פסק דין רקע 1. עניינו של פסק דין זה הוא, תובענה שהגיש התובע כנגד הנתבעים (להלן גם: "משפחת נגב"), לסילוק יד מחלק מנחלה (משק), בה הם מחזיקים אצל התובע (להלן גם: "המושב") וסעד כספי שעילתו ב"עשיית עושר ולא במשפט". 2. הנחלה בה מחזיקים הנתבעים, מורכבת משתי חלקות נפרדות במקורן, אשר אוחדו, בשלב מסוים, בהסכמתו של מינהל מקרקעי ישראל: 2.1 האחת, בשטח של כדונם, עליה בנוי בית המגורים של הנתבעים (להלן: "חלקת בית המגורים"); 2.2 השניה, חלקה חקלאית, בת 8 דונמים, עליה בנוי בית מגורים ישן (להלן: "בית ההורים"), שבו התגוררו, בזמנו, הוריו המנוחים של הנתבע מס' 1 וכיום הוא מושכר. (להלן: "החלקה החקלאית", "חלקה א' המקורית", או "המשק"). 3. הנתבעים נקלעו למצוקה כספית, מנימוקים המפורטים, בין השאר, בסעיף א' לסיכומיהם; צברו חוב ניכר למושב וניהלו, מתחילת שנת 1990 לערך, מו"מ עם המושב, במגמה להסדיר את חובם כלפיו. 3.1 החוב עמד, באותה תקופה, על סך של כ- 668,397 ש"ח. 4. בתאריך 21.8.91, בסיומו של מו"מ ממושך, נחתם בין הצדדים הסכם להסדרת חובות הנתבעים למושב (להלן: "ההסכם"), כשעיקר החוב יסולק ממכירת החלקה החקלאית והנתבעים ימשיכו להתגורר בחלקת בית המגורים. 5. במסגרת ההסכם הופחת חובם של הנתבעים למושב לסך של 591,444 ש"ח, נכון ליום חתימת ההסכם (להלן: "החוב המוסכם"). חוב זה חולק, לצרכי פירעון, ל- 3 חלקים: 5.1 החלק הארי של החוב, המכונה בהסכם "סכום א' להחזר" יתקבל ממכירת החלקה החקלאית כמפורט להלן: 5.1.1 הוסכם בין הצדדים, כי לצורך ההסכם שוויה הנקי של החלקה החקלאית יעמוד על הסך של 450,000 ש"ח; 5.1.2 עם ביצוע הוראות ההסכם, ייחשב הסכום של 450,000 ש"ח כמסולק למושב; 5.1.3 הנתבעים ידאגו לפיצולה מחדש של הנחלה, בכפוף להוראות והסכמות המינהל "כדי לאפשר מכירתה של החלקה החקלאית" (אישור כזה ניתן); 5.1.4 הנתבעים יעמידו את החלקה החקלאית למכירה; 5.1.5 המושב יחפש קונה לחלקה החקלאית ואם, תוך פרק זמן של 5 חודשים ו- 20 יום מיום חתימת ההסכם, יימצא קונה, שמורה לנתבעים הזכות, בתוך 30 יום, להציע קונה אחר; לא הציעו קונה אחר - תימכר החלקה החקלאית לקונה שנמצא ע"י המושב. 5.1.6 לא נמצא קונה, בתוך אותם 5 חודשים ו- 20 ימים, כי אז ירכוש המושב את החלקה החקלאית ובמקרה כזה "ייחשב באר-טוביה כמי שקיבל את הסך של 450,000 ש"ח ממשפחת נגב". 5.2 "סכום ב' להחזר", בסך של 50,000 ש"ח ישולם ע"י הנתבעים לתובע כדלהלן: 5.2.1 סכום של 15,000 ש"ח - בתוך 45 יום מיום חתימת ההסכם, ממכירת טרקטור מסוג פרגסון וציוד חקלאי אחר; 5.2.2 סכום של 15,000 ש"ח שישולם ע"י קבלת הלוואה, שתוחזר בתשלומים חודשיים רצופים ושווים הנושאים הצמדה ו- 4.5% ריבית; 5.2.3 הלוואה בסך 20,000 ש"ח - להחזר במהלך תקופה של 6 שנים, החל מ- 24 חודשים לאחר מועד חתימת ההסכם. 5.3 "סכום ג' להחזר", שהוא יתרת החוב המוסכם, בסך 91,444 ש"ח, ישא הצמדה וריבית בשיעור 1%, וישולם בהתאם לכושר ההחזר המעשי של הנתבעים, כמפורט במנגנון בהסכם, למעט סכום הריבית שישולם בכל שנה עד לתום השנה הקלנדרית. 5.3.1 לצורך הבטחת התשלום, תשועבד חלקת בית המגורים, בה ימשיכו הנתבעים להתגורר במושב - לטובת המושב. 6. הנתבעים הצהירו, במסגרת ההסכם, כי בית מגורי ההורים, הבנוי על החלקה החקלאית, מושכר בשכירות חופשית לבן יעקב מאיר ושכירות זו תסתיים בכפיפות להוראות הסכם זה, בעניין מכירת "חלקה א' המקורית" ובכל מקרה, כי השכירות האמורה לא תפגע ולא תפריע, בכל צורה ואופן, למימוש התחייבותה של "משפחת נגב" למכירת "חלקה א' המקורית" ובכל מקרה, לא יאוחר ממחצית השנה לאחר חתימת ההסכם" (סעיף 6 להסכם). 7. ההסכם אושר ע"י וועד ההנהלה של המושב, ביום 22.8.91, כעולה מנספח 18 לתצהירו של מר ישראל הראל, מיום 13.8.97, וביום 16.9.91, אושר ע"י האסיפה הכללית של המושב ובכך התמלאו תנאי סעיף 19 להסכם וההסכם נכנס לתוקף. 8. לטענת המושב, זוכה חשבונם של הנתבעים אצלו במלוא סכום החוב והחוב אופס. 8.1 בנוסף לזיכוי הסך של 450,000 ש"ח, בגין מכירת החלקה החקלאית, עמד המושב גם ביתרת התחייבויותיו לפי ההסכם ובין השאר ניתנו לנתבעים ההלוואות המפורטות בהסכם. 9. עוד טוען התובע, כי לנוכח העובדה שהנתבעים חדלו מלהחזיק בשטחים חקלאיים, שונה מעמדם של הנתבעים, ממעמד של "חברים בעלי משק" למעמד של "תושבים חברים", שאינם בעלי משק ובנסיבות אלו, הפסיק המושב לחייב את חשבונם בתשלומים בהם מחויבים חברים שיש להם נחלה חקלאית במושב. 10. למרות זאת - כך טוען התובע - לא עמדו הנתבעים בהתחייבויותיהם לפי ההסכם; לא פינו את חלקה א' המקורית ולא מסרו אותה למושב, אם כי הם התפנו, במסגרת ההסכם, מן החלקים החקלאיים של החלקה ואלו נמסרו לעיבוד לחברי מושב אחרים, המעבדים אותם עד היום. 10.1 על כן, נאלץ המושב להגיש את התובענה. 11. לאור כל האמור, עותר המושב להורות לנתבעים, ביחד ולחוד: 11.1 לסלק ידם מכל חלק ב"חלקה א' המקורית", לרבות בית ההורים ולמסרם לתובע כשהם ריקים ונקיים מכל אדם וחפץ; 11.2 לשלם לתובע סך בשקלים השווה ל- 8,100$, שהם סכום דמי השכירות שגבו הנתבעים מן השוכרים בבית ההורים מהמועד שהיה קבוע לפינוי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התובענה ועד מועד התשלום בפועל. 