פריצה - אזעקה לא הופעלה לפני הגניבה - ביטוח

פסק דין 1. בכתב התביעה מיום 31.7.00 טוענות התובעות כנגד הנתבעים, כי בעקבות פריצה שהיתה במחסני התובעות בשנת 1999 עליהן לשלם לה תגמולי ביטוח בסכום של 637,787 ₪ בצירוף הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד. 2. התובעת 1 היא חברה העוסקת ביבוא ושיווק של מוצרי אופטיקה ותובעת 2 עוסקת ביבוא ושיווק של מוצרי ספורט והנעלה. המשרדים והמחסנים של שתי התובעות מצויים בקיבוץ גליל ים. 3. התובעות רכשו מנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") פוליסת ביטוח בשם "עילית משולבת לבתי עסק", המכסה, בין היתר, סיכונים הנובעים מפריצה. הפוליסה נרכשה מהמבוטחת באמצעות נתבע 2 (להלן: "הנתבע") סוכן הביטוח ד"ר עודד מלינק. 4. לטענת התובעות, בלילה שבין 7 - 8 דצמבר 1999 היתה פריצה למחסני התובעות ומהמקום נגנבו מאות זוגות משקפיים ונעליים בשווי כולל של מאות אלפי שקלים חדשים, כסף מזומן, ועשרות המחאות של לקוחות של התובעות. התובעות הגישו לנתבעת תביעה לתשלום תגמולי ביטוח וזו דחתה את התביעה. 5. בכתב הגנתם טוענים הנתבעים, כי סכום הביטוח לסיכוני פריצה מוגבל לסך 200,000 ₪, לבקשת מנהל התובעת 2, וכי הכיסוי הביטוחי נגד סיכוני פריצה כפוף להתנאות מיגון. טוענים הנתבעים, כי ארוע הגניבה כלל לא ארע ועל כן על התובעות להוכיח את מקרה הביטוח, וכי בכל מקרה מערכת האזעקה לא נדרכה עובר לארוע הגניבה ועל כן לא נתמלאו התנאים המוקדמים לכיסוי הפריצה, ודין התביעה להידחות. אומר מייד, כי הנתבעים חזרו בהם מן הטענה כי ארוע הגניבה כלל לא ארע. טענה נוספת שמעלים הנתבעים היא, כי הנתבעת הסכימה על בדיקת פוליגרף לגבי גרסת מנהל התובעות, אלא שהוא הפר את ההסכם שנכרת עימו בעניין זה לאחר שסרב להתייצב לבדיקה באחד משני המכונים המוסכמים - תחת זאת ניגש למכון אחר - ובכך הפר את הסכם הפוליגרף. אי דריכת מערכת האזעקה 6. בפוליסת הביטוח (ת/7) נקבע כי: "תנאי מוקדם לאחריות החברה על פי סעיף זה היא כי הרכוש מוגן כנגד סיכוני פריצה כדלקמן: .... 4. מערכת אזעקה אלקטרונית כשירה ותקינה המופעלת על ידי חשמל וסוללה נטענת לשעת חרום מחוברת לשתי סירנות פנימיות וחיצוניות ומגינה על חלל כל אגפי בית העסק באמצעות גלאי נפח. המערכת מחוברת למוקד חברת אבטחה באמצעות יחידת קצה אלחוטית וקווית". על פי חוות דעתו של ערן אייזיק, מומחה למערכות אבטחה אלקטרוניות לגילוי פריצה ואש, הוא ביקר לבקשת משרד השמאים אשכנזי ובדק ביום 8.12.99 בשעה 15.30 את מערכת האזעקה בבית העסק של התובעות. על פי ממצאי בדיקתו מערכת האזעקה לא היתה במצב דרוך עובר לארוע. ממצאיו אלה של מר ערן אייזיק לא נסתרו ואני מקבלת אותם כמוכחים. 7. טוענת התובעת, כי בפוליסה עצמה לא מותנה הכיסוי הביטוחי בדריכת מערכת האזעקה. כן טוענות הן, כי לאחר שהנתבעת לא התנתה את הביטוח בקיומה של התראה בגין אי דריכת מערכת אזעקה ולא הסבירה את משמעות הדבר לתובעות, לכן התובעות זכאיות לביטוח גם כאשר מערכת האזעקה אינה נדרכת כתוצאה מתקלה טכנית או כתוצאה מרשלנות. לטענת התובעות, רק לאחר הפריצה פנתה הנתבעת לתובעות בדרישה לכלול הוראה בהסכם עם המוקד שלפיה כל אימת שמערכת האזעקה לא נטענת תמסר על כך הודעה. הוראה כזאת, לטענת התובעות, היתה יכולה למנוע מצב שבו חשופות התובעות לטענה כי לא בוצעה דריכה של מערכת האזעקה. 8. מנהל התובעות, וגם בעל המניות שלהן, מר גיל פרידשטיין, מעיד בסעיף 3 לתצהירו, כי ביום 7.12.99 כאשר סיים את עסקיו, סמוך לשעה 21.00, קיבל טלפון מאחד השותפים ברוך פינקלשטיין, ולאחר מספר דקות שיחה ביקש מאותו ברוך פינקלשטיין כי יתקשר לטלפון הנייד על מנת שיוכל לטפל במקביל בסידורים לקראת היציאה מבית העסק. מעיד מר פרידשטיין כי משך כל הסידורים הכרוכים ביציאה מבית העסק היה מר ברוך פינקלשטיין על הקו כאשר הוא משוחח איתו בטלפון. וכך הוא מעיד: "תוך כדי שיחה המשכתי להערך ליציאה וכשהגעתי לשלב היציאה בפועל בקשתי מברוך שימתין לרגע כדי שאוכל להקיש את קוד של האזעקה כי היה לי חומר בידי האחת כך שלא יכולתי לקטוע את השיחה. הקשתי את הקוד הסודי ולאחר מכן יצאתי החוצה תוך שקראתי לכלבתי שהיתה עימי במשרד באותו יום על מנת שתצא החוצה. לאחר שיצאנו החוצה כלבתי ואני ביקשתי שוב מברוך שימתין עוד רגע על מנת שאוכל לבצע את הנעילות השיגרתיות. לאחר ביצוע הנעילות העברתי את הטלפון הנייד למכוניתי והמשכתי את השיחה עם ברוך במשך רוב הנסיעה לביתי". 9. תמוהה העובדה, שקיים עד, ברוך פינקלשטיין, אשר שמע את מנהל התובעות בזמן אמת דורך את מערכת האזעקה או לפחות מודיע לו כי הוא צריך להקיש את הקוד, ועד זה לא הובא למסירת עדות כראיה ניצחת לטענות הנתבעים. זאת כאשר על פי עדות מנהל התובעות הוא עצמו יודע כי שאלת דריכת אזעקה היא שאלה מהותית המשפט (עמ' 10 שורות 9 - 12). התובעות לא נתנו הסבר מי הוא אותו ברוך פינקלשטיין- האם נעשתה אליו פניה כי יבוא למסור עדות בבית המשפט, האם סרב לכך, ועל כן נשאל מנהל התובעות בעניין זה, ולהפתעת הכל הוא מעיד: "ש. אתם עדיין בקשר עסקי איתו ת. כן. אם הייתי מבקש אותו לבוא לעדות הוא היה מסכים" (עמ' 10 שורות 6-8). אי הבאתו לעדות של אותו ברוך פינקלשטיין מפעילה את החזקה המשפטית ולפיה כשצד נמנע מלהביא ראייה יסיק בית המשפט כי אותה עדות של אותו ברוך פינקלשטיין היתה מזיקה לתובעות, שכן הדברים אינם כפי שהם נטענים. וראה: ע.א. 240/77 כרמל נ. פרפורי, פד"י ל"ד(1) 701 - 705. ובע.א. 465/88 הבנק למימון וסחר נ. מתתיהו, פד"י מב(4) 651. על כן אני קובעת כממצא כי גיל פרידשטיין התרשל בצאתו מבית העסק ביום 7.12.99 ולא דרך את מערכת האזעקה. 10. על מנת להתגבר על כשל ראייתי זה מעלות התובעות טענה משפטית שלפיה אין דרישה בפוליסה כי מערכת האזעקה תופעל בכל עת, לאמור כי אין בפוליסה כל דרישה שמערכת האזעקה תופעל בכל עת וכי התרשלות בדריכת מערכת האזעקה אינה שוללת את הזכות לתגמולי הביטוח. 