החלטה 1. ביום 26.1.99 הגישו התובעים תביעה שהוכתרה "מתן חשבונות + כספית". התובעים טענו כי הם מעריכים את סכום התביעה בסכום של כמליון וחצי ₪, אולם התביעה הועמדה על ידם בגבול סמכותו של ביהמ"ש. התביעה הוגשה במקורה לביהמ"ש השלום בתל-אביב, אולם לאור טענה בעניין הסמכות המקומית, הועבר הדיון לבית משפט זה. 2. בתביעה טענו התובעים, כי בשנת 1985 ביקשו לערוך עסקת קומבינציה עם בעלים של זכויות במקרקעין המצויים בפתח-תקווה (להלן: "המקרקעין"). אולם, מאחר והתובע 1 (להלן: "התובע") אשר הוא זה שפעל מטעם התובעים, אינו עוסק בתחום הבניה, אלא הינו רו"ח במקצועו, ביקשו לבצע את העסקה יחד עם קבלן בניין, ולשם כך פנו לנתבע 1, שהינו קבלן (להלן: "הנתבע"). לטענתם, הציג בפניהם הנתבע מצגים שונים, תוך שהוא אף מתחייב לטפל בכל הצד המקצועי הקשור לבניה, וכי כל השתלשלות העניינים מכאן ואילך, נבעה על סמך מצגים והתחייבויות אלו, של הנתבע. 3. בהמשך תביעתם טוענים התובעים כדלקמן: א. כי ביום 30.1.86 נחתם חוזה הקומבינציה, אולם הנתבע 2, בנו של הנתבע (להלן: "הבן"), הוא זה שחתם, לפי דרישת הנתבע, על הסכם הקומבינציה. כמו כן, נחתם באותו יום חוזה בין התובעים לבין הבן, אשר נועד להסדיר את היחסים שבין התובעים לבן. בנוסף, נחתם ביום 8.10.89 הסכם בין התובעים לבן בדבר חלוקת המקרקעין. ב. בסוף חודש פברואר 1986, נחתם הסכם נוסף בין התובעים והבן מחד, לבין חברה הנמצאת בשליטת הנתבע, שעניינו ביצוע הבניה ע"י החברה (להלן: "החברה"). ג. בפועל, מי שפעל בכל הקשור לעסקה וביצועה היה הנתבע, אשר לטענת התובעים אף חתם על רובם של השיקים שנמשכו מהחשבון המשותף לתובעים ולבן, וכשבשלב מאוחר יותר, נוהלו העניינים הכספיים באמצעות חשבון של הנתבע עצמו. ד. בסעיף 13 לתביעתם, טוענים התובעים כי בהעדר כספים נזילים לתובעים ולאור דרישת הנתבע, נחתם ביום 15.3.90 הסכם בין הנתבע לתובעים, אשר לפיו קיבל הנתבע אשראי מבנק, תוך שהתובעים התחייבו לפרוע את אותו אשראי (להלן: "האשראי"). ה. לטענת התובעים, דירות התובעים הושלמו רק במהלך שנת 1992. ו. בהתאם לחישובים שנערכו על ידם, הסתבר לתובעים כי הם הזרימו כספים לפרוייקט מעבר לחלקם היחסי, ובהתאם לאמור בסעיף 16 לכתב התביעה, הרי "...לאורך כל תקופת הבניה, פנה התובע לנתבע פעמים רבות בדרישה כי ייערך חשבון... התובע הבהיר לנתבע כי על פי חישוביו, התובעים הזרימו לפרוייקט כספים רבים, מעבר לחלקם היחסי בפרוייקט", אולם הנתבע דחה דרישתם, תוך שהוא מבהיר ומתחייב כי בסוף הפרוייקט תערך התחשבנות. בסעיף 18 לתביעתם, טוענים התובעים כי בניגוד לכך, עוד ביום 28.1.92, הגיש הנתבע תביעה על סך 176,288 ₪ כנגד התובעים להחזר האשראי (להלן: "התביעה הקודמת"). כב' השופט טימן קיבל את עמדת הנתבע, כי יש להפריד בין ההתחשבנות העסקית לבין נושא האשראי, ועל כן חוייבו התובעים בהחזר האשראי לנתבע (להלן: "פסק הדין בתביעה הראשונה" או"פסק הדין"). הערעור על פסק הדין נדחה. 4. א. התובעים עותרים לחייב את הנתבעים במתן חשבון מפורט ביחס לכל הכספים ששולמו ו/או הושקעו בפרוייקט, כולל