11.3 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. 12. עוד עותר התובע, לאפשר לו פיצול סעדים, כדי שיתאפשר לו לתבוע את הנתבעים בגין סעדים נוספים המוקנים לו מכח ההסכם, לרבות: אכיפת שאר חלקי ההסכם, נזקים שנגרמו וייגרמו לו ע"י הנתבעים עד למועד הפינוי בפועל, שכר ראוי וכיו"ב. 13. לטענת הנתבעים, יש לדחות את התובענה כנגדם מכל אחד מן הטעמים כדלהלן: 13.1 לנוכח ההטעיה החמורה שהטעה המושב את הנתבעים ביחס לגובה חובם למושב, כאשר הסתיר מהם, החל משנת 1988, את זכותם לקבל הלוואה נוחה בסך של 231,000 ש"ח, ונטל הלוואה זו לעצמו. 13.2 מתוך לשונו של סעיף 8(ה) להסכם, היה על המושב לממש את רכישת החלקה החקלאית בתוך 20 יום. 13.2.1 משלא עשה כן, בתוך המועד הנקוב בהסכם - מטעמי מס, לטענת הנתבעים - פקעה זכותו לממש את הרכישה ואין לו עוד עילה לתבוע מסירת החזקה בחלקה. 13.3 אין בהסכם כל הוראה בדבר מסירת חזקה במשק. 13.4 בהפעילו (שלא כדין) את התוספת להסכם, מיום 4.10.91, ביטל המושב, למעשה, את הסעיפים 2, 9, 10 ו- 11 להסכם, ובכך הפך את ההסכם לבלתי ניתן לביצוע והביא לקריסתו ולביטולו. 13.5 עפ"י הוראת סעיף 17 להסכם, זכאים הנתבעים לדרוש, כי עקרונות חוק גל ייושמו על חובם לתובע: 13.5.1 יישום זה יפחית, במידה ניכרת, את חובם של הנתבעים למושב ויהווה, בפועל, תנאי מפסיק לביצוע סעיף מכירת המשק שבהסכם. 13.6 לנוכח חוסר תום לב מצד המושב במערכת היחסים בין הצדדים ולנוכח העובדה כי המושב מתחמק מביצוע חיוביו הוא בהסכם, הרי אכיפת ההסכם אינה צודקת בנסיבות העניין. 13.7 לעניין התביעה הכספית של המושב - יש לדחותה מאחר ואיננה מבוססת על תניה כלשהי בהסכם ולחילופין - יש לחשב את החוב הכספי רק מיום 1.10.92 ולקזז מכל חוב כספי של הנתבעים, את הפרשי הריבית שגבה מהם המושב בגניבה ושלא כדין, מאז שנת 1988; את סכומי הארנונה המשוערכים ששילמו הנתבעים על הנחלה ואת ההפחתות לפי חוק גל. דיון א. הטענה כי ההסכם בוטל עקב הטעיה במהלך המו"מ לקראת כריתתו 1. לטענת הנתבעים, הם חתמו על ההסכם מתוך אמונה כי חובם למושב הינו כפי שנרשם בספריו ולכן ההסכם מהווה פתרון טוב למצב הקשה אליו נקלעו. 2. דא עקא, שבשלב מאוחר עלה בידיהם לאתר מספר מסמכים שהוסתרו מהם, עד אז, ע"י המושב ושנגעו להלוואה בסך 231,000 ש"ח שהוקצתה להם, לתקופה של 15 שנה. 2.1 המדובר במסמך נ2/. 3. לטענת הנתבע מס' 1, בתצהירו (סעיף 6 ה' לסיכומיו), אילו היו הנתבעים מקבלים את ההלוואה האמורה, היה קיים סיכוי רב כי הם היו יכולים להתגבר על קשיים ולהתאושש ומכל מקום, הם היו יכולים לפרוע את חובם למושב ולא היו נאלצים לחתום על ההסכם משנת 1991. 4. המושב - כך טוענים הנתבעים - קיבל מהבנק את ההלוואה הנוחה אשר הייתה מיועדת למשק של הנתבעים, אך הסתיר עובדה זו מן הנתבעים. 4.1 במשפט הפלילי - כך טוען ב"כ הנתבעים - מכונה פעולה זו של המושב בשם "קבלת דבר במרמה או שמא גניבה בידי מורשה, או סתם גניבה. במשפט האזרחי פעולה זו של המושב הינה ללא כל ספק מעשה שנעשה בחוסר תום לב ובהטעיה והוא שולל כל נפקות ותוקף חוקיים מכל הסכם שנעשה מאוחר יותר בין המושב לבין משפחת נגב...". 5. הסתרת ההלוואה מהווה - כך לטעמם של הנתבעים - הטעיה במובנו של סעיף 15 לחוק החוזים, (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"), שהרי הטעיה - לרבות אי גילוין של עובדות, אשר לפי דין, לפי נוהג, או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן, והטעיה זו מזכה אותם, כנפגעים, לבטל את ההסכם. 6. לחילופין, נופל המקרה לפחות למסגרת טעות, המזכה בביטול ההסכם מכח הוראות סעיף 14(א) לחוק החוזים, שכן ניתן להניח כי לולא הטעות לא היו הנתבעים מתקשרים בהסכם והצד השני, המושב, ידע אודות אותה טעות, או שהיה עליו לדעת עליה (סעיף 14(א) לחוק החוזים). 7. לכן הודיעו הנתבעים, מיד לאחר גילוי אותם מסמכים, על ביטול ההסכם (סעיפים: 33, 34 ו- 36 לתצהיר הנתבע מס' 1, מיום 18.12.92, אשר צורף לכתב ההגנה). 7.1 בהתאם לפסיקה, הודעה על ביטול חוזה עקב פגם בכריתתו, יכולה להיעשות גם במסגרת כתבי בית דין והיא מהווה הודעה כדין לפי סעיף 20 לחוק החוזים. 8. על כן - כך לטעמם של הנתבעים - בוטל ההסכם כדין ע"י הנתבעים ולא קמה למושב כל זכות לאכוף את ביצועו. 9. לא יכולתי לקבל טענה זו של ב"כ הנתבעים: 9.1 מעיון במוצג נ2/, שכינויו "ריכוז תכנית הטיפול הפרטני 1988 לישוב באר-טוביה", עולה, כי מתן ההלוואה בסך 231,000 ש"ח מותנה במימון עצמי בסך 80,000 ש"ח. 9.2 נתתי אמון בדברי מר ישראל הראל, המצהיר מטעם התובע, לפיהם תכנית הטיפול הפרטני במושב באר-טוביה הותנתה ביכולת התשלום של כל משק ומתן ההלוואה היה מותנה תמיד בהשתתפות עצמית של החבר. 9.3 האמנתי למר הראל, כי ההלוואה למשקם של הנתבעים הותנתה במימון עצמי של הנתבעים בסך של 80,000 ש"ח, אולם הנתבעים לא הפקידו את הסכום ועל כן ההלוואה איננה מגיעה להם. 9.4 עוד האמנתי למר הראל, כשסיפר שלמרות שלדעתו לא מגיע לנתבעים כל חלק מסכום ההלוואה, כיוון שלא השתתפו במימון העצמי, הוא טען באסיפה הכללית שלצורך מחיקת החוב של הנתבעים לאגודה, יש להתחשב בעובדה זו. 9.5 למעשה נמנע ב"כ הנתבעים מלהציג לעד שאלה ישירה בנדון ולהטיח בפניו את הטענה שהמושב הסתיר מן הנתבעים את ההלוואה שאושרה להם, בכפוף להון העצמי שעליהם היה לגייס - והנתבעים לא ידעו עליה. 9.6 האמנתי למר הראל, כי מחיקת חלק מסכום החוב, הרשום בספרים, שבעקבותיה הגיעו לסך החוב המוסכם, אכן נובעת מהפחתת הריביות שהיו נחסכות מן הנתבעים אילו היה ביכולתם ליטול את ההלוואה. 