11. טוענות התובעות, כי נוסח הפוליסה אינו מתנה את הכיסוי בדריכת מערכת האזעקה וכל שנאמר לעניין זה בפוליסה ת/7 הוא "שתנאי מוקדם לאחריות החברה הוא מערכת אזעקה אלקטרונית כשירה ותקינה לפעולה" ותנאי זה אכן התקיים. לשון אחר, טוענות התובעות, כי בפוליסה עצמה לא מותנה הכיסוי הביטוחי בדריכת מערכת האזעקה, והנתבעת לא דרשה התראה בגין אי דריכה של מערכת האזעקה. 12. כפי שהתברר במשפט, ניתן היה לכלול בהסכם עם המוקד הוראה לפיה כל אימת שמערכת האזעקה לא נטענת תמסר על כך הודעה למוקד. הוראה כזו שעלותה הטכנית איננה כבדה, היתה יכולה למנוע מצב של חשיפת התובעות לטענה שלא בוצעה דריכה של מערכת האזעקה. הנתבעת לא התנתה את הביטוח בקיומה של הוראה כזו בהסכם עם המוקד. 13. מעצם העובדה שהתובעות לא התנו את הביטוח בקיומה של הוראה כזו בהסכם עם המוקד וכפי שמסתבר גם לא הסבירו לתובעות את משמעות הדבר, התובעות זכאיות לכיסוי ביטוחי גם כאשר מערכת האזעקה אינה נדרכת כתוצאה מתקלה טכנית או כפי שארע במקרה שלנו כתוצאה מרשלנות של מנהל התובעות מר גיל פרידשטיין. מסקנתי זו נתמכת בעובדה שרק לאחר הפריצה פנתה הנתבעת לתובעות בדרישה לכלול הוראה כאמור בהסכם עם המוקד. ראה: נספח ה' לת/2 סעיף 3(ב) למכתב הנתבעת לתובעות מיום 21.12.99. 14. כלל יסוד בדיני הביטוח הוא שהביטוח נועד להגן על המבוטח גם מפני רשלנותו שלו ועיקרון יסוד זה הוא נחלתו של המשפט. ראה: ע.א. 172/98 סלע חברה לביטוח נ. סולל בונה, פד"י מ"ז(1) 311, 325 . המסקנה היא שאפילו התרשלו התובעות במקרה שלנו בהפעלת מערכת האזעקה, אין בכך כדי לשלול מהם את תגמולי הביטוח. מסקנה זו עולה מכללי פירושי תניות מחמירות בפוליסות ביטוח המחייבים שמערכת אזעקה תפעל בכל עת, אשר להן נתנו בתי המשפט פרוש המתיישב עם מגמה כזו. וראה: ע.א. 4819/92 אליהו חברה לביטוח נ. ישר, פד"י מב(2) 749, 763 שם אמר בית המשפט: "בעניין המחלוקת לגבי טיב המיגון המדוייק הרי שכל שיכולים המערערים הוא להלין על עצמם על כך שלא טרחו להגדיר בתוספת הפוליסה את המיגון הספציפי לו הם טוענים". 15. גם הוראת סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 מלמדת על הפרוש של תנייה מחמירה בפוליסת ביטוח שיש ליתן במקרה שלנו. הוראת סעיף 21 האמורה מכילה במקרה של אי קיום אמצעי להקלת הסיכון את הוראות סעיפים 18 - 19 בשינויים המחוייבים. לכן הנתבעת המבקשת להסתמך על אי קיומו של תנאי בפוליסה כנימוק לאי תשלום תגמולי ביטוח להוכיח על פי סעיף 18(ג)(2) שמבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אף בדמי ביטוח מרובים יותר. 16. מכאן קצרה הדרך לקבוע, כי תוצאות אי הפעלת האזעקה יקבעו לפי סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח. הנתבעת לא הוכיחה שהיה שוני בתגמולי הביטוח או שמבטח סביר לא היה מבטח בכלל, אפילו בדמי פרמיה גבוהים יותר, ועל כן אין אי הפעלת האזעקה מכשילה את תביעת התובעות לתגמולי ביטוח. 17. אדגיש כי הפוליסה ת/7 אינה דורשת שמערכת האזעקה תופעל בכל עת כתנאי לקיומו של כיסוי ביטוחי, ולכן משהוכח כי מנהל התובעות התרשל בדריכת מערכת האזעקה אין בכך כדי לשלול מהתובעות את הזכות לקבל את תגמולי הביטוח. 18. מן הראיות עולה, כי לתובעות לא נמסר שום מידע בקשר למערכת האזעקה ולא הוסבר להם כי קיימת אפשרות להכליל בהסכם עם המוקד הוראה לפיה יתריע המוקד בפני אי דריכה של המערכת. הנתבעת טוענת שאחריותן של התובעות להפעלת מערכת האזעקה היא אחריות "מוחלטת". אם כך הדבר - כנגד "חובה זו" עומדת חובתה של הנתבעת להבהיר לתובעות הבהר היטב שכל מקרה של אי דריכה חושף אותן לסיכון חמור משום שאין הן מבוטחות בנסיבות כאלה. אילו הנתבעת היתה טורחת להסביר זאת לתובעות אפשר שכל המחלוקת נשוא התובענה היתה נמנעת. 19. הנטל הכבד המוטל על הנתבעת בדיני הביטוח כמבטחת המתקשרת בחוזה ביטוח הוא נטל אזהרה והסבר. בע.א. 4819/92 אליהו חברה לביטוח נ. ישר, פד"י מט(2) 749, בעמ' 765, 776, נקבעה החובה של התובעות לקרוא את הפוליסה. מנגד קובע בית המשפט כי עניינה של הנתבעת הוא לוודא שהתובעות אכן טרחו לעשות כן. מקום שהנתבעת מתנה את חבותה בפעולה שהיא מטילה על התובעות לבצע היא איננה יכולה להשען על סייג לחבות כזו כל עוד לא איפשרה לתובעות ידיעה מלאה של התנאים והסייגים. ברור ומובן, כי אין כוונת הדברים שעל הנתבעים - חברת הביטוח והסוכן המוציא את הפוליסה - להסביר לתובעות בעל פה כל פרט וסייג לפוליסה. ואולם, כאשר מדובר בתנאי מהותי אשר בהעדרו מבקשת הנתבעת להסיר מעל עצמה את חבותה, תנאי שכזה על הנתבעים היה לוודא כי התובעות קראו אותו וקיבלו ביחס אליו הסבר בעל פה, לאמור שכל מקרה של אי דריכה חושף את התובעות לסיכון חמור משום שאין הן מבוטחות. 20. אינני מקבלת את טענת הנתבע 2, כי לא מסר את ההסבר משום שאיננו מומחה למערכות אזעקה. החובה להסביר ולהזהיר החלה על המבטחת וסוכן הביטוח כידה הארוכה, אין בה כדי לפטור את הנתבע 2 מן החובה להבהיר לתובעות, כי בכל מקרה של אי דריכה חשופות הן לסיכון חמור משום שאין הן מבוטחות בנסיבות אלה. ועל כן, הגם שהתובעות התרשלו בדריכת מערכת האזעקה, הנתבעים מנועים מלהסתמך על טענה זו משום שלא קיימו את נטל ההסברה והאזהרה המוטל עליהם בקשר לכך. פוליגרף 21. לאחר הפריצה ובעקבות ברורים שערך השמאי מטעם הנתבעת, הוא התרשם כי קיימת אפשרות שמערכת האזעקה לא נדרכה בערב שקדם לפריצה. הוא שאל את מר פרידשטיין אם המערכת נדרכה ערב הפריצה. מר פרידשדטיין תאר בפני השמאי את השתלשלות העניינים בעת שנעל את המחסנים בערב שקדם לפריצה, שהוא עשה, כהרגלו את הפעולות הדרושות לשם דריכת מערכת האזעקה. בשלב זה הציע השמאי למר פרידשטיין להבדק במכונת פוליגרף לצורך אישור גרסתו. כאשר השמאי, כפי שהוא מציין בחוות דעתו ת/6 עמ' 7, מציע למר פרידשטיין כי: "... לאחר ליבון הסוגיה עם הנציגים המוסמכים של המבטחים, הם החליטו כי במידה שמר פרידשטיין יוכיח כי אכן דרך את המערכת וחרף העובדה שזו לא היתה דרוכה בעת הארוע, הם יכירו באחריותם לנזק" (ראה גם סעיף 2 לתצהיר השמאי נ/2 וכן בתשובה מספר 6 לשאלון של עובדת מחלקת התביעות של הנתבעת) שם היא משיבה ואומרת בתשובה לשאלה מדוע הוחתם גיל פרידשטיין על הסכם ביצוע בדיקת פוליגרף - "לאחר שהתברר כי לא נדרכה מערכת האזעקה עובר לארוע ניתנה למבוטחת, לפנים משורת הדין, הסכמת החברה להוכיח בבדיקת פוליגרף טענתה כי בוצעו כל הפעולות לדריכת מערכת האזעקה וזו לא נדרכה בלי שנציג המבוטח ידע על כך". 