פסק דין 1. התובעים הגישו תביעה בדרך של המרצת פתיחה, למתן סעד הצהרתי, לפיו יוצהר, כי פסק-הדין, שניתן בת"א 1398/91 ביום 14/4/92 על-ידי כבוד השופט מנחם נאמן, בטל ומבוטל או לחלופין להצהיר על בטלות של הפסק. כמו כן, להצהיר, כי הם הבעלים של דירה הנמצאת בקומת קרקע (להלן: הדירה), שהיא 4/12 חלקים מן הבניין הנמצא ברחוב יפו 71 בחיפה והידוע כחלקה 53 בגוש 10822 (ספר 133 דף 123) (להלן: הבניין), וכן להורות לרשם המקרקעין חיפה על רישום זכויות כאמור. 2. פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט נאמן בת"א 1398/91 ביום 14/4/92, הוא פסק-דין המצהיר, כי הנתבעים 1 - 3 הם הבעלים של הבניין, וכי הם רשאים לרשום את הבעלות בבניין על שמם (נספח ט' לכתב התביעה המתוקן, להלן: תביעת הצהרת בעלות). הצדדים באותו פסק-דין היו הנתבעים 1 - 3, כתובעים, ואילו הנתבע באותו הליך היה רק נתבע מס' 4 בפני, ג'ורג' קונסטנטין סאוידס. 3. מלכתחילה הוגשה התובענה בפני בדרך של המרצת פתיחה וכנגד הנתבעים 3-1 בלבד, ואולם על-פי החלטה שניתנה על ידי ביום 29/9/96 הוריתי על הגשת כתב תביעה מתוקן, בדרך של צירוף נתבע מס' 4, כנתבע נוסף בתיק, בהיותו הבעלים של הבניין לרבות הדירה, במועד הרלוונטי. וההליך היה לתביעה אזרחית (ראה עמ' 12-11 לפרוט', סעיפים 7-6). במהלך הדיון, לאחר שהתקשו בהמצאה, ביקשו התובעים למחוק את נתבע מס' 4. הבקשה נעתרה. השאלה היא אפוא, אם אמנם רכשו התובעים זכות בעלות בדירה, ואם יש מקום לבטל את פסק-הדין שניתן בת"א 1398/91, בין היתר, מאחר שלא היו צד לו. מאחר שהמחלוקת בין הצדדים היא בעיקרה מחלוקת עובדתית, ראוי להביא את הגרסאות השונות של בעלי הדין: גרסאות בעלי הדין: 4. התובעים, שהם בעל ואישה, טענו בכתב התביעה, כי הנם הבעלים בדירה ומתגוררים בה, מאז 4/1/81, מועד בו חתמו על הסכם שכירות לדיירות מוגנת, מן הבעלים של הדירה, נתבע מס' 4 (להלן: סאוידס). חוזה השכירות נערך באמצעות בא-כוחו ומיופה כוחו, עו"ד צליוק ז"ל (נספח א' לכתב התביעה (להלן: הסכם השכירות). תקופת השכירות נמשכה עד לשנת 1984, ועד אז שילמו דמי שכירות שנתבעו מהם. בשנת 1984 התמוטטה התקרה של אחד החדרים בקומה העליונה בבניין, וזאת עקב גשמים ותחזוקה לקויה. בשל המצב האמור, חלחלו הגשמים והרטיבות גם לדירה. התובעים פנו לעו"ד צליוק, הסבירו לו את מהות הבעיה שנוצרה. עקב כך, ועל-פי בקשת עו"ד צליוק, הביאו התובעים, באמצעות התובע מס' 1 (להלן: התובע) הצעת מחיר לתיקון התקרה, שעמדה על עלות של 15,000 דולר. בנסיבות אלה הועלתה הצעה לרכישת הזכויות בדירה, בכפוף לכך שהתובעים יישאו בתשלום השיפוץ, ובנוסף ישלמו סכום של 10,000 דולר. הסכום האמור שולם לעו"ד צליוק, ואף הומצאה לתובעים קבלה, אלא שזו אבדה להם במהלך השיפוצים. הסכם בכתב לא נחתם בין הצדדים, וזאת עקב פטירתו של האחרון. פניותיו של התובע למשרד עורכי הדין בו עבד עו"ד צליוק לא נשאו פרי, שכן, נאמר לתובעים, כי יפויי הכוח, שניתן לעורך הדין, היה אישי. לבסוף יצר התובע קשר עם בתו של עו"ד צליוק, שאף היא עורכת דין במקצועה, אך גם בידה לא היה לסייע לתובעים. התובעים מודים, שלא שילמו דמי שכירות, ואף לא המשיכו לטפל בנושא, אולם לטענתם, לא עשו כן, מאחר שסברו שעו"ד צליוק טרם פטירתו, נתן הוראות בנושא למיופה כוחו. רק בשנת 1989 העלו הנתבעים 1 ו- 2 לראשונה טענה, כי הם הבעלים של הבניין וב- 3/3/91 פנו אל התובעים, באמצעות בא-כוחם באותה עת, עו"ד ענאן ג'ובראן, בדרישה לתשלום דמי שכירות. כתשובה שלחו התובעים, מכתב הנושא תאריך 18/3/91 (נספח 7 במוצגי הנתבעים - נ1/), לנתבעים, והודיעו, כי הם הבעלים של הדירה, וכי אינם