האם מותר לפטר בגלל מכונת אמת - פיטורים בגלל בדיקת פוליגרף, הינו נושא בדיני עבודה אשר נדון בבית הדין לעבודה בנצרת, להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופטת עידית איצקוביץ הקדמה : בענייננו תביעה שבה ביקשה התובעת להכריז כי ההחלטה על פיטוריה היא שלא כדין, ניתנה משיקולים זרים, וכתוצאה מכך יש להחזירה לעבודה. לחילופין, ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בפיצויים בגין פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש - בסכום שלא כומת התביעה הוגשה ביום 25.4.06 יחד עם בקשה לצו מניעה זמני כנגד פיטורי התובעת. במסגרת הדיון אשר התקיים בבקשה לצו זמני, בתאריך 4.5.06, הסכימו ב"כ הצדדים כי הדיון בצו יאוחד עם הדיון בתיק העיקרי, תוך קיצור ההליכים, כאשר הנתבעת התחייבה שלא תהיינה כל השלכות כלפי התובעת אם ימונה מנהל של בית ספר שדה הר מירון (אותו ניהלה התובעת בתקופת עבודתה) והתחייבה לכבד כל החלטה של בית הדין לרבות אם יוחלט על ידו כי התובעת תוחזר לעבודה. במסגרת אותה החלטה, נקבעו מועדים מקוצרים להגשת כתב הגנה ותצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים. ב"כ התובעת הגיש כתב תביעה מתוקן, ולאחר מכן הגישה הנתבעת כתב הגנה. הוגשו תצהירי עדות ראשית עליהם נחקרו המצהירים וכן היו עדים שהעידו ללא תצהיר עדויות שנשמעו בדיון : הוגשו שלושה תצהירי עדות ראשית של התובעת וכן העידו מטעמה גב' עליזה ביטון - מזכירת בית ספר שדה הר מירון, מר שמואל ג'ורנו, מנהל בית ספר שדה אלון תבור, מר מרדכי בן שטרית, מנהל בית ספר שדה עין גדי, מר סאמר עמורי, מנהלן של בית ספר שדה הר מירון, מר סעיד פראג', עובד אחזקה בבית ספר שדה אכזיב, גב' יפית אהרונוביץ, מזכירת בית ספר שדה אכזיב, מר שלמה דקל, מנהל בית ספר שדה חרמון וגב' דורית הררי, מנהלת תחום הפרט באגף משאבי אנוש אצל הנתבעת מטעם הנתבעת העידו מר אריה כגן (להלן:"מר כגן") מנהלן אצל הנתבעת, גב' הילה אורן, מנהלת אגף התיירות אצל הנתבעת שהייתה ממונה על התובעת (להלן:"גב' אורן") ומר משה הלבני, המשמש כמבקר פנים של הנתבעת (להלן:"מר הלבני"). כן הוגשה חוות דעת לגבי בדיקת פוליגרף שנערכה לתובעת על ידי מר יעקב ברזילי (להלן:"מר ברזילי") שהעיד בדיון. כל העדים נשמעו בשתי ישיבות אשר התקיימו בתאריכים 9.7.06 ו-10.9.06. בהתאם לעדויות הרבות שנשמעו בדיון, נקבעו עובדות המקרה העובדות : התובעת בת 39, מתגוררת בצפת, מונתה החל מחודש מרץ 2003 לתפקיד של מנהלת בית ספר שדה הר מירון (להלן:"ביס"ש הר מירון") ולאחר מכן - במקביל כמנהלת של בית ספר שדה אכזיב (להלן:"ביס"ש אכזיב"). הנתבעת הינה עמותה ציבורית הפועלת ללא מטרת רווח בתחומים של שמירת הטבע, איכות הסביבה, חינוך וידיעת הארץ. חברים בנתבעת כ-70,000 בתי אב בישראל, היא פעילה באופן סדיר בנושאים ציבוריים כגון השמירה על הטבע והנוף וידועה במאבקיה למניעת הפגיעה באיכות הסביבה. למען מטרותיה מפעילה הנתבעת בתי ספר שדה ברחבי הארץ, וביניהם גם את ביס"ש הר מירון וביס"ש אכזיב במשך מספר שנים, עד ליום 31.10.05, הופעלו יחידות הכלכלה והלינה בביה"ס הר מירון ואכזיב על ידי חברת גני צומת הגומא בע"מ (להלן:"צומת הגומא"), בהתאם להסכמים שנחתמו בינה לבין הנתבעת. התובעת התקבלה לעבודה על ידי צומת הגומא בחודש מרץ 2003 ועבדה מטעמה כמנהלת של ביה"ס הר מירון ואכזיב. גם בתקופה זו, שבה הופעלו בתי הספר שדה על ידי צומת הגומא, עדיין היו אותם בתי הספר חלק ממערך הפעילות של הנתבעת. היה פיקוח מעשי של הנתבעת על פעילותם של בתי הספר שדה וכתוצאה מכך היה קשר רציף בין מנהל בית הספר שדה (במקרה שלנו, התובעת) לבין הנתבעת ועובדיה. בין היתר, היתה התובעת בקשר הדוק עם המנהלן הראשי של הנתבעת, מר כגן, שהינו עובד ותיק מאוד של הנתבעת. בחודש אפריל 2005 נכנסה לתפקיד של מנהל אגף התיירות בנתבעת גב' אורן, ואליה הועבר חלק מתפקידו של מר כגן, שהחל לעבוד במשרה מצומצמת יותר מר כגן הביא את גב' אורן לביקור בבתי הספר שדה ומאז עבדה התובעת מול מר כגן וגב' אורן, כל אחד בתפקידו הוא, שייצגו את הנתבעת בכל הדרוש לניהול בתי הספר שדה. ההתקשרות בין צומת הגומא לבין הנתבעת הסתיימה בתאריך 31.10.05, והחל מ-1.11.05 חזרו בתי הספר שדה להיות מופעלים על ידי הנתבעת ישירות. הנתבעת נערכה לקראת המעבר ובין היתר חיפשה מנהלים לביס"ש שדה הר מירון ואכזיב. לפני שהתובעת התקבלה לעבודה אצל הנתבעת, היא זומנה לראיון קבלה על ידי גב' אורן וגב' ריבי רונן מאגף משאבי אנוש של הנתבעת קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לאורך הראיון ואם מדובר היה בראיון קבלה "אמיתי" או "פורמלי בלבד", כטענת התובעת. בכל מקרה, לא נטען ולא הוכח על ידי הנתבעת כי היו מועמדים אחרים שרואיינו לתפקיד, וכן הוכח כי הנתבעת העדיפה להשאיר את התובעת בתפקידה כמנהלת בית הספר על מנת לשמור על רצף ניהולי. כמו-כן, אין חולק כי התובעת לא נשלחה למבחני התאמה, כפי שהיה נהוג לגבי כלל המועמדים לתפקידים ניהוליים אצל הנתבעת. לדברי הנתבעת היה זה בשל "טעות", אולם היא לא ביקשה לתקן את הטעות הנטענת במהלך כל תקופת העבודה סוכם כי התובעת תמונה כמנהלת של ביה"ס הר מירון, ובנוסף היא תנהל את ביה"ס אכזיב באופן זמני עד שיימצא מנהל חדש שם. קיימים חילוקי דעות באשר ליוזמה לגבי ניהול שני בתי ספר בו-זמנית, שלכל הדעות הייתה משימה קשה מאוד לביצוע. אין אנו סבורים כי מדובר בנקודה חשובה לצורך ההכרעה כל עוד אין מחלוקת באשר למטרת ההתקשרות בתאריך 26.10.05 נחתם בין הצדדים "הסכם עבודה לתפקיד מנהלת בית ספר שדה אכזיב + הר מירון", שבו נקבעו תנאי העבודה ותנאי השכר של התובעת. בהסכם נכתב כי "ששת חודשי העבודה הראשונים מהווים תקופת ניסיון", כאשר מועד תחילת ההסכם נקבע ל-1.11.05. נשמעו מספר עדויות באשר לתפקודה של התובעת כמנהלת בתי הספר שדה. המסקנה המתקבלת משמיעת העדויות היא כי עד להשתלשלות העניינים אשר הביאה לסיום העבודה של התובעת, היא ביצעה את התפקיד על הצד הטוב ביותר, יצרה אווירה טובה עם עובדי בתי הספר ועם מנהלי בתי ספר אחרים, שאיתם נהגה לשוחח ולהתייעץ, ולא היו טענות כלפיה מהממונים עליה, חוץ מהערות שגרתיות בתור מנהלת חדשה. התובעת זכתה להערכה חיובית מטעם הממונה הישירה עליה, גב' אורן הפרשה שבסופו של דבר הביאה לפיטורי התובעת הייתה קשורה לסכסוך שנוצר בין התובעת לבין מר דני מויאל (להלן:"מר מויאל"). מר מויאל הוא קבלן לעבודות חשמל, אשר נתן שירות לביס"ש הר מירון ואכזיב מזה שנים רבות, תחת השם "דני אלקטריק בע"מ". לאחר שהסתיימה ההתקשרות בין הנתבעת לבין צומת הגומא, התבקשה התובעת לחפש קבלן אשר יספק שירותי מזון לשני בתי הספר. התובעת הייתה מעוניינת שהטבח שעבד בביס"ש אכזיב מטעם חב' צומת הגומא, מר אריה ג'בלי (להלן:"מר ג'בלי"), ימשיך לספק שירותים כקבלן עצמאי, אולם הדבר לא הסתייע, וסוכם שהוא ימשיך לעבוד כטבח במסגרת הסכם קבלנות עם "דני אלקטריק בע"מ" שמלבד עבודות התובע תספק גם שירותי מזון לשני בתי הספר, כאשר הסיכום שהושג היה של חלוקת ההכנסות - 60% לקבלן (מר מויאל) ו-40% לנתבעת. לדברי התובעת, מר מויאל לא היה מרוצה מאותם אחוזים שסוכמו, היות שהחלוקה