22. בהתאם, נחתם כתב ההסכמה לביצוע בדיקת הפוליגרף (נספח ב' לת/2) ובו נקבע כי: "הצדדים מקבלים על עצמם את תוצאות בדיקת הפוליגרף ומסקנותיה, והבדיקה תחייב את הצדדים לפי העניין". ובסעיף 2 לכתב ההסכמה לביצוע בדיקת הפוליגרף מוסדרת הסכמת הצדדים להגשת תוצאות הבדיקה לבית המשפט ומוסכם עליהם שתוצאות הבדיקה יחייבו אותם. 23. טוענים הנתבעים, כי התובעות הפרו את ההסכם כאשר פנו ביוזמתן למכון פוליגרף שלא היה בין המכונים שסוכמו עמם ולאחר מכן ביטלו בעצמם את ההסכם, וכי הפרה זו של ההסכם והביטול שלו אינם מאפשרים לקבל את בדיקת הפוליגרף שאיננה קבילה. אני דוחה את שתי הטענות. 24. מעדותו של שמאי הנתבעת, דורון דינר, עולה כי ביום 2.4.00 ניהל שתי שיחות עם גב' חגית בן-אברם רואה חשבון, בעלת מניות של נתבעת 2 והבהיר לה כי ניתן לבצע את בדיקת הפוליגרף במכון הורוביץ שהוא מקובל על הנתבעים ויחד עם זאת ניתן לערוך את הבדיקה גם במכון הישראלי לפוליגרף. במידה ומר גיל פרידשטיין יבקש לערוך את הבדיקה בכל מכון אחר, יש לקבל את אישור המבטחים, וכי נוסח השאלות יקבע על ידי הבודק בלבד לפי העניין לאחר תאום מועד הבדיקה וקבלת הבהרות מן הבודק. 25. אין מחלוקת בין הצדדים כי כתב ההסכמה לעריכת בדיקת הפוליגרף אין בו מילה וחצי מילה בנושא זהות המכון אשר יערוך את הבדיקה. כל שהוסכם בו הוא כי הצדדים מקבלים על עצמם תוצאות בדיקת פוליגרף ומסקנותיה והבדיקה תחייב את הצדדים והיא תהווה בדיקה בפני בית המשפט, כאשר תוצאות הבדיקה מחייבות את שני הצדדים. 26. לאחר חתימת כתב ההסכמה על ידי מר פרידשטיין, הנתבעת התנתה את קיום בדיקת הפוליגרף במכוני פוליגרף המקובלים עליהם. בעת שחתם מר גיל פרידשטיין על כתב ההסכמה - אשר הנתבעת איננה חתומה עליו - לא נאמר מאומה על ידי השמאי דורון דינר מי יבצע את הבדיקה. זו עדותו של גיל פרידשטיין ועדות זו מקובלת עלי. כתב ההסכמה נחתם על ידי מר גיל פרידשטיין בשם התובעות ביום 8.12.99. על פי תצהירו של השמאי דורון דינר לאחר החתימה במהלך הימים הבאים - 10.1.00, 11.1.00, 2.4.00 - התקיימו שיחות בינו לבין מר גיל פרידשטיין ובינו לבין גב' בן-אברם רואה חשבון, בנושא זהות המכון, תאום הבדיקה והשאלות שישאלו. ומכאן שגם הנתבעות מסכימות כי במועד החתימה על כתב ההסכמה לא עלתה שאלת זהות המכון שיבצע את הבדיקה. 27. כאמור, הנתבעת איננה חתומה על כתב ההסכמה ובמהלך החודשים ינואר, פברואר ועד 2.4.00 התנהל דיון בין השמאי לבין גיל פרידשטיין בקשר לשאלות שישאלו ורשימה של מכוני הבדיקה. במהלך כל אותה תקופה לא גילה מר גיל פרידשטיין, או מי מהתובעות, לנתבעים כי מר גיל פרידשטיין כבר נבדק במכון פוליגרף על דעת עצמו. גם בשיחה שהתקיימה ביום 2.4.00 וביום 4.4.00 בין שמאי הנתבעת לבין גב' בן-אברם, לא הובא לידיעת הנתבעים על ידי התובעות, כי מר גיל פרידשטיין כבר נבדק במכון פוליגרף. על כך נשאל מר גיל פרידשטיין והוא מעיד: "ש. מדורון הבנת שאתה צריך ללכת להבדק באיזה מכון שאתה רוצה או ספציפית במכון הורוביץ ת. לא זוכר, אני חושב ששאלתי אותו אם אני יכול להשאל את השאלות בכל מכון ואני חושב שהוא אמר שיש להם רשימה של מספר מכונים - 4 מכונים שהם עובדים איתם - כבר אז ידעתי שאני הולך למכון פוליגרף עצמאי, לא אחד שחברת הביטוח עובדת איתם. ש. אמרת את זה לדורון בשיחת הטלפון ת. לא מצאתי צורך לומר לו למי אני הולך ומתי" (עמ' 14 שורות 1-8). 28. בהסכם הפוליגרף עליו חתם מר פרידשטיין, אין דרישה כי הוא יבצע את הבדיקה במכון פוליגרף כזה או אחר ואף אין בו התחייבות שלו לבצע את הבדיקה בהתאם להוראות הנתבעת. 29. טוענת הנתבעת בכתב הגנתה, כי מנהל התובעות הפר את ההסכם שנכרת עמו בסרבו להתייצב לבדיקה באחד משני המכונים שהוסכמו. טענתה האחרת, שלהסכם הפוליגרף אין כל תוקף. עוד ביקשה הנתבעת לקעקע את תוקפה של בדיקת הפוליגרף שביצע מר פרידשטיין. 30. הנתבעת לא הוכיחה כי הוסכם בין השמאי לתובעות שהבדיקה תבוצע במכון פוליגרף לפי בחירת הנתבעת, על פי עדות השמאי דורון דינר, הרי הוא הודיע לרואה חשבון בן-אברם כי על מר פרידשטיין להיבדק במכון לפי בחירת הנתבעת (סעיף 13 לנ/2). רואה חשבון בן-אברם היא בעלת מניות בנתבעת 2 ולא יכול להיות ספק שהודעה שנמסרת על ידי שמאי הנתבעת אליה בבחינת הודעת הנתבעת לתובעות. אולם הודעה איננה הסכמה. אפילו שמאי הנתבעת איננו טוען כי רואה חשבון בן-אברם הסכימה בשם נתבעת 2 כי מר פרידשטיין יבדק במכון מקובל על הנתבעת. במילים אחרות, הטענה כי הושגה הסכמה בין הנתבעת לתובעות כי מר פרידשטיין יעמוד לבדיקה במכון מוסכם על הנתבעת, לא הוכחה. גם שמאי הנתבעת בעדותו אינו טוען כי הושגה הסכמה בקשר לביצוע הבדיקה במכון מסויים, אלא רק כי מסר הודעה בשם הנתבעת. מכאן, אני קובעת כי לא נכרת הסכם כי הבדיקה תבוצע במכון פוליגרף לפי בחירת הנתבעת. 31. טוענת הנתבעת כי לא הוסכם כי בדיקת פוליגרף במכון אורן, שם ביצע מר פרידשטיין את הבדיקה, תשמש כראייה קבילה. ביום 27.4.00 נתבקשו התובעות להמציא לנתבעת סטנוגרמה של בדיקת הפוליגרף שביצע מר פרידשטיין במכון אורן. באותו שלב לא סברה הנתבעת כי אין הסכם או כי הוא בטל, להפך היא ביקשה לבדוק את הסטנוגרמה של הבדיקה. לאחר שהועבר הטיפול לבא כוחה של הנתבעת, לא הועלתה טענת הנתבעת כי הסכם הפוליגרף בטל משום שהבדיקה נעשתה על ידי מכון אורן. הנתבעת שמרה מטעמי זהירות על זכותה לטעון טענות כנגד ההסכם. לא עלה בידי התובעות להוכיח כי היתה הסכמה מצד הנתבעת להגיש את הבדיקה של מכון אורן כראייה. הנתבעת איננה חתומה על הסכמה לביצוע בדיקת הפוליגרף והתנהגותה לאחר חתימת ההסכם בדרישתה כי מר פרידשטיין יבדק במכון המקובל עליה מלמדת על כך שלא היתה גמירות דעת בין הצדדים בנושא הסכם הפוליגרף, לאחר שמכון הבדיקה לא היה מוסכם. 