9.7 עדותו של מר ישראל הראל הייתה אמינה ונתתי בה אמון מלא. 9.7.1 לא ראיתי באמור בסעיפים 8ג' ו- 10 לתצהירו של מר הראל ביחס להעדר התנגדות של הנתבעים למסירת החלקה החקלאית לעיבוד אחרים משום "אי דיוק" היורד לשורשו של עניין משהבהיר כי לא ראה במכתבים מטעם בא כוחם, גרידא, משום התנגדות ממשית וזאת משום שנמנעו מכל הליך משפטי. 9.7.2 הראיה היא שמר הראל צירף לתצהירו את אותם מכתבים ולא ניסה להסתירם (נספחים 29 ו- 33 לתצהיר). 9.8 לצערי, לא יכולתי ליתן אמון בעדותו של הנתבע מס' 1: היא הייתה מגמתית והעד נטה להתיישר, מידי פעם, עם הערות עורך דינו במהלך הדיון, במסגרת ההתנגדויות שהעלה לשאלות שונות שהוצגו למרשו. 9.9 הנתבע מס' 1 מציין (בסעיף 15ג' לתצהיר עדותו הראשית), כי "אכן, באר-טוביה מכירה היום באופן עקרוני בכך שעקב מניעת ההלוואה האמורה, בתנאיה הנוחים, מגיעה לנו הפחתת חוב ובכל הדיונים על פתרון המחלוקת בינינו מופיעה הפחתת חוב בגין ההלוואה האמורה. מבלי לנקוב במספרים, אציין עוד, כי לי עצמי אין כלים לבדוק אם ההפחתה המוצעת לי כאמור, היא אכן ההפחתה הנכונה והראויה ובשלב זה הנני נאלץ לסמוך על הסכום המופחת המוצע לי ע"י באר-טוביה". 9.10 לא שוכנעתי, כי הנתבעים לא ידעו בכל מהלך המו"מ לקראת חתימתו של ההסכם, מדוע נמחק חלק מסכום החוב בספרים וכיצד הגיעו הצדדים לסכום החוב המוסכם: 9.10.1 בהתאם לראיות שהובאו בפני ביהמ"ש, ארך המו"מ למעלה משנה וחצי ואין ספק, כי כאשר מדובר בסכום חוב כה ניכר ובגובה הפחתה כה ניכרת, היו הצדדים מודעים לסיבותיה של ההפחתה. 9.10.2 הנתבעים לוו ע"י שני עורכי דין והשני אף ניסח איתם את ההסכם. (עמ' 37 לפרוטוקול, שורות: 25-18). 9.11 סביר, הרבה יותר, להניח, כי הנתבעים, אשר, כעדותם, נקלעו לקשיים כספיים ובעקבות אותה הסתבכות כספית היו מוכנים למכור חלק מן הנחלה, לא היו מסוגלים לממן סך של 80,000 ש"ח לצורך קבלת ההלוואה. 9.11.1 לא הונחה כל תשתית ראייתית לטענה כי הנתבעים היו מסוגלים לפרוע הן את יתרת החוב, לגייס את סכום ההון העצמי ולעמוד בהחזרי ההלוואה. 9.11.2 יש לציין, כי בשום שלב לא טען הנתבע מס' 1 כי היה באפשרותו לגייס, באותה עת, את סך המימון העצמי שנדרש לצורך קבלת ההלוואה. 9.12 זאת ועוד: בהגינותו, מאשר גם ב"כ הנתבעים בסיכומיו, (סעיף 6 ה'), כי אילו היו הנתבעים מקבלים את ההלוואה האמורה בשנת 1988, היה קיים סיכוי רב שהיו יכולים להתגבר על קשייהם. אין המדובר בוודאות. 10. משלא קיבלתי את הטענה שהמושב הסתיר מן הנתבעים את דבר האפשרות לקבל את ההלוואה, לא נופל המקרה למסגרת הטעיה או טעות כשמשמעותם בסעיפים 15 ו- 14(א) לחוק החוזים וממילא לא קמה לנתבעים הזכות לבטל את ההסכם. 11. יתרה מכך, גם אם היו הנתבעים מוכיחים כי התקשרו בהסכם עקב טעות וגם אם ניתן היה להניח שלולא הטעות לא היו מתקשרים בהסכם, לא הוכח כי המושב ידע על כך ובוודאי שלא שוכנעתי כי היה עליו לדעת על כך. 11.1 אין לשכוח כי, בניכוי סכום המימון העצמי הנדרש, עומד סך ההלוואה על כ- 151,000 ש"ח וסכום זה כיסה פחות ממחצית חובם של הנתבעים למושב לסוף חודש 8/87 (ראה, סעיף 6 ה' סייפא לסיכומי הנתבעים). 12. מן הסתם, הייתה כאן טעות בכדאיותה של העסקה, שכן ההסכם נחתם חודשים ספורים לפני כניסתו לתוקף של חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב - 1992, (להלן: "חוק גל") ולאחר חקיקת החוק סברו הנתבעים, כי במסגרת תנאיו לא היו נאלצים למכור חלק מנחלתם. 12.1 הנתבעים גם לא צפו, כנראה, את עליית מחירי המשקים, שהעמידה באור שונה את כדאיות מכר החלקה החקלאית. 12.2 דא עקא, שטעות בכדאיותה של העסקה איננה מקנה זכות לבטל את ההסכם (סעיף 14(ד) לחוק החוזים). 13. לאור כל האמור, לא היו הנתבעים זכאים לבטל את ההסכם מכח טענת ההטעיה (או הטעות) וממילא זכאי התובע לאכיפתו מכח הוראות סעיף 2 לחוק החוזים, (תרופות בשל הפרת חוזה) (להלן: "חוק התרופות") ואף לפיצויים. ב. הטענה כי סעיף 8(ה) להסכם לא מומש ותקפו פקע 1. למעשה, גדר המחלוקת העיקרי בסוגיה זו היא פרשנות ההוראה "ירכוש באר-טוביה": האם מחייבת הוראה זו מעשה פוזיטיבי מצד המושב, כדי שתתממש, או שהיא מתממשת באופן אוטומטי ברגע שמתקיים התנאי המתלה. 2. לטענת ב"כ הנתבעים, מלשון הסעיף ברור, כי אורך חייו של סעיף 8(ה) קצר וחד מאוד: 20 ימים בלבד שהחלו ביום בו מלאו חמישה חודשים לחתימת ההסכם (ובתנאי שהמשק לא נרכש עד אז ע"י גורם חיצוני) והסתיימו 20 יום לאחר מכן. 2.1 בתקופה זו היה על המושב לבצע פעולה אקטיבית - פוזיטיבית על מנת לרכוש את המשק. 2.2 חתימה על חוזה מכר הייתה הדבר המתבקש, אולם ייתכן שגם הודעה חד צדדית על רכישת המשק הייתה מספיקה. 3. מאחר והמושב, משיקוליו הוא, נמנע מלהפעיל את סעיף 8(ה) להסכם, פקע, בחלוף 20 הימים תוקפו של סעיף זה ושוב אין המושב יכול להקימו לתחייה אלא בהסכמת הנתבעים. 