פסק דין השופט מ' גל: כללי: 1. המערער הנו בעל הבית של דירת מגורים בת 3 חדרים, הול, מטבח, שירותים ואמבטיה, הנמצאת בקומה שלישית, בבניין המצוי ברח' פקיעין 3 בירושלים. המשיב הנו דייר מוגן בדירה האמורה. העובדות: 2. ביום 3.5.00 שלח המשיב הצהרות לפי סעיף 85 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב1972-, מכוחן התחייבו הדיירים המוצעים לשלם עבור הזכויות במושכר סך השווה ל135,000-$, כאשר מסכום זה דרש המשיב לעצמו 60%, המהווים סך של 81,000$. ביום 31.5.00 הודיע המערער, באמצעות בא-כוחו דאז, כי הוא מבקש לתאם פגישה עם הדיירים המוצעים. פשיטא, שבכך גילה את דעתו לבחון את התאמתם לדור במושכר. דא-עקא, שביום 13.6.00 שלח המערער אל המשיב תשובה נוספת. הפעם הודיעו, כי בכוונתו להחזיר לעצמו את ההחזקה במושכר. לפי טענתו, עובר למשלוח התצהירים נכרת בין הצדדים הסכם, מכוחו מסתכם חלקו של המשיב בדמי המפתח, בשיעור של 55,000$ בלבד. 3. ביום 27.6.00 פנה המשיב בבקשת רשות אל בית הדין לשכירות בירושלים, וביקש לחייב את המערער לשלם לו סך של 81,000$. לחלופין עתר, להרשות לדיירים המוצעים לקבל את ההחזקה במושכר, בהתאם להצהרות שנשלחו לפי סעיף 85 לחוק הנ"ל. ההכרעה בבית הדין לשכירות: 4. בפסק-דינו מיום 26.7.00, נעתר בית הדין לשכירות לבקשה והרשה את מסירת ההחזקה לדיירים המוצעים, תוך 30 יום מעת פסק הדין ולאחר ביצוע התשלום שנקבע במסגרת הסדר העברת הזכויות. על-כך הוגש הערעור שלפנינו, בגדרו מעלה המערער שתי טענות: האחת, לפיה בקשת הרשות הוגשה באיחור, מעבר למועד הנקוב בסעיף 94 לחוק הגנת הדייר; השנייה, לפיה הצדדים הגיעו להסכמה בדבר פינוי הנכס, כאשר חלקו של המשיב מסתכם בסך של 55,000$. 5. שתי הטענות האמורות נדחו על-ידי הערכאה הקודמת. בנוגע לטענה הראשונה נקבע בהחלטת ביניים מיום 14.7.00, כי לאור המצג שאותו נטע המערער בלב המשיב, לגבי אפשרות קבלת ההחזקה לידו, גם אם המכתב נשלח לאחר המועד הקבוע בחוק (30 הימים הנקובים בסעיף 86 לחוק, הזמן הקצוב למתן תשובת בעל הבית); ולאור גילו של המשיב ויתר הנסיבות, ובכללן תום הלב של המשיב בעת הגשת הבקשה - אין מניעה מלשמוע את הבקשה לגופה, למרות שהוגשה זמן מועט לאחר המועד של 15 יום, הנקוב בסעיף 94 לחוק. אשר לטענה לפיה גובש בין הצדדים הסכם לפינוי עוד לפני משלוח התצהירים, בגדרו הוסכם על תשלום חלקו של הדייר, קבע בית הדין קמא כי לא השתכללה גמירות דעת בין הצדדים, באשר בדעתם היה לסיים את המשא ומתן בהסכם פורמלי - דבר שלא נעשה. בפגישה שהתקיימה בין המשיב לבין בנו של המערער, לא נערך סיכום סופי ומוחלט, אלא גובשה רק הבנה כללית הטעונה, כשלעצמה, השלמה פורמלית כאמור. הדיון בטענות בערעור: 6. להלן נדון בטענות הנ"ל המועלות בערעור. ראשית תידון טענת קיומו של הסכם בין הצדדים, ולאחריה מועד הגשת הבקשה לרשות. הטענה לקיומו של הסכם בין הצדדים: 7. מסקנת הערכאה הקודמת, לפיה המגעים בין הצדדים טרם הבשילו לכלל הסכם מחייב, מקובלת עלי בהחלט. גם אם היה מפגש רצונות כלשהו ביניהם, הרי לכל היותר משמעותו היא של "הסכם מוקדם", אשר תוקפו אמור היה להיקבע רק לאחר עריכת הסכם פורמלי בכתב. בהקשר לכך העיד המשיב בבית-משפט קמא: "הבן אמר לי שאת הדברים האלה הוא רוצה שנסכם עם עו"ד שלו, שעכשיו הוא עסוק באיזה שמחה והוא יהיה בקשר איתי" (עמ' 6 ש' 31-30). גם בנו של המערער התייחס בעדותו לעובדה, לפיה חלה דחייה בסיכום הסופי של הדברים. כך העיד הלה בנושא: "מר פלדמן ביקש ממני שנכתוב את הדברים, אמרתי לו שאבא שלי כרגע טרוד והוא לא יכול לכתוב את הדברים ולכן אני מבקש לדחות את זה בשבוע ימים לכתוב את הדברים..." (עמ' 8 ש' 5-4). אין חולק שלאחר מכן לא נערך מסמך כלשהו, לא שולמו דמי קדימה וההסכמה לא הושלמה לפי המותנה כאמור. אף אם עסקה הנוגעת לדיירות מוגנת אינה מחייבת מסמך בכתב, כתנאי מהותי לשם עריכתה (ע"א 564/79 רומנו נ' שוחט, פ"ד לו(1) 634, 640 מול ב'-ו'), עדיין יכולים הצדדים להסכים שהחוזה ביניהם ייכרת דווקא בכתב. זה היה גם הרצון המשותף של הצדדים שלפנינו. כל אימת שבין צדדים למשא-ומתן נוצר מפגש רצונות, עולה לדיון שאלת מהותה של ההסכמה ותוקף מפגש הרצונות ביניהם: האם אלה מהווים שלב אחד משלבי המשא-ומתן, מתוך כוונה ותקווה להגיע בעתיד להסכם ממצה, או האם הם מהווים כבר את ההסכם עצמו? עצם קיומה של הסכמה בין צדדים, לפיה בשלב מאוחר יותר ייחתם ביניהם הסכם פורמאלי, אינה קונקלוסיבית לקביעה כי מפגש הרצונות, כשלעצמו, אינו מחייב (בין אם נעשה כזיכרון