32. אינני מקבלת את הטענה של הנתבעת כי הסכם הפוליגרף בוטל בין הצדדים. ביטול חוזה בעקבות פגם בכריתתו נתון לשיקול דעתו של הנפגע אם לבטלו אם לאו. אם אכן סברה הנתבעת כי היה פגם בכריתת החוזה בהעדר ההסכמה ביחס לזהות מכון הבדיקה, הרי היה על הנתבעת להראות שההסכם אכן בוטל וכי נמסרה הודעה בכתב מתאימה (סעיף 20 לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ג-1973). תוכן ההודעה צריך לבטא באופן ברור וחד משמעי את הרצון לביטול מוחלט של החוזה והכוונה לשים קץ לקשר החוזי בין הצדדים. לא הונחה תשתית עובדתית לטענה שהסכם הפוליגרף בוטל מפני שלא נמסרה הודעת ביטול ומפני שהנתבעת בהתנהגותה לאחר חתימתו לא סברה שההסכם בוטל ואף ביקשה לקיים אותו על פי תנאיה או מפני שהודעת ביטול ברורה ומפורשת לא ניתנה. 33. אדגיש, אינני מקבלת את טענת התובעות כי הנתבעת היתה מנועה מלהכתיב היכן תבוצע הבדיקה או כי הסכימה כי בדיקת הפוליגרף שהתקיימה במכון אורן תשמש ראייה קבילה. הגם שהנתבעת ביקשה לקבל לידיה את הסטנוגרמה של הבדיקה, והתובעות מסרו זאת לידיה. הגם שהנתבעת לא העבירה את הבדיקה למומחה מטעמה ולא הוגשה חוות דעת נגדית, לא הוכחה ההסכמה בדבר מקום ביצוע הבדיקה. 34. הסכם הפוליגרף מדבר על בדיקת פוליגרף בלשון יחיד ולא על מספר בדיקות. מכאן עולה הסכמת הצדדים שלא היה מקובל עליהם כי מר פרידשטיין יבדק מספר רב של פעמים עד שבבדיקה אחת יצא דובר אמת. בפועל, עבר מר פרידשטיין שתי בדיקות פוליגרף במכון אורן. משעה שנעשו שתי בדיקות, כמופיע בחוות הדעת של עורך הבדיקה, הרי אני קובעת כי אין הסכמה ששתי בדיקות פוליגרף תוגשנה כראייה או כי מקום שהתקיימו שתי בדיקות - כי תוגש אחת מהן כראייה קבילה. הבדיקה השנייה שכונתה על ידי מכון פוליגרף אורן כ"סידרה ב'" היא בדיקה נוספת שעליה לא הוסכם והיא איננה קבילה. מומחה הפוליגרף עצמו מודה בעדתו בבית המשפט כי מדובר בשתי בדיקות שונות: "סביר להניח שאני המלצתי לו לבוא לבדיקה נוספת ... ש. נכון שבבדיקה השנייה על אותן שאלות אמינות הבדיקה יורדת ת. הבדיקה השנייה נסובה על נושא אחד..." (עמ' 44 שורות 15-17) 35. אין חולק כי בבדיקה הראשונה קבע מומחה הפוליגרף מר שלמה ברוק כי לא ניתן להגיע לממצא. בבדיקה השנייה הוא קבע ביחס למר גיל פרידשטיין כי גרסתו והצהרתו כי נעל את המחסן באמצעות מערכת האזעקה והפעלת הקוד הסודי נכונה (עמ' 4 ת/6). אלא שמשעה שבבדיקה הראשונה קבע מומחה התובעות שלא ניתן להגיע לממצא בעוד שבבדיקה השנייה נקבע כי אובחנה מגמה לאמירת אמת - אין בכך כדי להצביע כי תוצאות הבדיקה מאשרות כי מר פרידשטיין דרך את האזעקה. 36. תוצאות בדיקת הפוליגרף מטילות צל מסויים על התנהגותו של הנבדק מר פרידשטיין בבדיקת הפוליגרף, אם היה ישר וכן בעת הבדיקה. מסתבר שבבדיקה הוא ביקש מהבודק לבדוק אותו בשאלת מעורבותו בארוע הפריצה על אף שאין כל מחלוקת והנתבעת מעולם לא טענה או חשדה בו בכך. בקשה כזו מטרתה היחידה היא להבטיח לעצמו שלפחות על אחת מן השאלות הוא יצא דובר אמת. 37. בבדיקה הראשונה לא נקבע כי מר פרידשטיין דובר אמת, וכפי שמר שלמה ברוק, מומחה הפוליגרף, קבע בעמוד 3 לחוות הדעת, כי מר פרידשטיין דובר אמת בשאלות לגבי המעורבות שלו בפריצה. ואילו בשאלה הרלוונטית לענייננו בנושא דריכת האזעקה לא יכול היה מומחה התובעות להגיע לממצא. כלומר, בבדיקת הפוליגרף הראשונה לא הצליח המומחה להגיע לממצא כלשהו. בבדיקה השנייה קבע המומחה, כאמור, כי אובחנה מגמה לכיוון אמירת אמת. אין מומחה הפוליגרף של התובעות קובע ממצא שמר גיל פרידשטיין דובר אמת בבדיקת הפוליגרף ובכך יש חשיבות. בעדותו העיד המומחה כי בממצא יש הסתייגות ואילו בחוות הדעת אין, שכן הוא החליט כי מר פרידשטיין דובר אמת. אין בכך דבר. על פי הסכם הפוליגרף עליו חתם מר גיל פרידשטיין הבדיקה היא שצריכה לשמש ראייה ולא חוות הדעת על הבדיקה. לכן, על פי הממצא של "מגמה לאמירת אמת" שהוא ממצא של בדיקת הפוליגרף, לא ניתן לומר כי מר פרידשטיין דובר אמת. צא ולמד כי גם הבדיקה הראשונה וגם השנייה אינן קובעות כי מר גיל פרידשטיין דובר אמת בשאלה אם דרך את מערכת האזעקה לפני צאתו את המחסנים של העסק, והתוצאה היא לכן, שבדיקת הפוליגרף איננה יכולה לחייב את הנתבעת. סכום הביטוח 38. שאלה נוספת השנוייה במחלוקת בין הצדדים היא מה הוא סכום הביטוח במובנה של הוראת סעיף 56(א) לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 בגין נזק הפריצה. הנתבעים טוענים, כי סכום הביטוח הוא 200,000 ₪ על פי נספח לפוליסת הביטוח שהופק ביום 24.10.99 (ת/5). התובעות טוענות שלסכום הביטוח בנספח זה אין כל תוקף והוא לא משקף את הסכמת הצדדים. 39. היחסים החוזיים בין הצדדים נמשכו מספר שנים. בשנת הביטוח שקדמה לשנה הרלוונטית עמד סכום הביטוח בגין פריצה על 500,000 ₪ (ת/7). הנתבעים טוענים כי התובעות הפחיתו את סכום הביטוח על פי בקשתו של מר אילן שר מבעלי המניות של תובעת 2. הנתבעים, כאמור, הציגו מסמך בכתב, והתובעות - הטוענות כי סכום הביטוח צריך להיות 500,000 ₪, טוענות טענה כנגד מסמך בכתב. על כן, נטל הראייה על התובעות להוכיח את טענתן זו. התובעות טוענות כי סוכן הביטוח הוריד על דעת עצמו את כיסוי הפריצה מסך של 500,000 ₪ לסך של 200,000 ₪. אבחן להלן את הראיות שהוצגו לגבי השאלה מי יזם את שינוי היקף סכום הביטוח ולשם מה נעשה הדבר. 40. אילן שר מעיד כי בבוקר למחרת הפריצה ב- 8.12.99 הגיע למשרדו של סוכן הביטוח ד"ר עודד מלינק ושם קיבל את הפוליסה לאחר שאביו של עודד מלינק שאל אותו אם שולם עבור הפוליסה והוא השיב שאינו יודע אך קיימת הוראת קבע. לאחר שקיבל לידיו את הפוליסה הסתבר לו לתדהמתו, על פי עדותו, כי הוכנסו שינויים בסכומי הביטוח הנקובים בפוליסה בהשוואה לשנים קודמות וההפחתה המשמעותית שבוצעה היא בסכום הביטוח בגין פריצה. 