיל חומר חשבונאי כלשהו. זאת, לא בטרם דרש המנהל המיוחד לקחת אותו לבדיקה נוספת - קרי, בדיקה ראויה לא נערכה.


24. לאחר מכן, שב ושינה המנהל המיוחד את גרסאותיו, כאשר בכל פעם התגלו דיסקים וחומרים נוספים שלא היו דרושים לו, באשר הכילו תוכנות מוצרים של החברה, אשר נלקחו בלא הבחנה.


25. טוענים המשיבים כי לכן הליך העברת החומר והמיון בוצע תוך רשלנות גסה והתעלמות מוחלטת מהמשיבים.


26. המנהל המיוחד אינו יכול להסתמך על כתב הויתור:


א. החתימה על הכתב דנן נעשתה בהסתמך על מצג כי ממשרדי החברה הוצא רק חומר שהיה דרוש על פניו להמשך הפירוק. המצב בשטח היה הפוך. לכן, קמות למשיבים עילות טעות והטעיה המאפשרות השתחררות מכתב הויתור.


ב. לא ניתן היה לבדוק את הממכר טרם החתימה, משום שהמנהל המיוחד התנגד נחרצות למסירה במשרדי החברה, ועמד על כך כי זו תעשה במשרדו בתל-אביב. בדיקה נערכה תקופת-מה קודם לכן, תוך שהמשיבים מסתמכים על המצג שהציג המנהל המיוחד.


27. לעניין הטלת אחריות אישית על המנהל המיוחד:


א. הפסיקה, ובעיקר ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי וע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, הכירה כי אורגן אשר חרג מסמכותו עשוי לחוב אישית בנזיקין, כולל בעילה של גרם הפרת חוזה.


ב. כמו כן, נקבע כי כאשר מדובר באורגן בעל מומחיות מיוחדת, או כזה שיש בו אמון מיוחד, הוא עשוי לחוב אישית.


ג. אמנם, ההלכה הפסוקה קבעה כי בד"כ יהיה האורגן פטור מאחריות חוזית, להבדיל מאחריות נזיקית, כאשר הצד שכנגד בחר להתקשר עם החברה ולא עם האורגן בחוזה. אלא, שבמקרה דנן לא היה למשיבים חופש בחירה מעין זה, באשר יכלו להתקשר אך ורק עם המפרק הזמני.


ד. מפרק אינו אורגן רגיל, וגם לכך יש לתת משמעות.


ה. במקרה דנן, חלה גם הלכת רע"א 5438/95 רונזווסר נ' Llyods, בה חוייב מנהל חברה באחריות אישית בשל כך שהחברה קיבלה למשרדה תכשיטים ואלו נגנבו, זאת באשר המנהל לא שמר עליהם כראוי לא דאג לכיסוי ביטוחי.


ו. גם אם התביעה שהוגשה היא חוזית בעיקרה, הרי אין זה מונע מהמשיבים לטעון טענות נזיקיות, ובמקרה הגרוע ביותר - לתקן את כתב התביעה בהתאם.


28. מי שיכול לפתוח בהליך לפי סעיף 374 הינו נושה, משתתף או הכנ"ר. ספק עם המשיבים, שהם הניזוקים במקרה דנן, יכולים לקבל מעמד ראוי לשם כך. כמו כן, מיידית תתעורר בעייתיות עובדתית אשר תמנע דיון ראוי בפני בית המשפט של פירוק.


עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי;



29. לא ניתן לפתוח את הדיון בפרשה זו בלא להביע צער על הדרך בה בחרו הצדדים לנהל אותו, תוך ריבוי בהתכתשויות שלא לצורך, וחילופי השמצות והאשמות אישיות מיותרות, שהיה על פרקליטים ופקידי בית משפט להטיב ולהמנע מהן. כונס הנכסים הרשמי ובית משפט זה ניסו, בשורה של צעדים והחלטות ביניים, לנסות ולגרום לצדדים לישב את המחלוקות ביניהם מחוץ לכתלי בית המשפט, אלא שכל הנסיונות עלו בתוהו, וחלוף הזמן לא הביא אלא להסתעפות והסתבכות הסכסוך, תוך גרימת נזק לענייני הפירוק ולנושי החברה. מסיבה זו, לא נותר לי אלא להחליט במחלוקת בין הצדדים לגופו של עניין.