דברים בכתב ובין אם נעשה בעל-פה). עם זאת, לדבר השלכה מהאספקט הראייתי הדיוני, שכן צדדים המגבשים ביניהם הסכם מוקדם ובו או לצדו, הם גם מסכימים לחתום על חוזה פורמאלי, "מוחזקים כמי שלא ראו בהסכם המוקדם בסיס להתקשרות מחייבת, אך חזקה זו ניתנת לסתירה, אם מוכח באופן ברור שכוונת הצדדים הייתה להתקשר באופן מחייב אף בלא לחתום על החוזה. בעצם ההסכמה לחתום על החוזה אין כדי לשלול את האפשרות, שהחוזה השתכלל עוד בשלב עריכתו של ההסכם המוקדם" (ע"א 692/86 בוטקובסקי ושות' בע"מ נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 65 מול ה'-ו' (הדגש אינו מצוי במקור - מ' ג'). כמן כן ראו: ע"א 700/72 אברמוב נ' כדר, פ"ד כז(2) 498; ע"א 441/75 שוילי נ' זילברברג, פ"ד לא(3) 380; ע"א 868/75 לנדמן נ' קפלן, פ"ד לב(1) 146). 8. בית-משפט קמא לא שוכנע, כי הצדדים הגיעו ביניהם להסכם מחייב. אכן, אין גם כל ראיה לאקט חיצוני כלשהו המעיד על גיבושו הסופי. פשיטא, שלא עלה בידי המערער לשכנעו בהפרכת החזקה הנ"ל, זאת אף אם נניח לטובת המערער, כי היה מפגש רצונות שלם וכי בנו היה מוסמך להגיע להסכם מוקדם עם המשיב, הגם שהמערער עצמו לא העיד כלל במהלך המשפט, כך שאין בנמצא אישור כראוי על קיומה של ההרשאה. יוטעם, כי במפגש הראשון בין הצדדים נכח גם המערער עצמו, מה שאין כן במפגש השני (לנסיבות שבהן הופרכה החזקה, בעקבות התנהגות הצדדים ומעשיהם, ראו בע"א 3102/95 כהן נ' כהן, פ"ד מט(5) 739, 744 מול א'-ב'. לא כן בענייננו). לפיכך, לא מצאנו טעמים להימנע מלקבל את מסקנות בית-משפט קמא, על-פי התשתית העובדתית שהונחה לפניו. מחומר הראיות עולה, כי למצער החזיק הדייר בדעה, לפיה השיחות בינו לבין בנו של בעל הבית, לא הבשילו לכלל הסכם מחייב, בין אם מוקדם ובין אם סופי. המשיב העיד בנושא זה כהאי לישנא: "אנחנו דיברנו על עקרונות. לא היתה שום הדגשה שהם משלמים לי את ה55,000- דולר. הסיכום היה מה בעל הבית מוכן לתת לי" (עמ' 5 ש' 31-30). נובע מכאן, כי לדידו מפגש הרצונות לא הושלם. ודוק: מאום לא נזכר לגבי מועד הפינוי, סדרי התשלום וכיוצאים באלה תנאים הנלווים להסכמה כגון זו. לא זו אף זו: הנסיבות תומכות במסקנה, כי זו הייתה גם עמדת בעל הבית. עובדה היא, שהלה נמנע מלפנות אל המשיב כדי להשלים את עריכת העסקה בכתב והמתין בלא עשייה, עד שהמשיב מצא דיירים מוצעים שיבואו במקומו. גם לאחר שנשלחו אליו התצהירים, תשובתו הראשונית מיום 30.5.00, התייחסה אך לרצונו לפגוש את הדיירים המוצעים. אות היא לכך, שהוא רצה לבחון את התאמת השוכרים המיועדים, מה שלא היה עושה לו סבר כבר אז, כי בין הצדדים קיים הסכם מחייב בנושא, שהרי לגישתו ההסכם מחייב גם אותו. ניתן להסיק מכאן, שהטענה לקיומו ולגיבושו של הסכם מחייב נולדה רק בשלב מאוחר יותר, בסמוך למשלוח התשובה השנייה מיום 13.6.00. 9. להשלמת הדברים יוסף, כי אפילו אם גובש מפגש רצונות אשר הבשיל לחוזה מחייב, כטענת המערער, עדיין אין בכך כדי להוביל למסקנה שונה, לאור טיבו ואופיו של הסכם לפינוי דייר מנכס, עליו חלה הגנת החוק. נבהיר זאת להלן בקצרה. הסכם בין דייר מוגן לבין בעל הנכס לגבי פינוי הנכס, אינו בעל תוקף כל עוד הוא נותר כהסכם גרידא. הטעם לכך נובע מקוגנטיות הוראות החוק בדבר פינויו של הדייר המוגן. סעיף 131 לחוק מונה כידוע רשימה של עילות פינוי, שהנה רשימה סגורה, זולת עילת הפינוי עקב נטישת המושכר, שלגביה נשמט הרציונאל הבסיסי בחוק, להבטיח נכס שישמש קורת גג לדייר השוכר. ודוק: סעיף 131 לחוק פותח במילים: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם ... אלה בלבד הן עילות הפינוי". מכיוון שלא ניתן להתנות על עילות הפינוי, אזי ההסכם לפינוי, כשלעצמו, אינו יכול לחייב. מטעם זה גם אין הצדדים רשאים להפנות מחלוקת בנושא זה לדיון בבוררות (סעיף 3 לחוק הבוררות, תשכ"ח1968-; ע"א 186/58 גבריאלוב נ' גבריאלוב, פ"ד יג 1263, 1271-1270; ע"א 207/82 כהן נ' בלומברג, פ"ד לט(1) 146). זאת ועוד, פינוי הדייר מן המושכר הנו אקט קונסטיטוטיבי, מעת הקביעה, ואין לו תחולה דקלרטיבית החלה למפרע (ע"א 683/82 דויטש נ' עיזבון פרל ז"ל, פ"ד לח(2) 729, 732 מול ד'-ה'). ואכן, כאשר דייר ובעל הבית מגיעים ביניהם להסכם בדבר פינוי המושכר, הסכמתם טעונה אישור של בית המשפט. בלא אישור כאמור, אין להסכם נפקות. כך נקבע בע"א 251/73 תרשיש נ' שיינליכט (פ"ד כח(1) 572, 578 מול ד'-ה'): "הסכם בין בעל בית ודייר מוגן לפינוי המושכר, כשלעצמו, אינו תופס ואינו יכול לשמש עילה לפינוי" (וראו