41. אילן שר מעיד (ס' 5 לתצהיר עדותו), כי מעולם לא ביקש מסוכן הביטוח הנתבע להפחית את סכום הביטוח באופן זה והוא עשה כן על דעת עצמו. ככל שידיעתו מגעת איש ממנהלי התובעות, או מי מטעמן, לא ביקש מהנתבע להפחית באופן זה את סכום הביטוח. עוד טוען מר שר, כי הנתבע לא שלח אל התובעות את נספח הפוליסה, לא טרח להעלות על הכתב את השינויים שבוצעו ומעולם לא הודיע לתובעות, בכתב או בכל פה, על כך שבוצעו השינויים האלה, וזאת בניגוד לפעמים הקודמות בהם מסר הודעות בכתב על סכומי הביטוח שנקבעו. על כן טוען מר שר, כי ההפחתות בוצעו שלא על דעת התובעות, בניגוד לדעתן וללא אישורן. 42. הרקע שקדם לחידוש הפוליסה נשוא דיוננו וההסבר שמבקשות התובעות להציג למניע של הנתבע לבצע את ההפחתות נעוץ, על פי עדות מר שר, במערכת היחסים שבין התובעות לנתבע בשנים שקדמו לחידושה של הפוליסה נשוא דיוננו. 43. לגרסת התובעות, בשנת 1997 שכנה התובעת 2 - "עולם הטניס" - בפתח תקוה, והיתה מבוטחת אצל הנתבעת באמצעות הנתבע, בדצמבר 1997 ארעה הצפה במחסני "עולם הטניס" שגרמה לנזק בסך של 38,000 ₪. שמאי ממשרד י. אשכנזי שמאים ביצע שומה של הנזק. כעבור חצי שנה שוחח מר שר עם הנתבע בקשר לשיפוי המגיע, וזה אמר לו שאינו זכאי לשיפוי. ברור שערך מר שר אצל י. אשכנזי שמאים העלה כי התובעת 2 זכאית לשיפוי בסך 28,000 ₪ ושמאי בשם גלעד הקריא לאילן שר מתוך הדו"ח שלו סעיף המאשר שהנזק נגרם כתוצאה של נזק טבע חד פעמי המזכה את "עולם הטניס" בשיפוי. הפנייה לנתבע לשאול כיצד קרה שטרם נתקבל השיפוי למרות שהשמאי קבע שהם זכאים לו, זכתה לתשובת אביו של הנתבע, כי הצליח להשיג קבלת השיפוי על אף שלטענתו לא היה "עולם הטניס" זכאי לו. אולם, סוכן הביטוח, הנתבע, הודיע כי השיפוי לא ימסר אם לא תחודש הפוליסה באמצעותו, והשיפוי ינתן באמצעות זיכוי מהפרמיה שתשולם בגין חידוש הפוליסה לשנה לאחר מכן. כלומר, שנת הביטוח אוגוסט 1998 - עד יולי 1999. בדצמבר 1998 - שנה לאחר המועד שבו ארע הנזק עקב ההצפה - שלח הנתבע הודעת פקסימיליה אליה צורפה המחאה אישית של אביו של הנתבע בסך 8,000 ₪, וצורף צילום ההמחאה של עילית חברה לביטוח ואושר תשלום בגין פוליסת הביטוח לאותה תקופה. 44. הנתבעת (לטענת התובעות) משכה לזכות התובעות המחאה בסך 28,000 ₪ שאותה הן לא קיבלו ואילו סוכן הביטוח מסר המחאה אישית של אביו על סך 8,000 ₪ ועל כן טענו התובעות כי הן זכאיות להפרש שבין שתי ההמחאות בסך 20,000 ₪. זיכוי חלקי ניתן לתובעות על ידי הנתבע באמצעות פוליסת הביטוח שרכשו בגין התקופה אוגוסט 1998 עד יולי 1999. החל מחודש אפריל 1999 פנו התובעות לנתבע בבקשה לקבל את יתרת הזיכוי המגיעה. טוען מר שר בעדותו, כי הנתבע הבהיר שלא יוכלו לקבל את יתרת הזיכוי אלא אם יחדשו את פוליסת הביטוח באמצעותו, ושוב נתנו התובעות את הסכמתן לקבל את יתרת הזיכוי באמצעות הנחה בתשלום הפרמיה עבור תקופת הביטוח שהחלה באוגוסט 99 והסתיימה ביולי 2000 שהיא הפוליסה הרלוונטית לתביעה שלנו. 45. טוען מר שר בתצהירו, כי לפי תחשיב הנתבע שיעור הזיכוי שלו היו התובעות זכאיות באותה עת היה 6,391 ₪ . הפרמיה עבור הפוליסה הרלוונטית לענייננו היתה בשיעור דומה עבור הפרמיה בשעה הקודמת 11,812 ₪. הסכום שנדרש לתשלום מהתובעות היה אמור להיות 5,421 ₪. התחשיב הזה לא היה מקובל על התובעות ולטענת מר שר הוא נפגש עמו בספטמבר 99 בעניין זה ואף נשלח מכתב התובעות שבו ציינו שלדעתן הזיכוי שמגיע הוא יותר גבוה. 46. טוענות התובעות, באמצעות אילן שר, כי על הפוליסה הרלוונטית לתובענה היה צריך להיות רשום שהפרמיה היא 11,812 ₪, אולם בפועל רשום עליה שהפרמיה היא 6,313 ₪. מכאן מסיקות התובעות, שהנתבע, בניגוד להתחייבותו, הנפיק פוליסת ביטוח שהפרמיה עבורה נמוכה בהרבה מזו שהתחייב לה. במילים אחרות - במקום לספק פוליסה שהפרמיה בגינה היא 11,812 ₪ בתמורה לסך של 5,421 ₪ כנגד הזיכוי שלו התובעות היו זכאיות, הנתבע סיפק פוליסה זולה יותר כאשר המשמעות היא שהתובעות לא קיבלו זיכוי כלל. לטענתן הדבר נודע להן רק אחר ארוע הפריצה מפני שהנתבע לא המציא להן את הנספח לפוליסה שבו מופיעים סכומי הביטוח ושיעור הפרמיה. זה ההסבר שנתנו התובעות לטענתן שהן מעולם לא ביקשו להפחית את סכום הביטוח בסעיף נזק פריצה ראשון או בסעיפים אחרים, וההפחתה בוצעה ביוזמת הסוכן מלינק, הנתבע, שלא על דעת אילן שר ובניגוד לדעתו. 47. טוענות התובעות כי הנתבע בעדותו בבית המשפט העלה את שיעור הפרמיה באופן פיקטיבי על מנת לאפשר לו לטעון כי הוא העניק לתובעות זיכוי מלא כאמור במכתבו מיום 22.12.98 נספח ד' לת/5. לטענתן, האופן הפיקטיבי של העלאת הפרמיה לשנת 98 - 99 בא לידי ביטוי בשניים, ראשית על הפוליסה עצמה נכתב שהפרמיה לתשלום במזמון הוא 22,108 ₪ (ת/7), בכתב ידו של הסוכן נמחקו ספרות אלה ונכתב סכום עגול ומדוייק של 20,000 ₪. סכום זה לטענת התובעות בתוספת המחאה אישית של אביו של הסוכן על סך 8,000 ש"ח אמור היה להוות את הזיכוי המלא שמגיע לתובעות. אולם לטענתן, הנתבע לא הצביע על כך שדמי הביטוח האלה סוכמו עם התובעות כאשר בהצעת המחיר ששלח לתובעות ת/5(ג) צויין מחיר אחר, לא 28,000 ₪ אלא 12,088 ₪ כאשר הוא עצמו טען בעדותו כי הפרמיה היתה 13,500 ₪ (עמ' 76 שורה 21). בנוסף, טוענות התובעות כי עצם הסכמת הסוכן להפחית את הפרמיה מסכום של 28,000 ₪, לטענתו, לסך של 13,500 ₪ על פי סעיף 10 לתצהירו, מלמדת על האופי הפיקטיבי של הפרמיה לשנה זו. טוענות התובעות כי הסיבה למחיקת הספרות המופיעות על ת/7 היא שהסוכן רצה להשיג פרמיה בשיעור של 20,000 ₪ כדי לטעון שהזיכוי בוצע במלואו. הסוכן, לטענתן, מכר לתובעות פוליסת ביטוח בניגוד להצעת המחיר שלו עצמו שעמדה על 12,088 ₪ כדי ליצור את הרושם שהוא העניק להם זיכוי מלא. רק כאשר הם עמדו על סכום העלאת הפרמיה לשנת 99 - 98 הסכים להפחיתה ל- 13,500 ₪. במילים אחרות, טענת התובעות היא כי הנתבע רצה להראות לתובעות שהוא מעניק להן זיכוי בסך 28,000 ₪, לשם כך העמיד את הפרמיה לשנת 99 - 98 על סך 20,000 ₪. התובעות עמדו על כך ואז הוא מסכים להפחית את השיעור של דמי הביטוח לסך 13,500 ₪, זאת לאחר שהוא המציא להן הצעת מחיר כתובה על סך 12,088 ₪ והנפיק פוליסה שהפרמיה הרשומה בגינה היתה 22,108 ₪. כאשר בעדותו הוא טוען שהפרמיה הוקטנה ל- 13,500 ₪ עקב הקטנת הסיכון בנושא של רולרבליידס (עמ' 77 שורה 1 - 6). עד כאן גרסת התובעות. 