חייבים לשלם דמי שכירות. גם לאחר חילופי מכתבים נוספים לא הגיעו הצדדים לידי הבנה. 5. גרסת הנתבעים היא, כי הם רכשו את הבניין במשותף בשנת 1986 מאת סאוידס, באמצעות עו"ד שלהוב. בגין רכישה זו נרשמה לטובתם גם הערת אזהרה. בשלב מסוים ויתר נתבע מס' 2 על זכויותיו בבניין, ככל שאלה מתייחסות לדירה, והוסכם ביניהם, שבמערכת היחסים שבין הנתבעים לבין עצמם, נתבע מס' 1 (להלן: חמאם) יהיה בעל הזכויות הבלעדיות בדירה. הנתבעים דחו את טענת התובעים, כי רכשו זכויות בעלות בדירה, ומשלא שילמו שכר דירה כדיירים בדירה, במהלך תקופה ממושכת, היה עליהם לפנות את הדירה, כפי שנתבעו לעשות במסגרת תביעת הפינוי, שהוגשה נגדם בבית משפט השלום בחיפה. הממצאים העובדתיים והנסיבות הצריכות לעניין: 6. אין חולק, כי מקור זכותם של התובעים לשהות בדירה ולהתגורר בה, מקורה בחוזה שכירות, שנחתם בינם לבין מי שהיה הבעלים הקודם בדירה, מר סאוידס, באמצעות עו"ד צליוק ז"ל, חוזה מיום 4/1/81 (עמ' 48 לפרוט'). עוד מוסכם, כי התובעים שילמו דמי שכירות, כדיירים מוגנים, הגם שקיימת מחלוקת אם עשו כן עד לשנת 84'. קבלות לתשלום דמי שכירות צורפו רק לגבי חלק מן התקופה, כאשר הקבלה האחרונה היא ליוני 83'. במסגרת החקירה הנגדית, עמד התובע על טענתו כי כל הקבלות שצורפו הן לכלל התקופה (שם, בעמ' 48). כמעט ואין עובדה, שהועלתה ע"י התובע, ואשר נתמכה בראיה אחרת. אפילו האמירה, כי לעו"ד צליוק היה יפויי כוח ייחודי ואישי, עמדה בסתירה לעדות מהימנה אחרת. על-פי עדותו של עו"ד פרימן מיכאל, שעבד במשרד עו"ד צליוק בין השנים 1987-1984, הוא היה זה שטיפל בכל הנושאים הקשורים לבניין (להלן: עו"ד פרימן). התובעים לא הציגו כל מסמך בכתב, המעיד על התחייבות לעריכת הסכם במקרקעין, וכן לא הציגו כל מסמך, שיש בו להעיד על ביצוע התיקונים הנטענים, ובמסגרת הכספית המפורטת, כתנאי ל"חוזה המכר" הנטען, או כחלק ממו"מ לקראת כריתתו של הסכם כזה. על פי עדותו של עו"ד פרימן נפטר עו"ד צליוק במהלך שנת 84'. ועד לאותו מועד טופל הבניין רק במשרד זה (נ10/ - עמ' 2 לתצהיר ועמ' 81 לפרוט'). עוד הוצהר שם, כי כבר בשנת 85', או בסמוך לאותו מועד, לאחר פטירת עו"ד צליוק, ערך עו"ד פרימן טיוטת חוזה מכר של אחת הדירות המושכרות שבבניין המגורים, דירה, הממוקמת מעל לדירתו של חמאם. החוזה נערך עם נתבעים 2 ו- 3. העדות והתצהיר, לרבות הערת אזהרה שנרשמה לזכותם של הנתבעים, תומכים בגרסתם שהבניין נמכר להם, וזאת לכל המאוחר בשנת 88', ואולי אף בשנת 86'. בנוסף לאמור לעיל, יש לאזכר גם הליכים אחרים שנתקיימו בין הצדדים. 7. ביום 15/10/91 הגיש חמאם תביעה לפינוי התובעים מן הדירה, וכן תביעה לתשלום דמי שכירות. תביעה זו הוגשה בבית משפט השלום בחיפה במסגרת ת"א 14272/91. תביעה זו נדונה בפני כב' השופטת חופרי-וינוגרדוב. התיק צורף כחלק מן המוצגים שבפני - נ2/. (ראה גם החלטה מיום 17/1/00 בעמ' 90 סעיף 5 של ההחלטה, וכן בעמ' 49 לפרוט', להלן: תביעת הפינוי). כמו כן הגישו הנתבעים 3-1 (להלן: הנתבעים) תביעה להצהיר על בעלותם בבניין, כאמור, במסגרת ת"א 1398/91 (להלן: תביעה של הצהרת בעלות). כפי שפורט בסעיף 2 בפסק דין זה, לאותו הליך לא צורפו התובעים כבעלי דין, ולטענתם אף לא הודע להם על קיומו של ההליך, אלא בשלב מאוחר, במסגרת התדיינות בתביעת הפינוי בת"א 14272/91, ביום 30/1/94. 