גם: ע"א 4/76 חזום נ' קריצמן, פ"ד לא(1) 340, 344 מול ב'). זוהי ההבחנה בין התחייבות מראש לבין פינוי הנכס בפועל ולמעשה על-ידי הדייר, לאחר קבלת זכויותיו, כפי המבואר שם (ההלכה לגבי פינוי בדיעבד סוכמה ברע"א 2701/95 כנען נ' גזאוי, דינים עליון, כרך נו, 54). הטעם להלכה הנ"ל נעוץ באותו הרציונאל, דהיינו: למנוע מהדייר לחץ, שיש בו כדי לגרום לכך שזכותו לקורת גג עלולה להתקפח, מבלי שיקבל את מלוא זכויותיו מכוח חוק הגנת הדייר (השוו: ע"א 619/66 הקרן בע"מ נ' ג'ורג'י, פ"ד כא(1) 425, 430 מול ה'-ו'. אומנם בפסק-דין זה דובר על אפשרות, שבתנאים מסוימים הסכם לפינוי יהיה תקף מראש, אולם לאחר מכן ניתן פסק הדין תרשיש הנ"ל, שבו נקבעה ההלכה המפורטת לעיל). הרציונאל האמור ישים, בין אם בנסיבות העניין מבקש בעל הבית לאכוף את ההסכם ולפנות מכוחו את הדייר, ובין אם הוא שומר אותו באמתחתו לעת מצוא, כדי לחסום באמצעותו העברה של הנכס לידי דייר מוצע. הסיבה לכך היא, שהמחיר הנקבע בין בעל הבית לבין הדייר, כמו-גם כל יתר תנאי העסקה, טעונים ביקורת ופיקוח הקשורים לאישור, לבל יקופח הדייר ויוותר בלא אמצעים כספיים מספיקים, לשם השגת קורת גג חלופית. ואכן, גם בענייננו טען המשיב לקיפוח בסכום שהוצע לו על-ידי המערער, באמצעות בנו. כך העיד בנושא: "אני ניסיתי ואמרתי לבן מפורשות שהסכום הזה שהוצע לי נראה לי סכום מקפח מאד" (עמ' 6 ש' 12; וראו גם בעמ' 5 ש' 23). עיגון זכותו של הדייר מצוי בסעיף 83 סיפא לחוק הגנת הדייר הקובע, כי על הסכם פינוי כאמור יחולו כל הוראות החוק המתייחסות לזכותו של דייר לחלקו בדמי המפתח. מתכונת החלפת התצהירים, כאשר הדייר היוצא אינו מציע דייר במקומו, לפי המפורט בסעיפים 104-101 לחוק, יכולה גם היא לשמש אפוא הסדר נאות להבטחת זכויות הדייר. עם זאת, גם כאן אין מסתפקים בקיומו של הסכם גרידא ושומה לשמור על ערך ריאלי של דמי המפתח. במסגרת זו חלה גם חובה לנקוב בפרטים הנוגעים למועד פינוי הנכס (סעיפים 101(1) ו102-(1) לחוק). 10. בענייננו, המערער לא טען כי נקט בפעולה כלשהי, במטרה לממש את זכותו לפי ההסכם הנטען על-ידו. גם בהנחה הנוחה לו ביותר, לפיה גובשה הסכמה בין הצדדים לפינוי הנכס - אין פירושם של דברים, שבעל הבית יכול לשמור באמתחתו את ההסכם (או את הטענה לקיומו) מבלי לעשות דבר, ולהעלותו רק כאשר הדייר הקשיש - שזמנו אינו בידו - נואש ופנה למצוא דייר מוצע ושלח תצהירים לבעל הבית, בהתאם להוראות סעיף 85 לחוק ואילך. פשוטם של דברים הם, שאפילו אם גובש בין הצדדים הסכם גרידא לפינוי המושכר, לא היה בכך כדי להשפיע על זכויות הצדדים שלפנינו. למזער, בנסיבות אלו המדובר במימוש זכות שלא בתום לב, שעה שבעל הבית יושב ומחריש במגמה לשלוף את ההסכם הנטען רק באין בידו ברירה אחרת, כחוט השערה לפני העברת המושכר לדייר מוצע. השוכר כיתת את רגליו כדי למצוא דייר חלופי, פעל ככל הנדרש, נענה לרצון בעל הבית להיפגש עם הדיירים המוצעים ולבסוף מועלית כלפיו הטענה לקיומו של הסכם קודם. זכות שכזו, אף אם היא קיימת, יכולה בנסיבות כגון אלו שלא להשתכלל (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1) 828, 839-838). 11. לאור כל האמור ובאין הוכחה לקיומו של הסכם מחייב בין הצדדים, נדחית טענת המערער בדבר קיומו של הסכם ובדבר פינוי המושכר, כנגד תשלום סך של 55,000$, חלקו של הדייר בדמי המפתח. הטענה לגבי האיחור במועד הגשת הבקשה: 12. הטענה השנייה מתייחסת, כאמור, למועד הגשת הבקשה לרשות, לפי סעיף 94 לחוק. טענת המערער בתמצית היא, כי המועדים הנקובים בפרק ב' לחוק הגנת הדייר הם מהותיים, על-כן לא ניתן להאריכם - בין אם בהסכמה ובין אם אחרת - ואין מנוס מלפני המערער, אלא לנקוט מלכתחילה בכל הליכי משלוח התצהירים והגשת הבקשה לרשות מבית הדין. 13. בסעיף 94 לחוק הגנת הדייר נקבע כדלקמן: "בקשת רשות תוגש לבית הדין לא יאוחר מחמישה עשר יום מהיום שבו נשלחה לדייר היוצא תשובה מבעל הבית על התנגדותו לדייר המוצע, או לעצם השכרת המושכר, או מהיום שקבע בעל הבית להחזרת ההחזקה במושכר לעצמו, או מתום שלושים יום לאחר שנשלחו ההצהרות, הכל לפי המקרה האמור בסעיף 93". תשובת המערער, על-כך שהוא דורש להחזיר לעצמו את ההחזקה בנכס, ניתנה, כאמור, ביום 13.6.00. הבקשה לרשות הוגשה ביום 27.6.00. פשיטא, שמנין הימים אינו עולה על 15 יום, לפי הנקוב בסעיף 94 לחוק. לכאורה לא צריכה אפוא להיות למערער השגה כלשהי בנושא זה. ואולם הלה טוען, כי תשובתו זו ניתנה לאחר שחלפו 30 הימים הקצובים לבעל הבית ליתן תשובה