המקובלת הייתה 65% לקבלן המזון ו-35% לנתבעת, ואילו ההסכם שהושג על ידי התובעת הטיב עם הנתבעת ולא עם מר מויאל במהלך תקופה זו התעוררו סכסוכים וחילוקי דעות בין התובעת לבין מר מויאל. יש לציין כי מר מויאל לא הוזמן להעיד במשפט ולכן לא ניתן היה להתרשם ממנו או לשמוע את גרסתו באשר לעובדות הנטענות כלפיו. בזמן שמיעת העדויות בתיק הפסיק מר מויאל להיות קבלן של הנתבעת כליל, כאשר הסיבה לכך לא התבררה עד תום אך מתקבל הרושם כי אותה הפסקה קשורה לעובדות הנוגעות לתיק הנוכחי גרסת התובעת באשר לאופי של מר מויאל והתנהגותו אומתה בכל הנוגע להתפרצותו האלימה והפוגענית כלפי העובדת יפית, שהעידה במשפט ותיארה את הקללות ואת העלבונות שהיא ספגה ממנו, ובגינן שקלה להגיש תלונה למשטרה. היא העידה כי היא נזהרה שלא להיות באותו מקום שבו נמצא מר מויאל אלא בנוכחות של אדם אחר (ראו ע' 28). דברים אלה הובאו לידיעתה של גב' אורן על ידי גב' יפית וכך עולה מעדותה (ראו ע' 60). התובעת גם תיארה מחלוקות עם מר מויאל באשר להפרותיו את חוזה הספקת שירותי המזון וניצולו לרעה את היכרותו ארוכת שנים עם מר כגן, והכל כדי להוציא כספים מהנתבעת עבור עבודות חשמל שלא בוצעו כלל או שלא היו נחוצות. התובעת טענה לשיתוף פעולה, או לכל הפחות "עצימת עיניים" של מר כגן במעשיו הפסולים של מר מויאל, טענות שהוכחשו באופן נחרץ על ידי מר כגן, שכן העיד בדיון בתאריך 15.2.06 התקיימה פגישה בביס"ש הר מירון, בין התובעת לבין גב' אורן ומר כגן. באותה ישיבה העלתה התובעת את טענותיה כלפי מר מויאל ונתקבלה החלטה להפסיק את ההתקשרות איתו כקבלן מזון ושהתובעת תבדוק ותציע קבלן חדש. התובעת התלבטה בשאלה מי צריך להודיע למר מויאל על הפסקת ההתקשרות איתו, אך לא מצאה תשובה אצל הגורמים המוסמכים של הנתבעת ולבסוף החליטה לשלוח בעצמה מכתב סיום התקשרות, מתאריך 19.2.06, לפיו היא מודיעה למר מויאל על סיום ההתקשרות ב-19.3.06 - בהודעה מראש של חודש ימים באותו יום (19.2.06) שלחה התובעת לגב' אורן ולמר כגן מכתב בדואר אלקטרוני, ובו הביעה הסתייגויות באשר לתקציב השיפוצים לשנת 2006-2007. באותו מכתב הועלו טענות התובעת כי התקציב שאושר לעבודות חשמל חורג מן הנדרש ומהעבודות הנחוצות וכן טענות באשר לסמכויות שניתנו למר מויאל (הגשת הצעות מחיר לשיפוצים) והסתייגות לגבי ביצוע עבודות על ידו מבלי לשאול את עמדתה בנדון. ב"סיכום" המכתב נרשם: "תקציב 2006-2007 "סובל" מהערכות "גסות" ומותיר הפרשי תקציב אותם אני מבקשת להפנות לטובת מתיחת פנים ולהעלאת רמת האירוח. מכיוון שבמערכת בה אנו עובדים כל שקל הוא חשוב, התייעלות זו היא מהותית. חשוב לי מאוד להיות מעורבת בכל תזוזה שמתוכננת... שנערכת... שמתבצעת... בשטח בית ספר שדה. אינני רואה איך מנהל בית ספר שדה אינו לוקח חלק בהחלטות מהותיות הקשורות לתפקודו היום יומי במקום". לגרסת התובעת, המכתב הגיע באופן מידי לידיעתו של מר מויאל, ולטענתה הוא הועבר אליו על ידי מר כגן מספר דקות לאחר שקיבל מר מויאל את המכתב המודיע על הפסקת ההתקשרות איתו כקבלן מזון, הוא הגיע למשרדה של התובעת והצהיר כי הוא ינקום בה. ההצהרה על כך מטעם התובעת לא נסתרה והיא אמינה עלינו כאשר, כאמור, מר מויאל לא הוזמן להעיד במשפט. לאחר שקיבל מר מויאל הודעה על הפסקת ההתקשרות, הועבר אל המשרד הראשי של הנתבעת מכתב חתום על ידי מר מויאל ומר אריה ג'בלי. המכתב נושא אמנם תאריך 14.2.06, אך הוכח לפי העדויות מטעם הנתבעת, כי הוא התקבל במשרדי הנתבעת בתאריך 23.2.06 (ראו עדותו של מר הלבני, ע' 65 ש' 13-14). המכתב (נספח ט' לכתב התביעה) נושא כותרת: "מרמה והפרת אמון של דורית בן אברהם" ובו 18 סעיפים הפורסים תלונות על מעשים לא תקינים של התובעת במסגרת מילוי תפקידה, שנעשו אף שלא כדין התובעת לא קיבלה עותק מהמכתב הנ"ל, עד שהוזמנה לבירור בתאריך 6.3.06. אולם, היא שמעה מעובד האחזקה מר פראג', כי מר מויאל מנסה להתנקם בה. התובעת פנתה לגב' אורן, שסיפרה לה שמר מויאל ומר כגן היו אצלה והיא שמעה תלונות כלפי התובעת, כאשר לטענתה גם מנכ"ל הנתבעת - מר גרשון פלג - יודע על הטענות. התובעת הגישה תלונה למשטרה כנגד מר מויאל בשל איומים, בתאריך 27.2.06. התובעת הוזמנה למשרדי הנתבעת לצורך בירור בתאריך 6.3.06. באותה ישיבה נכחו מנכ"ל הנתבעת, מר פלג, מר הלבני וגב' אורן. פרוטוקול הישיבה נערך על ידי מר הלבני, ובו נרשמו תגובות התובעת לתלונות שהועלו כנגדה. התובעת הביעה את הסכמתה להיבדק ב"מכונת אמת". במהלך אותה פגישה התקשר מר הלבני אל מר ג'בלי, ולאחר שיחה שהתקיימה ביניהם, הועברה השיחה למצב של רמקול וכולם שמעו את ההתייחסות שנרשמה בפרוטוקול הישיבה (ע' 5-6), ובה נאמר על ידי מר ג'בלי ש"הם עשו את זה בגלל שהשקיעו כספים והיא (הכוונה לתובעת) רצתה להפסיק אותם". ההסבר מתייחס למניע לשליחת מכתב התלונה על התובעת, כאשר מר ג'בלי הבהיר בתגובותיו, כפי שנרשמו, את חוסר ידיעתו לגבי רוב התלונות עליהן חתם התובעת הביעה כאמור את הסכמתה להיבדק בפוליגרף לגבי הטענות כלפיה והוסבר לה שגם מר מויאל ייבדק. התובעת ביקשה באופן מפורש שהבדיקות שלה ושל מר מויאל יבוצעו במקומות שונים. התובעת נבדקה בדיקת פוליגרף במכון "גוזלן-ברזילי" על ידי הבודק, מר ברזילי, בתאריך 14.3.06. רק לאחר שבוצעה הבדיקה נודע לתובעת כי מר מויאל נבדק יום לפני, על ידי אותו בודק, אומנם במקום גיאוגרפי אחר. לדברי התובעת לאחר שהתקיימה שיחה מקדימה בינה לבין הבודק, היא נשאלה חמש שאלות. הוגש דו"ח של הבדיקה, ממנו עולה כי נרשמו ארבע שאלות בלבד נצטט כאן את השאלות הרלוונטיות שנשאלו, את הממצאים ואת חוות הדעת, לאור חשיבותם בגורל התביעה: "שאלות רלוונטיות: במהלך הבדיקה נשאלה גב' דורית בן אברהם השאלות הרלוונטיות הבאות: א. האם הצעת לדני לעשות אירועים באכזיב ולא לדווח לחברה וזאת בתמורה לאחוזים מהתקבולים? השיבה בשלילה. ב. האם ביקשת מדני לספק סולר לביתך בצפת ולחייב את החברה? השיבה בשלילה. ג. האם הוספת באופן פיקטיבי לכמות הסולר שסאמר קיבל 325 ליטר והוצאת חשבונית זאת? (שהראית לי). השיבה בשלילה. ד. האם מסרת את המזומנים שקיבלת מדני עבור גרוטאות הברזל ועבור שכירת חדר האוכל באופן מיידי לחברה (לפני פיצוץ הפרשה)? השיבה בחיוב ממצאים: בניתוח ממצאי הבדיקה של גב' דורית בן אברהם אובחנו בתשובותיה לשאלות הרלוונטיות ג' ו-ד' תגובות פיסיולוגיות המצביעות על אמירת שקר. בתשובותיה לשאלות הרלוונטיות א' ו-ב' אובחנו תגובות פיסיולוגיות בלתי סדירות לפיהן לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית חוות דעת על סמך ממצאי הבדיקה של גב' דורית בן אברהם אנו בדיעה כי היא הוסיפה באופן פיקטיבי 325 ליטר לכמות הסולר שסאמר קיבל וכי לא מסרה את התקבולים עבור מכירת הברזל ועבור שכירת חדר האוכל באופן מיידי לחברה, אלא רק לאחר פיצוץ הפרשה. בנוגע ליתר השאלות אין בידינו תשובה פסקנית." השאלה הנוספת שהתובעת נשאלה ושלא נכללה בבדיקה הייתה: "האם ביקשת מדני מויאל לספק שירותי מזון לאירוע של חברת נופים וטבע ולקבל 10% מרווחיו?". הבודק לא הכחיש כי שאל את השאלה הנ"ל, אך בחר, משיקולים שלו, לא לציין אותה כמו גם את תשובת התובעת בדו"ח הסופי - ראו ע' 38 