8. מאחר שבעת הגשת התובענה טרם ניתן פסק-דין בתביעת הפינוי (ת"א 14272/91), עוכב הליך שמיעת הראיות בפניי עד לאחר מתן פסק-הדין בתביעת הפינוי. פסק-הדין ניתן ביום 26/11/97. בפסק-הדין נקבע, שלא הוכחה טענת התובעים בפני לרכישת הדירה. למרות האמור, נדחתה גם תביעת הפנוי, מאחר שהנתבעים לא הוכיחו את זכותם בבניין, על-פי התשתית העובדתית, שהתקיימה בעת הגשת התביעה (ראה בעיקר סעיף 14 של פסק הדין). הגדרת השאלות הצריכות הכרעה: 9. התובעים טענו בהרחבה בסיכומיהם, לגבי העדר צירופם כצד להליך בתביעה להצהרת בעלות בת"א 1398/91. גם הנתבעים הרחיבו טיעוניהם דווקא בשאלה הראשונה תחילה. אין דעתי כדעתם. שאלה זו היא משנית, וכפופה לשאלה העיקרית, והיא, אם אכן הוכיחו התובעים זכות בעלות בדירה או לפחות כוונה ממשית לערוך עמם הסכם, שהינו התחייבות לקראת ביצוע חוזה מכר. רק אם תינתן תשובה חיובית לשאלה האחרונה, יהיה צורך לדון בשאלה הראשונה, שהרי אם לא יוכיחו זכות כמפורט לעיל בדירה, ממילא אין הם צד נדרש בתביעה להצהרת בעלות - ת"א 1398/91. דיון ומסקנות: טענה מקדמית - דחייתה: 10. הטענה המקדמית של הנתבעים היא, כי משבחרו התובעים למחוק את מר סאוידס כנתבע בתיק, לאחר שבית המשפט הורה על תיקון כתב התביעה וצירופו להליך, הרי בכך שמטו את הבסיס לתביעתם, שכן כל טענתם לזכות בעלות נובעת וקשורה לרכישת זכות כזו, ממי שהיה הבעלים באותו מועד, מר סאוידס. דינה של טענה זו, להידחות. למרות שהוריתי על תיקון כתב התביעה כפי שפורט לעיל, ועל אף שהיה מקום לצרף את מר סאוידס כצד להליך, כדי שתישמר גם זכותו לבוא ולומר את דברו, וכן כדי לבחון את המחלוקת בין הצדדים הקרובים הרלוונטיים, הרי שמחיקתו של מר סאוידס כנתבע בתיק, אינה מהווה עילה לדחיית התביעה על הסף. אין לשלול מן התובעים אפשרות להוכיח טענותיהם כנגד מי שטוען בעלות היום, וכנגד מי שניתן פסק-דין לזכותם, ובלבד שיוצגו הראיות המתייחסות למערכת היחסים הרלוונטית שבין התובעים למר סאוידס. כל זאת מבלי להתייחס למשקל הראייתי הנדרש, כאשר תובע בוחר, שלא לצרף צד "קרוב" לעניין. אותו צד, לא רק שבחזקתו גרסה עובדתית רלוונטית לנושא המחלוקת, אלא שהוא המקור למידע זה, ולמעשה צד לחוזה המכר הנטען. מן הטעמים המפורטים לעיל, לא ניתן לדחות את התביעה על הסף, ויש לדחות את טענת הנתבעים. יחד עם זאת, אם יתברר, שבמחיקת נתבע זה מכתב התביעה, היה כדי להאריך את הדיון שלא לצורך, אזי לא תהיה מניעה להתחשב בנתון זה במסגרת פסיקת הוצאות. קיומו של חוזה מכר או קיומה של התחייבות לעריכת חוזה כזה - האמנם? 11. חוזה נערך בדרך של הצעה וקיבול, כאשר תנאי מוקדם לו, כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים. תנאים אלה, אף לא אחד מהם, לא הוכח קיומם. כאמור, לכל היותר, ניתן היה להניח לטובת התובעים, כי מדובר היה בניהול מו"מ לקראת כריתתו של חוזה (על אף שטענה כזו לא הועלתה על ידם). אולם, אפילו קונסטרוקציה משפטית חלופית כזו, אינה אפשרית בהעדר תשתית ראייתית מתאימה. יש לקבוע באופן ברור וחד-משמעי, כי התובעים לא הוכיחו, כמעט אף אחת מטענותיהם. 12. כאמור, אין חולק, כי לתובעים זכות של דייר מוגן בדירה, משנת 1981. עוד מוסכם, כי לפחות עד שנת 1983 שילמו התובעים דמי שכירות כדייר מוגן. לטענת התובעים עשו כן עד שנת 84' (ראה עדותו של התובע בעמ' 48' לפרוט'). רכישת זכות הבעלות הנטענת, יכולה אפוא, להתייחס לתקופה שלאחר אותו מועד, שהרי יש להניח, שמי שהיה לבעלים לא ימשיך לשלם דמי שכירות. ההסכם הנטען, על-פי הגרסה שהובאה על-ידי התובעים, כלל מספר תנאים: קיומו של ליקוי חמור במבנה כולו, שהיה בו כדי להשפיע על אפשרות השימוש בדירה למגורים. מדובר היה בקריסה של התקרה באופן המשנה מהותית את מצב הדירה עד כדי אי אפשרות להמשיך ולהתגורר בה; עלות אותו תיקון הייתה בהיקף של כ- 15,000 דולר; התיקון יבוצע על-ידי התובעים וישולם על-ידם כחלק מן התמורה המוסכמת; תשלום סכום נוסף כחלק מן