ההוצאות, ולטענתם, מאחר והנתבע היה בפועל הקבלן המבצע, ואף ניהל את החשבון המשותף ואת ענייני הכספים, וכשהחברה שבשליטתו ביצעה את הבנייה, יש לחייב גם את הנתבע בכך. ב. התובעים טוענים כי לאור מצגי הנתבע, היו אמורים להרוויח סכום של לפחות 43,000 דולר, אולם הסתבר כי המצגים, מצגי שווא, ולמעשה איבדו את כל כספם ואף את הדירות שהיו אמורים לקבל. לטענתם חוב האשראי, שערוכו למועד הגשת התביעה, כחצי מליון ₪. ג. בגין האמור טוענים התובעים כי נזקיהם הכספיים הינם כדלקמן: (1) הרווח הכספי הנמנע בסכום של 174,150 ₪ (43,000 דולר). (2) בהתאם למצגים היו אמורים להשקיע בפרוייקט 373,440 ₪, בעוד שבפועל הוציאו 579,000 ₪, ועל כן עותרים לפער בסך 205,560 ₪ קרן, וכשהוא משוערך כ- 800,000 ₪. (3) סכום האשראי, כשהוא משוערך. (4) תשלומים ששילמו בחודש מאי 93, אשר הנתבעים לא שילמו חלקם, סכום משוערך של כ- 17,000 ₪. כבר עתה יש לציין כי נושא זה עניינו הליכים אחרים שבין הצדדים. 5. התובעים עותרים לסעדים הבאים: א. למתן חשבונות. ב. חיוב הנתבעים לשלם לתובעים את הסכומים העודפים שהשקיעו. ג. לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים מליון ₪. 6. הנתבעים בכתב הגנתם טוענים מספר טענות מקדמיות כדלקמן: א. טענת התיישנות, הואיל ועילת התביעה נתגבשה עוד במהלך שנת 1990. ב. דרישות התשלום מעבר מליון ₪, עולות על סמכותו העניינית של ביהמ"ש. ג. לאור פסק הדין, אין יריבות בין התובעים לנתבע ו/או קיים השתק עילה לתביעה כנגדו. 7. לגופם של דברים טוענים הנתבעים, כי הנתבע לא היה שותף לעסקה, לרבות לאור אשר נפסק בפסק הדין, מוכחש כל הנטען כנגד הנתבע, התובע הוא זה שהיה אחראי בהתאם להסכמים על ניהול הצד הכספי, וכך אף היה בפועל, עוד בשנת 1991 נתנה תעודת גמר לבניין וכן טענות נוספות אשר אינן נצרכות להחלטה דנן. 8. הנה כי כן נדרשים אנו ראש וראשונה לגדר הסכסוך שבתביעה הקודמת ולממצאי פסק הדין. בהתאם לאמור בפסק הדין, ניתן להסיק ולקבוע כדלקמן: א. התביעה הראשונה הייתה בגין האשראי וההסכם הקשור אליו. הטענה של התובעים דנן והנתבעים שם, כי השותף האמיתי היה הנתבע דנן, התובע שם ולא הבן, וכן כי יש לברר ההתחשבנות שבין הצדדים בכל הקשור לעסקה. ב. התובעים והנתבע הגיעו להסכמה דיונית לפיה בשלב הראשון יכריע ביהמ"ש, אם אכן הנתבע הינו "הצד האמיתי והנכון בעסקת הקומבינציה" וכי אם אכן ייקבע כאמור אזי, "יכנסו הצדדים לחישוב הסכומים המגיעים מן הנתבעים לתובע... או מן התובע לנתבעים, כנטען על ידם בכתב ההגנה". ג. ביהמ"ש לא סטה מההסכם הדיוני וקבע כי הבן "איננו שלוחו" של האב והאב איננו שולח ואין כל יחסי שליחות "ביחסים שבין האב לבנו (לכל היותר - האב משמש שלוחו של הבן)" וכי התובעים לא הצליחו להוכיח שהנתבע הוא אכן "השותף האמיתי" והוא האדם הנכון להתחשבון עמו, בנושאי השקעות והוצאות". 9. כבר עתה יש לציין ולהוסיף, כי התובעים לא הגישו כתב תשובה לכתב ההגנה. 