לפרוטוקול למרות התנגדותה של הנתבעת לגלות את הבדיקה שנערכה למר מויאל, במהלך הדיון דרך חקירתו של הבודק התגלו השאלות וגם התשובות והממצאים שבאותה בדיקה. עלה כי מר מויאל נשאל ארבע שאלות, מתוכן יצא בשתי שאלות "דובר אמת" ובשתי שאלות "אין מסקנה" (ראו ע' 40). בתאריך 19.3.06, לאחר קבלת תוצאות בדיקת הפוליגרף, הוזמנה התובעת במכתב לשימוע לפני פיטורים, ביום 21.3.06. בהזמנה נאמר: "תוצאות בדיקת הפוגלירף שנעשתה לך, בהסכמתך, ביום שלישי 14.3.2006 מעלות ממצאים חמורים של אי אמירת אמת בנושאים עליהם נשאלת והתנהלותך במסגרת עבודתך כמנהלת בתי ספר שדה הר מירון ואכזיב. לאור ממצאים אלה, נשקלת בחברה להגנת הטבע האפשרות להפסיק את עבודתך". השימוע נדחה, לבקשת התובעת, ולבסוף התקיים בתאריך 26.3.06, כאשר בינתיים התובעת הוצאה לחופשה. בישיבה נכחו גב' אורן, גב' דורית הררי ממחלקת משאבי אנוש וב"כ הנתבעת, עו"ד אלון. מצד התובעת נכחו התובעת ובא כוחה דאז עו"ד ספרד לאחר השימוע הציע ב"כ הנתבעת עו"ד אלון לב"כ התובעת דאז, עו"ד ספרד, כי אם יתקבל מכתב התפטרות של התובעת לא יישלח מכתב פיטורים. התובעת סירבה להצעה זו ולכן, ביום 27.3.06 שוגרה לתובעת "הודעה על הפסקת עבודה" בנוסח כדלקמן: "בעקבות השימוע שנערך לך ביום 26.3.06 ולאחר שנשקלו בכובד ראש הדברים שאמרת ונאמרו בשמך בשימוע, החליטה החברה להגנת הטבע להפסיק את עבודתך אצלה מהסיבות כפי שפורטו במכתב ההזמנה לשימוע שנשלח אליך ביום 19.3.06 ולאור הממצאים החמורים שעלו מבדיקת הפוליגרף שנערכה לך, לאחר קבלת הסכמתך, כמפורט בדו"ח הבדיקה שנמסר לך. הממצאים הללו מערערים עד היסוד את בסיס האמון של החברה להגנת הטבע והעומדים בראשה כלפיך, בוודאי בתפקידך אצלה ובשים לב לאחריות הכוללת המוטלת עליך לגבי כספים ובכלל, ואינם מאפשרים את המשך העסקתך בשירותה. זאת לזכור כי בחוזה העבודה שנחתם בינך ובין החברה להגנת הטבע עם תחילת עבודתך, נקבעה תקופת ניסיון בת 6 חודשים, והתקופה הזאת טרם הסתיימה. במצב הדברים שנוצר, לא ניתן לראותך כמי שעמדה בניסיון שנקבע בחוזה העבודה שלך, וההחלטה על הפסקת עבודתך היא פועל יוצא גם מכך. אשר על כן, עבודתך בחברה להגנת הטבע תגיע לסיומה במועד מכתב זה, והחברה להגנת הטבע תשלם לך פדיון דמי הודעה מוקדמת כחוק, וכן את יתרת המגיע לך בתמורה לעבודתך אצלה. בהתאם לכך, אבקשך להחזיר מיד את המכונית ומכשיר הטלפון, ואת כל שאר האמצעים שהועמדו לשימוש לצורך העבודה, ולחדול מן השימוש בהם. החברה להגנת הטבע מאחלת לך הצלחה בהמשך דרכך". המכתב חתום על ידי גב' הררי למחרת קבלת המכתב שלח עו"ד ספרד מכתב לגב' הררי, בו דרישה לבטל את ההחלטה לפטר את התובעת. תשובת הנתבעת, באמצעות בא כוחה, הייתה שלילית ועל כן, הוגשה התביעה שבפנינו, יחד עם בקשה בתאריך 25.4.06 לצו מניעה זמני מעמדה של הנתבעת כגוף דו-מהותי או גוף פרטי : באי כוח הצדדים חלוקים באשר למעמד של הנתבעת, האם מדובר בגוף "דו-מהותי" עליו חלים כללים מסוימים שבמשפט המינהלי - כטענת ב"כ התובעת - או שמא, כטענת ב"כ הנתבעת, מדובר בגוף פרטי. הנתבעת הינה עמותה רשומה ללא כוונת רווח, הפועלת למען מטרות ציבוריות, כגון שמירת הטבע ואיכות הסביבה, חינוך וידיעת הארץ. חברים בנתבעת כ-70,000 בתי אב בישראל, היא מקיימת פעילויות מגוונות בהן משתתפים תלמידים ומבוגרים (כמיליון לשנה, לפי תצהירה של גב' אורן, סעיף 4). הנתבעת מעסיקה כאלף עובדים, חלקם קבועים וחלקם זמניים והיא מקבלת תמיכה של משרד החינוך בתקציבה בשיעור של כ-19%. נתונים אלה מוסכמים על הנתבעת בנוסף, נאמר על ידי התובעת כי המקרקעין בהם יושבים בתי ספר שדה נחשבים מקרקעי ציבור. גוף דו מהותי מתאפיין ב"דואליות נורמטיבית", הפורצת מן התחום של המינהל הציבורי אל התחום של המגזר הפרטי, כאשר כללים של המשפט המינהלי עשויים לחול גם על גוף פרטי, שלא הוקם על פי חוק, אין לו סמכויות בחוק ושאין הוא משתייך, להלכה או למעשה, למינהל הציבורי. באשר לשאלה מה דינו של גוף דו מהותי, השיב המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט אלון בע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א 'קהילת ירושלים' נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464 (1992): "גוף שאופיו הוא דו-מהותי, כאמור לעיל, יחולו עליו הן כללי המשפט הפרטי והן נורמות המשפט הציבורי. הנורמות והכללים האמורים יופעלו תוך התחשבות באופיו המיוחד של הגוף, ולייחוד זה השפעה הן על העקרונות מתחום המשפט הפרטי והן על הנורמות מתחום המשפט הציבורי" (שם, 492). באשר למאפיינים המזהים גוף דו מהותי, נאמר בע"א 3414/93 און נ' מפעלי בורסת היהלומים (1965) בע"מ, פ"ד מט (3) 196 (1995): "ראשית, בית המשפט לא קבע עדיין מבחן, ואף לא נתן סימנים, שיאפשרו לזהות בבירור גוף דו-מהותי. על הסוכנות היהודית, למשל, הוא לא ראה לנכון לומר אלא זאת, שייתכן כי היא גוף דו-מהותי. אכן, אין די בכך שהגוף ממלא תפקיד שיש בו עניין לציבור או חשיבות ציבורית. גופים רבים מעין אלה פטורים לחלוטין מתחולת המשפט הציבורי. צריך דבר מה נוסף". ב"כ הנתבעת הסתמכה על הקביעה של בית המשפט המחוזי בבש"א (ת"א) 932/03 החברה להגנת הטבע נ' זילברמן, תק מח-2005(4) 8637, שם נקבע כי לא הוכח שהנתבעת הינה גוף דו-מהותי. אין באותה קביעה כדי לחייב בענייננו, עת מדובר במסגרת יחסים אחרת: שבין עובד לבין מעביד הנתבעת מקבלת תקציב מהמדינה, ולו תפקיד נכבד - על אף שלא עיקרי- בתקציבה (19% לדברי הנתבעת). מטרות הקמת הנתבעת ופעילותה הן ללא ספק למען טובת הציבור, והן כוללות הגנה על טובין ציבוריים, חלקם לדורות הבאים, כאשר אין במטרותיה כוונת רווח. היקף הפעילות של הנתבעת ומטרתה, בנוסף למקורות המימון שלה, גורמים לכך שהיא נחשבת כגוף דו מהותי לעניין יחסיה עם עובדיה. לכן חלות עליה חלק מן הנורמות שבמשפט הציבורי ותק של התובעת : התעוררה בין הצדדים מחלוקת באשר לשאלה האם יש לראות בתובעת "עובדת בניסיון" כפי שסוכם בהסכם העבודה, מאחר ועבדה פחות משישה חודשים אצל הנתבעת, או שמא יש לחשב את הוותק שלה ככולל את התקופה שבה היא עבדה מטעם חברת צומת הגומא. חילוקי הדעות בין הצדדים הם באשר לתוצאה משפטית ולא לגבי העובדות עצמן, שאינן שנויות במחלוקת, ולפיהן ניתן לקבוע כי תחילת עבודתה של התובעת במקום העבודה היתה במרץ 2003 ולא בנובמבר 2005. כך, אין ספק כי עד לחודש אוקטובר 2005 עבדה התובעת כעובדת של צומת הגומא ולא כעובדת הנתבעת. על אף זאת, בתי הספר שדה נותרו באותה תקופה חלק מהמערך הארגוני של הנתבעת, שלא העבירה את הפיקוח העליון על תפקוד אותן היחידות, פיקוח אשר דרש קשר רציף עם העובדים, בעיקר עם מנהליהם של בתי הספר התובעת הייתה מוכרת לגורמים המוסמכים של הנתבעת כאשר הם ביקשו למנות עובד מטעם הנתבעת כמנהל של ביס"ש הר מירון ואכזיב לאחר סיום ההתקשרות עם צומת הגומא. הנתבעת דגלה ברצף ניהולי ולכן ניתנה עדיפות להמשך העסקת התובעת, כאשר לא רואיין אף עובד אחר לאותו תפקיד ואף לא נמצא לנכון לשלוח את התובעת למבדקים, כפי שנהוג בנתבעת עת היא שוקלת לקבל עובד חדש לעבודה בכל מקרה, הן בהתאם להוראות החוק (כגון חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963) הן