לדייר, כמפורט בסעיף 86 רישא: "נשלחו ההצהרות לפי סעיף 85, רשאי בעל הבית, תוך 30 יום מיום שנשלחו ההצהרות, להשיב לדייר היוצא בכתב...". מכיוון שהתצהירים בהתאם לסעיף 85 נשלחו אליו ביום 3.5.00, היה בידו להשיב רק עד ליום 2.6.00. על-כן תשובתו מיום 13.6.00, ניתנה לאחר המועד והיא איננה בגדר תשובה על-פי החוק. לעומת זאת, כך מוסיף הוא וטוען, התשובה שניתנה בתוך המועד ובה ביקש בא-כוחו להיפגש עם הדיירים המוצעים, לאו תשובה היא לפי החוק, שכן היא אינה עונה אחר אחת מהחלופות האפשריות, בהתאם לסעיף 86 לחוק. פירושם של דברים הוא, כי המערער שלח תשובה רלוונטית לסעיף 86 רק לאחר חלוף 30 הימים, לכן המשיב איננו יכול להסתמך עליה. מכאן, שמניין הימים צריך להתחיל ביום 3.6.00 (לאחר 30 יום ממשלוח התצהירים) ועד למועד הגשת הבקשה חלפו כבר למעלה מ15- יום, הנקובים בסעיף 94. בהסתמך על הטיעון האמור, מבקש בא-כוחו המלומד של המערער לקבוע, כי הבקשה לרשות הוגשה לאחר המועד הקבוע בחוק. 14. קשיות טענת המערער נעוצה בעובדה, שהלה מסתמך על אי חוקיות הנובעת מפרי מעשיו, במטרה לחסום את דרכו של המשיב בהליך כלפיו. זוהי גישה בעייתית, שכן ניתן להשתיקו כל אימת שטענתו נסמכת על התעלמות ממעשיו, על כל המשתמע מהם. משראה הלה לשלוח תשובה ביום 13.6.00 - ולפי תוכנה זו תשובה אפשרית, בהתאם לסעיף 86(2) לחוק הגנת הדייר - אין בידו לטעון, כי תשובתו לאו תשובה היא. המשיב היה רשאי להסתמך על המכתב שנשלח אליו, כדי לנקוט בהליך עד לאחר חלוף 15 יום מעת המשלוח, וכמפורט בסעיף 94. השתק זה חל הן לאור עובדת ההסתמכות ושינוי המצב לרעה, לפי כללי המניעות הרגילים (ע"א 2902/97 אחים עופר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' גליקמן, פ"ד נג(1) 369, 378 מול ג'), והן מכוח נורמת תום הלב, בנוגע למימוש הזכות לגבי מועד נקיטת ההליך, תוך התעלמות ממתן התשובה הנ"ל. השתק זה נועד למנוע צד מלהעלות טענה שהיא נכונה, כשלעצמה, אך עומדת בניגוד להתנהגותו או לטענתו הקודמת. התנהגות שכזו נחשבת כשימוש לרעה בהליכי משפט ומכוחה אין צומחת תועלת (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A, פ"ד מח(4) 133, 200-199; בג"ץ 7852/98 ערוצי זהב נ' שרת התקשורת, דינים עליון, כרך נז, 189 - בסימן 6 לפסק הדין). אכן, ברגיל על בעל הבית להשיב תוך 30 יום ועל הדייר לנקוט בהליך תוך 15 יום, מעת קבלת התשובה או מעת שחלף המועד הקצוב לבעל הבית לפירוט עמדתו. ואולם, משבחר בעל הבית ליתן תשובה לאחר חלוף 30 הימים, ובטרם חלף המועד לנקיטת הבקשה לרשות באין תשובה מבעל הבית, זכאי הדייר להסתמך על תשובה זו, הן לגופה - ככל שהוא מקבל אותה; והן לעניין נקיטת הליך הרשות - אם הוא דוחה אותה. אין פירושם של דברים, כי בידי בעל הבית מסורה הזכות ליתן תשובה בכל עת ובניגוד למועדים הקבועים בסעיף 86 לחוק. עם זאת, במקרים הראויים ניתן להחיל עליו את הדין הנגזר ממתן התשובה, זאת בנסיבות שיהא נכון להשתיקו מלטעון אחרת. השתק זה מתנקז אל מועד הגשת הבקשה לרשות, לפי סעיף 84 לחוק הגנת הדייר, שלאורו נבחנת השאלה, האם הבקשה הוגשה בעיתה, אם לאו. די למעשה בכך, כדי לדחות את הטענה בדבר הגשת הבקשה לרשות באיחור. עם זאת סבורני, שגם אלמלא ההשתק מכוח כללי המניעות הנ"ל, ניתן להגיע בענייננו לאותה המסקנה. בנושא זה נדון להלן. 15. המערער טוען כי המועדים בענייננו הנם מהותיים, על-כן אינם ניתנים להארכה. אינני סבור כדעתו. 16. ברגיל, מחסום מפני מימושה של זכות בשל חלוף הזמן, יכול להיווצר עקב קיומה של התיישנות או אם חלף פרק זמן שנקצב לעשיית דבר מה, הקשור לסדרי הדיון. ההתיישנות מכוח חוק ההתיישנות תשי"ח1958-, מתייחסת למחסום כלפי מימוש זכות התביעה, מבלי לפגוע בזכות עצמה. לכן היא מכונה "התיישנות דיונית". הסממן הבולט לכך מצוי בסעיף 2 לחוק: "... אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". בהקשר לכך ניתן להבין את הוראת סעיף 3 לחוק, שלפיה "אין נזקקים לטענת ההתיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה" (להתיישנות הדיונית ראו: ע"א 805/79 עיזבון המנוח אל-גול נ' כולל חב"ד בירושלים, פ"ד לח(1) 57, 70-69). לעומת זאת, "ההתיישנות המהותית" מהווה חלק בלתי נפרד ממרכיבי הזכות המטריאלית, שאת מימושה מבקשים. עם חלוף הזמן פגה הזכות ופוקעת, והתובענה הופכת למחוסרת עילה (ע"א 132/85 אמרופא א.ג. נ' ה.ש.