סוגיות חשובות בדיני ירושה וצוואה

התיישנות ירושה : המועד למרוץ ההתיישנות אינו מתחיל ממועד מתן צו ירושה או צו קיום צוואה. מושכלות ראשונים, שצו ירושה אינו קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי בלבד. מכח סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, נכסי העזבון עוברים ליורשים מעת פטירת המוריש ולא משעת מתן צו הירושה או מעת חלוקת העזבון. צו ירושה הוא רק הכרזה פורמלית על הזכות המטריאלית הקיימת מיום הפטירהב (ראו ע"א 171/54 מנהל מס עזבון נ' גוטליב פ"ד ט 347, 350 ;ע"א 509/77 עזבון פרלין נ' מנהל מס שבח פ"ד לב (1) 562;ע"א 513/82 רייזמן נ' וושצין פ"ד לז (2) 813, 819, 824; ש.שוחט,מ.גולדברג.,י.פלומין, דיני ירושה ועיזבון, הוצאת סדן תשס"ה-2005, בעמ' 9). סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. עילת התובענה מורכבת ממכלול העובדות הנדרשות לביסוס הסעד הנתבע. "היום שבו נולדה עילת התובענה", הוא, אפוא, היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות בפיצוי. מיום זה מתחילים למנות את תקופת ההתיישנות. מדובר ביום בו אילו היה התובע מגיש בו את התביעה לבית משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק דין (ד"נ 32/84 עזבון וויליאמס נ'Israel British Bank פ"ד מד(2) 265, 272-271; ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"מ כא (1) 82,102 ; ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא - ליפל ואח', ניתן ביום 19.9.10,להלן: "עניין הוועדה לאנרגיה אטומית". עתירה לדיון נוסף על פסק הדין בעניין הוועדה לאנרגיה אטומית - נדחתה. ראו: דנ"א 7601/10 כהן נ' מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית,לא פורסם, 13.1.2011). שמירת העיזבון עד למינוי מנהל עיזבון : סעיף 77 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 עוסק בשמירת העיזבון עד למינוי מנהל עיזבון וכולל הוראה לגבי מינוי מנהל עיזבון זמני, כהאי לישנא: "בכל עת לאחר מות המוריש וכל עוד לא נתמנה מנהל עיזבון רשאי בית-המשפט, לפי בקשת מעוניין בדבר או מיזמת עצמו, לנקוט אמצעים הנראים לו לשמירת העיזבון או לשמירת זכויות בעיזבון, לרבות עיכוב זמני של פעולות בנכסי העיזבון, מתן צו למכירתם של נכסים פסידים שבעיזבון ומינוי מנהל עיזבון זמני". מטרת הסעיף היא לדאוג שנכסי העיזבון יישמרו עד אשר ימונה מנהל עיזבון או שניהול העיזבון יועבר לידי היורשים עצמם. לשם כך מוסמך לפעול מנהל עיזבון זמני, שמונה על-ידי בית-המשפט. באשר לאמצעים הננקטים לשם שמירה על העיזבון, ניתנה סמכות רחבה, וכל פעולה הנראית מתאימה לשמירה על העיזבון תיעשה, אלא שהפעילות מיועדת למטרה אחת בלבד, שהיא, כאמור, שמירה על העיזבון או זכויות בעיזבון (ש' שילה, "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965" חלק שלישי, נבו הוצאה לאור, 2002-תשס"ב, 120). הסעיף אינו מציין מהן סמכויותיו של מנהל העיזבון הזמני. קיימות שתי גישות בפסיקת בית-המשפט העליון בנוגע להבדל שבין מנהל עיזבון קבוע ומנהל עיזבון זמני לעניין סמכויותיהם ותפקידיהם. בע"א 500/62 לחוביץ נגד עיזבון ד' בוגיר, פ"ד יז 1454, קבע השופט לנדוי, כי מינויו של מנהל עיזבון זמני בא למטרה מצומצמת, על-פי רוב לשמירה על העיזבון, ואת סמכויותיו יונק מנהל העיזבון הזמני מתנאי מינויו. עם זאת, השתרש הנוהג בבתי-המשפט למנות מנהל עיזבון זמני לביצוע תפקידים אחרים מלבד שמירת העיזבון. לעניין זה נאמר מפי השופט זוסמן בע"א 474/65 טראובר נגד מנהיים ואח', פ"ד כ(2) 92, כי "באין הוראה אחרת מטעם בית-המשפט, תפקידו של מנהל עיזבון זמני אינו שונה מזה של מנהל עיזבון אחר אלא באחד: מנהל עיזבון גם מחלק את נכסי העיזבון בין היורשים, ואילו מנהל זמני אינו מוסמך לכך" (וראה גם עז' (ת"א) 5650/99 