התמורה המוסכמת, בסך של 10,000 דולר, להשלמת התמורה המתחייבת לביצוע עסקת המכר. לטובת התובעים, בהעדר מסמך בכתב, ניתן היה להניח, כאמור, שאם יוכח, שאכן קיים היה ליקוי כאמור, ואם אכן בוצע התיקון על-ידם ועל חשבונם, אזי יהיה גם מקום לבחון את הטענה בדבר ביצוע יתרת התמורה המתחייבת. אבהיר כבר בשלב זה, שבדיקת הראיות שהובאו בפני, מובילה למסקנה חד-משמעית, שהתובעים לא הוכיחו אף אחת מטענותיהם, כי עדות התובע הייתה בלתי מדויקת, וזאת בלשון המעטה. טענת הנתבע, מר חמאם, כי למעשה התובע לא העלה טענה, כי הוא הבעלים של הדירה או כי רכש אותה, אלא במועד מאוחר (עמ' 77 לפרוט', בסוף העמוד) היא גרסה הנראית מהימנה יותר ותואמת לראיות שהוצגו. 13, השאלה הראשונה היא, אם אכן התקיים התנאי המקדמי, קריסת הגג, והצגת הצעת מחיר בפני עו"ד צליוק ז"ל על היקף התיקון, שהועמדה על כ- 15,000 דולר. למרות שכבר מן הבדיקה של השאלה המקדמית, עלתה המסקנה הברורה, שגרסת התובעים כלל אינה מבוססת, וניתן היה לדחות את התביעה בשל עובדה זו בלבד, התייחסתי גם לטענות העובדתיות הנוספות, כדי להבהיר עד כמה גרסתם משוללת כל יסוד. בנסיבות אלה, יתכן שיש גם לתת משקל לטענת הנתבעים, שגרסת התובעים, אינה אלא ניסיון "לנצל" את הנסיבות שנוצרו - פטירת עורכי הדין הרלוונטיים והיות מר סאוידס בחו"ל. מצב התקרה, הצעות לתיקון וביצועו בפועל: 14. אין למעשה מחלוקת, כי במועד מסוים הייתה קריסה של תקרה. ואולם לא במועד הנטען על-ידי התובעים, ותיקונה לא היה חלק של מו"מ לרכישת הדירה על-ידי התובעים. מר חמאם עצמו התגורר בדירה האמצעית יחד עם דיירים אחרים. הדירה הפרוצה הייתה בקומה העליונה מעל לדירתו (עמ' 75 לפרוט'). ואילו דירת התובעים מצויה בקומת הקרקע. לגבי מהות הפגמים בדירה, ניתן אכן לקבל אישור לטענה זו, גם מתצהיר עדות ראשית של עו"ד פרימן, וכן ממכתבו של עו"ד פרימן מיום 10/1/85, אשר הופנה למר סאוידס, בעקבות פניית מר בהלול. שם נאמר, בין היתר, כי בבדיקת המקום נמצא שתנאי הבניין ירודים, וכי חלק מהגג נפל פנימה והקירות רטובים מהגשם. עוד נמסר, כי הבניין הוכרז כבניין מסוכן על ידי העירייה והם ביקשו הוראות מן הבעלים, כיצד לנהוג (נספח ה' לנ10/). אולם, ההתאמה הראייתית קיימת לגבי עובדה זו בלבד, מאחר שאירועים אלה קרו כולם, לאחר פטירתו של עו"ד צליוק. אותה מסקנה עולה גם ממכתבו של מר בהלול המצורף כנספח ג' לתצהירו של עו"ד פרימן. זהו מכתב שנשלח אל משרד עורכי הדין באמצעות מר זוהיר בהלול, מפיק תוכנית רשות השידור, הנושא תאריך 30/12/84. מתוכן המכתב ניתן ללמוד, כי התובע התלונן על מסוכנות הדירה, הנובעת מהיותה דולפת ומוזנחת, כאשר ברור, שמכתב זה נשלח לאחר פטירתו של עו"ד צליוק (כך הדברים מפורטים במכתב). הפועל היוצא הוא, שאכן הייתה פנייה של התובע אל עו"ד פרימן בקשר לקריסת התקרה ורטיבות, אך פניה זו נעשתה רק לאחר פטירת עו"ד צליוק. למעשה, עו"ד פרימן הוא שפנה לבעל הבית, כדי למצוא פתרון לבעיית הרטיבות. באותה עת היה מר סאוידס הבעלים. בסופו של דבר ביצוע תיקון הגג הושלם בעת שעו"ד שלהוב טיפל בנושא. באוגוסט 1985, הודע לעו"ד פרימן שמר סאוידס העביר את הטיפול לעו"ד ג'מיל שלהוב. (גם עו"ד שלהוב נפטר בינתיים, ראה סעיף 3, סעיפים קטנים ה'-ו', לתצהיר עדות ראשית - נ10/). יתר על כן, אותו משרד עורכי דין - עו"ד צליוק - אשר טיפל בבניין, ונראה כי היה משרד מסודר, שהחזיק אצלו התכתבות בקשר לכל נושא המטופל על-ידו, לא נמצא בחזקתו כל מסמך המעיד על הגשת הצעה לתיקון, שנמסרה ע"י התובע לעו"ד צליוק בעודו בחיים. די היה במסקנה האמורה כדי לדחות את התביעה, שהרי אם לא היתה פנייה לתיקון