10. עם זאת הוגשו טענות הצדדים בנושאי ההתיישנות, וזאת במסגרת בש"א 3544/00 וכן טענות הצדדים בכל הקשור לדחיית התביעה על הסף כנגד הנתבע, בבש"א 3733/00. טענת ההתיישנות 11. בתגובת התובעים לטענת ההתיישנות, טוענים התובעים, כי רק לאחר סיום ביצועה של העסקה, בסיום הפרוייקט, אז ורק אז התברר כי המצגים שהוצגו היו מצגי שווא. יתר על כן, לטענתם מדובר בתרמית ו/או הונאה כלשונם, ולכן מתחיל "מרוץ ההתיישנות" רק במועד שנודע הדבר לתובעים, ולחילופי חילופין מדובר בהתיישנות שלא מדעת "אשר נתגלתה לתובעים לא לפני שהנתבע הגיש את תביעתו בסוף ינואר 92". יחד עם זאת, חוזרים התובעים וטוענים כי במהלך התביעה דרשו עריכת חשבונות. הנתבעים טוענים כי תחילת תקופת ההתיישנות הינה בשנת 1986, בעת חתימת הסכם הקומבינציה ולחילופין, בכל מקרה סיום עיסקת הקומבינציה והפרוייקט אינה בעת מסירת הדירה האחרונה, אלא עם קבלת תעודת הגמר, מועד בו היו מוכנות דירות התובעים, וכי תעודת הגמר התקבלה עוד ב- 20.8.91. יתר על כן, לאור דברי התובע בחקירתו במסגרת התביעה הראשונה, הוא אישר כי פנה עוד טרם הגשת תביעת הנתבע בדרישה כלפי הנתבע, וזה אמר לו להגיש תביעה. כן טוענים הנתבעים כי לא די בטיעון כאילו לא ידע צד על עובדות המקנות לו זכות לתביעה, אלא עליו להוכיח אשר נדרש בסייפא של סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958. בכל הקשור לטענות שבנזיקין, טוענים הנתבעים כי חלפו עברו להן גם 10 השנים. 12. לצורך ההכרעה בשאלה דנן, לא אתייחס בשלב זה לשאלה של משמעות פסק הדין בכל הקשור לנתבע. 13. בהתאם לאשר נפסק בע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חברת האחים שבירו בע"מ (ט.פ.) הרי היה על התובעים להדרש בתביעתם למועד עילת התביעה ולאחר שנטענה טענת ההתיישנות, אם היו מבקשים להשיב עליה, לרבות בכל הקשור לטענות הקשורות להארכת תקופת ההתיישנות, היה על התובעים להגיש כתב תשובה. במקרה דנן כל שציינו התובעים בכתב תביעתם וכמפורט לעיל כי עוד במהלך הבנייה התגלה להם אשר הם טוענים עתה. כך, בסעיף 16 לתביעה טוענים התובעים מפורשות כי עוד בתקופת הבנייה פנה התובע לנתבע בדרישה כי ייערך חשבון, וכי כבר אז "התובע הבהיר לנתבע ע"פ חישוביו" כי "התובעים הזרימו לפרוייקט כספים רבים מעבר לחלקם היחסי בפרוייקט". בנסיבות אלו לכאורה מכתב התביעה עצמו עולה כי חלפה עברה לה תקופת ההתיישנות. בהעדר כתב תשובה אין אנו נזקקים, לכאורה לכל טענות התובעים לרבות תגובתם, אשר אינן כלולות בכתבי טענותיהם. 14. אולם, גם אם נבחן את טענות התובעים לגופם של דברים ובהתעלם מהאמור לעיל, לכאורה מגיעים אנו למסקנה דומה. א. מועד עריכת החשבונות כמוצע ע"י התובעים, דהיינו המועד בו עמדו הדירות לרשותם, לא רק שלא נטען בכתבי הטענות כאמור, אלא שאין לו תימוכין. ב. הזכות למתן חשבונות לכשעצמה הינה למעשה עילה נמשכת, וכשכל שותף זכאי לכאורה לדרוש מרעהו מתן חשבונות בעסקיהם המשותפים, אולם גם זכות זו אינה חיה וקיימת לעולם ועד. אין מחלוקת כי עצם הדרישה הופנתה ע"י התובעים עוד לפני יום 26.1.92 (להלן: "המועד הקבוע"). כן, אין חולק שלמעשה הבנייה הסתיימה, התשלומים שולמו וההוצאות הוצאו עוד לפני הגשת התביעה