הגשת התביעה כנגד המנהל המיוחד לערכאה אזרחית



30. טענת המשיבים כי הבקשה אינה מתאימה להידון בדרך של בקשה למתן הוראות, דינה להדחות. זאת, משום שאין עסקינן, בשלב זה, באומדן של נזקים או בשאלות עובדתיות מסובכות שבית משפט של פירוק אינו יכול להכריע בהן. כמו כן, המדובר בשאלות עקרוניות ביותר של היתרים להגשת תביעה כנגד חברה בפירוק וכנגד בעל תפקיד בהליכי פירוק, הנמצאות בתחום סמכותו ומומחיותו המיוחדת של בית משפט של פירוק. כמו כן, כפי שידון בהמשך, אין נפקות רבה, בנסיבות המקרה, לשאלות העובדתיות מה בדיוק הוצא מהממכר ומתי, שכן התמונה העובדתית הכללית ברורה ובהירה, ואינה שנויה במחלוקת עובדתית סבוכה. די בתמונה כללית זו כדי להכריע בפרשה זו, אשר התמשכותה גורמת נזק הולך וגדל לקופת הפירוק ולנושי החברה, דבר המצדיק אף הוא דיון מהיר בדרך של בקשה למתן הוראות.


31. סעיף 267 לפקודת החברות קובע במפורש, כי כל הליך כנגד חברה בפירוק יעוכב מרגע שניתן צו הפירוק, אלא אם התקבל היתר מיוחד לכך מעם בית המשפט של פירוק. אין חולק, כי במקרה דנן הוגשה תביעה לערכאה אזרחית, בלא פניה כלשהי לבית משפט של פירוק בכדי שיאשר הגשת תביעה מעין זו. אלא, שהמשיבים טוענים, במשתמע, כי סעיף 267 אינו חל לעניינים, זאת היות והתביעה שהגישו מכוונת כנגד המבקש אישית, ולא כנגד קופת הפירוק.


32. אלא, שעולה מטענות המשיבים עצמם, כי בנסיבות מסויימות עשויה



"להתעורר השאלה השניה והיא, מי צריך לשאת בתוצאות פסק הדין, האם קופת הפירוק או עו"ד פרידמן (המבקש - ו.א). בשאלה זו אין לאדיו טים (המשיבה - ו.א) כל מעמד".


עיננו הרואות, אם כן, כי אף המשיבים אינם מוציאים מכלל אפשרות כי תשלום שיפסק לזכותן באותה ערכאה אזרחית, אם יפסק כזה, יפול בסופו של יום על קופת הפירוק.


33. זאת ועוד; אין חולק, כי התביעה דנן הוגשה בעילה של הפרת חוזה, ולא בעילה נזיקית. עיקר טענת המשיבים היא כי המבקש, בתפקידו כמפרק זמני ואחר-כך כמנהל מיוחד לנכסי החברה, הפר את החוזה בין הצדדים. זאת, על-ידי התנהגות בחוסר-תום לב בכל האמור במסירת הממכר וניצול זכותו לקחת חלק מהחומרים שבתוכו לבדיקה לצורך המשך הליכי הפירוק. קרי, המדובר בטענה שעיקרה למעשה האשמת המבקש בהתנהגות העומדת בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). נזקיהם הנטענים של המשיבים, אף לשיטתן הן, לא נבעו אלא מהתנהגות זאת של המפרק.


לעניין זה טוענים המשיבים טענה כפולה:


א. במסגרת הבירור החוזי עשויות לעלות גם טענות נזיקיות.


ב. אין מניעה כי בהמשך יבקשו לתקן את כתב התביעה שלהן ולהופכו לכתב תביעה נזיקי לכל דבר ועניין.