אלא לאחר פטירת עו"ד צליוק, ממילא נשמטת ראשיתה של הראיה העיקרית הנטענת על-ידי התובעים. למרות האמור, נבחן גם את הטענות הנוספות שמעלים התובעים, כדי להראות כי גרסתם משוללת כל יסוד. 15. התובע גם לא הציג כל הצעת מחיר במהלך המשפט, ובסופו של דבר הודה, כי לא ביצע את התיקון והוא אף לא שילם את התיקון, אף לא בחלקו (בפרוט' עמ' 50 ש' 18-15). בסעיף 5ד לתצהיר עדותו הראשית (ת2/) טען התובע כי הביא לעו"ד צליוק הצעת מחיר לביצוע התיקון והשיפוצים בהיקף של 15,000 דולר. במסגרת חקירתו הנגדית נשאל היכן ההצעה, ותשובתו הייתה: "לא יודע, הלכו לי הרבה ניירות לאיבוד בעת השיפוצים בבית". (עמ' 48 לפרוט') למרות זאת אישר התובע שהקבלות לדמי שכירות וחוזה השכירות לא הלכו לאיבוד . התובע גם לא יכול היה לאשר במדויק את התאריך בו נדרשו השיפוצים, אולם התובע אישר שמדובר בדירה הממוקמת בקומת קרקע וכי מעליה יש עוד שתי קומות (עמ' 49 לפרוט'). התובע גם לא זכר, מיהו הקבלן אליו פנה בבקשת הצעה או היכן הוא מתגורר, אך זכר לומר, שאם איננו טועה ביצע תשלום בסביבות 14,000 דולר - 15,000 דולר. ראוי לעניין זה, להביא את דברי התובע במסגרת חקירתו הנגדית: "ש. אתה פנית לקבלנים אחרים שיתנו לך הצעה לעשות תיקונים. ת. לא, רק לקבלן שפניתי אליו בהתחלה. אני לא זוכר איך קוראים לו, אולי משפ' חורי. ש. איפה נפגשתם לקבלת ההצעה. ת. גיסיי הם אלה שנפגשו עמו והם שדיברו עמו בעניין ההצעה. גיסי הביא לי את ההצעה הזאת. אני מכיר את הקבלן ריאד יוסף. ש. איך אתה מכיר אותו. ת. הוא שכן. ש. אתה פנית אליו בבקשה שיתן לך הצעה לתיקונים. ת. לא זוכר. ש. אני מציג בפניך הצעת מחיר, אתה מכיר אותה. ת. לא. לא מכיר, לא זוכר. ש. החתימה בתחתית ההצעה היא חתימתך. ת. לא, זו לא חתימתי. קוראים לי מטאנס עאטף ושם כתוב ריאד יוסף..." (בפרוט' עמ' 51-49). הפועל היוצא מן האמור, שהתובע לא הביא, אף לא ראשית ראייה, שאכן הייתה הצעה, שקיבל בהיקף הנטען. העדות, כפי שנמסרה, איננה יכולה לשמש בסיס לקביעת ממצא כלשהו. 16. גם כאשר נדרש התובע להציג קבלה בקשר לסכומים שהוציא לגבי התיקון, השיב שאינו יכול, ונימק תשובתו, בכך שבזמנו היה לו חשבון בבנק ברקליס, והיום הבנק שונה לבנק מרכנתיל (ראה עמ' 51 לפרוט'). גם טענה זו משוללת כל יסוד, לא הובאה, אף לא ראייה לכאורה, שיש בשינוי שם הבנק כדי למנוע את הצגת הראייה הנ"ל. יתר על כן, בהמשך עדותו, שינה את סכום הכסף ששילם והפעם דיבר על סכום של 7,000 ש"ח - 10,000 ש"ח (שם, בעמ' 51, ש' 15-12). 17. לשאלה העיקרית, מי בסופו של דבר תיקן את הגג, אישר התובע את הדברים הבאים: "ת. אדון ברקאת הוא זה שתיקן את הגג. ש. אתה גם לא שילמת עבור תיקון הגג. ת. נכון, ברקאת שילם." (עמ' 50 לפרוט', ש' 18-16). לעניין גובה סכום השיפוצים, יש להפנות לעדותו של מר חמאם בעמ' 75. התיקונים הגיעו לסכום של 26,100 ש"ח. בנוסף יש לציין, כי בעת רכישת הבניין על-ידי הנתבעים, על-פי החוזה שהוצג, שולם סכום, אשר לקח בחשבון הצורך בתיקונים ושיפוצים (בעמ' 76). גם אם נניח, שהחלפת ההצעות לפי גרסת התובע הייתה ב - 85'86/', ורכישת הבניין על-ידי הנתבעים הייתה רק ב - 88' (ראה לענין זה גם עדותו של נתבע מס' 2, מר ברקאת, עמ' 89), סביר להניח, שאם אמנם היה מתבצע תיקון בהיקף הנטען, לא היה צורך בתיקון מקיף מסיבי נוסף בעת רכישת הבניין. מה עוד, שעל-פי הקבלה שהוצגה (עמ' 75 לפרוט') ועל-פי עדותו של מר חמאם בוצע השיפוץ ב - 86'. 