בהתאם להלכה הפסוקה, יש להתחשב בזיקת העובד למקום העבודה ולהעדיפה על פני הזיקה למעביד ספציפי. אין חולק כי התובעת המשיכה את תפקידה כמנהלת של בתי הספר שדה כאשר התרחשה תחלופה של מעבידים באותו מקום העבודה ולעניין הפסקת העבודה, הוותק שלה בתפקידה, היה החל מחודש 3.03 באותו מקום העבודה סיבה לפיטורי התובעת : הפרשה שבה עסקינן החלה, בהתייחס לתהליך שהביא בסופו של דבר לפיטורי התובעת, במכתב התלונה שנחתם על ידי מר מויאל ומר ג'בלי ואשר התקבל אצל הנתבעת בתאריך 23.2.06. היה זה לאחר שהודיעה התובעת למר מויאל על הפסקת ההתקשרות להספקת שירותי מזון עם "דני אלקטריק בע"מ" וכן לאחר שהתובעת שלחה דואר אלקטרוני, שהופנה לגב' אורן ולמר כגן, ובו הסתייגויות לגבי התקציב של בתי הספר שדה בכל הנוגע לעבודות חשמל (מכתב זה לא הופנה למר מויאל, אך אנו מאמינים שקיימת הסתברות גבוהה כי מר מויאל ידע על תוכנו). כתוצאה ממכתבים אלה נפגעה בפועל הכנסתם של מר מויאל, ושל ושותפו לעניין מתן שירותי מזון, מר ג'בלי (זה האחרון אף הודה בכך בשיחת הטלפון אשר התקיימה ביום הבירור של התובעת). ספק רב מתעורר באשר לכוונות הכנות של ה"מתלוננים" כאשר ראו לנכון לציין על גבי מכתב התלונה תאריך לא אמיתי, ובכך ניסו להציג מצג כאילו המכתב נשלח בטרם ידעו על הפסקת ההתקשרות. נסיון זה לא עלה יפה ובהתאם לעדויות שנשמעו בדיון הוכח כי המכתב התקבל במשרדי הנתבעת בתאריך 23.2.06, כפי שעולה מעדותו של מר הלבני המהלך הראשון שנעשה לאחר קבלת המכתב היה זימון התובעת לישיבת בירור, שבה נכחו כאמור מנכ"ל הנתבע, מבקר הנתבעת מר הלבני וגב' אורן. התובעת הכחישה את המעשים המיוחסים לה (18 סעיפים כמפורט במכתב התלונה) וביקשה להתקשר אל מר ג'בלי. כך עשה מר הלבני במהלך אותה ישיבה וכל הנוכחים שמעו את תגובתו, שנרשמה על גבי פרוטוקול הישיבה על ידי מר הלבני. מר ג'בלי לא אישר את כל התלונות, שאת חלקן הגדול הוא שמע מפי מר מויאל, והסביר כי עיקר הסיבה שבגינה הוא חתם על המכתב הייתה שהם השקיעו כספים רבים בשירותי המזון, והפסקת ההתקשרות ביוזמת התובעת גרמה להם הפסדים רבים מתחזק אם כך הרושם, שכבר נוצר מהרישום הלא נכון של תאריך המכתב, שיצר הנקמה, ולא שאיפה לגילוי האמת, הוא זה שהוביל את הגשת התלונות כלפי התובעת. יש לציין כי מר כגן הצהיר בעדותו בדיון כי הפסקת ההתקשרות למתן שירותי מזון עם מר מויאל היתה כתוצאה מהעדר רשיון לקייטרינג לחברה שבבעלותו. אין לכך כל נפקא מינה, מאחר ואין ספק כי היוזמה להפסקת ההתקשרות באה מצד התובעת וכך היה סבור גם מר מויאל שראה בה כ"אשמה" לפגיעתו הכלכלית. התלונות הועברו לטיפולו של מבקר הפנים של הנתבעת, מר הלבני, שקיבל הוראה ממנכ"ל הנתבעת לרכז את הטיפול ואת הבדיקה בעניין. נשאלת השאלה, האם מעבר לבירור שתואר לעיל ושנערך עם התובעת ובדיקת הפוליגרף שלה ושל מר מויאל, נערכה בדיקה יסודית אחרת מטעם המבקר הדברים היחידים אשר עולים מתצהירו של מר הלבני הם כדלקמן: "התובעת אמנם מגדירה את האירוע באכזיב כמשעמם למדי, ואולם אני גיליתי בו עניין רב בכל הקשור לתקינות עבודתו המנהלתית וההתנהלות הכספית הנאותה של מנהל ביס"ש כפי שנדרשת הנתבעת לעשות על ידי רשם העמותות ושלטונות המס, מעצם היותה מלכ"ר: 14.1 האירוע באכזיב התקיים ביום 21.1.06, התשלום הועבר לידי התובעת ביום 23.1.06, והופקד בחשבון הבנק של הנתבעת בשבוע של ה- 21.2.06, היינו באיחור של כחודש ימים. דף הקבלות הידניות כלל 3 קבלות מהשבוע השלישי של חודש פברואר 2006, וקבלת אחת ע"ס 400 שקלים מתאריך 23.1.06, ומאחר שדפי הקבלות הקודמים כללו הפקדת מזומנים מחודש פברואר - ברור היה לי שהתשלום האמור הופקד באיחור של כחודש ימים מיום קבלתו. 14.2 הנחיות הנתבעת בעניינים אלו מחייבות להפיק קבלה בגין כל תקבול בכל עת, ומסירת קבלה לכל משלם. כאשר התקבול הינו במזומן (שיק או כסף) - חלה חובה להפקידו מייד בבנק (באותו היום או למחרת לכל המאוחר). 14.3 בפגישה עם התובעת כאמור בסעיף 12 לעיל, טענה התובעת כי לא ברור לה למה לקח כל כך הרבה זמן עד שהתשלום הועבר לנתבעת, וכי היא לא היתה בקיאה בנהלים בגלל היותה חדשה, ולכן כנראה עשתה טעות בכך שלא הפקידה את כל התשלום שהיא קיבלה אצל הנתבעת. 14.4 בבירור שערכתי עם יפית המזכירה בביס"ש אכזיב היא טענה שהיא אינה זוכרת שראתה את התשלום שבו מדובר, והיא הפקידה אותו רק לאחר שהתובעת התקשרה אליה ואמרה לה שיש מעטפה עם כסף במקום שהם נוהגים להסתיר את הכסף. בביקור שערכתי בביס"ש אכזיב ביקשתי לראות היכן המקום הזה נמצא והובהר לי שמדובר בכספת קטנה ממתכת שאינה נעולה, בגודל של כ- 20X 25 ס"מ ובגובה של כ - 10 ס"מ, כך שלא ניתן שלא להבחין במעטפה הנמצאת בתוך הכספת הקטנה". ההתייחסות המהותית היחידה של מר הלבני היא באשר להעדר הפקדת הכספים שהתקבלו על ידי התובעת בחשבון הנתבעת באופן מיידי, מה שיכול להוות הפרה של נוהל תקין כלפי רשויות המס, כפי שעולה מאותו תצהיר מר הלבני ראה לנכון לערוך ביקור בבתי הספר שדה לאחר הפסקת עבודתה של התובעת, בכדי לבחון את הטענות, הן אלה שנטענו כלפי התובעת והן שלה כלפי יתר הגורמים, אך לא עולה מעדותו כי היו ממצאים המפלילים את התובעת מעבר למה שצוין בתצהירו. כאשר נשאל מר הלבני לגבי השיקולים שהביאו לפיטורי התובעת, הוא ציין (לגבי ההמלצה שלו, שאינו בעל סמכות להחליט על פיטורים): התנהלות כספית, יושרה וממצאי פוליגרף גב' הררי, מנהלת בתחום משאבי אנוש של הנתבעת, שישבה בישיבת השימוע שנערכה לתובעת, הצהירה כי היא הייתה "מעורבת מאוד" בהחלטה לפטר את התובעת ותיארה כסיבות לכך: "חוסר אמינות שבאה לידי ביטוי בתוצאות הפוליגרף, והתנהלות בנושא הכספים" (ע' 34, ש' 30-31), כאשר "הדגש העיקרי היה תוצאות הפוליגרף" "בערך 90% כגורם מכריע" (ראו ע' 35, ש' 1,2 ו-10). גם הממונה הישירה על התובעת, גב' אורן, נשאלה באשר לנסיבות אשר הביאו להחלטה, בה הייתה שותפה, לפטר את התובעת, ואמרה כי הסיבה הייתה "משבר אמון שנוצר כתוצאה מתוצאות בדיקת הפוליגרף" (ע' 54, ש' 28-33). באשר ליתר הטענות שנטענו כלפי התובעת, שבהן ישנו בסיס לחשש לגבי התנהלות כספית לא תקינה לגבי כספים שהתקבלו במזומן ממר מויאל, אמרה גב' אורן "זו לא עילה לפיטורים, העילה לפיטורים היתה משבר אמון שנוצר כלפי התובעת", "משבר אמון מאוד גדול בעקבות בדיקת הפוליגרף, ושנית באופן כללי" - ראו ע' 58 לפרוטוקול על כן, ממכלול הראויות שנשמעו בדיון עולה בוודאות כי הסיבה העיקרית, אם לא היחידה, שבגינה הוחלט על פיטורי התובעת היתה התוצאות של בדיקות הפוליגרף, כאשר מכלול הטענות שהועלו על ידי מר מויאל ומר ג'בלי במכתבם לא נבדקו לעומק ולא אושרו כלל על ידי הנתבעת, למעט אי סדרים בהתנהלות הכספית, שבשל עצמם לא היו מהווים סיבה להפסקת העבודה ואליהם, למען הזהירות, נתייחס בהמשך. החלטת הנתבעת לפטר את התובעת נתקבל כתוצאה מבדיקת הפוליגרף, שבה התובעת יצאה דוברת שקר בדיקת הפוליגרף : לאחר שקבענו כי הסיבה העיקרית אשר הביאה לפיטורי התובעת הייתה התוצאות של בדיקת הפוליגרף אשר גרמו לתחושה של "חוסר אמון" כלפיה, יש לבחון את אמינות הבדיקה ותוקפה - כפי שהיא בוצעה בענייננו. הדיון לגבי המשקל שיש לתת לבדיקת פוליגרף