הקודמת, ובמיוחד שתעודת הגמר ניתנה עוד בשנת 1991. ניתן להיווכח באמור, גם מפסק הדין עצמו וגם מדברי התובע עצמו. עריכת החישובים על ידי התובע שתוצאתן הינה כנטען עתה, הרי נערכה היא לפי דברי התובע עצמו, עוד לפני המועד הקבוע. ג. בכל הקשור למצגי השווא שנטען כלפי הנתבע, הרי מצג זה, אין חולק שהוצג בשנת 1986. גם אם היה נטען שהגילוי בדבר מצג השווא התגלה במועד מאוחר יותר, הרי לכולי עלמא, התגלה הוא במהלך הבניה, ועוד לפני המועד הקובע. ואף אם היינו מנסים להחיל את האמור בסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, הגם שאין אני סובר שהעילה דנן נסמכת על סעיף זה, הרי בהתאם לאמור בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חב' לביטוח בע"מ, דינים עליון נ"ח 38, ופסקי הדין המאוזכרים בו, חלפו להן גם 10 השנים. ד. בכל הקשור לפעילות הכספית של מי מהצדדים בחשבונות השונים, לרבות הנטען בכל הקשור לפעולות הנתבע בענין החברה, לכאורה פעולות כספיות אלו הסתיימו עוד טרם הגשת התביעה הקודמת, דהיינו טרם המועד הקובע. ה. כך, אם נעבור לפרטי הנזק השונים, ניווכח כי העילה בגין הכספים שהובטח שהתובעים ירוויחו מהעסקה התיישנה, העילה בגין פערים, באשר הוצג כי התובעים יזקקו להשקיע לבין אשר השקיעו התיישנה. בכל הקשור לעניין האשראי, הרי נושא זה הוכרע כאינו קשור לענייני החשבונות שבין הצדדים וכשלנושא זה אתייחס בהמשך. ו. הן מהנטען בכתבי הטענות והן מהנטען בבקשות השונות, ניתן כבר עתה לקבוע כי העילות כולן, למעט התשלום בחודש 5/93, כל כולן מועדן עוד טרם הגשת התביעה הקודמת. 15. למעשה, העילה היחידה שנותרה הינה הדרישה הכספית בסך 17,154 ש"ח, אשר עניינה תשלומים שנטען על ידי התובעים ששילמו בחודש מאי 1993, אשר שולמו לטענת התובעים, לאחר המועד הקובע. מכתב התביעה עצמו עולה כי אין קשר בין תשלום זה לשאר הנטען ביחס לעילות האחרות, אלא כנושא נפרד. 16. לא התעלמתי מכך שלא על נקלה ידחה ביהמ"ש תביעה על הסף, וכי טענות להתיישנות יבחנו בקפידה. אולם מאידך, אין להזקיק נתבע לדיון, כשכבר עתה ניתן לקבוע כי מדובר בתביעה שרובה ככולה התיישנה. יתר על כן, לא מדובר במקרה דנן בתובע שבגין מצוקה זו או אחרת או בגין נסיבות מתאימות, נמנע ממנו מלהגיש תביעה לממש את זכויותיו. התובעים בחרו להטיל יהבם על טענת הקיזוז שהעלו במסגרת התביעה הקודמת, כולל הדרישה למתן חשבונות, דהיינו עילות זהות למעשה לעילות דהיום. חרף טענות הנתבע כי לא היה צד לעסקת הקומבינציה, אלא הבן, לא נקטו התובעים את אשר התחייב מטענה זו, דהיינו הגשת תביעה נפרדת כתביעה דהיום. בנסיבות שכאלו אין לתובעים להלין, אלא על עצמם. במיוחד יפים הדברים לאור אשר קבע כב' השופט טימן, בהתייחס לתובע. העילה כנגד הנתבע 17. לאור המסקנה דלעיל, אין אנו נזקקים להכרעה בשאלה שעיקרה השלכות פסק הדין על התביעה דנן. אולם, נתייחס אף לבחינת העילה כנגד הנתבע ובהתעלם מטענת ההתיישנות. 18. בבחינת שאלה זו, עלינו לבחון את הדברים בהתאם לאמור בכתב התביעה מחד ובהתאם לקביעות שנצרכו להכרעה במסגרת פסק הדין מאידך. 