עיזבון בת-שבע דה-רוטשילד נגד עמותת בת-דור, תק-מש 99(2) 69, 71). בלא שנכריע בין הגישות השונות נציין, כי תפקידו של מנהל העיזבון הזמני איננו מצומצם לשמירת העיזבון, ובתי-המשפט הכירו בתפקידים נוספים ומגוונים שמילאו מנהלי עיזבון זמניים (למעט חלוקת נכסי העיזבון, המבוצעת ע"י מנהל עיזבון קבוע). פגם בעריכת צוואה : סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית ¬¬ֹ- בטלה". חלק ניכר מהפסיקה אשר דן בסעיף זה מתייחס לשאלת ההשפעה הבלתי הוגנת. הגם שכך, העיקרון החל ביחס לכל העילות מושא הסעיף האמור, ענינו פגם ברצון החופשי של המצווה. לא בכדי, הפסיקה והמלומדים הפנו לפרק ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו, בסעיפים 18-13 בחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים), כמקבילה להוראות חוק הירושה, העוסקות בפגמים בעריכת הצוואה. בהתאם לאשר נקבע בע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט(4) 149, הכפייה אינה צריכה להיות יסודית ואינה חייבת להיות הסיבה המכרעת והבלעדית להתקשרות, "... והיא נבחנת במבחן סובייקטיבי, לאמור, על הכפייה להשפיע על רצונו של המתקשר בהטילה בו חששות ופחד" (שם בעמוד 153). עוד הוסף שם כי הוראת סעיף 17 לחוק החוזים חלה גם בהתחייבות חד צדדית. בעת שעסקינן בהתחייבות דו צדדית, בוחן בית המשפט את עיקרון קיום החוזה מצד אחד, ומולו את העיקרון האם אכן מדובר באילוץ, וכשיש מקום לבחון את איכותו של האילוץ, מול החופש להתקשר, וכי על כן יש לבחון את הקשר הסיבתי שבין הכפייה לבין כריתת החוזה, וכשהמבחן אינו כורך את תנאי ההסכם ועוד תנאים הנדרשים בעת שעסקינן בעילת העושק למשל [וראו בהרחבה בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, וראו גם בג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי עמודים 334-328 (2005)]. מעת שעסקינן בכפייה הקשורה לכריתת הסכם, יכול וייקבע כי למרות אותה כפיה, בסופו של דבר הסכים המתקשר לאותה כפיה ובהתאם לכלל ההלכתי לפיו "תלויהו וזבין זביניה זביני" (ראו מסכת בבא בתרא, מז ע"ב). אך הגם שכך בהתאם למובא לעיל, יכול וייקבע כי העסקה כלל לא נכרתה. פרשנות צוואה : סעיף 54(א) בחוק הירושה, תשכ"ה-1965 קובע: "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות." בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, (1999), התייחס הנשיא (דאז) ברק לפרשנות צוואה, ואמר: "...בפרשנותה של הצוואה יש להתחשב בשני יסודות מרכזיים: לשון הצוואה ואומד-דעת המצווה. בעיית היסוד בפרשנות הצוואה - כמו בפרשנותו של כל טקסט משפטי - הוא ביחס שבין הלשון לאומד-הדעת, בין ה"גוף" (ה-verba) לבין ה"נשמה" (ה-voluntas) (השוו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ (להלן - פרשת אפרופים [1]), בעמ' 296). יחס זה מעורר קושי מיוחד בפרשנות הצוואה. מחד גיסא, עומדים הרצון והצורך לכבד את רצון המת. צורך זה הוא חלק מהמורשת שלנו. הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם (ראו חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). הוא נגזר מזכות הקניין הנתונה למוריש לעשות בקניינו כרצונו (ראו ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד [2], בעמ' 28). מכאן הגישה, העוברת כחוט השני בפסיקתו של בית-המשפט העליון, כי יש לקיים את דבר המת..." (ראו בעניין זה גם: אהרן ברק פרשנות במשפט - פרשנות צוואה, כרך חמישי, 131, (2001) ירושה על פי חוזה ביטוח : סעיף 147 לחוק הירושה התשכ"ה-1965 ס"ח 63 קובע כי: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון". סעיף זה, הדן בדין תשלומים על פי ביטוח מגדיר כלל הקובע כי תשלומים אלו אינם כלולים בקופת העיזבון. בצד כלל זה נקבע יוצא מן הכלל, לפיו במידה ונקבעה התניה המורה על העברת תשלומים אלו