פסק דין 1. המשיב שעבד מקרקעין שבבעלותו במשכנתא לטובת המבקש. ביום 31.03.1997 הוא הגיש תביעה בבית המשפט המחוזי בנצרת (ת.א. 712/97), ובה עתר, בין היתר, להסרת השיעבוד. ביום 13.07.2000 הוא הגיש תובענה (ה"פ 214/00) ובה הוא מבקש להסיר את השיעבוד הנ"ל, ולהפקיד תחתיו סכום כסף במזומן בקופת בית המשפט. הוא מבקש גם לאסור על המבקש לבקש הטלת עיקול על המקרקעין שישוחררו. המבקש הגיש בקשה זו שלפנינו, והוא מבקש לסלק את התובענה נשוא ה"פ 214/00 על הסף, בין בהעדר עילה, בשל כך שאין לך דרך להסיר את השיעבוד (שהוא משכנתא רשומה) אלא בדרך של פרעון החיוב נשוא המשכנתא, ובין בשל כך, שהגשת התובענה מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט. 2. בסיכומי טענותיו מבקש המשיב לשכנע, כי סירובו של המבקש להסכים ל"המרת" השיעבוד, על מנת שבמקום על נכסי המקרקעין הוא ירבוץ על סכום כסף במזומן שיופקד בקופת בית המשפט, הוא סירוב שלא בתום לב. הוא מצביע על כך, שלמבקש לא ייגרם כל נזק מ"המרה" זו של השעבוד, שכן אם המבקש היה מממש את המשכנתא הרובצת על הקרקע - הוא לא היה מקבל, בהליכי המימוש, יותר מאשר הסכום שהמשיב מציע לו כהפקדה בקופת בית המשפט. את מקור הזכות שלו לבקש את "המרת" המשכנתא (מנכס לנכס, וכאן - מקרקע לכסף) הוא מבקש לגזור מהמרתו של עיקול מנכס לנכס. כשם שהפסיקה קבעה, כך טענת המשיב, כי עיקול ניתן להמיר מנכס לנכס, כך גם באשר לשיעבוד. הוא מגייס לשם שכנוע את הוראת סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שעניינה הגנה על קניינו של אדם. טענתו החלופית של המשיב היא זו: הוא סבור, כי הפקדת סכום פיקדון שיפקיד בקופת בית המשפט בסכום שוויים של המקרקעין כמוה כפדיון של המשכנתא. ומכיוון שזכות עומדת לו לפדות את המשכנתא בכל עת, כך הוא זכאי לעשות פדיון שכזה, על ידי הפקדת שווי הקרקע בקופת בית המשפט. 3. המשיב לא הצביע על זכות העומדת לו, לעשות להחלפת הנכס הממושכן (מקרקע לכסף מזומן). אשר לגזירת דין שווה מדיני עיקול לדיני המשכון, אינך יכול ללמוד מקיומו של כוח בידי בית משפט להמיר עיקול ולהעבירו מנכס לנכס, על קיומו של כוח דומה לשנות נכס ממושכן. בבסיסו של עיקול עומד צו של בית משפט. בית משפט, כשם שהטיל עיקול (לבקשת הנושה) על נכס פלוני, כך הוא יכול לשנות מהחלטתו ולצוות כי העיקול יעבור לנכס אחר. כשעניין לנו במשכון - הדין שונה. בבסיסו של משכון עומד הסכם. בית משפט איננו יכול לשנות מהסכמתם של צדדים לחוזה. בית משפט איננו עושה חוזים לבעלי הדין. הוא איננו יוצר חוזים. הוא איננו משנה חוזים. והרי השינוי אותו מבקש המשיב לעשות - הוא שינוי בחוזה המשכון, על ידי החלפת הנכס נשוא המשכון. בקשה זו היא מעבר לכוחו של בית המשפט. ואין זה חשוב כלל ועיקר, אם שינויו של חוזה המשכון (על ידי "המרת" המשכון מנכס לנכס) טוב מבחינה כלכלית לנושה אם לאו (כפי שמבקש המשיב לשכנע). בית משפט איננו משנה חוזה - בשל כך שהשינוי טוב לצדדים. 