34. יתכן מאד, אכן, כי במסגרת בירור תביעה חוזית עשויות לעלות גם שאלות נזיקיות במהותן, או שאלות חוזיות אשר אחד הצדדים מבקש להקנות להן חזות נזיקית. לאפשרות זאת התייחסתי כבר במסגרת החלטתי בפש"ר 1868/00, בש"א 4935/01, עיריית חולון נ' המעמיס בע"מ (בפירוק זמני), כדלקמן:


"משעומדת בפני בית המשפט מערכת יחסים כזו, בעלת אספקטים חוזיים ונזיקיים כאחד, חובה עליו לפעול לפי צו ההגיון ולהפעיל את שיקול דעתו לאיתור מערכת היחסים הדומיננטית בין הצדדים. זאת, שכן אין זה נדיר כלל וכלל, כי מערכת יחסים אחת במשפט האזרחי תעלה כדבר שבשגרה סוגיות חוזיות, נזיקיות ואף שאלות הקשורות לדיני עשיית עושר ולא במשפט. כל זאת כאשר לא פעם אותן סוגיות, לפחות על פני השטח, הינן פרי הדרך בה בוחרים פרקליטי שני הצדדים להציג את המחלוקת. על בית המשפט להשתמש בשיקול דעתו ולבדוק מהו הדבר העומד בבסיס הפלוגתא, אשר כל היתר הינן אך מסקנות אפשריות או דרכי פרשנות משניות הנובעות מתוכו" (ההדגשה במקור - ו.א).


דומה, כי במקרה הנוכחי אין ולא יכולה להיות כל מחלוקת רצינית כי בסיס התובענה, ומערכת היחסים הדומיננטית הינה מערכת יחסים חוזית, והתביעה המוגשת מכוחה הינה תביעה חוזית. אלמנט נזיקי, אם קיים במסגרת התביעה הנוכחית, אינו אלא אלמנט משני, אשר אינו משנה את מהותה הבסיסית והמרכזית של התביעה ושל העילות הכרוכות בה.


35. אשר לטענה השניה, בדבר האפשרות לתיקון עתידי של כתב הטענות, מוטב היה לה אלמלא נטענה כלל ועיקר. הכלל הבסיסי בסדר הדין האזרחי גורס כי אין לתקן כתב תביעה במהלך הדיון, אלא ברשות בית המשפט ותוך הבאת נימוקים אשר יצדיקו מתן רשות אשר כזו. עצם הרציונל לקביעה זו של סדר הדין האזרחי הינה למנוע כל מקרה של שימוש טקטי בבקשת תיקון בכדי להפתיע את הצד השני שלא כדין, כולל נסיון למנוע ממנו להעלות טענות סף אשר היו מוקנות לו הוגש כתב התביעה במתכונתו המתוקנת מלכתחילה. במקרה דנן, המשיבים מנסים, לפי דבריהם הם, את מזלם בשימוש טקטי פסול מעין זאת, ולא עוד שהם מבקשים לשמור לעצמם זכות זו מראש, כמעין "טענת מדף" שניתן יהיה לשולפה בעת מצוא. התנהגות מעין זו הינה פסולה, ואינה עולה בקנה אחד עם אושיות סדר הדין האזרחי.


36. לכן, אין מנוס מלקבוע, כי התביעה הינה תביעה חוזית, ולכן חלה עליה הלכת רביב, אשר קבעה במפורש, כי אין לתבוע מפרק אישית במסגרת תביעה אשר כזו, אלא אם התחייב אישית כצד לחוזה או כערב לו. זאת, גם אם מיוחס למפרק חוסר תום-לב בביצוע החוזה. הלכה זו הינה מוצדקת, ואין מקום לסטות ממנה, בודאי לא במקרה הנוכחי.


לא זאת, אלא אף זאת; עניין גבולות סמכותו ושיקול דעתו של מפרק הם עניין, בראש ובראשונה, לבית המשפט אשר מינה אותו, קרי, בית המשפט של פירוק. לשם כך נקבעה גם הדרך הספיציפית לתבוע את אחריותו האישית של מפרק לפי סעיף 374 לפקודת החברות. סעיף זה נכתב מתוך ידיעה של המחוקק כי בדרך-כלל לא עוסק בית המשפט של פירוק בבירורים עובדתיים. למרות זאת, ניתנו עניינים אלו לסמכותו של בית משפט של פירוק. יוצא, כי מי שמבקש לחרוג מכך, ולברר את אחריותו האישית של מפרק בפני ערכאה אחרת, צריך להביא נימוקים מצויינים אשר יגרמו להוצאת עניינו מהכלל. קל וחומר, שאין הוא יכול לעשות דין לעצמו ולהגיש תביעה מעין זו בערכאה אחרת, וזאת בלא לקבל את אישור בית המשפט של פירוק עובר להגשתה.