לעיזבון, הכלל האמור איננו חל (ר' ע"א 3807/90 פישר נ' תמר קופת תגמולים מרכזית ליד בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד מז(5), 104, 109, להלן: "הלכת פישר"). התניה מסוג זה יכולה להיקבע במסגרת מסמך ההצטרפות של בעל החשבון, המפרט את רצונו של הלה להכליל את תשלומי כספי הביטוח בעיזבונו. יצוין כי מספר חברות ביטוח בחרו להוסיף במסמך ההצטרפות התניה מובנית הכלולה בטופס, ועל בעל החשבון לציין בטופס זה כי הוא בוחר באפשרות זו על פני האפשרות לקביעת מוטבים. קיימת אפשרות נוספת לקביעת התניה, וזאת באמצעות הוראות הצוואה (מכוח הוראות ס' 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ס"ח 118). אולם, נקבע כי הכללת תניה בצוואה המורה לחברת הביטוח על ביטול זכותו של מוטב, ו/או הכללת תשלומי הביטוח בעיזבונו של המוריש, אין די בה. על המצווה למסור הודעה על הוראה זו לחייב, קרי- חברת הביטוח, באופן מיידי (ר' לעניין זה ע"א 5027/90 מילשטיין נ' אקוה ואח'; כהן ואח' נ' אקוה, פ"ד מז (4) 560). על מנת שהוראה בצוואה תקבע תניה לפיה כספי קופת תגמולים או כספי ביטוח יועברו לעיזבון, ישנו צורך בקיומם של שני תנאים מצטברים: תנאי אחד, שניסוחה של התניה יהיה ברור, מפורש וחד משמעי. כך, נקבע כי אין די בציון קופת התגמולים בין רשימת חשבונות הבנק הקיימים למוריש, וכי: "לשם הסרת ספק, שהמדיניות המשפטית הרצויה צריכה להיות שהתניות וביטולי הוראות לפי סעיפים 147 ו-36(ב) הנ"ל, מן הנכון שיהיו בנוסח ברור וחד משמעי, כדי למנוע ספקות, תהיות ואי הבנות ואף תביעות בעקבות תשלומי כפל בלתי מוצדקים" (ר' דברי הנשיא שמגר בפסק דינו בהלכת פישר). התנאי השני הינו הודעה לחברת הביטוח בחייו של המצווה. דבריו של השופט אנגלרד בע"א 233/98 כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים פ"ד נד(5)493, 499 (ניתן ביום 22.11.00) (להלן: "פרשת כץ"), מסכמים את המצב המשפטי הקיים: "לגופה של השאלה, אעיר כי בבית-משפט זה נחלקו הדעות. יש הגורסים כי כל הודעה בדבר החלפת מוטב חייבת להינתן בחייו של המנוח. ראה: ע"א 477/79 עזבון בכר שלום נ' בכר [8]; דעת הרוב בפרשת פישר [1], בעמ' 111-109; דעת הרוב בע"א 5027/90 מילשטיין נ' אקוה (להלן - פרשת מילשטיין [9]), בעמ' 568-566; ד' שורץ "שינוי המוטב בקופת-גמל ובביטוח-חיים - דיסהרמוניה בחקיקה ובפסיקה ויישובה" [22], בעמ' 373-371. ויש הגורסים כי הדרישה להודעה בחיים אינה חלה על החלפת מוטב הבאה מכוחה של צוואה. ראה: ע"א 236/84 מנהל עיזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' שוורץ [10]; דעת המיעוט בפרשת פישר [1], בעמ' 113; דעת המיעוט בפרשת מילשטיין [9], בעמ' 570-569; שלו בספרה הנ"ל [19], בעמ' 450. לא אכחש כי דעתי נוטה לאלה הגורסים כי במקרה של צוואה, אין צורך כי ההודעה עליה תינתן לקרן בחייו של המנוח" (ר' עמ' 505 לפסק הדין). אם כך, ההלכה שנפסקה על-ידי בית המשפט העליון בדעת רוב, וכפי שסוברים המלומדים, הינה כי ישנה חובה למסור את ההודעה בדבר החלפת המוטב, בחייו של המוריש. יחד עם זאת, דעת המיעוט במסגרת פסקי הדין הנ"ל, ומלומדים אחרים, סוברים כי אין דרישה להודעה בחיים. אף כבוד השופט אנגלרד סבר כך, אולם בפסק דינו לא נדרש להכריע בכך, וזאת כיוון שלבעלי הדין טרם ניתנה ההזדמנות לטעון בעניין, ולפיכך אין דעתו מהווה הלכה מחייבת. "יורש אחר יורש" : סעיף 42 לחוק קובע את ההוראות הרלוונטיות להסדר "יורש אחר יורש": (א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר. (ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה. (ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת. (ד) הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים - בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה. צוואהירושה