18. התובע בנוסף לעדותו, העיד את מר סאחורי סמיר, העוסק בצבע ובשיפוצים, כעד מטעמו (החל מעמ' 83). עד זה העיד, כי הוא עצמו לא עשה כל עבודה עבור התובע, אלא שהוא עזר לתובע בעבודות שונות שבוצעו על ידו, עבודות טיח, ריצוף וקרמיקה, בשנת 85'. עבודות אלה בוצעו על ידי אחר, בשם מועין שהוא דודו. הוא עצמו לא קיבל כספים עבור התיקון (עמ' 83 לפרוט'). עד זה לא נחקר על ידי עו"ד מרגלית, ובדין נהג כך האחרון. משלא הובא להעיד אותו אדם, שביצע את העבודה בפועל, הרי שקמה החזקה, שהעדר עדות כזו, יש בה כדי לתמוך בגרסת הנתבעים. עד נוסף, שביקש תחילה התובע להעידו, היה מר חלפון. עד זה לא הגיש תצהיר עדות ראשית, ובסופו של דבר ויתר התובע על העדתו (עמ' 84 לפרוט'). 19. לא רק שהתובע לא הוכיח טענותיו, אלא שהנתבעים ערערו גרסתו, כמעט באופן מוחלט. מטעם הנתבעים העיד מר יוסף ריאד, אשר זיהה בבית המשפט את נ6/, כהצעה שניתנה על ידו. לטענתו, פנה אליו התובע, טען, כי בגג העליון בקומה השלישית, התקרה הרוסה, וכי קיימת חדירת מים לקומה למטה. בנסיבות אלה, רשם הצעה על גבי דף מחברת, שניתן לו על-ידי התובע, ושם הוצע סכום של 30,000,000 שקל ישן. העד הוסיף והסביר, שאמר לתובע שאם הוא מבקש לקבל הצעה מדויקת עם דף פירמה שלו, הוא יהיה נכון לעשות כן (עמ' 70 לפרוט'). התאריך המופיע על גבי המסמך הוא 26/9/85 בכתב ידו של העד. על-פי אותה עדות, באותה עת הדייר מהקומה העליונה לא התגורר עוד במקום. הצעת המחיר נדרשה עבור בעל הבית (עמ' 71 ש' 10-9 לפרוט'). הצעה זו ניתנה לאחר פטירת עו"ד צליוק. ראוי עוד להדגיש, כי עיון בנ6/ הנ"ל, מלמד אף הוא, שתיקונים שמתייחסים לגג, אינם עומדים, אלא על סכום של כ - 4,000 ש"ח. כל התיקונים הנוספים המפורטים שם מתייחסים לשיפוץ כולל בתוך הדירה עצמה. עד נוסף שהעיד מטעם הנתבעים בקשר לעבודות השיפוץ או לעלותם הוא, העד מר חוסין סאלח (עמ' 84 לפרוט'). לפי הצעה שנתן עד זה לתובע ביום 16/1/86 (נ11/), מדובר בעלות תיקון של 2,500 ש"ח. סכום זה כלל הריסת חלק מהתקרה שנפלה וסילוק הפסולת במחיר של 1,600 ש"ח, וכן תיקון הגג וניקויו, לרבות זיפות, בסכום נוסף של 900 ש"ח. התיקון הנ"ל כלל גם אחריות למשך 3 שנים (סכום זה היה ללא מע"מ). אולם גם עד זה לא ביצע את העבודות. העד אישר שהיה בביתו של התובע, ששתו יחדיו קפה והוא זכר זאת בוודאות, על אף שלדבריו נפגע זכרונו בתאונת עבודה בשנת 96' (שם, בסוף עמ' 84). המסקנה הנוספת המתבקשת היא, שהתיקונים לא בוצעו ע"י התובע. לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי התובעים לא הוכיחו, כי פנו לעו"ד צליוק בחייו בקשר לבקשת תיקון, כחלק מהצעה לרכישת הדירה, וממילא גם לא הוצגה כל הצעה לתיקונם, ובפועל לא בוצעו אלה על-ידי התובעים ולא על חשבונם. גם הטענות העובדתיות האחרות לא הוכחו. העדר ראייה לביצוע תשלום של 10,000 ש"ח: 20. התובע הודה למעשה, שאין בידו כל אישור בכתב לביצוע תשלום של 10,000 דולר. לגרסתו, גייס את הסכום ממכירת זהב ומהמשפחה, מבלי שאלה יתועדו במסמכים כלשהם. בסופו של דבר הודה, כי סכום הזהב שמכר היה בהיקף שנע בין 3,000 דולר ל - 4,000 דולר (עמ' 52 לפרוט'). התובע גם טען, שעו"ד צליוק למעשה נתן לו פתק בסכום ששילם כולל התיקונים, והוסיף ואמר, "שהוא (עו"ד צליוק) יכול להעביר לי את הבית בטאבו. דרשתי חשבונית מס והוא אמר שאני אבוא אצלו למשרדו והוא ישלים את פרוצדורת הרישום. דרשתי ממנו לקבל חשבונית מס ולא קבלתי" (עמ' 52, בסוף העמוד). לטענתו, חזר זמן קצר לאחר מכן, כחודשיים שלושה, ונאמר לו שעו"ד צליוק נפטר. עם בתו דיבר כמה דקות בטלפון (עמ' 53 לפרוט'). יש לומר על גרסה זו, שהיא איננה מהימנה, ואף אינה הגיונית ונסתרת באופן ברור, לאור הראיות הנוספות שהוצגו בתיק. נראה שדי להביא את עדותו של התובע בעמ' 55-54 שם טען מצד אחד כי עו"ד כיוף, אשר