בעניין זה, לא נותר אלא לצטט, פעם נוספת, את ההלכה שקבע כב' השופט י' לויט בעניין רביב נגד עמק חפר:


"מאחר ושאלת הסמכות של המנהל המיוחד כפקיד בית משפט ומסגרתה, וסוגיית חסינותו הן קרדינליות בתביעה אישית כנגד המנהל המיוחד בקשר לתפקידו, ברור כי כל תביעה כזו צריכה להיות מוגשת ולהתברר בפני בית המשפט שמינה את המנהל המיוחד, או שבית המשפט הממנה יתיר לנושה להגיש תביעה מתאימה בבית משפט אחר" (ההדגשות שלי - ו.א).


37. ההלכות המשפטיות אותן מצטטים המשיבים בעניין זה אינן רלוונטיות, בהיותן נוגעות בעיקרן לתביעות נזיקיות. כמו כן, מציינת אותה הלכה פסוקה עצמה במפורש (ובא כוחם של המשיבים, בהגינותו, אף מציין זאת), כי כאשר לא היתה התקשרות אישית עם המפרק לא תוגש נגדו גם תביעה אישית.
אלא, שהמשיבים מבקשים לאבחן סייג זה מעניינם בדרך הבאה: הם טוענים כי הסייג חל אך ורק מקום בו היתה למתקשר ברירה אם להתקשר גם עם האורגן באופן אישי או שלא לעשות כן, והמתקשר בחר בדרך האחרונה. מוסיפים המבקשים וטוענים כי בפניהם לא עמדה ברירה כזו כלל ועיקר, באשר לא היתה להם ברירה אלא להתקשר עם המבקש בכושרו כבעל תפקיד בהליכי הפירוק של החברה.


דין טענה זו, עם כל הכבוד הראוי, להדחות. נסיון החיים מלמד כי ברובן המכריע של התקשרויות מול חברה, לא עומדת כלל על הפרק שאלה של התקשרות אישית עם האורגן המוסמך בנוסף להתקשרות עם החברה. התקשרויות כאלו, מהסוג הנידון (למשל), בהלכת פנידר נ' קסטרו, הינן החריג ולא הכלל, ונובעות בדרך-כלל מאחת משני אלו:


א. קשרים אישיים הדוקים בין האורגן לבין המתקשר.


ב. יחסי כוחות לא מאוזנים במשא ומתן, הנוטים לטובת המתקשר ומאלצים את המשתתף להסכים לתנאי כזה, אשר הינו חריגה מעקרון הישות המשפטית הנפרדת. כך למשל במקרים של בנק גדול המתקשר בחוזה אשראי עם חברה קטנה הזקוקה לאשראי זה בכדי לנהל את עסקיה.


38. קבלת טענת המשיבים היתה הופכת, למעשה, את החריג לכלל, ופוגעת פגיעה אנושה בעקרון הישות המשפטית הנפרדת, באשר היתה מאפשרת הגשת תביעה חוזית אישית כנגד האורגן ברובם המכריע של המקרים. די בכך כדי להבהיר, כי סייג ההתקשרות האישית אינו כולל בתוכו ואינו מתייחס כלל ועיקר לאלמנט "חופש הבחירה" של המתקשר, אלא אך ורק לתוצאה בפועל: האם היתה התקשרות אישית, במפורש או במשתמע, גם עם האורגן או שמא לא היתה כזו. במקרה דנן, אין חולק כי התקשרות אישית עם המבקש לא היתה, ודין טענות המבקשים בעניין זה להדחות.