י. המגדר - תעשיות פלדה בע"מ, פ"ד מא(4) 477, 486 מול ג'-ה'). ייחודה של תקופת ההתיישנות, על שני ראשיה, היא בהעדר סמכות של בית המשפט להאריכה. בענייננו, אין טוען שהמדובר בהתיישנות דיונית, אלא בזו המהותית בלבד. שונים הם פני הדברים לגבי הוראה המצויה במסגרת סדרי הדין והנוהג. זו ניתנת להארכה, בין אם לפי הנורמה הכללית בדבר הארכת מועדים, מכוח הוראת תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, החלה על כל "חיקוק" כמשמעותו בחוק הפרשנות, תשמ"א1981-, או בפקודת הפרשנות [נוסח חדש] (ע"א 916/79 אלבר בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד לו(4) 393, 398 מול א'-ב'); ובין אם לפי הסמכות הטבועה של בית המשפט. כך נפסק, כאשר נדרשה הארכת מועד לאחר שניתן פסק דין והוראותיו הפכו לחלוטות, בנסיבות העלולות להוביל לעיוות דין ועוול חמורים (ד"נ 22/73 בן-שחר נ' מחלב, פ"ד כח(2) 89). בעמ' 96 מול ג'-ד' נפסק שם: "הסמכות הטבעית שמדובר בה במשפט זה אינה אלא אותה סמכות מינימלית בעניני נוהל, יעילות המשפט וצדקתו הדרושה לבית-המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים: עשיית משפט צדק. סמכות זו היא הביטוי החיצוני לחוש הצדק הפנימי שהשופט ניחן בו והנותן לו פורקן בעשיה היומיומית שלו". עם זאת, ברי כי ככל שהמדובר במועד הקבוע בחיקוק, הארכתו יכולה להיעשות מטעמים מיוחדים בלבד, באותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים זאת, לפי הסיפא של תקנה 528 הנ"ל: "... נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא (בית המשפט או הרשם - מ' ג') להאריכם מטעמים מיוחדים שירשמו". לעניין זה אין נפקא מינה, אם המועד נקצב על-ידי המחוקק הראשי או אם נקצב על-ידי מחוקק המשנה. 17. טענת המערער היא כאמור, כי המועדים הנוגעים למשלוח התצהירים ולהגשת בקשת הרשות, לפי סעיף 94 לחוק הגנת הדייר, הם מהותיים. לפיכך, עם חלוף הזמן פקעה הזכות ואין בידי בית המשפט סמכות להאריכה. אכן, בפסיקה של בתי הדין לשכירות ושל בית המשפט המחוזי בתל-אביב, נמצא תימוכין לגישה זו הרואה במועד הגשת הבקשה לרשות, כמו גם ביתר המועדים, חלק בלתי נפרד מהזכות גופה. קביעה נחרצת כאמור מלפני בית המשפט העליון - אינה בנמצא. כשלעצמי סבורני, כי סעיף 94 אינו קובע נורמה מהותית המהווה חלק ההזכות עצמה, באופן המונע כל אפשרות להארכת מועד, תהיינה הנסיבות ככל שתהיינה. יוטעם שוב, כי כל נושא המועדים בהליכי העברת הזכויות, בין הדייר היוצא לבין הדייר המוצע, מתנקז לבסוף אל המועד שממנו צריכים למנות את חמשה עשר הימים להגשת הבקשה לרשות. זהו המועד הנקוב בסעיף 94 לחוק הגנת הדייר. שלושים הימים הקצובים לתשובת בעל הבית או מועד קבלת התשובה, אם זו נמסרה למעשה, הם נקודת המוצא לכך. עם זאת, הארכה של המועד יכולה להינתן רק לשם הליך הרשות המוגש אל בית הדין לשכירות. כדי לבחון את האמור, נתייחס להלן לפסקי הדין המשמשים אסמכתא לטיעון בדבר הזכות המהותית הטמונה במועד. 18. בפסק הדין ע"א (ת"א) 844/75 סטילקול נ' שלם (פסקי שכירות המאירי, כרך יד, 120), נקבע כי איחור בהגשת בקשת רשות לבית הדין לשכירות, חורץ את גורלה להימחק ואין סמכות להאריך את המועד. עמדה זו נסמכת, ראש לכל, על ניסוח סעיף 94 הנ"ל לחוק הגנת הדייר, הקובע את מועד הגשת הבקשה לרשות: "לא יאוחר מחמישה עשר יום...". ניסוח זה, "בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים" (שם, עמ' 122), מלמד לדעת בית המשפט על אופי המועד, שאין אפשרות לסטות ממנו. בנוסף לכך מסתמך שם כב' השופט בן דרור על פסיקה קודמת, שממנה לדעתו נובעת ההלכה בדבר מטריאליות ההוראה: ע"א 619/66 הקרן בע"מ הנ"ל, פ"ד כא(1) 425; ע"א 45/66 דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ נ' בריקמן, פ"ד כ(3) 153; ת"ש 646/73 ראובן נ' רייכמן, פסקי שכירות המאירי, כרך יג, 57. עיון בפסקי הדין של בית המשפט העליון, ילמד כי הם דנים בסוגיה שונה. ע"א 619/66 מתייחס למועדים החלים על הסדר בין הדייר לבין בעל הבית, בנוגע לפינוי הנכס. מועדים אלה מהווים חלק בלתי נפרד מהזכות גופה, כפי הרשום כיום בסעיפים 101 ו102- לחוק הגנת הדייר, דהיינו: שעל הדייר להצהיר על נכונותו לפנות את המושכר "עד יום פלוני שלא יהא מוקדם משלושים יום ולא מאוחר משלושה חדשים מיום שנשלחה ההצהרה". כך נקבעה במקביל, גם הוראה לגבי תשובת בעל הבית. מובן הדבר, כי מועדים אלה הנקבעים על-ידי המחוקק כהתניה להסכם שבין הצדדים, מהווים תנאי מהותי הכלול בו. הטעם להתערבות המחוקק מובהר שם, בחוות-דעתו של כב' השופט קיסטר: "להבטיח קורת גג לדייר ומניעת אפשרות ויתור על-כך מצדו" (שם, 430 מול