4. זאת ועוד: המשיב איננו עותר רק להסרת השיעבוד הרובץ על מקרקעיו כנגד הפקדת כספים בקופת בית המשפט. הוא עותר עוד לכך, שלאחר שה"המרה" תיעשה - ייאסר על הבנק-המבקש להטיל עיקול על המקרקעין המשוחררים. ודוק, המבקש טוען לחוב שחייב לו המשיב, הגבוה עשרות מונים משוויים של המקרקעין. מכאן טעמה של עתירת המשיב, כי ייאסר על המבקש - לאחר המרת השיעבוד מן הקרקע לכספי פיקדון - להטיל עיקול על הקרקע בגין יתרת החוב לו הוא טוען. לעתירה זו אין בית משפט יכול להיענות. אילו היה המשיב פודה את המשכנתא, לפי זכותו שבדין לעשות כך (סעיף 13 לחוק המשכון, התשכ"ז - 1967, להלן - חוק המשכון), כי אז הנכס היה חוזר אליו (אל המשיב) כשהוא נקי; ואולם במקרה שכזה יכול היה המבקש, הנושה במשיב סכומי כסף נוספים, לבקש את עיקולו של הנכס המשוחרר, לשם גביית יתרת החוב. ומדוע יהיה הדין שונה, עת המשיב מציע אף פחות מקיומו של החיוב, כלומר על ידי הפקדת שווי הקרקע בקופת בית משפט? 5. גם טענתו האחרת של המשיב, כאילו הפקדת כסף במזומן בקופת בית המשפט היא בבחינת פדיון של המשכון, פדיון שאותו יכול החייב לעשות בכל עת, אין בה ממש. הפדיון נעשה על פי הוראת סעיף 13(א) לחוק המשכון, והיא קובעת לאמור: - "החייב... רשאים לפדות את המשכון על ידי קיום החיוב...". סעיף 13 זה חל גם על משכנתא, מכוח הוראת סעיף 91 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן - חוק המקרקעין). "קיום החיוב" כאמור בסעיף 13 הנ"ל משמעו פרעון מלא של החיוב לידי הנושה (אלא אם הסכימו בעלי הדין אחרת). הפקדת סכום החיוב בידי צד שלישי, ואפילו הוא בית משפט, איננה בבחינת קיומו של החיוב, מכיוון שאין מדובר בפירעון החיוב לידי הנושה. והיא איננה קיום של החיוב, הואיל ועתירת המשיב היא להפקדת שווי המקרקעין ולא סכום החוב כולו. על פרעון החיוב נשוא המשכון חלה גם הוראת סעיף 89 לחוק המקרקעין הקובעת לאמור: - "רצה בעל המקרקעין לפרוע מה שמגיע ממנו על פי המשכנתה אלא שבעל המשכנתה לא קיבלהו, רשאי בעל המקרקעין להפקיד את המגיע ממנו, כולו או מקצתו, בידי הרשם ולבקש שהרשם יפקיע את המשכנתה במידה שנפדתה; ...". מהוראת חוק זה אנו למדים חיזוק למסקנתנו, כי הפרעון צריך שייעשה לידי הנושה, ולכל הגרוע מבחינתו של הנושה - לידי רשם המקרקעין, אך לא לכל צד שלישי אחר, אפילו הוא בית משפט. יוצא איפוא, שהפקדת שווי המקרקעין בקופת בית המשפט איננה יכולה שתהווה פדיון של המשכנתא. 6. מכל אלה אנו באים לכך, כי אפילו יוכיח המשיב את כל העובדות שבתובענתו - לא תעמוד לו עילת תביעה, ודינה של התובענה יהא להידחות. מכיוון שכך יש לומר, כי התובענה איננה מגלה עילה, ועל כל יש למוחקה על הסף. 7. ראינו, כי המבקש טען עוד, כי יש לסלק את התובענה בשל שימוש לרעה שעשה המשיב בהליכי בית משפט, על ידי שהגיש את תובענתו. משהגענו לכך, כי דין התובענה להימחק בהעדר עילה - איננו צריכים עוד לטענה זו שהעלה המבקש. נאמר רק, כי הגשתה של תובענה זו, כאשר לפני שלוש שנים הגיש אותו משיב תובענה אחרת באותו עניין, והיא תלויה ועומדת והיא מתנהלת בימים אלה ממש, הוא מעשה בלתי ראוי, ודאי כאשר הסעד המתבקש בתובענה הנוכחית הוא, בעיקרו של דבר, אחד מן הסעדים שנתבקשו בתובענה הראשונה, משמע - הסרתו של השיעבוד. 8. מן הטעמים שמניתי לעיל - אני מורה למחוק את התובענה על הסף. אני מחייב את המשיב לשלם למבקש הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח ומע"מ. מקרקעיןשעבוד