גם טענת המשיבים כאילו יש לחרוג בעניינם מהדין הרגיל, באשר מדובר באורגן עם "מומחיות מיוחדת" אינה יכולה לסייע להם. ראשית, לא הוכחה במקרה דנן כל "מומחיות מיוחדת" מטעם המבקש, אשר הפעולות אשר עשה לא היו אלא במסגרת חוזה של מכר פעילות חברה (דבר אשר היה יכול להעשות, בנסיבות אחרות, גם על-ידי אורגנים רגילים).


כמו כן, לעצם מעמדו של המפרק כאורגן מיוחד, בנסיבות הבקשה דנן, יש משקל דווקא לרעת המשיבים המבקשים לתובעו אישית בפני ערכאה אזרחית. זאת, משום שככזה מסור לו שיקול דעת רחב יחסית (כפוף לפיקוחו השוטף של בית משפט של פירוק), זאת גם מתוך חזקה שבהיותו פקיד בית משפט ולא צד אינטרנסטי למשא ומתן עסקי רגיל, הוא פועל ביושר ובלא משוא פנים.


מעבר לדרוש יוער, כי גם אם יש מקום להגמיש את הכללים בדבר תביעה אישית כנגד אורגן בעל מומחיות מיוחדת, הרי שנטל ההוכחה בעניין זה כבד מאד, ומוטל על המבקש להגיש תביעה כזו. זאת, בשל החשיבות הרבה שבשמירת עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, ומניעת יצירת "דרך עוקפת" אשר תהפוך אותו במקרים רבים מדי לאות מתה.


39. די בכך, בכדי לקבוע כי התביעה אשר הגישו המשיבים נוגדת את הדין, ודינה להמחק על הסף. אמנם, אין בית המשפט של פירוק יושב כערכאת ערעור על בית המשפט המחוזי, אולם אין כל מניעה כי יצהיר, לבקשת מפרק, על הדין החל בתחום שהוא במומחיותו המיוחדת, וזאת במיוחד בסוגיה קרדינלית ורבת חשיבות כהטלת אחריות אישית על פקיד בית משפט אשר הוא עצמו מינה לתפקידו. זאת, ביתר שאת כאשר עצם הגשת התביעה היתה טעונה אישור בית משפט של פירוק מלכתחילה. פשיטא של הדבר הוא כי התביעה, בנסיבות אלה, כלל לא נכנסה לשערי בית המשפט המחוזי בדרך חוקית.


40. טענה נוספת בפי המשיבים לעניין זה הינה כי יתכן מאד ואין להם מעמד להגיש בקשה לפי סעיף 374, וזאת לאור העובדה כי מעמדם כנושה אינו ברור עדיין. לעניין זה אין מניעה עקרונית כי בקשה לפי סעיף 374 תוגש גם על מי שטוען כי הפך לנושה עקב מחדל אישי המיוחס למפרק, והכל יוכרע לפי נסיבות העניין. כמו כן, דומה כי המשיבים מבקשים, פעם נוספת, לאחוז בחבל משני קצותיו. כאשר נוח להם, הם טוענים כי אינם בגדר נושה עדיין, בעוד במקומות אחרים, הם מתייחסים לעצמם במפורש כנושה, ומאשימים את המבקש בכך כי הפר את האיסור החל על מפרק ליצור חובות חדשים(!).


41. עוד טענה המושמעת בפי המשיבים בעניין זה, הינה כי בית המשפט של פירוק אינו מוסמך לדון בעניין הבקשה דנן, היות ומדובר בעניין התלוי ועומד בפני ערכאה אחרת. על כך יאמר, כי דומה שהמשיבים מבקשים להמצא נשכרים מעוולתם הם:
ראשית, הם פותחים הליך אזרחי שלא כדין, בלא לבקש היתר מבית המשפט של פירוק, וזאת על אף הוראות מפורשות בעניין זה בחוק ובפסיקה. לאחר מכן, הם טוענים בפני הערכאה המוסמכת, בית המשפט של פירוק, כי בשל צעד זה שלהם מנוע הוא מלדון בבקשה, וזאת בשל כך כי העניין כבר תלוי ועומד בפני ערכאה אחרת! טענות מעין אלו, טוב היה להן אלמלא באו לעולם כלל ועיקר. אמנם, בית משפט של פירוק אינו יכול ליתן הוראות לערכאה אזרחית שהליך בפניה כבר החל, אולם בנסיבות חריגות וקשות מעין אלו, אין כל מניעה כי יצהיר על הדין הנכון החל - ודין זה הוא כי דין התביעה האזרחית שהוגשה להמחק, בהיותה נוגדת את הדין.