4. למעשה - כך טוענים הנתבעים - גם לאחר שחלפו 20 הימים, לא נקט המושב בכל צעד שהוא למימושה של רכישת החלקה החקלאית במשך למעלה מ- 7 חודשים, אף לא הודעה חד צדדית על מימוש סעיף 8(ה) להסכם, למעט השתלטות בהסתר על החלקה החקלאית. 4.1 הודעה כאמור נשלחה אל הנתבעים רק ביום 1.10.92 (נספח 27 לתצהירו של מר ישראל הראל). 4.2 המושב לא דיווח לשלטונות מס הרכישה על הרכישה, כמתחייב ממנה. 4.3 המושב לא רשם הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין. 4.4 המושב לא דיווח למינהל ואף לא למועצה האזורית על הרכישה. 5. העובדה העולה מעיון בנספח 25 לתצהירו של מר הראל, כי בחודש מאי 92' הועלה, במזכירות המושב, רעיון למנות את עו"ד ויקטור הרצברג ככונס נכסים מוכיחה, לטעמו של ב"כ הנתבעים, כי המושב לא ראה עצמו כמי שרכש את הנכס, שכן תפקידו של כונס נכסים הוא למכור נכס של אדם לאחר ולהעביר את כספי התמורה לבעל הזכות. 6. יתרה מכך, מציון הצורך להכין, הסכם חודשי, כדברי זיו (מטלון) המצוטטים בתחתית הפרוטוקול בעמוד השני של נספח 25 לתצהירו של מר הראל, למד ב"כ הנתבעים כי גם המושב לא ראה עצמו כמי שרכש את החלקה החקלאית. 6.1 ב"כ הנתבעים מכחיש כי מרשיו הסכימו למינוי כונס הנכסים, כמצוין בדברי אותו זיו. 7. לטעמו של ב"כ הנתבעים, גם מנוסח נספח 27 לתצהירו של מר הראל, ניתן להבין כי עד אז לא ראה עצמו המושב כמי שרכש את החלקה החקלאית. 8. לגירסתו של ב"כ הנתבעים, הייתה הסכמה שבשתיקה בין המושב לבין הנתבעים, המבוססת על אינטרס משותף של שני הצדדים, שלא לממש, באותה עת, את הרכישה. 9. עוד טוען ב"כ הנתבעים, כי לאיפוס החוב של הנתבעים בכרטיס המושב, אין כל קשר לשאלה מי, מתי ובאיזה מחיר נקנה המשק. 10. לנוכח פרשנות לשונו של סעיף 8(ה) להסכם; הוראות סעיפים קטנים אחרים של סעיף 8; והפעולות שנקט או נמנע מלנקוט המושב, עולה המסקנה כי המושב לא רכש את החלקה החקלאית מידי הנתבעים וממילא אין למושב כל עילת תביעה כנגד הנתבעים בגין הזכויות במשק. 11. לא יכולתי לקבל גם טענה זו של ב"כ הנתבעים: 11.1 בראש ובראשונה אין טענה זו מדויקת, שכן בוצע איפוס חובם של הנתבעים למושב ע"י הזרמת הסך של 450,000 ש"ח, בגין רכישת החלקה החקלאית והזרמת סכומי ההלוואות לחשבון. 11.2 בכך שילם המושב את הסך המוסכם בגין המשק וכן השיג עבור הנתבעים את ההלוואות המצוינות בהסכם. 11.3 בנוסף, הפסיק המושב לחייב את הנתבעים בהוצאות החלות על בעלי משקים חקלאיים. 12. אם הטענה מתייחסת לצורך בהודעה פורמלית על רכישת המשק, אזי אין ספק, כי נקודת המוצא לכל פרשנות - כפי שמצטט ב"כ הנתבעים את פסה"ד בע"א 554/83, אתא חברה לטקסטיל בע"מ נ. עזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל ואח', פד"י מ"א(1), 282 - היא בלשון ההסכם. 12.1 יחד עם זאת, כאמור באותו פסק דין, יש ללמוד על אומד דעתם של הצדדים מכלל הוראות ההסכם, בבחינת מסגרת אינטגרטיבית אחת. 12.2 ההסכם, ככללותו, כפי שנוסח ונחתם מכוון, כל כולו, להסדרת חובם של הנתבעים כלפי המושב ומכירת החלקה החקלאית מהווה חלק בלתי נפרד מן המכניזם המסדיר את החוב. 12.3 מתוך התחשבות בנתבעים, מוקנית להם בהסכם זכות להציע מועמדים לרכישת המשק - הן במקרה בו לא נמצא קונה חיצוני והן במקרה בו נמצא קונה כזה, אולם במקרה שבו לא יימכר המשק, הוא יירכש ע"י המושב ובמקרה כזה ייחשב המושב כמי שקיבל בפועל סך של 450,000 ש"ח ע"ח התמורה. 12.4 בנסיבות אלו, אין כל ראיה לכך שהצדדים התכוונו לכך שהמושב מחויב לעשות עוד צעד פוזיטיבי כלשהו, בנוסף לכל הפעולה שנמנו לעיל ובהעדר צעד כזה, הוא לא רכש את המשק: דרישה כזו נוגדת את תכלית ההסכם, ואת לשונו. 13. ואם נאמר כי לשונו של ההסכם איננה ברורה ואיננה מגלה את אומד דעתם של הצדדים בחתימתו, הרי ניתן ללמוד על אומד דעתם גם מן הנסיבות ובין היתר - התנהגות הצדדים לאחר חתימת ההסכם. 13.1 והנה, רואים אנו, כי כבר ביום 12.2.92, מיד בחלוף המועד של 5 חודשים ועשרים ימים ממועד חתימתו של ההסכם, מתריע המושב בפני הנתבעים כי טרם נמסרה כל הודעה על מכירת המשק, מאזכר את ההסכם מיום 21.8.91 ומזמן את הנתבעים לפגישה "בקשר לביצוע ההסכם" (נספח 23 לתצהירו של מר הראל). 13.2 אין בהתנהגות זו כל רמז לויתור או הסכמה הדדית להימנע מרכישת החלקה החקלאית, כטענת ב"כ הנתבעים. 13.3 מעיון בנספח 24 לתצהירו של מר הראל רואים, כי המושב דווקא ראה עצמו כמי שרכש את החלק החקלאית ובמזכר מיום 15.3.92 לצד שלישי מדובר "על משק נגב לשעבר". 13.4 בנספח 25 לתצהירו של מר הראל, שהוא תרשומת פגישה לגבי עמידה בהסדר, מיום 28.5.92, מדובר, שוב, על פעולה למימוש ההסדר. 13.5 יצוין, כי בתחתית העמוד מתועדת דווקא הסכמת הנתבעים למינוי כונס הנכסים ולפעולה למימוש נכסים במשק ע"מ לכסות אי עמידה בהסדר. 13.5.1 אומנם, ב"כ הנתבעים מכחיש את ההסכמה שנרשמה מפיו של זיו (אך לא טרח להעיד את אותו זיו כנגד הכתוב במסמך), אולם מבקש הוא להסתמך על דברי אותו זיו ביחס לצורך בחתימת הסכם חדש. 13.5.2 ברור, שה"הסכם החדש" מתייחס לניסיון לרפא את המחדל שבאי העמידה בהסדר ושילובו של הכונס בתמונה. 13.6 על כן, אין דיוק בטענה כי המושב "נזכר" לממש זכות המימוש של סעיף 8(ה) רק ביום 1.10.92. 