ייצג אותו בתביעה בבית הדין לעבודה, לא ייצג אותו בעניין זה, ולכן גם אם כתב מכתב תשובה לעו"ד שלהוב, שייצג באותו זמן את מר סאוידס, לא ייצג אותו בעניין הדירה, ולכן כל מכתב שכתב, אם כתב כתשובה לעו"ד שלהוב, לא היה על דעתו. לעומת זאת, בעמ' 60 לפרוט', העיד התובע, כי אותו עו"ד כיוף הוא זה, שאמר לו, שעו"ד שלהוב יכול להעביר את הדירה על שמו (עמ' 60 לפרוט'). לאור האמור לעיל אני קובעת, שהתובעים לא הוכיחו, כי שילמו סכום כלשהו עבור רכישת הדירה. יתר על כן, גם סכום כלשהו עבור תיקון התקרה לא שולם. עוד ניתן לקבוע על פי הודאתו של התובע, שגם דמי שכירות לכל התקופה שלאחר 1984, לא שולמו על ידם. ראיות למכביר להיות התובעים דיירים, לרבות הודאתם בכל התקופה הרלוונטית: 21. מסתבר, שבעדותו של התובע בבית משפט השלום במסגרת תביעת הפינוי (ראה עמ' 56 לפרוט' בית משפט זה), פנה התובע כבר בשנת 85', והתייעץ עם עורכי דין אחרים כדי לנסות ולהסדיר את עניינו, ובין היתר, אף פנה לארגון הגנת הדייר, שיעזור לו בבעייתו (עמ' 55 לפרוט'). הבעיה הייתה תשלום דמי השכירות. נושא הבעלות, אם עלה, הועלה במועד מאוחר ובמסירת פרטים, שעומדים בסתירה לגרסתו בפני. 22. מטעם הנתבעים העיד גם מר ורדימון טוביה, מזכיר הסתדרות המורים בחיפה, ויו"ר ארגון הגנת הדייר בין השנים 70' עד 96' (החל מעמ' 68 לפרוט'). עד זה אישר, שפניותיו של התובע אל ארגונם היו על בסיס הטענה, כי הוא דייר מוגן (נ2/, נספח כ"א). "הוא (התובע) העלה את הבעיה שהוא חייב שכר דירה לבעל הבית. הוא דיבר לגבי הסדרת החוב לגבי שכר הדירה שלו" (עמ' 68, ש' 31-30 לפרוט'). מאחר שהעד לא ענה תשובה ישירה לשאלה, אם התובע אמר לו שרכש זכות בעלות בדירה, חזר בית המשפט על השאלה ואז הוסיף העד ואמר: "אני משיב שזה לא התחום שלנו. לגבי השאלה הספציפית, אני משיב שלא שמעתי דבר ולא שוחחנו על כך. זה לא התחום שלנו." (עמ' 69 ש' 4-2 לפרוט'). מעדות זו עולה בבירור, כי פניותיו של התובע לארגון היו על בסיס ההכרה וההודאה, שהוא דייר מוגן. גרסתו בפני הארגון הייתה כדייר מוגן, ונושא הפנייה היה רק בקשר לדמי השכירות. 23. גם מההתכתבות, שהיתה באמצעות עו"ד פרימן, עולה בברור מסקנה זהה, כלומר, התובע היה דייר מוגן בדירה, ולא ביקש ולא רכש כל זכות בעלות בה. כאשר מבקשים לרכוש זכויות בעלות, דואג משרד זה לעריכת מסמכים. התובע לא נתן כל הסבר מדוע לא נהגו כך עמו. באותו תיק, במשרד עורכי הדין - צליוק, לא נמצא שום מסמך המעיד, כי בשלב כלשהו התנהל מו"מ בין התובע לבין עו"ד צליוק. מנספח ג', שהוא מכתב שנשלח אל משרד עורכי הדין באמצעות מר זוהיר בהלול, מפיק תוכנית רשות השידור הנושא תאריך 30/12/84, אליו פנה התובע, ניתן ללמוד, כי התובע התלונן על מסוכנות הדירה, היותה דולפת ומוזנחת, לא כבעלים, אלא כדייר מוגן. מדובר שם בתובע בסטטוס של דייר, שבקשתו היא ש"תנאיו האלמנטריים וגם החוקיים יזכו לטיפול הולם". ממכתב התשובה שנשלח ב - 13/1/85, שנכתב על ידי עו"ד פרימן, עולה בבירור כי מדובר בדייר, וכי חובת התיקון היא על הבעלים, מר סאוידס השוהה ביוון. וכך נאמר שם, בין היתר: "... כתובתו של בעל הבית ביוון ידועה למר עאטף מטאנס והוא רשאי ואף חייב לפנות אליו ישירות ולדרוש השתתפותו בשיפוץ הבית. יתרה מזאת, זכותו של מר עאטף על-פי החוק, לבצע התיקון הנדרש על חשבונו ולדרוש מבעל הבית השתתפות חלקית או מלאה לכיסוי ההוצאות, בהתאם לנסיבות." מן התרשומת, שנעשתה על ידי עו"ד פרימן ב - 19/10/86 (נ10/), עולה בבירור, כי גם באותו מועד עדיין היה התובע בגדר של "דייר מוגן". שם נרשם, בין היתר, כי עו"ד פרימן מבקש לדעת בקשר למר מטאנס, למי לשלם