48. גרסת הנתבעים באה מפיו של הנתבע מר מלינק המעיד כי בפגישה שנערכה במשרדו בינו לבין מר אילן שר ביום שישי 3.9.99, שאז ישבו השניים, בין היתר, על הכיסויים בפוליסה, ומר אילן שר עידכן את הנתבע בשינויים שיש לבצע בפוליסה לשנת הביטוח 99 - 2000. 49. מעיד מר מלינק ואומר כי השינויים שנתבקשו על ידי התובעות באמצעות מר אילן שר היו שישה: א. ביטול ביטוח מבנה על סך 350,000 ₪ לגבי מבנה ברח' רובינזון 8 פתח-תקוה, ולפיכך הקטנת הסכום הביטוח למבנה היתה מ- 700,000 ₪ ל- 350,000 ₪. ב. הקטנת סכום הביטוח למלאי מסכום של 2,125,000 ₪ לסך של 1,500,000 ₪. ג. חלוקת מלאי שונה בין המחסנים כך שבמחסן בנחלים יבוטח בסכום ביטוח של 500,000 ₪ במקום 800,000 ₪. ובמחסן בגליל- ים - יבוטח בסך של 1,000,000 ₪ במקום 925,000 ₪. ד. הקטנת סכום הביטוח לפריצה מסך 500,000 ₪ לסך של 200,000 ₪. ה. הקטנת סכום הביטוח לצד שלישי מסכום של 3,500,000 ₪ לסך של 1,000,000 ₪. ו. הקטנת מספר העובדים בביטוח חבות מעבידים מ-12 עובדים ל-9 עובדים. כן העיד מר מלינק, כי במהלך הפגישה, בזמן אמת, הוא רשם את כל השינויים המבוקשים על הפוליסה של השנה הקודמת. כאמור, לעומת עדותו של מר מלינק העיד מר אילן שר, כי הוא לא ביקש להקטין את סכומי הביטוח ולמעשה הפגישה באותו מועד נגעה רק לנושא הפיצוי בגין ההצפה. אומר כבר עתה, כי הכחשת התובעות את קיומה של הפגישה נדחית על ידי לאחר שבעדותו בבית המשפט העיד מר אילן שר כי הגם שאין לו זיכרון עצמאי לגבי הפגישה הרי אחרי בדיקת היומן שלו הסתבר לו כי אכן הוא נפגש עם מלינק ב- 3.9.99 (עמ' 19 שורות 4 - 6). יתר על כן, בעדותו בבית המשפט אף אישר כי תוכנה של הפגישה זכור לו: "הלכתי ליומן וככל ששיחזרתי את מה שהיה בארוע אני זוכר שהיתה פגישה ב- 3.9 ולדעתי זה מה שנאמר בה" (עמ' 19 שורה 10-11). אין ביומנו של מר אילן שר רישום לגבי נושאי הפגישה ובעדותו עמד על כך שהנושא שנידון היה זיכוי בגין נזקי ההצפה. 50. גרסת התובעות, כאילו הנתבע עשה בפוליסה כל שרצה ושינה אותה כאוות נפשו, השתנתה לבלי הכר בפרשת העדויות ובסיכומים. התובעות טוענות כעת, כי כל השינויים שרשם הנתבע בתזכיר הפגישה מ- 3.9.99 היו לבקשתן, למעט עניין הפריצה. והדברים הללו עולים מעדותו של אילן שר בעמ' 21 שורות 1 - 14, כלומר כל השינויים שנרשמו על ידי מלינק באותה פגישה אכן נתבקשו על ידי התובעות, ואלה השינויים, אך לא השינוי בתחום הפריצה. 51. התובעות, בסיכומיהן, מבחינות בין עובדות לסכומי ביטוח בטענה כי לגבי עובדות - כן עידכנו את הנתבע, אך לגבי סכומי הביטוח - עשה הוא כרצונו. הקושי עם הטיעון הזה הוא בכך שבכל נושא הביטוח - סכומי הביטוח הם נגזרת של העובדות. למשל, עידכון סוכן הביטוח כי מלאי קטן בחצי הוא למעשה בקשה להוריד בחצי את סכום הביטוח. הפחתת סכום הביטוח בנושא הפריצה גם הוא נגזרת של סכום הביטוח. סכום הביטוח של פריצה הינו קטן מסך כל המלאי המבוטח. לכן אם נאמר שבוטח מלאי בסך של 2,125,000 ₪ - שאז ביקשו התובעות כיסוי פריצה על סך 500,000 ₪, אך בשנה הרלוונטית, כפי שהודו התובעות, קטן המלאי ב- 625,000 ₪ והן ביקשו להקטין את הביטוח בסכום זה. ההגיון סובר שבמקביל יבקשו להקטין גם את סכום הביטוח. 52. כבר עתה אני דוחה את טענת התובעות כי נושא שינוי סכומי הביטוח לפריצה לא נידון בישיבת 3.9.99 בין מר שר לבין סוכן הביטוח, מפני שאילן שר מעולם לא התעסק בפרטי הכיסוי וכל נושא הביטוח היה בטיפולה של חגית בן-אברם ולכן טענת התובעות היא שלא יכול להיות שנושא זה נידון בפגישה. גרסה זו קורסת הן מעדותו של מר שר אשר כאמור העיד כי כל השינויים שנרשמו על ידי מלינק באותה פגישה התבקשו על ידי התובעות אבל לא שינוי בסכום. 53. גרסה זו אף איננה יכולה לעמוד לנוכח עדותה של גב' בן-אברם רו"ח (בעלת מניות בנתבעת 2) שהעידה בעמ' 28 לפרוטוקול שורות 12 - 17 כי הפגישה ביום 3.9.99 עם סוכן הביטוח היתה בנושא: "ת. כל נושא חידוש הפוליסה הזו היה טעון, כי כל נושא חידוש ונושא הפיצוי - אני הרמתי ידיים כי לא יכולתי יותר להתמודד עם המשמעויות של מה אנחנו כן מקבלים ומה לא כתוצאה מהתביעה שהיתה לנו בגין הצפה. ש. כלומר הותרת את כל נושא חידוש הפוליסה הרלוונטית בידיו של אילן ת. כן אבל מהבחינה של נושא הזיכוי אני השארתי את זה לאילן. ש. משאר הבחינות לא הרמת ידיים ת. לא היה מה להרים ידיים ... היו שינויים שהיו צריכים להעשות ואנחנו מסרנו אותם למלינק בהתאם... כשאמרתי אנחנו התכוונתי לאילן ואלי. התקיימו שיחות טלפוניות של מלינק איתי או עם אילן ובסופו של דבר ישב אילן עם מלינק ... השינויים הרלוונטיים מבחינתי והשינויים שלמיטב ידיעתי דוברו גם עם אילן" (עמ' 28 שורות 12 - 21, עמ' 29 שורות 1 - 5, שורה 13). כלומר "הודאת בעל דין "מפורשת כי בשנה הרלוונטית, מי שטיפל בנושא החידוש הוא - אילן שר שטיפל בכל נושא הכיסוי והביטוח, והוא שמסר למלינק את השינויים ועל כך נערכה הפגישה. הגרסה של אילן שר, לפיה הוא מעולם לא התעסק בכיסויים, נדחית. 54. כאמור סלע המחלוקת העיקרי בין התובעות לנתבע נוגע בשאלת הפחתת סכום הביטוח בגין פריצה מ- 500,000 ₪ ל- 200,000 ₪. כפי שציינתי לעיל הנתבע טוען שבפגישה שקיים עם הנתבע ביום 3.9.99 מר שר ביקש להפחית את סכומי הביטוח כי לא היה לו אינטרס להפחית את סכומי הביטוח אלא להפך וכי השינויים שהוכנסו בפוליסה הם תולדה של בקשות התובעות. הנתבע טוען שהודיע לנתבעת על השינוי בכיסוי לאחר הפגישה והפוליסה שהיא הפיקה מתיישבת עם בקשת התובעות. 