13.7 מקובלים עלי דבריו של מר ישראל הראל, כי "אני מודה שבמקרה זה וגם במקרים אחרים אנו וותרנים גדולים מדי ולא היינו ממהרים לביהמ"ש כאשר חברים הפרו הסכמים". (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות: 11-9). 13.8 יצוין, כי בסמוך לאחר חתימת ההסכם כבר נמסרו אדמות החלקה החקלאית לעיבודם של חברי מושב אחרים ובמשך כל התקופה, למעט שני מכתבי עו"ד, לא עשו הנתבעים כל פעולה משפטית כדי להחזיר את האדמות לחזקתם ואין זו התנגדות סבירה של מי שחושב שההסכם לא נכנס לתוקף והקרקע נגזלה ממנו שלא כדין. 13.9 זאת ועוד, במשך כל אותה תקופה נמנעו הנתבעים מלהחזיר חובם, באם אכן סברו שההסכם לא נכנס לתוקף ואף לא פנו בשום הצעה בנדון למושב. 13.10 המסקנה המתבקשת היא, שגם הנתבעים ראו בהסכם כהסכם שנכנס לתוקף, שאיפס את חובם למושב ושהוציא מחזקתם את החלקה החקלאית והטענות כנגד תוקפו של ההסכם הן טענות מאוחרות, לאחר חקיקת חוק גל והגעתם למסקנה כי העסקה עליה חתמו איננה עוד כדאית לנוכח האפשרויות החדשות שנפתחו בפני בעלי משקים בחובות. 13.11 משכך, מלמדת גם התנהגות הצדדים, לאחר חתימת ההסכם, כי שני הצדדים ראו בהסכם הסכם בר תוקף ופעלו על פיו. ג. הטענה כי בהסכם לא נקבעה כל הוראה למסירת החזקה 1. טענה זו של הנתבעים נטענה, בהרחבה, במסגרת בקשתם בהמרצה 1374/97 למחיקת התובענה על הסף. 2. הטענה נדחתה בהחלטה באותה המרצה, מיום 16.6.99, ובין השאר הגעתי למסקנה כי העסקה נשוא ההסכם כוללת בחובה גם חיוב למסירת החזקה. 2.1 יתרה מכך, ניתן ללמוד גם על מועד קיום החיוב מהוראות סעיף 41 לחוק החוזים, הקובעות, כי חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש. 2.2 הזמן הסביר הוא זה שנקבע בסעיף 6ב' להסכם - חצי שנה. 3. ייתכן גם שניתן ללמוד על הזכות לקבל את החזקה - מהוראות סעיף 39 לחוק החוזים, כאשר הטענה כי למרות אופיו של ההסכם, לא הוסכם בו על מתן חזקה בנכס ובהעדר תאריך נקוב למסירת החזקה - אין כלל למסור את החזקה, איננה עולה כדי "דרך מקובלת ובתום לב". 4. חוק המכר, תשכ"ח - 1968, קובע, בסעיף 7 שבו, כי המוכר חייב למסור לקונה את הממכר ולהעביר לו את הבעלות בו. 4.1 מסירת ממכר מוגדרת בסעיף 8 לחוק כ"העמדת הממכר לרשות הקונה" ואם היה הממכר חלק מתוך צובר של נכסים, תהא המסירה בעשיית כל הדרוש כדי לאפשר את ייחוד הממכר וקבלתו ע"י הקונה. ד. הטענה כי ההסכם הופר ובוטל למעשה ע"י המושב 1. טענה זו מבוססת על האמור במכתבו של המושב מיום 1.10.92 (נספח 27 לתצהירו של מר הראל). 2. ב"כ הנתבעים מפנה לפיסקה הראשונה והשניה במכתב, לפיהן מודיע המושב לנתבעים כי מאחר ולא עמדו בתנאי הסכומים להחזר (סעיפים: 10 ו- 11 להסכם), מבוטל תיקון החוב כפי שהוסכם והחוב יוחזר להיות החוב בספרים כפי שהיה לפני חתימת ההסכם והוא יעודכן כמקובל במושב עד למועד המכתב. 3. לטעמו של ב"כ הנתבעים, ניתנה ההודעה שלא כדין ותוך הפרת ההסכם. 4. אומנם, ב"כ הנתבעים מודע לכך, כי ביטול תיקון החוב מעוגן בהוראות התוספת להסכם שנערכה ביום 16.9.91 ונחתמה ביום 4.10.91 ולמושב הייתה זכות לבטל את תיקון החוב "אם משפחת נגב, עמרי ועפרה לא יעמדו בתנאי הסכומים בסעיפים ב' ו- ג' להחזר (סעיפים 10 ו- 11 להסכם)", אולם לטעמו הפרה משפחת נגב את ההסכם בעניין סכומי ב' ו- ג' להחזר - רק באי החזרת הסך של 15,000 ש"ח המתחייב מסעיף 10(א א) להסכם; 5. בסעיף 10 (ב ב) להסכם, התחייבו הנתבעים להחזיר הלוואה בסך 15,000 ש"ח שתינתן בתנאי הצמדה בתוספת 4.5% ריבית לשנה. 5.1 לטעמו של ב"כ הנתבעים, סותר אחוז הריבית בהלוואה זו את הוראת סעיף 9 להסכם לפיו כל יתרת החוב תשא ריבית בשיעור 1% - ועל כן, ומאחר וההסכם נוסח ע"י ב"כ התובע, רשאי הוא לבחור את שיעור הריבית הנמוך גם לגבי הלוואה זו. 5.2 אולם, אין ההסכם כולל כל הוראה בכמה תשלומים תוחזר ההלוואה ומתי יתחיל ההחזר. 5.3 על כן, בהעדר מועדי וסכומי פירעון, לא הפרו הנתבעים הוראת סעיף 10 (ב ב) להסכם. 6. בסעיף 10 (ג ג) להסכם, התחייבו הנתבעים להחזיר את ההלוואה בסך 20,000 ש"ח "כאשר התשלום הראשון יחל בעוד 24 חודשים מיום חתימת ההסכם". 6.1 ממילא, בחודש אוקטובר 92' עדיין לא הגיע מועד החזר אותה הלוואה. 7. בסעיף 11 להסכם, הוסכם כי הלוואה בסך 91,444 ש"ח לא תוחזר בינתיים ורק הריבית שהצטברה עליה תוחזר כל שנה. 7.1 לטענת ב"כ הנתבעים לא הובאה כל ראיה כי הנתבעים הפרו סעיף זה בהסכם ומכל מקום - מדובר על סך ריבית של 305 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה. 8. יתרה מזו, ב"כ הנתבעים טוען, כי הפעלת התוספת להסכם סותרת את עצם מהותו של ההסכם, והופכת ביצועו לבלתי אפשרי, מאחר וכל ההסכם בנוי על חלוקת החוב המוסכם ל- 3 "סכומים להחזר" ומשבוטל תיקון החוב (בין אם כחוק או שלא כחוק), לא ברור כיצד מוגדרים עתה סכומי "א", "ב" ו- "ג" להחזר. 8.1 על כן, לטעמו של ב"כ הנתבעים, קרס כל ההסכם ועל כן הוא בוטל לחלוטין בהודעה זו ואין לדרוש מבית המשפט לאכוף קיומם של "שברי סעיפים מתוך הסכם". 9. אין ביכולתי לקבל טענה זו של ב"כ הנתבעים: 9.1 התוספת להסכם, מיום 16.9.91 מקנה למושב את הזכות לבטל את תיקון החוב כפי שהוסכם, והחזרתו לחוב המקורי בספרים, באם הנתבעים לא יעמדו בתנאי הסכומים להחזר (סעיפים 10 ו- 11). 