ו'). מטעם זה נקבעו מועדים נוקשים ובכלל זאת תקופת ההתיישנות המצויה בסעיף 92 לפי נוסח חוק הגנת הדייר דהיום (שם, שם, מול ז'). עם זאת, בין קביעה זו לבין המועד הנקוב בסעיף 94 לחוק, בניסוחו דהיום כמו בניסוחו דאז, אין לדעתנו ולא כלום. פסק הדין בע"א 45/66 דן בזכותו של הדייר לחלוק על דרישת שיעור דמי השכירות, שנשלחה אליו על-ידי בעל הבית לפי המצב החוקי דאז, ובלבד שיעשה כן תוך 30 יום. בית המשפט מדגיש שם, כי גם איחור של יום אחד הנו איחור, אולם מוסיף ומבהיר כי לא היה מייחס לאיחור הקצר משקל רב, אילו המערערת דשם הייתה משלימה תוך זמן סביר מלאכתה ומגלה נכונות לשלם את דמי השכירות החדשים, חלף משלוח באיחור של מכתב פורמאלי החולק על שיעור דמי השכירות (שם, 161 מול ה'). נובע מכאן, כי הכוונה אינה לקביעת מועד מהותי שלא ניתן להאריכו, אלא לנסיבות שבהן לא נמצאה הצדקה לעשות כן. בקביעה שאיחור בן יום אף הוא איחור, אין כל חדש, שהרי אם לא כן יתווסף לתקופה יום ועוד יום, וכך הלאה ללא הגבלה (ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית (1995) בעריכת ד"ר ש' לוין, 897). זו ההלכה בנושא מימים ימימה. יוצא מכאן, כי גם בפסק הדין האמור, אין תימוכין למסקנה לפיה ההוראה בסעיף 94 לחוק, בדבר תקופת הפנייה לערכאות, היא נורמה מהותית, כחלק בלתי נפרד מהזכות גופה. 19. בניגוד לאמור לעיל מפסקי בית המשפט העליון, ניתן למצוא תימוכין של ממש לגישה המהותית בפסק הדין של בית הדין לשכירות (ת"ש 646/73). שם מוסיף בית המשפט נימוקים, מעבר לנובע מניסוח הסעיף, להבהיר מדוע המדובר בנורמה מהותית, באופן שאם בקשת הרשות אינה מוגשת במועדה, פוקעת האפשרות לעשות כן מכוח התצהירים הקיימים. או-אז נדרש לנקוט בהליך מחדש. בית המשפט מתייחס שם למורכבותו של ההליך המתנהל בין בעל הבית לבין הדייר והנוגע גם לזכויות הדייר המוצע, שאף אם איננו צד להליך, הריהו בעל דברים ממש, בהיותו מי שכבול להליך מבלי יכולת לחזור בו מהצהרתו (סעיף 105 לחוק הגנת הדייר). בעוד שבקשת הרשות לפי סעיף 93 מוגשת על-ידי הדייר היוצא, הרשות עצמה ניתנת לדייר המוצע (סעיף 95 לחוק). בנסיבות אלו, כאשר נוצר קשר הדוק בין שלוש חוליות השונות זו מזו: בעל הבית, הדייר היוצא והדייר המוצע - אין לדעתו לראות במועד הנקוב בסעיף 94, כמועד הנוגע לסדרי דין או נוהג "אלא הוא יותר מעין סעיף של התישנות התרופה" (שם, עמ' 59). דברים אלה מכוונים למעשה למאטריה של ההתיישנות המהותית, כפי שהובהרה קודם לכן. 20. כאמור לעיל, אינני משוכנע כלל, כי המסקנה המתבקשת היא, שמועד הפניה אל בית הדין מהווה חלק מהזכות עצמה (השוו עם המועד הקצוב להגשת תובענה, לפי סעיף 154(ב) לפקודת המכס [נוסח חדש]). המועדים הנקובים בפרק ב', סימן א' לחוק הגנת הדייר, מכוונים לתיחום הנוהל בזמנים מוגדרים וקצובים, למען לא יתארך ההליך מעבר לנדרש. המדובר בפרקי זמן צפופים הנחוצים להחלפת המסמכים בין הדייר לבין בעל הבית. לאור רגישות היחסים בין הדייר לבין בעל הבית, וכדי למנוע סחבת בנושא מצדו של בעל הבית ולהביע רצינות וכוונת אמת מצד הדייר, נקבעו בחוק המועדים האמורים. בכלל זאת נקבע המועד הרלוונטי לענייננו, של הפנייה אל בית הדין לשכירות. עם זאת, הן מנוסח הכתוב והן מתכלית החקיקה, אין עולה מסקנה הכרחית לפיה המדובר בתקופת זמן, המהווה חלק בלתי נפרד מהזכות המהותית גופה. גם המיון המקובל בין נורמה מהותית לבין נורמה דיונית, אינו מעיד על-כך שלפנינו הוראה מהותית. בזכות מהותית נקבע ה"מה" המגיע לבעל הזכות, ואילו בנורמה הדיונית נקבע "כיצד" ניתן לפעול למימוש אותה הזכות. זוהי הבחנה בין עצם קיומה של זכות לבין דרך מימושה (מ' בן-פורת "מבחנים לסיווג הוראה בדין כמהותית או דיונית" הפרקליט לח (תשמ"ח) 5; דנ"פ 4366/93 כחלון נ' מ"י, פ"ד מח(4) 573, 585 מול ה'-ז'). אופייה של הזכות דנן, לכך שההליך כלפי בעל הבית יינקט תוך 15 יום, אינו מעיד על נורמה מהותית. גם מנוסח סעיף 94 לחוק הגנת הדייר, אין לדעתי ללמוד על כך דבר. הניסוח "לא יאוחר מ..." אינו שונה מהותית מקביעת מועד לביצוע דבר "תוך ..." פרק זמן מסוים. אכן, בדברי חקיקה רבים נמצא הוראה לביצוע "לא יאוחר" ממועד פלוני הנקוב בחיקוק (למשל: סעיף 10א לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א1981-) ואולם, נמצא גם הוראות דיוניות מובהקות הנוקטות בלשון זו, תוך התייחסות לתקופת זמן לעשיית דבר (תקנה 226(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי ותקנה 39א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד1974-). כמפורט