לצורך קביעת תוצאות מחייבות בסכסוך משפטי קיים זה שנים רבות. דיון מורחב בסוגייה נערך לפני כ-19 שנים, בשנת 1988- על ידי בית המשפט העליון בע"א 61/94 ביאזי נ' לוי, פ"ד מ"ב (1) 466 (1988). באותו עניין מדובר היה בהסכמת הצדדים, בהליך המשפטי עצמו, שהצדדים ייבדקו בפוליגרף ולפי תוצאת הבדיקה תקבענה תוצאות פסק הדין בשונה בענייננו, שההסכמה הייתה לפני ההליך המשפטי, ותוצאות הבדיקה היוו עילה לפיטורי התובעת בדעת הרוב קבע בית המשפט העליון כי ההסכם בין הצדדים מחייב. בדעת המועט של כב' השופט בך, נאמר כי על אף ההסכם בין הצדדים אין בית המשפט כבול להסכמתם והוא יכול לעשות שימוש בראיות אחרות ועל פיהן להכריע את הדין. שם נבחנו באופן מעמיק תוקפה של הבדיקה ומהימנותה, כאשר כב' השופט בך נימנה בשעתו עם חברי ועדת כהן (ועדה שמינה שר המשפטים בשנת 1978 על מנת לבחון את שאלת קבילותה של הבדיקת פוליגרף בהליכים משפטיים). על הגישה הספקנית ביחס לאמינות בדיקה זו, עמד שם השופט בך, וכדבריו: "נציין רק בהערת אגב, כי גם לאחר הגשת דו"ח ועדת כהן (הדו"ח נמסר בתאריך 29.6.80) לא השתנתה הגישה הספקנית הכללית ביחס לאמינותו של המכשיר הנדון הן מצד מומחי המשפט והן מצד המומחים במדע הפסיכולוגיה." בדבריו מפנה כב' השופט בך למאמרם של המלומדים בן שחר, בן הילל וליבליך "הפוליגרף (מכונת אמת) בשירות המשפט - סוגיות מדעיות ומשפטיות" שפורסם במשפטים ט"ז עמ' 269. במאמר זה כותבים המחברים, בין היתר, כך: "עמדתנו המנומקת לאורך כל המאמר היא, שהדיוק של תוצאות בדיקת הפוליגרף בשאלת שיטות הביקורת [שב"ק, כפי שנעשתה במקרה דנן] נובעת לפחות באופן חלקי מהגורם האנושי המפעיל את הפוליגרף ולא מהאינפורמציה הפיזיולוגית הנרשמת על הנייר המופק מן המכונה. לכן, חוות דעת מקצועית של פותר פוליגרף, מייצגת רק את דעתו (אשר יתכן והיא תקפה) בהקשר המשפטי נראה כי חוות דעת של פוליגרפיסט ... הינה למעשה 'עדות סברה ולא עדות מומחה.'" ר' עמ' 290 שם עוד כותבים החוקרים: "ציינו כי הערכת יתר של רלוונטיות הפוליגרף או מתן משקל יתר לחוות הדעת של הפוליגרפיסטים עלולה לגרום לעליה במחיר [החברתי] ולירידה בתועלת של שימוש במכשיר זה. בעיות אלה הינן חשובות אם הפוליגרף הינו בעל רמת תוקף בינונית ומטה - כפי שאנו סבורים" (ראו עמ' 289, שם). המאמר סוקר את שתי השיטות הקיימות בשימוש בפוליגרף, כשלדעת המחברים קיימת עדיפות ברורה לשיטת הפח"מ (פרטי חקירה מכומנים) על פני שיטת השב"ק (שאלות ביקורת, זו שבה נעשה שימוש בענייננו). אחת הבעיות העיקריות המשליכות על מהימנות הבדיקה היא "סכנת הזיהום", מאחר והחוקר נחשף לכל פרטי התיק קודם לחקירה ובונה לפיהם את השאלות. החוקר אשר לאור תיק החקירה המוקדמת הגיע להערכה מסוימת לגבי חפותו של החשוד (או להיפך), עשוי לגרום באופן לא מודע לכך שהרישומים אשר יפיק יתאימו לאמונתו העמדה המנומקת אותה מציגים החוקרים לאורך כל המאמר היא כי: "הדיון של תוצאת הבדיקה בפוליגרף בשיטת שאלות הביקורת נובעת, לפחות באופן חלקי, מהגורם האנושי המפעיל את הפוליגרף, ולא מהאינפורמציה הפיזיולוגית הנרשמת על הנייר המופק מהמכונה לכן, חוות דעת המקצועית של חוקר פוליגרף מייצגת רק את דעתו (אשר ייתכן שהיא תקיפה). בהקשר המשפטי נראה שחוות דעתו של פוליגרפיסט, כמוה כזו של שוטרנו ההיפותטי, הינה למעשה ' עדות סבר' ולא עדות מומחה". ביום 9.1.03 הוצאו הנחיות של היועץ המשפטי לממשלה (מס' 3.11.02), ביחס לשימוש בבדיקת הפוליגרף על ידי רשויות המדינה. הנחיות אלה נסמכות על בחינת ספרות ופסיקה בתחומי הפסיכולוגיה והמשפט, כמפורט בהן, ובסופן מופיעות שורה של המלצות הנגזרות מן המצב המשפטי והעובדתי (הידוע) נכון להיום בין היתר, צוין בהנחיות אלה כך: "בקרב אנשי המדע והמקצוע העוסקים בתחומים הרלוונטים מוסכם כי אין בנמצא תגובה פיסיולוגית ספציפית הניתנת לאיתור אשר מייחדת את המצב הנפשי תודעתי של האדם בעת שהוא משקר. הקביעה, בהתבסס על בדיקה במכשיר הפוליגרף, כי אדם משקר, או שהוא דובר אמת, מבוססת אפוא על היקף הסתברותי בלבד... קיימת בעיה לא פשוטה ובלתי פתורה של מהימנות בדיקות הפוליגרף, אף לגירסת מצדדי הפוליגרף, קיים שיעור לא מבוטל, עד כדי עשרות אחוזים של תוצאות שגויות, הן במובן שדוברי אמת נקבעים בבדיקה כדוברי שקר False Positive)) והן במובן של דוברי שקר שבדיקות הפוליגרף קובעות שהם דוברי אמת False Negative)). האמינות והתוקף של בדיקת פוליגרף תלויה במשתנים שונים ובהם סוג הבדיקה, מיומנות הבודק, מאפייניו האישיותייים של הנבדק והמידע המוקדם הרלוונטי הקיים בנוגע לנושאי הבדיקה. קיימות שתי שיטות בדיקה: 'שיטת פירטי החקירה המוכמנים (פח"ם)' בה נעשה שימוש במסגרת הליכי חקירה, ושיטת 'שאלת הביקורת', בה נעשה שימוש בבדיקות מהימנות כללית כגון לצורכי סינון ביטחון. קיימת הסכמה כי מהימנותה של בדיקה בשיטת 'פרטי חקירה מוכמנים' (פח"מ) גבוהה יותר ממהימנותה של בדיקה בשיטת 'שאלות הביקורת' אשר רבים חולקים אף על תקפותה. ... בעיית האמינות של בדיקות פוליגרף ידועה בכל המדינות בהן הנושא נבדק, וממנה - לצד הבעייתיות החוקתית שבעצם תהליך הבדיקה -נגזרה ההתייחסות המשפטית באשר ללגיטימיות השימוש בבדיקות פוליגרף בהליכים משפטים, על ידי רשויות השלטון ולצרכים אזרחיים כגון, על ידי מעבידים ולצורכי ביטוח... (ראו עב (אזורי ת"א) 5789/01 בנג'י - שופרסל, עבודה אזורי בית הדין הארצי לעבודה בחן את האמינות של הבדיקה ככלי לבחינת התאמת מועמדים לעבודה בדב"ע (ארצי) 70/97-4 אונ' תל אביב - ההסתדרות הכללית החדשה (1998), שם נאמר: "מכשיר הפוליגרף משמש אמצעי לבחינת מהימנותם של מועמדים ועובדים לתפקידים מסוימים. גם לגבי מבחן זה ישנם ספקות ביחס לאמינותו וברוב המקרים אין מאפשרים בדיקת פוליגרף בתחום יחסי העבודה. ועדה לעניין פוליגרף בראשותה של השופט (לאחר מכן הנשיא) יצחק כהן, קבעה, בשנת 1981: "אשר לשימוש בקשר עם קבלה לעבודה או קידום בעבודה, אומנם צפויות סכנות מסוימות אם שימוש זה יתרחב במידה רבה, אך עד כה בישראל נעשה השימוש למטרה זו במידה מצומצמת, ועל כן לא נראה לנו שיש צורך כעת להגביל או לאסור את השימוש למטרה זו" (דו"ח הוועדה לעניין פוליגרף, תשמ"א, 29). ... נוסיף את מכתבו של פרופ' בן-שחר, דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים, שהובא במאמרו של א. רובינשטיין, שצוטט לעיל, בע' 52: "אין כל ביסוס מדעי לרעיון של אבחון אמינות אישית או יושר באמצעות הפוליגרף, לכן לאבחון כזה מעמד פסבדו-מדעי, בדומה לזה של אסטרולוגיה, גרפולוגיה, קריאה בכף היד או בקפה". בפסק הדין שניתן לאחרונה, ע"ע 300228/95 ויטראול - מרגליות (לא פורסם, 25.10.06) הביעה כב' סגנית הנשיא (כתוארה דאז) השופטת א' ברק את דעתה החד משמעית לפיה אין לעשות שימוש בפוליגרף מאחר והוא כלי לא מידתי ופוגע בפרטיות דעת הרוב (הנשיא אדלר) לא ראתה לנכון לעסוק בשאלה זו בתיק הנדון, אך לדבריו אין לקבוע קביעה חד משמעית בנושא והוא ייבדק לגופו עת יגיע שעתו. בחנו בהרחבה את הדעות הקיימות באשר לתוקף ומהימנות הבדיקה כאשר המסקנה המתקבלת היא כי דרגת המהימנות של הבדיקה שמתבצעת בשיטה של שאלות ביקורת אינה גדולה במיוחד בדיקת הפוליגרף