55. נראה כי התובעות לא הצליחו להרים את הנטל הכבד המוטל עליהן ולא הוכיחו כי הראיות שהוצגו מוכיחות את טענתן כי על אף הרשום בפוליסת הביטוח כי סכום הביטוח בגין הפריצה הוא 200,000 ₪ לא נעשה הדבר בידיעת או בהסכמת התובעות. מסקנתי היא כי סכום הביטוח בגין נזק הפריצה שונה כאשר המבקשת הנפיקה פוליסה אשר תאמה את בקשת התובעות. 56. בעדותו בבית המשפט העיד הסוכן שכל סכומי הביטוח וכן שיעור הפרמיה סוכמו עם אילן שר ביום 3.9.99 (עמ' 55 שורה 13). עדות זו מתיישבת עם מכתבו של סוכן הביטוח מיום 17.9.99 ששלח בפקס לאילן שר ובו הוא כותב: "קיבלתי את התייחסותך לגבי המחירים. בהמשך לבקשתך לגבי מחיר הפרמיה תהיה 5,000 ₪ כפי שרצית לשנה זו ולשנה הבאה. תנאי המיגון מוקדים - 2 קרניים ימשיכו להיות בתוקף במידה ולא תהיו מעוניינים בהם לא נוכל לבצע את הביטוח. חברת הביטוח מחייבת אותנו להודיע להם עד 21.9.99 ולפיכך הכיסוי הביטוחי יסתיים בתאריך זה במידה ולא נחזור עם תשובה..." הודעה זו התקבלה וסומנה ת/7 - אמנם לא הוצגה בפני בית המשפט על ידי הנתבעים, אולם אין בה כדי ללמד כי נושא הכיסוי הביטוחי טרם סוכם בין התובעות לבין הנתבע 2. אין בהודעה זו כדי לתמוך בגרסת התובעות כי נושא הכיסוי הביטוחי להפחתת סכומו לא נידון בפגישת 3.9.99 או קודם לכן. 57. המסמך ת/7 הוצג לסוכן הביטוח בחקירה הנגדית ולשאלה מדוע כתב את המסמך הוא מעיין בו ואומר: "הסיבה שכתבתי את המסמך ב- 17.9.99 היא שנתתי ללקוח זיכוי עבור החזר הוצאות מיגון של מוקד וקרניים כפי שמשתקף המסמך שלו והבטחתי לו בנוסף שבשנה הבאה ניתן לו זיכוי נוסף של 5,000 ₪. אילן ביקש שנוציא לו סיכום שיאשר זאת" (עמ' 56 שורות 7-10). תשובה זו של הנתבע מסבירה את תוכן המסמך ת/7 שכן בת/7 אין כל התייחסות לסכומי הביטוח. הוא נשאל על כך ומשיב: "אילן ביקש אישור על הכסף" (עמ' 56 שורה 21). דהיינו אילן שר ביקש אישור לגבי סכום הפרמיה וזה מה שניתן לו. אני דוחה את גרסת התובעות כאילו הנתבעים הסתירו את המסמך שאין בו כל רלוונטיות לשאלה אם הפחתת סכומי הביטוח לפריצה סוכמו או לא סוכמו בישיבת 3.9.99. 58. לסוכן הביטוח נמסרו פרטים נוגעים לשינוי סיכוני הביטוח כבר ביולי 1999, (כך עולה מת/9 - "הפתק הצהוב" ששודך לפוליסה ואשר מצויין בו כי ביום 20.7.99 "אילן מסר שאין להם את המבנה בפתח תקוה ברח' רובינזון. הביטוח היום במושב נחלים ובגליל ים והתכולה נמצאת בשני המקומות האלה"). לשון אחר, התובעות מסרו לסוכן הביטוח על שינויים שונים שחלו בעסק לפני שהתקיימה הפגישה ביום 3.9.99. 59. שני מסמכים הוצאו בעקבות הפגישה שנערכה בין הנתבע לבין מר שר ביום 3.9.99. המסמך הראשון הוא המסמך של מר אילן שר - נספח ה' לנ/3 - ונעשה בו חשבון הזיכוי שהגיע למבוטחיו לפי עמדתם. אין במסמך התייחסות לסכומי הביטוח או לכל פרט הנוגע לכיסוי הביטוחי. אין ללמוד מכך כי לא היה סיכום ביחס לסכום הביטוח בגין הפריצה. מה שהטריד את התובעות באותו שלב היה כי הפרמיה תעמוד על 5,000 ₪ לפי בסיס החישוב מיום 29.7.99 אשר בו הועלה סיכום שיחה על ידי הנתבע אשר מתייחס להפסד מהתביעה הלא מכוסה בגין נזק ההצפה וקביעה של עלות הפרמיה לביטוח שנת 99 - 2000. שוב אותו עניין שעמד במחלוקת בין הצדדים - נושא עלות הפרמיה אל מול סכום הזיכוי . המסמך השני הוא כאמור, אותו מכתב ת/7, אשר לא הוצג לבית המשפט על ידי הנתבעים, שם מאשר סוכן הביטוח כי הוא קיבל מאילן שר התייחסות לגבי המחירים. במכתב זה אין הסוכן עומד על נושא סכום הביטוח בגין פריצה. אין להסיק מכך דווקא שהדבר לא היה מוסכם בין הצדדים. מה שעמד בראש מעייניהם כפי שעולה מן המסמך, היא עלות הפרמיה לאותה שנה ולשנה לאחר מכן. במילים אחרות, הנושא שנשאר פתוח בין הצדדים היה עדיין גובה הזיכוי שהתובעות זכאיות לו וכפועל יוצא מכך שיעור הפרמיה שישולם על ידן בשנים הבאות. לא עולה מן הדברים הללו כי הודעות שינויים אשר נמסרו לסוכן הביטוח, לרבות שינוי בגובה הכיסוי בגין פריצה, לא נידון או לא הוסכם ביניהם. 60. אם היה ספק בליבי כי נושא הקטנת סכום הביטוח לפריצה 500,000 ₪ לסך 200,000 ₪ - בין אם הועלה בין הנתבע לתובעות לפני 3.9.99 ובין אם כטענת הנתבעים, המקובלת עלי, סוכם בעל פה בישיבת 3.9.99 - הרי שוכנעתי מן הראיות כי היה סיכום בעניין זה לכל הפחות לפני יום 17.9.99. 61. ממסמך ת/7, (הוא אותה הודעת פקס אשר הנתבעים לא הציגו לבית המשפט) ובו מאשר הנתבע למר אילן שר כי הוא קיבל התייחסותו לגבי המחירים ומגביל אותו למסירת אישורו לגבי הנקודות שנשארו פתוחות. - נושא מחיר הפרמיה ונושא תנאי המיגון - עד יום 21.9.99. וכן מן המכתב המפורט ששלח סוכן הביטוח לחברת הביטוח ביום 20.9.99 (נספח ז' לתצהירו של הנתבע ) ובו פרוט פרטי הפוליסה המחודשת וציון מפורש בסעיף 3 כי פריצה לנזק ראשון לגבי התכולה עומד על סך 200,000 ₪ - שני אלה, במצטבר, הם מסמכים שהוצאו על ידי סוכן הביטוח בזמן אמת, לאחר קבלת התייחסות אילן שר לגבי המחירים ומתן הזדמנות לחזור בו מאיזה מהנתונים, תומכים בגרסת הנתבעים כי הסוכן אשר תעד כראוי את הסיכום עם התובעות ואף איפשר להן לטעון לשינויים בסכומי הביטוח. אלה מהווים ראיות בכתב כי סוכן הביטוח סיכם עם התובעות את סכום פריצה לנזק ראשון לגבי התכולה יעמוד על 200,000 ₪. 62. אינני רואה צורך להכריע בין גרסת הנתבע סוכן הביטוח לפיה גב' בן-אברם ביקשה ממנו לא להעביר חלק מסכומי הפיצוי שהגיעו לתובעות בגין נזק ההצפה "דרך הבנק", לעומת גרסת התובעות כי סוכן הביטוח העלה את הפרמיה "באופן פיקטיבי" כדי לאפשר לו לטעון כי הוא העניק למבוטחות זיכוי מלא. טענות אלה יש בהן משום ניסיון כדי לפגום במהימנות גרסת כל אחד מהצדדים, ומותירות את כפות המאזניים - מעויינות. לטעמי אין בגרסה זו או ברעותה כדי לחזק או לתמוך בטענה שבה יש להכריע האם הקטנת סכום הביטוח לפריצה הוקטן בהסכמה או לא, זאת לאחר ששוכנעתי מן הראיות בכתב, כי ההקטנה בוצעה על דעת התובעות ובהסכמתן כפי שבארתי לעיל. המיזם 63. טוענות התובעות כי בסמוך לאחר התרחשות מקרה הביטוח ביקשו התובעות ליזום הקמת עסק חדש בתחום עיסוקן (סעיף 12 לתצהיר בן-אברם ושר) שעיקרו היה קבלת נציגות של מותגים נוספים בעיקר "לה קוק ספורטיף" והביאו את העד מר אייל פינטו לתמוך בטענה זו. הכוונה להקמת המיזם היתה קרובה למימוש, לטענתם, נציג החברה הצרפתית ביקר בישראל באוקטובר 99, חודש וחצי לפני ארוע הפריצה, ומר שר ביקר בצרפת בנובמבר 99 לפני קרות מקרה הביטוח. 