שכר דירה וכמה. רכישת הדירה לא הועלתה כלל. אפשרות לרכוש שני חדרים סמוכים לדירה, ודווקא ע"י הנתבעים ולא ע"י התובעים, נבדקה, כאמור, ולא נדחתה על הסף. ברור מאליו שלו רכש התובע זכויות בדירה, כטענתו, במהלך שנת 84', לא היה מקום שימשיך להציג את עצמו כדייר מוגן, ולא ידאג לבצע את אותם תיקונים, שהיו חלק מן התמורה, שהיה עליו לשלם, על-פי גרסתו. גם טענתו של התובע, כי רכש את הדירה בהיותו מיוצג על ידי עו"ד נקארה, וכי נאמר לו שהוא יכול לשבת בבית ולא לעשות דבר, אין לה כל בסיס, שהרי אירועים אלה היו במהלך שנת 84', ואילו עו"ד נקארה נפטר ב - 1/1/84 (ראה נ3/). 24. עו"ד ענאן ג'ובראן העיד גם הוא מטעם הנתבעים (תצהיר עדות ראשית נ5/, עדותו החל מעמ' 65). עו"ד ג'ובארן ייצג את הנתבע מס' 2 בבית המשפט המחוזי, בתביעת הצהרת בעלות. על-פי עדותו לא צורפו התובעים לאותו הליך, מן הטעם, שהיה ברור, שהתובעים הם בסטטוס של דייר מוגן, והפנייה אליו מטעם ארגון דיירות מוגנת הייתה להגיע לפשרה בקשר לדמי השכירות המוגנים. בנסיבות אלה, תמה על טענת בא כוח התובעים, כי מרשיו טוענים לזכות בעלות (עמ' 65). עו"ד ג'ובראן הודה אמנם, שידע שהתובעים טוענים, כי רכשו את הדירה עובר למועד הגשת תביעת הפינוי, אולם לא ייחס לה חשיבות, מאחר שהתרשם שאין כל בסיס לטענה בדבר בעלות. 25. ראוי גם להזכיר את עדותה של הגב' ג'יזל נסרי עאמר, שהעידה אף היא מטעם הנתבעים. (ראה, החל מעמ' 62 לפרוט') עדותה הראשית נמסרה בתצהיר (נ4/). על-פי עדותה היא הכירה את אחותו ואמו של התובע ואיננה מכירה את התובע עצמו. על-פי עדות זו, סיפר לה התובע את בעייתו עם בעל הבית (סאוידס), בשל ידיעתה את השפה האנגלית, והיא כתבה את הדברים על-פי תוכן שמסר לה התובע. ממכתב ששלחה גב' ג'יסל עאמר (נספח כז1/, שהוא נספח לתצהיר משלים של עדות ראשית של מר חמאם - נ9/), ושנכתב בתשובה למכתבים של מר סאוידס אל התובע באפריל 92'. המכתב נשלח לאחר שהייתה פניה של הנתבעים אל התובעים, וזאת עובר לשנת 1987-1986, כאשר הנתבעים הציגו עצמם כבעלים של כל הבניין. באותו מכתב, עפ"י האמור שם, פנה התובע אל סאוידס כאילו הוא בנו של סאוידס, בהנחה שהבעלים המקורי נפטר. נאמר שם, בין היתר, כי ניתנה סמכות לעו"ד צליוק למכור לו את הדירה, בקומה הראשונה עוד ב - 1981. במכתב התשובה (16/5/92) הבהיר מר סאוידס, שהתובע כנראה מבולבל לחלוטין. מכל מקום, הודגש שם באופן חד-משמעי, כי עו"ד צליוק מעולם לא אמר לו דבר בקשר למכירת רכושו, לא שלח לו כסף עקב מכירה כזו, וכי איננו יודע מיהו. עם פטירתו של עו"ד צליוק העביר את ההרשאה לעו"ד אחר אשר נפטר בינתיים, ובמהלך אותה תקופה מכר את הבניין למר חמאם, והוא האדם שלו מכר את זכויות הבעלות. על גרסאות סותרות אלה יש לומר, שאם אמנם רכש התובע זכויות בעלות בדירה בשנת 1981, הרי שהיה סיפק בידיו במשך כשלוש שנים (עד לפטירתו של עו"ד צליוק) להשלים את החוזה לרבות העברת הזכויות. המסקנה המצטברת המתבקשת, גרסת התובע אינה מהימנה, והוא מנסה לתאמה ולהתאימה על-פי הנסיבות הידועות לו במועד העלאת הגרסה. 26. מכל הטעמים המפורטים לעיל, דינן של הטענות לקיומו של חוזה מכר, או אף התחייבות לעריכת הסכם כזה, נדחות מכל וכל. לאור התוצאה האמורה, אין התובעים עוד צד נדרש בתביעת הפינוי. התוצאה: 27. אשר על כן, תביעת התובעים נדחית. אני מחייבת את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח בצרוף מע"מ כחוק. למזכירות: בתום 45 ימים מהיום ובהעדר הודעה על הגשת ערעור, יש להחזיר חזרה ת"א 14272/91 לבית משפט השלום בחיפה. כמו כן, תמציא המזכירות העתק לב"כ הצדדים. המרצת פתיחהבעלותשאלות משפטיותמקרקעין