42. בכך, למעשה, די בכדי לקבל את הבקשה. אלא, שמכיוון שהצדדים טענו את טענותיהם בהרחבה יתרה גם לעניין המחלוקת המהותית שביניהם, אשר מסרבלת ומקשה על הליך הפירוק וגורמת נזק לחברה ולנושיה, הרי שפטור בלא כלום אי אפשי, ומן הדין להעיר הערות מספר גם בעניין זה.


הלכה פסוקה היא כי לא כל טעות בשיקול דעת די בה כדי להוות רשלנות המהווה עילה לתביעת נזיקין. כך, למשל, בנוגע להחלטותיו ותפקודו של רופא הנתבע על רשלנות רפואית, וכך גם בעניין פעולותיו של אורגן או מפרק של חברה מסחרית. בכדי ליחס רשלנות לנתבע, אין די להראות כי טעה, או יכול היה לפעול טוב יותר בנסיבות המקרה. חובה להוכיח כי הנתבע פעל בצורה שאינה הולמת אדם סביר ונבון באותן נסיבות. אם כך לעניין רשלנות, שהיא התנהגות בלתי-מכוונת, הרי לעניין פעולה מכוונת בחוסר תום-לב או הטעיה חוזית קל וחומר. גבולות מתחם "הטעות הסבירה" נקבעות תמיד לפי נסיבות המקרה, תוך התחשבות גם באינטרסים של המדיניות המשפטית הרצויה לעודד או להרתיע נתבעים מאותו סוג מפעולות אשר כאלו.


43. במקרה דנן, עסקינן במפרק חברה, אשר האינטרס הכללי המנחה את בית המשפט היא לעודד אותו לפעול ביעילות, ובלא מורא ומשוא פנים הן למיקסום קופת הפירוק והן לבירור הנסיבות אשר הביאו לקריסת החברה. לכן, על בית המשפט להזהר מאד בטרם יקבע כי פעולה פלונית (קל וחומר פעולה אשר נעשתה לאחר קבלת אישור עקרוני מבית המשפט של פירוק) מהווה רשלנות או חוסר תום-לב, גם אם נפלה טעות מסויימת בהתנהלות המפרק, או שהוכח לאחר מעשה כי יכול היה לפעול טוב יותר. מן הדין להקנות למפרק שיקול דעת רחב בביצוע תפקידו, זאת גם לאור העובדה כי דיני הפירוק כופפים אותו, מניה וביה, לפיקוח רחב-היקף של בית המשפט של פירוק.


44. במקרה דנן, אין מחלוקת כי זכותו ואף חובתו של המפרק היתה להוציא מאיזור הממכר חומר אשר נדרש לו, לדעתו, להמשך ניהול הליך הפירוק, כולל חקירת נסיבות קריסתה של החברה והתנהגות בעלי השליטה שלה. אלא, שהמשיבים טוענים כי המפרק לקח כמות עצומה של חומר ללא אבחנה ומיון, ועקב כך גרם להם נזקים כבדים. לראיה, כך טוענים המשיבים, כי המבקש עצמו השיב לידיהם חלק ניכר מהחומר לאחר כחודש, בלא שיצלם אותו או יעשה בו שימוש כלשהו. לעניין זה, טוען המבקש כי לקח את החומר אשר נראה לו, על פניו, כדרוש להליך הפירוק, תוך שהוא בא לקראת המשיבים בשתי הדרכים הבאות גם יחד:


א. המבקש הסכים להחזיר למשיבים כל חומר אשר יתברר כי אינו זקוק לו.


ב. המבקש הסכים לתת למשיבים לצלם לאלתר כל חומר אשר הם זקוקים לו בדחיפות ונמצא בידיו.