שנערכה לתובעת : לאחר שבחנו את מהות בדיקת הפוליגרף באופן כללי, נבחן את מהימנות בדיקת התובעת באופן ספציפי, תוך התייחסות לדרך ביצוע הבדיקה ולשאלות שנשאלו. נסיבות ביצוע הבדיקה : אין התובעת חולקת על כך שבישיבת הבירור שנערכה לנוכח התלונות כנגדה מטעם מר מויאל, היא הסכימה לעבור בדיקת פוליגרף. אולם לפי דברי התובעת, שלא נסתרו כלל על ידי הנתבעת, לא הייתה הסכמה מפורשת לכך שתוצאות הבדיקה יכריעו באשר להמשך עבודתה או לפיטוריה. בנוסף, התובעת התנתה את הסכמתה בכך שהיא ומר מויאל לא ייבדקו באותו מקום. התובעת ומר מויאל נבדקו יום אחרי יום. מר מויאל נבדק ראשון, אך על ידי אותו בודק, מר ברזילי, שערך אומנם את הבדיקה במקומות גיאוגרפיים שונים. אנו בדעה כי הייתה הטעיה כלפי התובעת עת הוסבר לה כי מר מויאל נבדק במקום אחר, מאחר וברור כי הכוונה לא הייתה למיקום הפיזי של ביצוע הבדיקה אלא לזהות הבודק מהרגע שהבודק שוחח קודם עם מר מויאל, ניסח את השאלות שלו וקיבל את תשובותיו (על אף שאלה, בהתאם לראיות שנשמעו, לא העידו באופן חד משמעי ומוחלט על דברי אמת) הוא גיבש עמדה באשר לחילוקי הדעות שבין מר מויאל לבין התובעת ויתכן, בהתאם למחקר המדעי שנעשה לעניין הבדיקה, כי עמדה זו השפיעה בצורה כלשהי על הבדיקה שנערכה לתובעת ניסוחן של השאלות : על מנת שניתן יהיה לאבחן את התגובה הפיזיולוגית של הנבדק ולקבוע אם הוא דובר אמת או שקר, יש צורך שניסוח השאלות יהיה ברור ולא ניתן לפרשנויות, כדי שאמירת האמת בתשובה תהיה חד-משמעית. כך, אין לנסח שאלה מורכבת ביותר מעובדה אחת או שאלה הכוללת מושגים עמומים, שניתנים לפרשנויות שונות לגבי השאלות שבהן התובעת יצאה "דוברת שקר" - ג' ו-ד' לבדיקה, השאלה מס' ג' כוללת מושג שניתן לפרשנות ביותר ממובן אחד: "הוספת באופן פיקטיבי". אולם, הבעיה מתעוררת ביתר שאת בשאלה ד', שנוסחה הוא: "האם מסרת את המזומנים שקיבלת מדני עבור גרוטאות הברזל ועבור שכירות חדר האוכל באופן מיידי לחברה (לפני פיצוץ הפרשה)?" קודם כל, ישנן בשאלה שתי שאלות עובדתיות שונות, אחת המתייחסת לסך של 400 שקלים עבור שכירות חדר האוכל והשניה לגבי 1,000 שקלים כתוצאה ממכירת הגרוטאות. שנית, ישנם שני מושגים עמומים בשאלה: מה זה "באופן מיידי"?, מה הכוונה של - לפני פיצוץ הפרשה מקצועיות הבודק : התרשמנו מחקירתו של ברזילי שהוא העמיד את עצמו כחוקר בעניין, יותר מאשר בודק מקצועי גרידא. כך, למשל, הוא קיבל מידע מהגורמים המוסמכים בנתבעת באשר לתלונות שהועלו כנגד התובעת, וכן נפגש קודם עם מר מויאל ו"שמע ממנו את הטענות לפני הבדיקה" (ע' 38, ש' 1-2). בניסוח השאלות של התובעת עשה הבודק שימוש במידע שהוא קיבל מהנבדק השני, שכנגדו אין לשכוח, התלוננה התובעת באופן קשה ואף הפסיקה את ההתקשרות איתו ולכן, לא ניתן לראות בו "עד ניטרלי". כך, כאשר הבודק נשאל מה הייתה הכוונה עת שאל "לפני פיצוץ הפרשה" הוא הפנה לתלונותיו של מר מויאל, על אף שהוכח, כאמור, כי התאריך שעל גבי מכתב התלונה אינו משקף את תאריך מסירתו לנתבעת הבודק גם לא ראה את תפקידו כמסתיים עם ביצוע הבדיקה, אלא המשיך ב"חקירה" לאחר מכן, ערך בירור טלפוני ואף רשם דו"ח (נ/2). מעורבות יתר של המומחה בבירור העובדות גורמת לו ללא ספק לגבש דעה בעניין, מה שיכול להטות את הבדיקה - לפי האמונה הסובייקטיבית שלו - מאחר והבדיקה מבוססת על פרשנות של הבודק לגבי התגובות הפיזיות של הנבדק. לעניין זה יש לציין כי התובעת הצהירה כי היא נדרשה לחזור על התשובה מספר פעמים, עד שהבודק ראה את התגובה הנכונה השוואת הבדיקה עם זו שנערכה למויאל : מר מויאל נשאל 4 שאלות שאינן זהות לאלו שנשאלה התובעת, כדלקמן: א. האם הציעה לך דורית לעשות אירועים באכזיב ולהעלימם ביחד איתה מהחברה וזאת בתמורה לאחוזים בשבילה? ב. האם ביקשה ממך דורית לספק סולר לבית שלה בצפת ולחייב את החברה? ג. האם לקחה דורית לכיסה 1,000 שקלים שתרמת לביה"ס (בעקבות מכירת גרוטאות הברזל) ועוד 400 שקלים מהכסף ששילם יהודה עבור המסיבה? ד. האם דורית ביקשה 10% מהקייטרינג שביקשה חברת נופים וטבע עבור 250 תלמידים? בשאלות א' וג' יצא מויאל "דובר אמת" ובשאלות ב' וד' התוצאה היתה "בלי מסקנות" מה שלפי דברי המומחה, קרוב לוודאי שאינו דובר אמת (ראו 40 ש' 28-31). שאלה ב' היא שונה מהשאלה שנשאלה התובעת ולכן קיים קושי להשוות בין התוצאות לגבי שאלה ג' הניסוח לא מתייחס למעשה האישי של הנבדק אלא של התובעת. לאור כל האמור לעיל, אנו סבורים כי לא ניתן היה להסתמך על בדיקת הפוליגרף על מנת להכריע באשר לאמינות התובעת וכבסיס לפיטורים. אין בממצאי הבדיקה, כפי שהיא נעשתה, כדי להצביע על כך שהתובעת פעלה תוך הפרת אמון כלפי הנתבעת או הפרה את החובות המוטלות עליה במסגרת תפקידה טענות כלפי התובעת מעבר לבדיקת הפוליגרף : על אף שכפי שנקבע לעיל, הסיבה העיקרית אשר הביאה את הגורמים המוסמכים של הנתבעת להחליט על פיטורי התובעת הייתה תוצאת בדיקת הפוליגרף, הייתה סיבה נוספת, כפי שעולה מן העדויות של גב' אורן וגב' הררי, והיא אי הסדרים בעניינים כספיים, לגבי שני סכומים שנתקבלו ממר מויאל, כדלקמן: סך של 400 שקלים אשר התקבל ממנו בגין השכרת חדר האוכל של ביס"ש אכזיב לחברו של מר מויאל. המחיר המקובל במקרים כאלה היה 1,000 שקלים, אך בהתחשב בהסכם הקיים עם מר מויאל, 60% מאותו סכום היה אמור להיות עבורו, לכן התובעת קיבלה סך של 400 שקלים. לדברי הנתבעת, היה עיכוב בלתי סביר בהנפקת החשבונית ובהפקדת הכסף, כאשר האירוע בגינו שולם היה בתאריך 21.1.06, התשלום היה ביום 23.1.06 והופקד בחשבון הבנק של הנתבעת רק בתאריך 21.2.06, באיחור של כחודש ימים לפי תצהירו של מר הלבני, הנחיות הנתבעת בעניינים אלו מחייבות להפיק קבלה בגין כל תקבול ומסירת קבלה לכל משלם. כאשר התקבול הוא במזומן, חלה חובה להפקידו מייד בבנק (ראו סעיף 14 לתצהירו של למר הלבני). לפי דברי המבקר, יש להדגיש את ההשלכות החמורות והקשות שעלולות להיות לנתבעת בשל מחדל כזה של מנהל ביס"ש, הן ביחס לשלטונות המס, והן ביחס לרשם העמותות לפי ההסבר שניתן על ידי התובעת בתצהירה, היא שמה את ה-400 שקלים במעטפה, עליה כתבה כי מויאל קיבל את חלקו (60%) ושמה את המעטפה בארון במשרד ביס"ש אכזיב, במקום המיועד לכך ואשר היה מוכר למזכירה, גב' יפית. על בסיס החומר שנמצא בארון, הייתה יפית מוציאה חשבוניות, וכאשר הצטברו כספים, היא הפקידה אותם בבנק. לדברי התובעת, היא הפנתה את תשומת לבה של גב' יפית לאותה מעטפה ביום 11.2.06 או- 12.2.06 ולאחר מכן יפית רשמה חשבונית והפקידה את הסכום. יפית לא זכרה בוודאות בעדותה את התאריך שבו נוהלה השיחה עם התובעת אך כן זכרה כי מויאל מסר תאריך שגוי לגבי האירוע שבגינו שולם הסך האמור. היא גם העידה שלפי הנוהג הקיים אצל הנתבעת, יכולה להיות תקופה של שבועיים ואף שלושה שבועות שלא בוצעה הפקדה של כספים אם הסכום לא עלה על 1,000 שקלים לפי העדויות שנשמעו בדיון, ייתכן מאוד כי לפי הנוהל התקין, היה על התובעת להוציא חשבוניות על כל הסכום של דמי שכירות חדר האוכל בסך 1,000 שקלים, ולכלול את האחוזים השייכים למויאל בהתחשבנות תקופתית איתו (ראו עדותה של גב' אורן, ע' 59 לפרוטוקול). אולם הטענה היא רק לגבי אי סדר