9.2 מהחוב המעודכן יורדו כל התשלומים שיתקבלו ממכירת המשק וכן תשלומים ע"ח החוב, משוערכים. 9.3 גם אם הפרו הנתבעים את ההסכם לגבי החזר הלוואה אחת מתוך השלוש, עדיין מדובר בהפרה המזכה את המושב בביטול תיקון החוב והפעלת הסנקציה הקבועה בתוספת להסכם. 10. אם מעיינים במכתב נספח 27 בשלמותו, כי אז רואים שהמושב איננו מבטל את ההסכם ובהמשך להודעה על ביטול תיקון החוב, מציין כי הוא מפעיל את הוראות ההסכם, יפעל למכירת המשק ומן הסכום שיתקבל - יזוכה חשבון הנתבעים בסך של 450,000 ש"ח כמוסכם. 11. על כן, נתבעת משפחת נגב לגרום לפינוי בית ההורים באופן מיידי כפי שהתחייבה לעשות זאת בהסכם. 12. בנסיבות אלו, ומשהופר ההסכם לגבי החזרי ההלוואות - נקט המושב בצעד שנקט, כדין; ביטל את תיקון החוב והחזירו לסכום המקורי בספרים. 13. משבוטל תיקון החוב והחוב הוחזר לסכומו המקורי, לא קרס ההסכם והתוספת להסכם מבהירה במדויק את דרך ההתחשבנות: "מהחוב המעודכן יורדו כל הכספים שיתקבלו ממכירת המשק וכן תשלומים ע"ח החוב כשאלה מעודכנים מיום קבלת כל סכום בפועל עד ליום הביטול כפי המקובל בבאר-טוביה". 14. על כן, לא המושב הוא זה שהפר את ההסכם אלא הנתבעים והם ממשיכים בהפרה זו עד עצם היום הזה והדברים עולים אכן, מדברי הנתבע מס' 1 בעמ' 50 לפרוטוקול, שורות: 30-23. ה. הטענה כי יש ליישם על חובם של הנתבעים את עקרונות חוק גל בהתאם לסעיף 17 להסכם 1. טענה זו נטענה בהרחבה בפני כב' השופט עמר, שדן בתיק בהליכים המוקדמים ונדחתה על ידו בהחלטה מלומדת, מיום 24.6.96, לגבי כל מרכיביה. 2. בית המשפט שלערעור, מפי כב' השופט א. ריבלין, דחה בקשת רשות ערעור שהגישו הנתבעים על החלטת כב' שופט עמר ולא מצא עילה להתערב בקביעותיה המנומקות. 3. ב"כ הנתבעים טוען, כי החלטת כב' בית המשפט המחוזי מתייחסת רק לשאלת הסמכות של המשקם לדון בתובענה לסילוק יד שהגיש המושב וכל שנקבע בהליכים אלו הוא, שמאחר והתובענה הייתה לסילוק יד ולא לתשלום החוב הכספי, הרי שהיא איננה נכנסת לסמכות המשקם, אולם לא נקבע דבר לעניין הפעלת סעיף 17 להסכם במסגרת הדיון בפני בית משפט השלום. 4. טיעון זה איננו מדויק: 4.1 אומנם, הבקשה התבססה על הטענה כי התביעה בכללותה היא תביעה ל"חוב כולל" כמשמעותו בחוק גל ומכל מקום יש בהסכם משום הקמת "ערבות" לחוק, ולכן יש להפסיק את ההליך המתקיים בבית המשפט ולהעביר את המחלוקת להכרעה בפני משקם. 4.2 יחד עם זאת, בהחלטתו מאמץ כב' בית המשפט המחוזי את מסקנותיו של בית משפט השלום, כי מקורו של ההסכם הוא בחוב של הנתבעים המהווה "גורם חקלאי" כמשמעותו בחוק גל, אלא שההליך נוגע למימוש זכות קניינית בנכס שהועבר כבר לבעלות המושב כחלק מפירעון החוב; כי התביעה להחזר דמי השכירות בעילה של עשיית עושר ולא במשפט - איננה נוגעת ל"חוב כולל" כמשמעותו בחוק גל וכי ההסכם גם איננו נוגע ל"ערבות" לחוב הכולל והוא איננו כולל "תנאי מפסיק" בר נפקות בכל הנוגע להכפפת ההסכם "להסדר עתידי בדבר שמיטת חובות". 4.3 אין כל הערה המסייגת אימוץ זה של מסקנות בית המשפט קמא - רק לסוגיית הסמכות של המשקם לדון בסכסוך. 5. אולם, גם אם הייתי מקבל את טענת ב"כ הנתבעים, כאילו אין בהחלטת כב' ביהמ"ש המחוזי משום אימוץ מסקנות כב' בימ"ש השלום, אלא לעניין הסמכות של המשקם לדון בתובענה, סבורני כי דין הטענה להידחות. 6. לא יכולתי לקבל את הטענה, כי סעיף 17 להסכם נתן ביטוי למצב אותו צפו הצדדים בעת שחתמו על ההסכם. 6.1 הצדדים ניהלו מו"מ מתחילת שנת 1990 וחתמו על ההסכם בחודש אוגוסט 91', בעוד שדברי ההסבר והצעת החוק פורסמו רק בחודש דצמבר 91' והחוק נתקבל רק בחודש מרץ 92'. 6.2 אמינים עלי דבריו של מר ישראל הראל, כמי שהיה מעורב בחקיקה, כי איש לא צפה את חוק גל כפי שנחקק בפועל וכל המו"מ נועד אך ורק כדי לאיים על הבנקים ולאלצם להתגמש בעניין חובות המושבים. 6.3 ההסדר שהכל ציפו לו היה הסדר בנוסח "הסדר רביד". (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות: 20-16). 7. למסקנה דומה ניתן להגיע גם עפ"י לשון הסעיף, שכן סעיף 17 להסכם, עליו מבססים הנתבעים טענתם זו, קובע כי אם תקוים בעתיד "שמיטת חובות המושבים" או כל הסדר ארצי בדומה לכך, אשר ניתן יהיה ליישמו ביחס למשפחת נגב, יאפשרו המושב לנתבעים ליהנות מאותם תנאים: 7.1 חוק גל איננו עוסק ב"שמיטת חובות". הוא אומנם מפחית מגובה החוב של המגזר החקלאי, אולם עוסק בהחזרת החוב בסיועו ובפיקוחו של משקם. 7.2 אין המדובר גם בהסדר ארצי בדומה לכך. ו. הטענה כי המושב התנהג בחוסר תום לב ואכיפת ההסכם אינה צודקת בנסיבות העניין 1. לטענת ב"כ הנתבעים, נושא הסתרת ההלוואה משנת 1988 ונטילת ההלוואה לצורכי המושב מהווה התנהגות שלא בתום לב. 2. בכך גרם המושב לאי הקטנת חובה של משפחת נגב כלפיו מחד ועשה עושר על חשבונה מאידך. 3. עוד טוען ב"כ הנתבעים, כי המושב נהג ברשלנות, כאשר לא פנה לנתבעים לקבל מהם ייפוי כח לפעול בשמם למכירת המשק ובכך שלא עשה כל מאמץ למצוא קונה למשק כפי התחייבותו בהסכם. 4. חוסר תום לב רואה ב"כ הנתבעים גם בעובדה שבמשך 8 חודשים נמנע המושב מכל צעד ו/או הכרזה שיש בהם ליצור רושם שהוא "רכש" את הזכויות במשק לעצמו ויצירת מצג כאילו איננו מעוניין במשק לעצמו. 