45. המשיבים אינם חולקים על טענות אלו, אלא טוענים כי חל עיכוב רב אצל המפרק בהחזרת החומר, כולל חומר אשר לא נזקק לו בסופו של דבר, וכמו כן, כי חלו בלבולים וטעויות אצל המפרק לעניין דיסקים, אשר בתחילה טען כי אין הם ברשותו ולאחר מכן שינה טעמו וגילה כי אכן נלקחו על-ידיו.


חלק ניכר מהמחלוקת בין הצדדים בנסיבות המקרה דנן נסבה על הגדרתו של המושג "חומר הנחוץ להמשך הליכי הפירוק", כאשר המשיבים מנסים לטעון להגדרה מצמצמת, כאילו אין דברים אלו כוללים אלא חומר חשבונאי כהגדרתו הצרה של מושג זה. אלא, שדומה כי אין להסכים עם כך בנסיבות המקרה דנן.
למפרק, אשר מתבקש לשמור בידו חומר הנחוץ להליך הפירוק שיקול דעת רחב בדבר החומרים הנחוצים לו, ואין כל סיבה להגביל זאת לניירות הנהלת החשבונות בלבד. זאת במיוחד, על רקע שתי עובדות חשובות, אשר התקיימו בנסיבות המקרה דנן:


א. המבקש ביקש לחקור, בין היתר, גם את התנהגותו של אותו אדם אשר לידיו הועבר הממכר. אין חולק, כי בשל היותו של מר "שחקן ראשי", במידה זו או אחרת (בלא להכנס למחלוקת בין הצדדים על שאלת היותו בעל שליטה בחברה ועד כמה היה כזה, אם בכלל) בעסקי החברה טרם קריסתה, קמה למפרק הזכות לחקור את פעולותיו. משנוכח המבקש שהוא חושד כי פעולתו של מר היתה שלא כדין, הרי מובן חששו כי אם "יחמיץ" חומר הנחוץ להליך הפירוק ויעביר אותו לידי אותו אדם עצמו, הרי קלושים מאד סיכוייו למצוא חומר זה מאוחר יותר. זאת, בלא להכנס או לחוות דעה כלשהי על אודות חשדות אלו לגופם.


ב. פעולת המבקש לא היתה אלא מיון ראשוני של כמות גדולה מאד של חומר, ולא בדיקה פרטנית ודקדקנית של כל קלסר או דיסק לגופם, זאת, בין היתר, גם מתוך לחץ זמן שנוצר לקראת מסירת הממכר. קשה לצפות מהמבקש, בנסיבות אלו, לאבחנה מדוקדקת בין סוגי ניירת, קלסרים וחומר אחר, אלא אך הגיוני הדבר כי יקח את רוב החומר לעיונו, כאשר הוא מחליט מאוחר יותר, כאשר זמנו בידו, למה מתוכו הוא זקוק ולמה אין הוא זקוק. מאותה סיבה, אין כל פלא בדבר, כי חלק ניכר מהחומר הוחזר, בסופו של יום, לאחר שהמבקש החליט שאין הוא זקוק לו, ולכן אין הוא צריך לצלמו או לשמור העתקים ממנו.


46. כמו כן, לא מצאתי סיבה כלשהי לקבוע כי המבקש לא צריך היה, לשם חקירותיו, לעיין ולבדוק גם חומר שאינו בגדר קלסרים, כגון דיסקים, קלטות ותוכנות מקור למיניהן, זאת בכדי להקנות לעצמו תמונה נרחבת על פעילות החברה ובעלי השליטה בה ערב הקריסה. קל וחומר, שלא ירדתי לסוף דעתם של המשיבים, הטוענים כי המבקש היה צריך להחליט מראש, עוד במסגרת המיון הראשוני, כי אין הוא זקוק לחומרים כאלו כלל ועיקר.
זאת וגם זאת; בהחלטתו יתכן וסביר הוא כי לאחר שבדק חלק מהחומר מצא כי די לו בכך על מנת לבסס את דעתו, טיעוניו ודרכיו.