חשבונאי, ואין טענה כי התובעת לקחה את הסכום לעצמה וברור כי הכסף היה בתוך הכספת (הארון) והשיחה עם גב' יפית התנהלה לפני שהתקבל מכתב התלונה של מר מויאל (לפי הנוסח בבדיקת הפוליגרף - לפני "פיצוץ הפרשה"). התובעת הייתה מנהלת יחסית חדשה אצל הנתבעת, כאשר סוגיה כגון זו שהתעוררה בענייננו מופנית על ידי המבקר, מר הלבני, למנהלי בתי ספר שדה כדילמה הטענה השנייה היא לגבי העברת סך של 1,000 שקלים אשר שולם לתובעת על ידי מר מויאל כהשתתפות בגין מכירת גרוטאות של אוטובוסים שהיו בשטח של ביס"ש הר מירון, סכום ששולם במהלך חודש ינואר 2006. לדברי התובעת, היא רצתה לקנות צמחים ועציצים לביס"ש הר מירון, והכניסה את הסכום בתוך מעטפה, עליה רשמה "מכירת אוטובוסים, לשאול את טופלר" [טופלר הוא בעל תפקיד בניהול הכספים אצל הנתבעת] והכניסה אותה לכספת בביס"ש הר מירון. לדברי התובעת, היא לא ידעה מה לעשות עם הסכום, סיפרה על כך לגב' הררי, התייעצה עם מר דקל, מנהל בית ספר שדה חרמון, שהמליץ לה לשאול את מר אבי בינר, מהנהלת החשבונות של הנתבעת. בתחילת חודש פברואר הוציאה התובעת את המעטפה, נתנה אותה לגב' עליזה, המזכירה של ביס"ש הר מירון, וביקשה ממנה לשאול את מר בינר, וזה האחרון השיב כי הוא אינו יודע וכי יש לשאול את מר טופלר, שהנחה להוציא חשבונית למר מויאל, וכך נעשה המבקר מר הלבני לא הצהיר לגבי בירור שערך בקשר לאותו אירוע, ולכן, ניתן להסיק כי זה לא היה נושא לבדיקה. גב' עליזה לא העידה באופן ספציפי לגבי אותו אירוע, אך הצהירה כי בתקופת העבודה של התובעת, היו שתיהן מפקידות כספים בבנק "לפי כמות של כסף" (ע' 5 לפרוטוקול). מר דקל אישר כי התובעת אכן התייעצה איתו באשר לדרך לפעול עם הסך של 1,000 שקלים, וכי הוא יעץ לה לשאול את מר בינר (ע' 30-31 לפרוטוקול). גב' אורן נשאלה לגבי אותה פרשה של ה-1,000 שקלים והעידה כי מה שהפריע זה לא עצם התנהלותה של התובעת אלא שהיא שמעה על העניין ממר מויאל ולא מהתובעת על אף החשש שהתעורר אצל גב' אורן כממונה על התובעת, בשל כך שהיא סברה כי הדרך הנכונה הייתה לשאול אותה, עצם הפניית השאלה למנהל אחר לגבי הדרך הנכונה לפעול, מצביע על כך שלא הייתה לתובעת כל כוונה להשאיר את הכסף אצלה, אלא היא לא ידעה כיצד לרשום את ההכנסה ולהעבירה להוצאות הנדרשות לבית הספר. לגבי שני הרכיבים - הן ה-400 שקלים מהשכרת חדר האוכל באכזיב והן ה- 1,000 שקלים ממכירת הגרוטאות, מדובר בהכנסות ממקורות "לא שגרתיים", שבאופן מקרי התקבלו דווקא ממר מויאל. אף אם היו אי סדרים בדרך רישומן של אותן הכנסות ו/או הפקדת הכספים באיחור מסוים, הוכח כי התובעת לא ניסתה בכל דרך שהיא לקחת את הכספים לעצמה או להסתיר את ההכנסה בנוסף, ניתן להבין את התהיות שהתעוררו עקב הסוגיות החדשות שבהן דובר, בשל העובדה שהתובעת הייתה מנהלת חדשה יחסית אצל הנתבעת ודרך הניהול בהיותה עובדת של צומת הגומא הייתה שונה. בהתאם לעדויותיהן של גב' אורן וגב' הררי, אותם אי סדרים בשל עצמם לא היו מצדיקים את פיטורי התובעת פיטורים בהפרה של חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז-1997 (להלן: "חוק הגנה על עובדים"): התובעת טענה כי יש לראות את פיטוריה כפיטורים בניגוד להוראות חוק הגנה על עובדים, אשר קובע - בסעיף 2: לא יפגע מעביד בתנאי עבודתו של עובד ולא יפטרו בשל כך שהגיש תלונה נגד מעבידו או נגד עובד אחר של אותו מעביד, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור. התובעת טענה כי הפיטורים נבעו מהתלונה שהגישה כנגד מר כגן, שהיה עובד בכיר ותיק של הנתבעת, בשל שותפותו עם המעשים הפסולים של מר מויאל, תלונות אשר הועלו במכתב שנשלח בדואר אלקטרוני ביום 19.2.06. חוק הגנה על עובדים מורה על העברת נטל ההוכחה על המעביד, בסעיף 3א, אשר קובע: בתובענה של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהיה חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות הסעיף האמור, אם טרם חלפה שנה מיום הגשת התלונה או הסיוע כאמור באותו סעיף, ואם הוכיח העובד את כל אלה: (1) כי המעביד פגע בתנאי עבודתו או פיטר אותו; (2) כי לא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפגוע בתנאי עבודתו או לפטרו, ולענין פגיעה בתנאי עבודה שלגביהם קבע המעביד תנאים או כישורים - גם כי התקיימו בו התנאים או הכישורים האמורים. הסעיף קובע חזקה ראיתית כי הפגיעה בתנאי העבודה או מעשה הפיטורים (שהם הרלוונטיים לענייננו) הם הפרה של חוק הגנה על עובדים, אם מתקיימים התנאים המצטברים המפורטים בו. אולם, במקרה של התובעת, היה "במעשיה" סיבה אחרת (חוץ מעצם הגשת התלונה) אשר היוותה עילה לפיטוריה: בדיקת הפוליגרף שהתובעת הסכימה לעבור ושעל תוצאותיה התבססה הנתבעת כדי להחליט על הפסקת עבודתה. לכן, אף אם רואים במכתב שנשלח על ידי התובעת "תלונה" כנגד מר כגן (דבר שאינו לגמרי נקי מספקות), בהתאם לראיות שנשמעו בדיון, כפי שפורט לעיל, עולה בוודאות שפיטורי התובעת לא נבעו מאותו מכתב, אלא הסיבה הישירה והעיקרית אשר הביאה להחלטה לפטרה הייתה התוצאות של בדיקת הפוליגרף. לכן, לא פועלת החזקה שבסעיף 3א, כאשר הוכח כי הפיטורים לא היו בשל כך שהתובעת הגישה תלונה טענות באשר לשימוע : לתובעת טענות באשר לישיבת השימוע מיום 26.3.06, אשר התקיימה בנוכחותה ובנוכחות בא כוחה דאז. לדברי התובעת, מנכ"ל הנתבעת, אשר קיבל את ההחלטה על פיטוריה, לא נכח באותה ישיבה. בישיבת השימוע נכחו מצד הנתבעת, גב' אורן, הממונה הישירה על התובעת, וגב' הררי, מנהלת בתחום משאבי אנוש, אשר שמעו את טענותיה לאחר קבלת תוצאות בדיקת הפוליגרף והיו בדעה, כפי שעלה מעדויותיהן, כי נוצר מצב של חוסר אמון כלפי התובעת ויש צורך לפטרה. הן היו שותפות פעילות בהחלטה, לאחר ששמעו את טענות התובעת ובא כוחה. זאת מעבר לעובדה כי מנכ"ל הנתבעת היה רשאי להאציל את סמכויותיו בשימוע לאדם אחר על הנתבעת היה לתת לתובעת בטרם פיטוריה זכות לשימוע, שמטרתו העיקרית לאפשר לעובד להזים את הטענות כלפיו ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו ולשנות את רוע הגזירה (ראו דב"ע נו/ 31-3 מדינת ישראל - בונה, עבודה ארצי, כרך כט (1) 282, ע"ע 1163/00 בית חולים המשפחה הקדושה - ד"ר עבוד, פד"ע לה 440, ע"ע 355/99 לינדר - ארגון נכי תאונות עבודה, פד"ע לז 846). כפי שנאמר בע"ע 1027/01 ד"ר גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח 448: זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרידא, שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך-גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו (לעניין זה ראו: דב"ע מח/148-3 שק"ם בע"מ - אפרים גרינברג כל מעביד שחלים עליו כללי המשפט המנהלי מחוייב לתת לעובד המועמד לפיטורים הזדמנות אמיתית ונאותה להשמיע את טענותיו. השימוע חייב להעשות בשקיפות מלאה, ולהיות אמיתי ונאות ולא רק כדי לצאת ידי חובה (ראו ע"ע (ארצי) 1290/02 מדינת ישראל- שדה עבודה ארצי, כרך לג (99) 36; דב"ע מח/148-3 שקם בע"מ - גרינברג, פד"ע כ 141). נראה לנו כי כל הכללים שנדרשים בפסיקה התקיימו בענייננו. בהתאם לראיות שנשמעו בדיון, אנו סבורים כי לא היה כל פגם מהותי בישיבת השימוע שנערכה