לעיל, על השאלה האם המדובר במועד מהותי - בבחינת חלק מעילת התביעה - ניתן לרוב להשיב מתוך נוסח הנורמה. למשל: בפסק הדין אמרופא הנ"ל, למד זאת בית המשפט מתוך הקשר שבין חלוף הזמן לבין אובדן הזכות. שם נדון סעיף 49(א) לחוק המכר (מכר טובין בין-לאומי), תשל"א1971-, הקובע, כי "הקונה יאבד את זכותו להסתמך על אי-התאמה לחוזה בתום שנה אחת לאחר שנתן את ההודעה...". כך גם מורה נוסח הטקסט שנדון בד"נ 36/84 טייכנר נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים (פ"ד מא(1) 589). כאן דובר בהוראת סעיף 29 לאמנת וורשה (האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית), אשר חלה בישראל מכוח חוק התובלה האווירית, תשכ"ב1962-, ונוסחה הנו: "הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך שנתיים מהתאריך..." (וראו גם ע"א 449/67 עירון נ' דוקל, תעשיות מבלטים בע"מ, פ"ד כב(1) 267, לגבי סעיף 17(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח1958-: "הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר העבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה... תוך שנה..."). 21. לעומת דוגמאות אלו, סעיף 94 לחוק אינו מתייחס כלל לפקיעה או להתיישנות הזכות (השוו נא עם נוסח סעיף 92 לחוק הגנת הדייר, המצוי בפרק דנן, בו נקבעה תקופת התיישנות מיוחדת ומפורשת, בנוגע לתובענה לתשלום דמי המפתח או לפינוי). גם מתכליתה הכללית וממטרתה של הנורמה, לא ניתן לדעתי למצוא טעמים המצדיקים קביעה סובסטנטיבית של פרק הזמן, להבדיל מקציבת זמן לעשיית דבר הנוגע לסדרי דין ולנוהג. אכן, הפגיעה בדייר אינה מוחלטת והיא הפיכה, שכן בידו האפשרות לשוב על כל תהליך משלוח התצהירים מחדש. בנסיבות אלו, אין המדובר באובדן הזכות לממש את פירות הדיירות, אלא רק בדחייתה. ואולם, מדוע לחייבו לעשות כן גם במקרים חריגים ומיוחדים, כאשר ייתכן שהדבר כרוך בצורך לאתר דייר מוצע חדש? ככל שקיימים טעמים מיוחדים - אשר לעתים הם יכולים להיות נעוצים בהתנהגות בעל הבית עצמו - אין הצדקה להימנע מלהאריך את המועד ואין סיבה להשיב בכל מקרה את פני הדייר ריקם. האפשרות לפיה ניתן במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים להאריך את המועד, אינה מסכלת לדעתנו את מטרת המחוקק, לפיה ברגיל שומה על הדייר לנקוט בהליך תוך 15 יום מהמועד הקובע. "הטעמים המיוחדים" הנדרשים בתקנה 528 סיפא אינם עשויים מעור אחד. טיבם נבחן לפי ההקשר הרלוונטי. גם אם בדרך-כלל מקובל לקבוע את טיבם, בזיקה להארכת מועד להגשת ערעור, המבחנים שנקבעו לשם כך אינם קונקלוסיביים למועדים אחרים שנקבעו בחיקוק. אפשר שטיבו של "הטעם המיוחד" ישתנה לפי טיב וסוג ההליך, עבורו מבוקשת הארכת המועד. לפיכך, ייתכן שהדרישה תהא שונה במהותה, בין עניין אחד למשנהו. כך למשל, לגבי הארכת מועד לתיקון טעות בפסק-דין (ד"נ 29/83 סהר נ' כהנקא, פ"ד לט(4) 433, 438 מול א'; ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר, פ"ד מג(4) 378, 387 מול א'-ד'), וכך גם לגבי ערעורי נכים (ע"א 336/75 רוטהיים נ' הרשות המוסמכת, פ"ד כט(2) 751). ודוגמה נוספת: דעתי היא, כי טיב הטעמים המיוחדים להארכת מועד להגשת התנגדות כלפי ביצוע מסמך סחיר, לפי סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967- (בהתאם לתקנות 106(א) ו109-(א) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם1979-), שונה ופחות נוקשה מזה הנדרש להגשת ערעור באיחור. בערעור זוהי הזדמנות שנייה של אדם לשכנע ערכאה שיפוטית בצדקת טענותיו, מה שאין כן במקרה הנ"ל של התנגדות, שבו טרם היה לו את יומו בבית המשפט. הנה-כי-כן, יש טעמים מיוחדים ויש טעמים מיוחדים. כל טעם לפי הקשרו ולפי הנדרש להגשמת התכלית בחיקוק הרלוונטי. אף אם בענייננו המדובר גם כן בהליך שבו טרם ניתנה לדייר הזכות להשמיע טענותיו בבית המשפט, הרי שאין המדובר בביטולה של הזכות כליל (דוגמת ערעור והתנגדות, שלא יהא ניתן להגישם יותר). הדייר יכול ליצור לעצמו עילה חדשה על-ידי התחלת הליך התצהירים מחדש. לאור אפשרות זו, כמדומה שמבחן הטעמים המיוחדים צריך להיות כאן מחמיר, באופן שרק בנסיבות יוצאות דופן במיוחד יוארך המועד. נסיבות כאלו יחולו, למשל, כאשר האיחור נובע, כל כולו, מהטעיה של בעל הבית (אף אם נעשתה ברשלנות, וכל שכן אם נעשתה בזדון ובמתכוון). צידוק נוסף לגישה המחמירה את מבחני הארכת המועד, נעוץ במעמדו של הדייר המוצע הכבול להליכי הרשות. בנסיבות אלו ובהיותו מעוניין