5. עוד רואה ב"כ הנתבעים חוסר תום לב, כאשר על אף מסמכים שצירף לתצהיר מטעמו, טען המושב, כי האדמות נמסרו לאחרים ועובדו על ידם בהסכמת הנתבעים; מפעיל את הסנקציה שבתוספת להסכם בגין "הפרה מזערית" של ההסכם - ובכל התנהגות המושב כשהוא איננו מסכים לטענות הנתבעים. 6. לא יכולתי לקבל טענות אלו של ב"כ הנתבעים. 7. כמפורט לעיל, לא מצאתי כי המושב הסתיר את ההלוואה מן הנתבעים או נמנע מלעמוד על זכויותיו עפ"י ההסכם או הציג מצג כאילו הוא מעדיף שלא לממשו. 8. בעמידה על טענות משפטיות ועובדתיות - לא ניתן לראות חוסר תום לב, כל עוד מאמין המושב בטענותיו ואין לי ספק שהמושב אכן מאמין, באמת ובתמים, בכל טענותיו ביחס להסכם. 9. בנסיבות אלו, אין לומר שחוסר תום הלב ו/או הרשלנות מחייבים ביטולו של ההסכם או מניעת אכיפתו. 10. אשר לטענה, כי בנסיבות שנוצרו תהיה אכיפת ההסכם "בלתי צודקת בנסיבות העניין" כאמור בסעיף 3(4) לחוק התרופות לנוכח מבחן הצדק, מאזן הנזק, העמל היחסי, גורם הזמן וכיו"ב, טענות המפורטות בסעיף ה' לסיכומי הנתבעים - לא נותר אלא לקבוע, כי כלל יסוד הוא בדין שחוזים יש לקיים ומשהתברר כי צד אחד מפר את החוזה והוא איננו זכאי לבטלו - זכאי הצד הנפגע לתרופות המוקנות לו עפ"י החוק ובכללן: אכיפת החוזה. 11. אכן, יש מקרים בהם צו האכיפה של חוזה יהא בלתי צודק וזאת בד"כ כאשר העוול שייגרם לנאכף גדול משמעותית מן העוול שייגרם למבקש האכיפה אם בקשתו תידחה ויהא עליו להסתפק בכסף. 11.1 בית המשפט אכן בוחן, בנסיבות כאלו, את התנהגות הצדדים, את האינטרסים שלהם ואת התוצאות הצפויות לכל אחד מהם במקרה שהחוזה ייאכף או שלא ייאכף. 11.2 נכון גם ש"מבחן הצדק" יכול להתייחס גם לנסיבות שאירעו לאחר כריתתו של החוזה ויש להתחשב, בין היתר, בגורם הזמן. 11.3 יחד עם זאת, המדובר בד"כ במקרים זועקים בהם רק צד אחד נדרש לקיים את חיוביו בהתאם לחוזה או שמבקש האכיפה איננו מסוגל למלא עוד אחר חיוביו עפ"י החוזה (הפרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 533-532). 11.4 אין זה המקרה שבפנינו. 12. לא מצאתי כי המושב נהג בחוסר תום לב (או ברשלנות) ביחסיו עם הנתבעים. נהפוך הוא: בהתאם לעדותו של מר הראל וכעולה מן המסמכים שהוצגו במהלך המשפט - נהג המושב התחשבות בנתבעים וטרח לפצותם גם במקום שלא היו זכאים לכל פיצוי. 13. אם ניתן לדבר על חוסר תום לב - הרי שיש לייחסו לנתבעים, אשר מזה כתשע שנים נמנעים מלקיים את ההסכם עליו חתמו, טוענים כי ההסכם בוטל, פקע וכיו"ב טענות מטענות שונות, אך עד עצם היום הזה לא טרחו להחזיר ולו אגורה אחת ע"ח חובם למושב, גם לא מדמי השכירות שהם ממשיכים לגבות מן הדיירים בבית ההורים. 14. על כן, מוטב היה לה לטענה זו בדבר חוסר תום ליבו של המושב, אילו לא הועלתה כלל בסיכומיהם. 15. המניע האמיתי לאי קיום ההסכם ע"י הנתבעים מקבל ביטוי בסעיף 60ה' לסיכומי ב"כ הנתבעים, כאשר הוא מדבר על גורם הזמן כנימוק לעתירתו שלא לאכוף את ההסכם על הנתבעים: "אין זה צודק - כותב ב"כ הנתבעים - גם לאכוף היום, 9 שנים לאחר שנכרת ההסכם, את מכירת המשק למושב, מבלי לבחון כלל האם, בנסיבות שנוצרו, התמורה שנקבעה בהסכם אינה מהווה התעשרות בלתי צודקת לנוכח עליית מחירי המשקים מאז נכרת ההסכם - ובפרט שכיום האשראי שיכולים חברי מושבים לקבל יאפשר למשפחת נגב תשלום חובה למושב ללא מכירת המשק". 15.1 הנתבע מס' 1 אומר במפורש, בתצהירו נ3/, כי איפשר לקונים פוטנציאליים, שנשלחו ע"י המושב, לראות את המושב כי "לא רצינו ליצור קרע גלוי בינינו לבין באר טוביה ומצד שני לא ראינו בביקורי הקונים אקט מחייב. איפשרנו למספר קונים לראות את המשק, אף כי לא תלינו בכך כל תקוות. ברור שאילו היה בא קונה ומציע סכום גבוה במיוחד שהיה מפצה אותנו על אי ניצול חוק גל - היינו שוקלים את גם אפשרות זו (סעיף 11 ו' לתצהיר). 16. למרות זאת, לאחר 9 שנים תמימות שבהן מטרפדים הנתבעים את ביצוע ההסכם, מקבלים דמי שכירות מבית ההורים המצוי בחלקה החקלאית ולא שילמו דבר על חשבון חובם למושב - אף לא הציעו לשלם דבר מה במשך כל השנים, הם מדברים, היום, על "התעשרות בלתי צודקת" של המושב. 17. יחד עם זאת, מן הראוי אכן לאכוף את חיובי שני הצדדים להסכם ובמקביל לחיוב למסירת החזקה בחלקה החקלאית, יש להחזיר את המצב לקדמותו גם לגבי גובה החוב המוסכם ואיפוס חובם של הנתבעים אצל המושב כנגד קבלת החזקה והחזרי ההלוואות שבהסכם. ז. התביעה הכספית 1. לטענת ב"כ הנתבעים, יש לדחות את התביעה הכספית, גם אם התביעה לאכיפת ההסכם תתקבל. 2. לטעמו של ב"כ הנתבעים, מבוססת התביעה הכספית של המושב, לקבלת שכר הדירה ששילמה משפחת בן יעקב לנתבעים, על סעיף 6(ב) להסכם. 2.1 דא עקא, שסעיף 6(ב) כלל אינו מדבר בהעברת החזקה בבית ההורים - לידי המושב. 2.2 כל מטרתו של סעיף זה היא, להבטיח, כי כאשר ייחתם הסכם מכר בין הנתבעים לבין קונה שירכוש את המשק, לא תפריע השכרת בית ההורים למשפ' בן יעקב, לביצוע המכירה. 3. לטעמו של ב"כ הנתבעים, לא הפריעה השכרת הבית כלל לביצוע המכירה ואם היא לא יצאה אל הפועל, הרי זה מסיבות אחרות שפורטו בסיכומיו ולא בשל הימצאות משפ' בן יעקב בבית. 3.1 הסיטואציה הייתה הפוכה: בגלל שהמכירה לא יצאה לפועל, לא היה טעם לסלק את משפ' בן יעקב מבית ההורים. 