לתובעת - לאחר בדיקת הפוליגרף ובטרם נתקבלה ההחלטה לפטרה האם פיטוריה של התובעת היו שלא כדין : המסקנה המתקבלת מניתוח הראיות שבתיק הינה כי התובעת הייתה עובדת טובה ומסורה, שהקפידה למלא את תפקידה על הצד הטוב ביותר, וכך גם פעלה עת ניסתה לשים קץ להתקשרות עם הקבלן דני מויאל, אשר לדעת התובעת ועל פי העובדות שהיא גילתה גרמה נזק לנתבעת. אולם, לאחר שהתקבלה ההחלטה מיוזמת התובעת - על הפסקת ההתקשרות להספקת שירותי מזון בבתי ספר שדה עם מר מויאל, נפלה התובעת קורבן למסע נקמה של זה האחרון, שעשה כל שבידיו כדי לגרום נזק לתובעת ולהביא לפיטוריה התובעת העלתה את תלונותיה כלפי מר מויאל בקשר לעבודות החשמל, לאחר שהחוזה להספקת שירותי מזון הופסק. תלונות אלו נגעו בעקיפין לעובד הנתבעת, מר כגן. לאחר מכן, מר מויאל, בשיתוף עם מר ג'בלי, שלח מכתב המפרט תלונות רבות כלפי התובעת. בשלב הראשון, פעלה הנתבעת נכון עת הזמינה הן את התובעת והן את מר מויאל לבירור בישיבות נפרדות. אולם, אנו בדעה כי לא היה נכון מצד הנתבעת להסתפק בתוצאות בדיקת הפוליגרף של התובעת ושל מר מויאל, כאשר, כפי שטוענת הנתבעת עצמה, היא השוותה את תוצאות שתי הבדיקות, ולא ערכה בירור מעמיק אחר. הנתבעת טעתה עת הסתמכה על תוצאה של בדיקה לא מהימנה שלא שיקפה את האמת, ועל סמך ראיה זו בלבד החליטה לפטר את התובעת. פיטורים כגון אלה הם פיטורים שרירותיים, שללא ספק גרמו נזק מהותי לתובעת לאור מהות האשמות שהועלו כנגדה ההחלטה הפזיזה לפטר את התובעת, תוך הסתמכות בלעדית על תוצאות הפוליגרף, אינה החלטה סבירה ובתור שכזו, הופכת את הפיטורים ל"פיטורים שלא בתום לב". כאשר קיימת חריגה מ"מתחום הסבירות" בית הדין יתערב בהחלטה (ראו דב"ע נג/228-3 מנהל סעיד -המל"ל, לא פורסם, 1994). חוסר תום הלב של המעביד הינו אובייקטיבי. זאת, על אף שלא הייתה מטעם הנתבעת כוונה לפעול בחוסר תום לב, כל עוד היא האמינה כי תוצאות הבדיקה שיקפו נכון את אמינות או אי אמינות של התובעת, ולא הייתה מודעת לבעייתיות שבבדיקה עצמה ובדרך ביצועה הסעד הראוי : התובעת ביקשה כסעד העיקרי להורות על החזרתה לעבודה. מסלול האכיפה אינו בהכרח דרך המלך בסעדים של פיטורים שלא כדין. בבוא בית הדין לשקול את הסעד הראוי, הוא יביא בחשבון את נסיבות הפיטורים גם עת מדובר בגוף ציבורי או דו - מהותי (ראו דב"ע (ארצי) נז/121-3 שי - הסתדרות מדיצינית הדסה, עבודה ארצי, כרך ל (1) 318; ע"ע (ארצי) 1068/00 גולדאפר - קופ"ח כללית, עבודה ארצי, כרך לג (54) 23). כבר נפסק כי: ככלל, סעד של אכיפה, הוא סעד שבשיקול דעת. משהגיע בית הדין למסקנה כי פיטוריו של עובד נעשו שלא כדין וכי בשל כך הופרה ההתקשרות החוזית, יידרש לבחינתו של הסעד הראוי להינתן, תוך שהוא נותן דעתו להלכות הכלליות בדבר אכיפתם של יחסי עבודה בהם מדובר, בשים לב, בין היתר, להוראותיהם של סעיפים 3 (2) ו- 3 (4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970, לפי העניין. בית הדין ייתן דעתו לסעד הראוי להינתן הנדרש בשים לב לנסיבות המייחדות את המקרה הספציפי, תוך שתיעשה מלאכת האיזון והמידתיות. בין היתר, אך לא רק, יידרש בית הדין לבחינת מהותו של הפגם שנפל בהליך הפיטורים וחומרתו; סוג המשרה שבה מדובר; השפעתו של הסעד שיינתן, אכיפה או פיצוי, על העובד, על ההקשר התעשייתי והתעסוקתי, תוך מתן משקל להיבטים החוקיים והחוקתיים, ככל שאף הם באים בגדר העניין; במקרה המתאים יבדוק בית דין האם נכון הוא לתקן עוול בעוול - ככל שהעוול עשוי להיגרם למי מהצדדים המעורבים בעניין והנוגעים לו. (ע"ע (ארצי) 1123/01 בית הספר תיכון עירוני "כל ישראל חברים" - צויזנר על מנת לבחון האם קיימת הצדקה להורות על ביטול ההחלטה על הפסקת עבודתה של התובעת ומתן סעד של השבה לעבודה, יש להביא בחשבון את תקופת העבודה של התובעת, שאף אם מחשבים את כלל התקופה שבה היא מילאה את תפקיד מנהלת בית הספר שדה, לא הייתה ארוכה במיוחד, אלא סה"כ כשלוש שנים. כמו כן, יש להתחשב בעצם העובדה כי נוצר משבר אמון בין התובעת לבין הממונים עליה, כאשר אף אם מדובר בגוף דו מהותי, המעסיק כ-1,000 עובדים, מערך העובדים עימם הייתה התובעת בקשר במסגרת תפקידה אינו גדול בעת החלטתנו בדבר הסעד הנכון הנובע מהקביעה כי הפיטורים של התובעת היו שלא כדין, קיימת חשיבות רבה בעינינו לאמונה הסובייקטיבית של הנתבעת בקבלת ההחלטה. על אף שקבענו כי קיים חוסר תום לב (שנבדק באופן אובייקטיבי) בכך שהוחלט לפטר את התובעת על בסיס בדיקה שלא הייתה מהימנה דיה, הנתבעת האמינה כי הדרך הנאותה לפתרון הסכסוך הינה הפנייה של שני גורמים מעורבים (התובעת ומר מויאל) לבדיקת פוליגרף ולא הייתה מצידה כוונה לפעול שלא בתום לב. מסיבה זאת, אנו סבורים כי אין לכפות על הנתבעת יחסי עבודה שלא מרצונה למותר לציין כי היינו מקבלים בברכה החלטה של הנתבעת לקבל את התובעת בחזרה לעבודה, מאחר והיא מילאה את תפקידה בצורה יעילה ומסורה, ולא היו טענות כלפיה עד לתחילת הפרשה שהסתיימה בפיטורים. על אף זאת, אנו בדעה כי נסיבות העניין לא מצדיקות לכפות את היחסים על הנתבעת ולכן הסעד הנכון הנו סעד של פיצוי כספי. ב"כ הנתבעת התנגד לסעד הכספי, בטענה כי הוא אינו מפורט דיו בתביעה. אין בנימוקים שהועלו כדי למנוע מליתן סעד כספי כאשר נקבע בהלכה הפסוקה כי בנסיבות מסוימות, רשאי בית הדין אף ליתן סעד כספי שלא התבקש בתביעה (ראו עע (ארצי) 440/03 התעשייה האוירית לישראל בע"מ - חרמוני כמו-כן, רשאי בית הדין לפסוק פיצוי בגין "עגמת נפש", לאור נסיבות הפסקת העבודה של התובעת. באשר לפיצוי בגין "עוגמת נפש", נקבע בעניין דב"ע (ארצי) נג/99-3, משרד החינוך - מצגר, פד"ע כו 563: "בעוד שלערכאה השיפוטית הדנה בפיצוי על ניזקי ממון אין שיקול דעת בדבר עצם הפיצוי ושעורו וכל אימת שאלה הוכחו בפניה זכאי הנפגע לפיצוי על מלא נזקיו, מוקנה שיקול דעת לערכאה השיפוטית שעה שהיא דנה בנזק בלתי ממוני - והיא רשאית (אך אינה חייבת) לפסוק פיצוי בגינו, בשיעור שייראה לה בנסיבות המקרה." בית הדין מוסמך לקבוע את גובה הפיצוי על נזק שאינו ממוני "בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין" לפי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. בבחינת גובה הפיצוי, יש להתחשב בנסיבות המיוחדות של כל מקרה, בטיב הפגיעה בתובענה ובמידתה ובעוגמת הנפש שנגרמה לתובעת. מדובר בפיצוי בסכום כולל ובקביעת שיעורו יש גם צורך לשמור על יחס מתאים בינו לבין הפיצוי על הנזק הממשי שנגרם (ראו עע (ארצי) 435/05 יחיא - המועצה המקומית אעבלין - לא פורסם, 8.1.07, פסק דין של כב' השופט ש' צור לאור כל אלה, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין נזק ממוני ולא ממוני בסכום שמוערך בשווי של כ-8 משכורות שקיבלה התובעת: 64,000 שקלים לסיכום : לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי כספי בסך 64,000 שקלים אשר ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק אם לא ישולם תוך 30 ימים מתאריך המצאת פסק הדין. כן, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 שקלים בצירוף מע"מ כחוק. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתושאלות משפטיותפוליגרף (מכונת אמת)פיטורים