64. טוענות התובעת, כי ההשקעה המוערכת במיזם היתה בערך 100,000 דולר ארה"ב. לטענתן עם התרחשות המקרה נגרם להם נזק כבד בשיעור דומה לסכום ההשקעה. כתוצאה מהנזק שנגרם להם והעובדה שתגמולי הביטוח לא שולמו, נאלצו לוותר על הקמת המיזם שצריך היה לקום בסוף שנת 1999, או בתחילת שנת 2000. לטענתן, לא היתה להן אפשרות להשיג מימון חלופי והן סובלות היום מהפסדים תפעוליים, ועל כן - לא היו מסוגלות לממן את המיזם באמצעים חיצוניים וכתוצאה מכך באה התכנית כולה לקיצה. לשון אחר, טוענות התובעות כי עקב אי תשלומי תגמולי הביטוח במועד, מיד לאחר הארוע, נגרמו לתובעות נזקים צפויים אשר המבטחת צריכה לשפות אותם. 65. אני דוחה את הטענה. מעדותו של מר פינטו עלה באופן ברור, כי הוא לא ידע אם חוזה עם החברה הצרפתית נחתם, הוא לא ידע אם נחתם מסמך של הצהרת כוונות בין התובעת לבין החברה הצרפתית והעיד: "כל פעילות שתארתי בתצהיר שלי בשנת 99 זה היה תוך כדי שעבדתי ב-א.ל.ש.ר.ד. שלבי המיזם עוד לא הגיעו לשלב כזה שהצריכו את התפטרותי מ-א.ל.ש.ר.ד" (עמ' 6 שורות 2 - 4). כלומר - כל העניין היה בתחילתו. 66. על השלב ההיולי בו היה מצוי המיזם מעיד מר פינטו ואומר: "היה לי קשר עם הנציגות שלהם פה בארץ אני מאמין שיש לי פקסים שאני צריך לשחזר משנת 99 אני מקווה ששמרתי אותם... רצינו לצרף אחד בשם אורי לוי שמעמדו במיזם היה צריך להיות סוכן מכירות ... באותו זמן שבדקתי עלויות בדקתי אצל קבלני משנה בטורקיה פורטוגל וסין את העלויות אבל לא היתה התקשרות. יש תכתובות רבות בעניין אבל אלה נמצאות אצל אורי לוי. אשתו היתה מעצבת ראשית ב-א.ל.ש.ר.ד. והיא עשתה את המגעים הללו" (עמ" 5 שורות 8 - 22). הפקסים לא הוצגו, התכתובות לא הובאו, אורי לוי ואשתו לא העידו. אין זאת אלא כי היה מדובר על רעיון שלא הבשיל. 67. התובעות לא הוכיחו כל נזק מביטול פרוייקט המיזם ביחס למותגי "לה קוק ספורטיף". התכנית העסקית, אם היתה, ואשר צורפה, אינה נושאת תאריך ולא ידוע מתי הוכנה. לא צורפה לתכנית העסקית חוות דעת של רואה חשבון או כלכלן כדי לאמת את התכנית או להעריך את הרווחים מן הפרוייקט. מר אייל פינטו נשאל אם חשב להרים את המיזם לבדו או עם משקיעים אחרים והוא משיב: "ש. על פי התכנית העסקית שצורפה עולה כי ההשקעה הראשונית אמורה להיות מוחזרת בתחום חצי שנה עם רווחים - האם מיזם כזה מוצלח שלך יש קשר נכבד בו כי אתה איש הקשר עם וונר, האם חשבת ללכת ולהציע אותו בשותפות עם אחר ת. לא. קבלתי הצעה יותר כדאית מבחינתי האישית מחברת פומה ואני משמש כיום כמנהל שיווק (עמ' 6 שורות 9 - 14) כלומר משרת שכיר בחברת פומה היתה מפתה יותר משותפות במיזם כזה רווחי. 68. לראשונה התגלה בעדותו של מר פינטו - כי חצי שנה לפני המשפט, התובעות פעלו לקידומו של מיזם אחר, על כך העיד מר אילן שר: "ש. החברה הצרפתית אני מעריך שהיו לך התכתבויות איתה ת. בוודאי. אינני יודע מדוע לא צורפו. לא נחתם אז זיכרון דברים או חוזה איתם. היום יש לנו חוזה איתם. עשינו את החוזה איתם לפני מספר חודשים - לפני חצי שנה, אנחנו לא צרפנו את הנתונים למשפט אבל אני לא רואה שום בעייה או כוונה להסתיר את העניין" (עמ' 25 שורה 8 - 12). הינה מסתבר כי התובעות חתמו על חוזה עם החברה הצרפתית. החוזה לא הוצג, פרטיו אינם ידועים, ועל כן לא הוכיחו התובעות את שיעור הנזק בגין המיזם. 69. טענת התובעות כי אי תשלום תגמולי הביטוח על ידי הנתבעים במועד על פי סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח הוא שגרם להן לנזק במימוש המיזם קרסה מניה וביה בעדותו של אילן שר בעמ' 25 לפרוטוקול שורות 14 - 19, כאשר נשאל מהיכן היו התובעות אמורות לקחת 100,000 דולר הוצאות השקעה והוא משיב: "מאשראי של החברה. ש. מה השתנה לאחר הפריצה שהרי מזומנים לא נגנבו ת. נגנבו המחאות ... לא יודע אם יש כיסוי להמחאות" רואה חשבון בן אברם העידה כי הסכום שנדרש להשקעה במיזם בסך 100,000 דולר התכוונו התובעות לקבל באמצעות הגדלת האשראי בבנק. כשנשאלה מדוע אחרי מקרה הפריצה סרב הבנק לתת להן את האשראי הזה - היא משיבה כי ביטול המיזם הינו תוצאה ישירה של גניבת השיקים והמחאות בסך של למעלה מחצי מיליון ש."ח (עמ' 37 שורות 1 - 7). 70. על פי פוליסת הביטוח נשוא דיוננו, המזומנים וההמחאת אינם מכוסים בפוליסה, ובכלל לא נתבעים בתביעה שבפני. מכאן שאפילו היתה הנתבעת משלמת את תגמולי הביטוח בסך 352,000 ₪ שהוא סכום הנזק בגין גניבת הסחורות מן המחסנים, (כפי שאושר על ידי שמאי אשכנזי מטעם הנתבעת) הרי שעדיין המיזם לא היה יוצא לפועל, שכן בגין המזומן וההמחאות לא היה כיסוי ביטוחי. מעדותם של מר שר וגב' בן אברם עולה כי הבנק ממילא לא היה מעמיד להם את האשראי. גם מטעם זה אני דוחה את טענת הנזק הנטען בגין המיזם. סיכום 71. מערכת האזעקה כלל לא נדרכה ערב הארוע ואולם אין לדחות בשל כך את התביעה, אפילו התרשל מר גיל פרידשטיין בדריכתה. סכום הביטוח על פי בקשת אילן שר/התובעות הופחת לסך של 200,000 ₪ וזאת כארבעה חודשים לפני הארוע ועל כן סכום תגמולי הביטוח מוגבל לסכום זה בלבד. נזקי המיזם שנטענו לא הוכחו ומקורם אינו באי תשלום תגמולי ביטוח אלא באובדן מזומנים והמחאות שאינם מכוסים ממילא. אשר על כן אני מקבלת את התביעה בחלקה בלבד. אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעות סך של 200,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ארוע הפריצה - 8.12.99 ועד התשלום בפועל. כמו כן אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעות הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ביטוח פריצה / גניבהפריצהאזעקה