ממש בדבר, הרי גם אם אינו צד פורמאלי להליך (ולא כאן המקום להביע דעה, אם גישה זו ראויה והאם לא נדרש לצרפו כצד להליך הרשות) - יש לשמוע את עמדתו בטרם תישקל הארכת המועד המבוקשת. הגישה השוללת מדייר כל תרופה אפשרית להארכת מועד, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, אינה נראית לי אפוא הולמת, והיא אינה מתחייבת מהוראת החוק ומתכליתה. יש בה אך כדי להעניק בידי בעל הנכס כוחות רבים מדי, במסגרת "משחקי המועדים" בין בעל הבית והדייר, בעיקר עת המדובר בדייר מבוגר מאוד. עם זאת מובן הדבר, כי הארכת מועד צריכה להיעשות לא רק מטעמים מיוחדים כבדי משקל, כמפורט לעיל, אלא גם חייב להתקיים קשר סיבתי ישיר בין התצהירים לבין מועד הגשת הבקשה. אם דייר פלוני שלח לבעל הבית תצהירים ולא נענה, אך גם נמנע מלנקוט בהליך בקשה לרשות, ולאחר זמן מודיעו בעל הבית על רצונו להגיע עמו להסדר לקבלת המושכר - אין בכך כדי להחיות את הליך משלוח התצהירים הקודם. בכך מסוכל החשש, שמא לאחר זמן רב יוכל הדייר לפנות אל בית המשפט להאריך את המועד. במסגרת שיקול דעת בית המשפט, מובן כי נושא זה של פרק זמן האיחור בו מדובר, הנו בעל משקל ממשי. בדרך-כלל המדובר במקרים, בהם התעכב הדייר פרק זמן קצר בהגשת הבקשה לרשות, בשל אירוע שקרה בתוך חמשה עשר הימים המיועדים להגשת הבקשה לרשות. כך היה גם בענייננו, שעה שהמערער שלח את מכתבו אודות רצונו לקבל את המושכר לידו, בטרם חלפו חמשה עשר הימים מתום שלושים ימי התשובה לפי סעיף 86 לחוק הגנת הדייר. החשש, שמא קביעה לפיה המועד בסעיף 94 לחוק הנו דיוני, עלולה להוביל לסחף, באופן שבקשות לרשות תוגשנה זמן ניכר לאחר קבלת התשובה או המועד שבו היא אמורה הייתה להינתן, אינו צריך להטריד. מכל מקום, ניתן להפיגו בהסתמך על שיקול דעת בית המשפט, לאור המבחן המחמיר להכיר בטעמים המיוחדים, וכמפורט לעיל. 22. כמדומה שנסיבות המקרה דנן היו הולמות הארכה של המועד, לו היה צורך בכך, בשים לב לעובדה שהמדובר בעיכוב של מספר ימים בלבד, בעטיו של המצג הנובע מהתנהגות המערער. כך גם ראתה לנקוט הערכאה הקודמת. הנסיבות הן, שהתשובה הראשונה ניתנה על-ידי בא-כוח המערער בסמוך לפני חלוף 30 הימים, ובה הובע הרצון לפגוש את הדיירים המוצעים, באופן שיכול היה לנטוע בלב המשיב את האמונה, כי בכפוף לכך לא תהינה למערער טענות נוספות בנושא. ואילו בתשובה השנייה, בסמוך לפני חלוף חמישה עשר הימים לנקיטת ההליך, הבהיר המערער את עמדתו, בהבעת רצון להחזיר לעצמו את המושכר. 23. לעיל כבר הובהר, כי גם אם המדובר בזכות מהותית, המהווה כאמור חלק בלתי נפרד מעילת התביעה, הרי זו כפופה לנורמת תום הלב מכוח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) הנ"ל, בשילוב עם סעיף 61(ב), המרחיב את תחולת החוק גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה, ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה. הזכות האמורה, ככל זכות, נתונה לפיקוח ובקרה של נורמת תום הלב, על כל תרופותיה והאמצעים שניתן לנקוט בגינה. מכיוון שכך, ולאור טעמי המניעות המפורטים לעיל, ממילא ניתן להשתיק את המערער בנוגע למימוש זכותו, לכך שההליך הרשות כלפיו יינקט חמישה עשר יום לאחר חלוף שלושים הימים שנקצבו לתשובת בעל הבית. בנסיבות אלו, שאלת סיווג פרק הזמן הקצוב להגשת הבקשה לרשות לפי סעיף 94 לחוק, אינה מתחייבת לשם הכרעה בענייננו. 24. בין אם על-פי הקביעה לפיה בקשת הרשות הוגשה במועד, וקמה מניעות כלפי המערער לטעון לתחילת המניין בחלוף 30 יום מעת משלוח התצהירים אליו; ובין אם המדובר בעניין של סדרי דין ונוהל, המצדיק את הארכת המועד - גם דינה של טענתו השנייה של המערער להדחות. התוצאה: 25. במכלול הנסיבות האמורות אני מציע לדחות את הערעור, ולחייב את המערער בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך-דינו, בסך כולל של 5,000 ש"ח, בצרוף מע"מ. סכום ההוצאות נקבע על הצד המתון, לאור ההסכמה לפיה ההכרעה בערעור זה תעשה על-פי החומר המצוי בתיק, ללא שמיעת טענות נוספות בעל-פה. 26. אם דעתי האמורה תתקבל, אזי לאור עיכוב הביצוע שניתן בערכאה הקודמת, שמורה למערער הזכות לשלם למשיב, תוך 15 יום, סך של 81,000$ (אשר אמורים היו להיות מופקדים בקופת בית המשפט) ולקבל את ההחזקה לידו. ש ו פ ט השופט צ' סגל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' שידלובסקי-אור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט לדחות את הערעור, כמפורט בפסק-דינו של השופט מ' גל. דייר מוגן (הגנת הדייר)