19. לא בכדי ציינתי לעיל, את ההסדר הדיוני שהוסכם בתביעה הקודמת וכי ביהמ"ש הלך בעקבות אותו הסדר. משמעות ההסדר כי בשלב הראשון בחן והכריע ביהמ"ש שאלה אחת בלבד, שעניינה היותו של הנתבע צד לעסקת הקומבינציה, אם לאו. נוכח התוצאה תם הדיון בתביעה הקודמת, בהכרעה בשלב הראשון ועל כן, גם אם נזקק ביהמ"ש להתייחסות זו או אחרת לנושא החשבונות ומעורבות הנתבע בפעולות אלו או אחרות, אין בכך משום קביעה נצרכת להכרעה בשאלה שנדרש לה ביהמ"ש בפסק הדין. 20. גם בכל הקשור לטענה של מצג שווא, אין בפסק הדין למנוע מהתובעים להדרש בתביעה ישירה כנגד הנתבע בעילה שכזו. גם אם נקבל את הקביעה שבפסק הדין, כי הנתבע לא היה שותף לעסקת הקומבינציה מול התובעים, אלא הבן, הרי אם הוצגו מצגים על ידו, ניתן היה לתובעו בגין מצגי השווא. כפוף כמובן לנושא ההתיישנות. 21. אולם, בכל הקשור לנושא מתן החשבונות הרי הוכרע כי הנתבע אינו שותף ועל כן העילה כמפורט בסעיף 20 בכתב התביעה, לפיה זכאים התובעים לקבלת חשבונות כשותפים, אינה יכולה להתייחס לנתבע, אלא לבן בלבד. כך גם בכל הקשור לפעולות החברה, הרי אין בכך כדי להקים עילה כנגד הנתבע. בעניין הפעילות בחשבונות השונים, הרי גם אם זו בוצעה ע"י הנתבע, הרי פעולות אלו, כפי שציין כב' השופט טימן, בוצעו ע"י הנתבע, אם בכלל, למעשה כשלוחו של הבן, וכאמור לעיל גם על פעילות זו חלה טענת ההתיישנות. לא נדרשתי לטענות לגופם של דברים, שלמעשה גם בהתאם להסכמים, הנושא הכספי היה תחת פיקוחו של התובע ומול הבן. 22. קשה להבין פשר העילה כנגד הנתבע בכל הקשור לנושא האשראי. בפסק הדין נקבע באופן ברור כי למעשה כל נטילת האשראי באמצעות הנתבע הייתה כמממן חיצוני, אשר נחלץ לעזרת התובעים, וכשהתובעים חוייבו להשיב לו את אשר שילם עבורם. האשראי ניטל על מנת שהתובעים יעמדו בהתחייבותם הם, ההשקעות שהתחייבו להשקיע ועל כן חייבים הם להחזיר את אשר חוייבו להחזיר. כך, גם אם ההלוואה היתה ניתנת ע"י צד שלישי אין להם עילה כנגד הצד השלישי, אלא רק כנתון כספי במסגרת ההתחשבנות מול הבן ולא מעבר לכך. 23. גם העילה שנותרה על כנה, חרף טענת ההתיישנות אינה יכולה להיות מופנית כלפי הנתבע לאור ממצאי פסק הדין. סיכומם של דברים: 24. התוצאה הינה איפוא כי יש לדחות על הסף את התביעה כנגד הנתבע הן מחמת התיישנות, כנטען בבש"א 3554/00 והן מחמת הנטען בבש"א 3733/00. 25. גם ביחס לבן יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות רובה ככולה, למעט אותו סכום המתייחס לתשלום בחודש מאי 1993. 26. נוכח התוצאה אין אנו נזקקים לבקשת הנתבעים בבש"א 2317/00 לחייב את התובעים במתן ערובה. 27. התובעים יודיעו לבית המשפט לא יאוחר מיום 15.2.01 אם הם מבקשים, נוכח התוצאה, להמשיך בניהול התביעה בעילה שנותרה כנגד הבן אם לאו. 28. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. 29. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים, תעדכן סיום הדיון בבש"א 2317/00, 3554/00, 3733/00 והבאת התיק בפני, עם קבלת עמדת התובעים ולא יאוחר מיום 20.2.01. בניהמצג שוואעסקת קומבינציה