4. על כן - כך טוען ב"כ הנתבעים - לא הייתה כאן הפרת הסכם, למרות שבית ההורים לא פונה בתוך חצי שנה, כעולה מלשון ההסכם וזאת, בשל שינוי הנסיבות אותן לא צפו הצדדים בעת כריתת ההסכם. 5. עוד ממשיך וטוען ב"כ הנתבעים, כי סעיף 6(ב) להסכם כלל לא מקנה למושב כל זכות בבית ההורים, שכן בעת חתימת ההסכם צפו הצדדים שהמשק "ימכר לקונה חיצוני ותנאי המכירה, לרבות מועד פינוי בית ההורים, היו צריכים להיקבע עמו". 6. לא יכולתי לקבל טענתו זו של ב"כ הנתבעים. 7. כמפורט לעיל ובהחלטה בהמרצה 1374/97 הגעתי למסקנה, כי עסקת המכר נשוא ההסכם כוללת בחובה גם חובה למסירת החזקה במשק ובית ההורים הינו חלק בלתי נפרד מן המשק, כמפורט בהגדרת "חלקה א' המקורית", בסעיף 6 להסכם. 8. בסעיף 6(ה) להסכם מצהירים הנתבעים, כי בית ההורים מושכר בשכירות חופשית לבן יעקב מאיר וכי שכירות זו תסתיים בכפיפות להוראות הסכם זה בעניין מכירת "חלקה א' המקורית". 9. יחד עם זאת, הסכימו הצדדים, כי "בכל מקרה... השכירות האמורה לא תפגע ולא תפריע בכל צורה ואופן למימוש התחייבותה של 'משפחת נגב' למכירת 'חלקה א' המקורית' ובכל מקרה לא יאוחר ממחצית השנה לאחר חתימת ההסכם". 10. במילים אחרות, בכל מקרה יפונה בית ההורים לא יאוחר ממחצית השנה לאחר חתימת ההסכם. 11. בנסיבות אלו, אין נפקות לשאלה אם השכרת הבית הפריעה או לא הפריעה לביצוע מכירת המשק ואין כל כפיפות של פינוי הבית - לחתימה על הסכם מכר עם קונה חיצוני: בכל מקרה יבוצע פינוי בית המגורים לא יאוחר ממחצית השנה לאחר חתימת ההסכם. 12. משלא פונה בית המגורים מחצית השנה לאחר חתימת ההסכם (לכל היותר - חצי שנה ממועד אישור ההסכם ע"י האסיפה הכללית), הופר ההסכם ע"י הנתבעים בלי שום קשר למציאתו או אי מציאתו של קונה חיצוני למשק. 13. בנסיבות אלו, עותר ב"כ הנתבעים לסייג ולהפחית מסכום שכר הדירה שנתקבל ע"י הנתבעים מתום מחצית השנה לאחר חתימת ההסכם ועד היום כדלהלן: 13.1 את תשלום שכה"ד יש להתחיל רק מיום 1.10.92, שהוא היום בו העלה המושב לראשונה במכתבו, נספח 27 לתצהירו של מר הראל, את הדרישה כי משפחת בן יעקב תפונה מבית ההורים; 13.2 לקחת בחשבון את תשלומי הארנונה ששילמו הנתבעים בעבור המשק כמפורט בנספחים ה' 1 - ה' 6 לתצהיר הנתבע מס' 1, לרבות שיערוך של אותם סכומים; 13.3 מכל סכום שתחויב בו משפחת נגב - יש לקזז את הפרשי הריבית שהפסידה עקב ההסתרה של ההלוואה משנת 1988 ועקב העובדה שחשבונה אצל המושב המשיך להיות מחויב בשיעורי ריבית גבוהים; 13.3.1 ב"כ הנתבעים דורש להריץ מחדש את חשבונם של הנתבעים במושב כאשר החשבון מזוכה בסכום ההלוואה, 231,000 ש"ח. 13.4 כל סכום יש לשערך לפי עקרונות חוק גל. 14. קיבלתי בחלקן את עתירות ב"כ הנתבעים, בנדון. 15. לא מצאתי לנכון לחשב את תשלום שכה"ד רק מיום 1.10.92, שהוא מועד המכתב נספח 27 לתצהירו של מר הראל: 15.1 כמפורט לעיל לא הוכח בפני כי הייתה "הסכמה שבשתיקה" להישארותה של משפחת בן יעקב בבית ההורים עד למועד המכתב הנ"ל. 15.2 הסכם יש לכבד ולקיים גם לפני שהצד שכנגד מוחה על הפרתו ודורש את ישומו. 16. מששוכנעתי, כי הפחתת החוב והגעה לסכום החוב המוסכם מבוססת על חישובים הלוקחים בחשבון את אי קבלת ההלוואה משנת 1988, אין מקום לקזז סכומים נוספים מעבר להפחתה המוסכמת, משקבעתי כי חובם של הנתבעים יחזור ויעמוד על סך "החוב המוסכם". 16.1 כמפורט לעיל, לא שוכנעתי כי דבר ההלוואה משנת 1988 הוסתר מן הנתבעים והחזרת החוב המוסכם נעשית לפנים משורת הדין. 17. כמפורט לעיל, משנקבע כי אין להחיל את עקרונות חוק גל על העסקה נשוא התובענה - אין כל הצדקה לשערך את הסכומים לפי אותם עקרונות. 18. יחד עם זאת, במקביל לחיובם של הנתבעים בתשלום מלוא דמי השכירות שקיבלו החל ממחצית השנה לאחר חתימת ההסכם, שהוא המועד האחרון לפינוי בית ההורים עפ"י ההסכם, מן הראוי אכן לקזז את תשלומי הארנונה ששילמו הנתבעים בגין המשק - מאותו מועד ועד היום, כשהם משוערכים למועד עריכת החשבון. סוף דבר 1. לאור כל האמור, הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לסלק ידם מ"חלקה א' המקורית", בגוש 323, חלקה 62, לרבות בית ההורים המסומן בצבע אדום במפה, נספח א' לנספח 1 לכתב התביעה ולמסרם לתובע, כשהם ריקים ונקיים מכל אדם וחפץ; 2. הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 24,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התובענה, 12.10.94 - ועד למועד התשלום בפועל. 2.1 מסכום זה יקוזזו תשלומי הארנונה, כמפורט בנספחים ה'1 - ה'6 לתצהירו של מר עמרי נגב, מיום 26.12.99, כשעליהם מתווספים הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד כל תשלום ועד ליום הקיזוז בפועל. 3. הנני מאשר לתובע פיצול סעדיו, כמבוקש. 4. הנתבעים ישלמו לתובע את הוצאות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד הוצאתם ועד למועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כדין ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. 5. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי - בתוך 45 יום. מושבים נחלות ומשקיםחוב