47. לעניין הנזקים הנטענים על-ידי המשיבים בשל נטילת החומר, יש משקל כבד לטענתו של המבקש (אשר לא הוכחשה), כי איפשר למשיבים לצלם לעצמם חומרים אשר היו נחוצים לעצמם בדחיפות. יתכן, אמנם, כי לא עשה זאת במהירות בה רצו המשיבים, אולם אין בכך, עדיין, בכדי להוכיח חוסר תום-לב מצידו.
זאת ועוד; אם ראו המשיבים כי המבקש מתמהמה, ואינו מחזיר להם פריט רב-חשיבות לו היו זקוקים בדחיפות, הרי שתמיד היתה פתוחה בפניהם הדרך להגיש לבית המשפט של פירוק בקשה דחופה וספציפית למתן הוראות אשר תתייחס לאותו פריט.


אלא שלא כך נהגו המשיבים. הבקשה אשר הוגשה, בעניין זה, היתה בקשה כוללנית וגורפת, אשר ביקשה את החזרתם (להבדיל מזכות לעיין ולצלם) של חלק הארי של הפריטים אשר נלקחו על-ידי המבקש. מן הראוי לציין כי גם בקשה זו לא הוגשה לאלתר, אלא אך לאחר שנפל סכסוך בין המבקש למשיבים, והמבקש הגיש דו"ח ובקשות אשר הציגו פעולות שונות של המשיבים באור בלתי מחמיא בלשון זהירה. מצב דברים זה אינו מתיישב עם טענת המשיבים כי העדרם של פריטים מסוימים גרם להם לנזק עצום, אלא דווקא עם טענת המבקש, כי עצם הגשת הבקשה היתה כרוכה בסכסוך הכללי יותר אשר נפל בין הצדדים, ובחשדות ההדדיים ביניהם. מעבר לדרוש יאמר, כי התנהגות כגון זאת, בין אם בתביעה חוזית או נזיקית עסקינן, יכולה היתה להקים כנגד המשיבים טענה חריפה ביותר של אי-הקטנת הנזק.


48. מאחר ועולה בנסיבות המקרה כי עצם התביעה נשוא הבקשה דנן הוגשה שלא כדין, והן כי לגופו של עניין, טענות המשיבים כנגד תפקודו של המפרק הינן תמוהות בלשון המעטה, אין צורך להכריע בעניין נפקות כתב הויתור אשר עליו חתמו המשיבים. לעניין זה, אעיר רק כי על המשיבים, אשר הינם בעלי-דין המנוסים בתחום העסקי, אשר היו מיוצגים לאורך כל הדרך, חלה חובה לבדוק את הממכר סמוך למסירתו ולחתימת כתב הויתור. אין נפקא מינא, אם החתימה נעשה שלא בממכר, שהרי איש לא מנע מהמשיבים לשלוח, באותה שעה עצמה, אדם מטעמם לבדוק את הממכר. זאת במיוחד על רקע מצבו של הממכר והנטילה הגורפת של החומר אותו תארו המשיבים עצמם - פעולה שלא הצריכה כל מומחיות מיוחדת בכדי להבחין בה. לכן, גם אם לא טרח המבקש לעדכן את המשיבים על היקף פעולותיו (זאת ככל הנראה על בסיס הבדלי פרשנות בין הצדדים למהותו של "חומר נחוץ לפירוק"), הרי המשיבים עצמם היו אלו שהתרשלו, כאשר לא בדקו את הממכר לפני חתימת הויתור, ואין להם להלין בעניין זה אלא על עצמם בלבד.


49. מכל האמור לעיל, עולה כי דין בקשת המפרק להתקבל במובן זה כי בית משפט זה מצהיר שלפי הדין החל הוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי שלא כדין, ודינה להמחק על הסף. מאחר ואין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על בית המשפט המחוזי, אין הוא יכול או מוסמך לתת סעדים אופרטיביים בכל הנוגע לתביעה זו, אשר אינה מתנהלת בפניו לבד מהצהרה זו.

50. בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, ישאו המשיבים יחד ולחוד בהוצאות המבקש ובשכר טרחת עורך-דין בסך 35,000 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון