פסק דין א. מבוא 1. אין חולק שהתובע נפגע בגופו בארוע מיום 20.2.92 במקום עבודתו (להלן: "התאונה") בתחומי מפעל בלוקים, שהיה באותה עת בבעלותם של הנתבעים 4-1. כלל חברה לביטוח בע"מ (הנתבעת 5 וצד ג') נושאת בחבות הביטוחית לפוליסה של ביטוח אחריות מעבידים, בהתיחס למפעל הבלוקים. התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה בהתיחס למפעל הבלוקים. לנתבעים 1 ו- 2 היה, במקביל לחלקם במפעל הבלוקים, גם עסק נוסף של עבודות תשתית אשר לא נכלל בביטוח שחברת "כלל" נושאת באחריות הביטוחית לו. הנתבעים 1 ו- 2 הם אחים. הנתבעים 3 ו- 4 הם אחים, והם בני דודים של הנתבעים 1 ו- 2. 2. לאחר שהתיק הועבר לשמיעה בפניי קיימתי ישיבת קדם משפט אחת ובה ניסיתי לברר האם, לנוכח גובה תקבולי המל"ל שקיבל התובע, יש צורך להכריע בשאלת האחריות על כל היבטיה, ובהם היבט הביטוח. התרשמותי היתה שאכן יש צורך כזה. לפיכך נקבע התיק לשמיעת ראיות בשאלות האחריות והביטוח, הכרוכות זו בזו במובן זה ששתיהן עוסקות בתוצאות המשפטיות של נסיבות התאונה. שמעתי כל הראיות שהביאו הצדדים בעניין נסיבות התאונה, וכן עיינתי בסיכומים (שמועדי הגשתם נדחו שוב ושוב, תופעה שמביאה בכל פעם מחדש להרהור שמא יש להפסיק בכלל להיזקק לסיכומים בכתב ולעמוד על סיכומים בע"פ בכל תיק כמעט). 3. שתי שאלות מרכזיות שבעובדה ובחוק מתעוררות כאן. הראשונה היא שאלת אחריותם של הנתבעים (או מי מהם) לתאונה, כאשר שאלת המשנה היא מהו (אם בכלל) אשמו של התובע עצמו; והשניה היא השאלה האם הפעולה, שבמהלכה ארעה התאונה, היתה חלק מהעבודה במפעל הבלוקים (ולפיכך הביטוח ש"כלל" עומדת מאחוריו חל עליה), או שמא היתה חלק מעיסקם האחר - שלא בוטח - של הנתבעים 1 ו- 2. מצד התוצאה, יש מכנה משותף לשתי השאלות והיא שאלת אחריותם של הנתבעים 3 ו- 4. לשון אחר: אם הפעולה שבמהלכה נפגע התובע לא היתה חלק מעבודתו במפעל הבלוקים אזיי לא רק "כלל" פטורה, אלא גם הנתבעים 3 ו- 4. מטעמים של נוחות הכתיבה, אפתח בשאלה השניה מבין השתיים שתוארו לעיל. ב. התאונה - האם חלק מהעבודה במפעל הבלוקים 4. אין חולק שהמתחם הגאוגרפי שבו ארעה התאונה משמש את מפעל הבלוקים. גם אין חולק שהתובע היה עובד של מפעל הבלוקים. לא הובאה כל ראייה לכך שהתובע היה גם עובד של עסק התשתית (העסק הנוסף) של הנתבעים 1 ו- 2. לא הוכח (ואפילו לא נטען) שהתובע קיבל שכר כלשהוא מעסק התשתיות, או כי היה לו תפקיד כלשהוא באותו עסק. מכאן, שהנסיבות החיצוניות - "המעטפת" העובדתית - מעידות לכאורה כי התאונה התרחשה במסגרת עבודתו של התובע במפעל הבלוקים שבבעלות (נכון למועד הרלבנטי) הנתבעים 4-1, אשר החבות כלפי עובדיו בוטחה אצל "כלל". אעיר כי למעשה הביטוח נעשה אצל הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, והאחריות לכיסוי הועברה לחברת "כלל" במסגרת ההסדרים שנעשו עם כניסת "הסנה" לניהול מורשה. 5. נראה לי שבנסיבות דלעיל עבר הנטל ("המשני") לכתפי מי שטוען זאת, להוכיח כי התאונה לא ארעה במסגרת עבודתו של התובע במפעל הבלוקים. אני סבור, כי טענה זו לא הוכחה כלל. אוסיף ואומר כי בחשבון סופי הוכח פוזיטיבית, על בסיס מאזן ההסתברויות (כנדרש במשפט האזרחי), כי התאונה אכן ארעה במסגרת עבודת התובע במפעל הבלוקים. 6. בסופו של יום, החזית העיקרית בשאלה שבכותרת היא בין "כלל" (הנתבעת 5 וצד ג') לבין כל שאר בעלי הדין. אין פלא בדבר, שהרי האינטרס של כל שאר בעלי הדין הוא כי ייקבע שהתאונה מכוסה בביטוח שעשתה "כלל". לתובע יהיה ממי להיפרע (אם יש נזק שהנתבעים או מי מהם חב בו והעולה על תקבולי המל"ל); ואילו לנתבעים כולם ירווח, שהרי מעבר לסכום ההשתתפות העצמית לא יישאו בכל תשלום לתובע, ו"כלל" תישא בו - היא לבדה. ניתוח זה מחייב זהירות בניתוח הראיות, תוך דגש על עדויות התובע והנתבעים ובמיוחד הנתבעים 3 ו- 4. "זהירות" אמרנו, אך אינני מקבל עמדת "כלל" כאילו בפנינו - כהנחת מוצא - "קשר" שנועד להביא לתוצאה הפחות נוחה ל"כלל". אינני מוכן להניח מראש כי הצדדים תאמו גירסאות כדי להביא לתוצאה כזו. 7. "כלל" מתבססת, בטענתה כי התאונה לא התרחשה במהלך העבודה במפעל הבלוקים וכחלק מאותה חובה, על העובדות (הנסיבתיות) הבאות: (א) הנתבע 3 טען, לאחר התאונה, כי לתאונה לא היה קשר למפעל הבלוקים וכי התרחשה תוך כדי ביצוע פעולה שנועדה לשרת את עיסקם האחר של נתבעים 1 ו- 2 בלבד. "כלל" טוענת כי נקיטת עמדה כזו בשלב מוקדם יחסית לאחר התאונה משקפת את העובדות לאמיתן, וכל עמדה מאוחרת יותר לא באה אלא לאחר שהובן כי הגירסה דלעיל אינה נוחה לצדדים (או למי מהם). (ב) העובדה שהתאונה התרחשה ביום גשם שבו - כדבר שבשגרה - אין עובדים במפעל הבלוקים כלל. לעובדה זו הוסיפה "כלל" גם את העובדה שהתובע היה העובד היחיד שהובא למפעל באותו יום, כי הוסע לשם ע"י נתבע 2 וכי העבודה במהלכה נפגע (ניסור חבית) נעשתה לבקשת נתבע 1 כי יבצעה "בזמנו הפינוי". (ג) העובדה שהחבית, שבמהלך ניסורה נפגע התובע, היא חבית ששימשה קודם לאחסון חומר המשמש לסלילה (שהיא - כזכור - עיסקם האחר של הנתבעים 1 ו- 2). 8. גירסתו של נתבע 3: בעניין זה מתבססת "כלל" על התמליל שצורף לתצהיר צג/3. על השיחה שהוקלטה העיד מר אשר קרן (ע"ה 4 מטעם "כלל"). לקראת סיום עדותו שמעתי חלקים מההקלטה. איכותה ירודה ביותר (והדבר משתקף היטב גם בתמליל שצורף למוצג צג/3, תמליל שרבים בו המשפטים הקטועים והמילים שאין להן הקשר ברור ושאין רצף בינן לבין קודמותיהן). ב"כ נתבעים 1 ו- 2 טוען בסיכומיו כי התמליל (וההקלטה) אינם קבילים. אינני מוצא צורך להכריע בעניין זה, מהטעם הפשוט שלדעתי משקל הדברים הנאמרים שם הוא כה נמוך עד כי אין כל חשיבות לתוכן התמליל. מעבר לאיכות הטכנית הירודה מאד ולתוצאתה - הבאת קטעי דברים בלבד - הרי גם התוכן כפי שנשמע ותומלל הוא - בלשון המעטה - "חשוד". כבר סמוך לפתיחת השיחה המוקלטת "רומז" (ברמז עבה כפיל) החוקר מר קרן כי חבותה של "כלל" בגין הפוליסה (נ/3) שנערכה ע"י "הסנה" אינה מובנת מאליה, וכי יתכן ש"כלל" לא תשלם תגמולי ביטוח עפ"י הפוליסה. רמז כזה חוזר לפחות פעם אחת נוספת מפי החוקר במהלך השיחה (ר' עמ' 5 ועמ' 10 לתמלול שצורף ל- צג/3). זה בעיניי דבר חמור. אין כל ספק שלא היה לרזמים אלה כל בסיס, וכי חבותה של "כלל" בגין הפוליסה (ככל שזו אכן חלה על התאונה) איננה, ולא היתה מעולם, בספק כלשהוא. החוקר מר קרן אומר במפורש לנתבע 3 "תעזור לנו ואנו נעזור לך". אם זה אינו פיתוי, במיוחד כשהוא בא בצמוד לרמז לפיו יתכן שהביטוח כלל אינו מחייב את "כלל", אזי אינני יודע פיתוי מהו. לא רק שהיה פיתוי - היה גם מי שנלכד בפתיון. הנתבע 3 אומר במפורש בתמליל כי למרות שלא נכח במקום הארוע, יוכל להביא ראיות לכך שהארוע לא היה במסגרת העבודה במפעל הבלוקים, אך דרש בתמורה מסמך ("זכרון דברים") שיבטיח כי במקרה כזה לא יהיה הוא אחד הנתבעים. ברור מהתמליל כי הוא רצה להיות "מחוץ לתמונה", וזה מה שהיה חשוב לו. משנרמז כי יתכן שאין מי שיעמוד מאחורי הביטוח וכי אם "יעזור" למבטחים הם "יעזרו" לו, ברור שהתפתה "לעזור". עוד ברור מהתמליל כי הנתבע 3 אינו מחבב, בלשון המעטה, את הנתבעים 1 ו- 2. הוא מייחס להם מעשים חמורים ("החבית גנובה"); כוונה להשתמש בחבית, שבזמן הטיפול בה נפגע התובע, לצרכיהם הפרטיים (לקחת אותה הביתה); וקמצנות מופלגת ("יש להם 5 מיליון ומנסים לחסוך 5 אגורות"). מעניין לציין מה לא סיפר הנתבע 3 לחוקר (או שסיפר ולא נקלט): כי הוא עצמו(!) חתם על ההודעה על התאונה למל"ל (ת/3), ובה הוצגה התאונה כתאונה שארעה במסגרת העבודה במפעל הבלוקים; וכי הוא מסוכסך עם הנתבעים 1 ו- 2 (דבר שניתן להסיקו מהדברים שאמר, אך לא אמר את הדבר עצמו). הטופס ת/3 כולל אפשרות למעסיק, החותם על הטופס, להסתייג מכל פרט שנכלל בהצהרת העובד הנפגע וכן לציין אם הנפגע נהג בשעת הפגיעה שלא בהתאם להוראה חוקית או להוראת המעביד ביחס לעבודתו. הנתבע 3 בעצמו הוא - כאמור - שחתם על הטופס כמעביד (עם חותמת המפעל), ולא העלה כל הסתיגות. עוד מעניין כי החוקר לא שאל אותו בחלק המוקלט של השיחה (וכנראה גם בשום מועד אחר) מדוע - לנוכח טענותיו בשיחה - חתם בעצמו על ת/3 ולא טרח לכלול בו כל הסתיגות. עד כמה לא ניתן לבסס הכרעה על הדברים שנאמרו בהקלטה ניתן ללמוד מעוד כמה הערות. הנתבע 3 הזכיר בשיחה "מסמכים" שיוכל להמציא להוכחת טענותיו. היכן הם? מדוע לא הועמקה החקירה בעניין זה? ואם הועמקה - חזקה שהממצאים מזיקים ל"כלל", שאם לא כן היתה מציגה אותם. עוד הזכיר הנתבע 3 בשיחה קיומם של "שלושה עדים": הוא, אחיו (הנתבע 4) ובנו של אחד מהם. מדוע, משנוכחה "כלל" כי ה"עדים" האחרים אינם מובאים לעדות מטעם הנתבעים 3 ו- 4, לא ביקשה להזמינם לעדות מטעמה - היא? האם בכלל ניסה חוקר מטעמה לדבר עימם? ואם כן - מדוע לא הוצגו הממצאים, ומדוע ביקשה "כלל" חסיון על כל חלקי החקירה פרט לתמליל ולשתי הודעות שהוגשו מטעמה (המוצגים צג/1 ו- צג/2)? שוב, חזקה שהדברים - אם בכלל נבדקו - אינם תומכים בטענות ש"כלל" מנסה לטעון. עוד אוסיף כי הנתבעים 1 ו- 2 לא נחקרו כלל בביהמ"ש על הטענה כי החבית יועדה לביתו הפרטי של אחד מהם (החוקר כלל לא טרח לברר עם הנתבע 3 בביתו של מי מהם מדובר). כן אוסיף כי ההצהרה לביטוח הלאומי (ת/3) נחתמה כבר ביום 3.3.92, בעוד השיחה עם החוקר נערכה רק ביום 6.4.94 - למעלה משנתיים לאחר מכן. הסיכום של נקודה זו הוא, כי אין בתמליל שצורף ל- צג/3 כדי לבסס את הטענה שהעבודה במהלכה נפגע התובע לא היתה במסגרת עסק מפעל הבלוקים. לדעתי הנתבע 3 נתפס לכלל טעות (אשר החוקר מטעם "כלל" לא רק שלא טרח להזימה אלא להיפך) וחשב כי אם לא "יעזור" לחב' "כלל" - ייפגע (וכן חשב ההיפך: כי אם "יעזור", תתחייב "כלל" שלא לתבוע אותו - אמירה המעידה עד כמה לא הבין דבר וחצי דבר, ואיש - בודאי לא החוקר מטעם "כלל" - לא סייע ולא העמידו על טעותו); וכן ראה בחקירה הזדמנות "לסגור חשבון" עם שותפיו לשעבר (הנתבעים 1 ו- 2), עליהם כעס באותו זמן. בעדותו בביהמ"ש לא חזר נתבע 3 על הדברים שאמר בהקלטה, וכך גם בתצהירו נ/5. בעדותו בפניי הכחיש הנתבע 3 כי דיבר עם חוקר ביטוח, אך לא זה העיקר. העיקר הוא שמעדותו ברור, כי טענתו שהיה מדובר ב"עבודה פרטית" לא היתה אלא מסקנה מקטעי דברים (הבאת התובע לעבודה ביום גשום - ולכך עוד אשוב); והעובדה שמקור החבית כנראה בעיסקם של נתבעים 1 ו- 2, אף כי העד עצמו מאשר כי חביות שמקורן באותו עסק הובאו בהמשך למפעל הבלוקים ושימשו לצרכיו של מפעל הבלוקים, וגם לכך עוד אשוב. אין לעד כל ידיעה מכלי ראשון לפיה העבודה היתה אכן "פרטית". הוא גם לא נחקר כלל ע"י ב"כ חב' הביטוח על השאלה על סמך מה אמר שהחבית נועדה לבית הפרטי של אחד הנתבעים 1 ו- 2. כך או כך, מפי הנתבע 3 לא הוכח שדובר ב"עבודה פרטית", אלא להיפך. 9. יום התאונה - יום עבודה? ניתן לקבוע כי לא היתה מחלוקת שבימי גשם (ויום התאונה היה יום גשם) לא התבצעה עבודה של יצור בלוקים במפעל. עם זאת, אין מדובר בכלל מוחלט. מהעדויות ששמעתי עולה כי היו ימים גשומים בהם היה התובע - שהוא עובד תחזוקה ולא עסק בייצור בלוקים במישרין - מגיע לעבודה לצורך ביצוע עבודות תחזוקה שניתן לבצען גם ביום גשום; היו ימים בהם נראה היה שהגשם עומד להיפסק והעובדים היו מגיעים, ואם הגשם לא היה נפסק בהקדם - היו העובדים נשלחים חזרה לבתיהם; היו ימים של עבודה חלקית בשל גשם. נקודה זו (של העבודה החלקית) עשויה גם להסביר את העובדה שבטופס ת/3 ניתן לראות שככל שהחורף מתגבר, כך פוחת מספר ימי העבודה של התובע; אם היה במפעל רק חלק מיום עבודה, היה שכרו מחושב בגין אותו חלק בלבד וחלקי הימים היו מצטברים לימים לצורך חישוב שכרו. עובדה שיש בה כדי לתרום להבנת העניין היא, כי בזמן התאונה היו במקום לפחות שני עובדים נוספים פרט לתובע. אמנם מדובר בנהגים ולא בפועלי ייצור בלוקים, אך הדבר מוכיח כי המפעל לא היה כאמור סגור לגמרי באותו יום חרף הגשם. כאן המקום לומר בבירור: מבחינת התובע (העובד), אין כל נפקא מינה אם העבודה שאחד מבעלי המפעל - מעסיקיו - הורה לו לבצע (או ביקש ממנו לבצעה) נועדה לצרכיו הפרטיים של אותו מעסיק, או לצרכי המפעל. העובד מקבל הוראה (גם אם היא מנוסחת כבקשה) כזו כהוראה שאין להרהר אחריה או לערער עליה. הוא אינו אמור להתווכח, או לברר לשם מה נחוצה פתיחת החבית שנתבקש לבצע. במיוחד נכונים הדברים כשמדובר בפעולה ("פתיחת" חבית) שאינה חריגה מבחינתו, ושכבר ביצע פעולות שכמותה כחלק מעבודתו במפעל ולצרכי המפעל. אין אכן מחלוקת כי התובע - במסגרת תפקידו - כבר ביצע פתיחת חביות במסגרת עבודתו ולצרכי מפעל הבלוקים. החשיבות היחידה של השאלה אם ב"עבודה פרטית" מדובר מקורה בשאלת הכיסוי הביטוחי (וכן בשאלת חבותם של נתבעים 3 ו- 4). נראה לי שהנתבעים 3 ו- 4 עצמם (וליתר דיוק הנתבע 3, שהוא היחיד שטרח להעיד מביניהם) כבר אינם עומדים על הטענה של "עבודה פרטית". נכון שאפשר להסביר זאת בכך, שכיום ברור להם כי אם יחזרו בהם מהטענה הם אמנם עשויים להחשב כנושאים בחבות, אך זו תכוסה ע"י "כלל"; אך לדעתי יש כאן היבט עניני יותר: ברור לי שתיזת ה"עבודה הפרטית" לא היתה עמדתם המקורית של נתבעים 3 ו- 4, והיא עלתה בשלב מאוחר יחסית ולאחר שכבר פרץ סכסוך בינם לבין נתבעים 1 ו- 2. היא לא התבססה על ראיות אלא על השערות ומסקנות, שלובות ביריבות ובטינה וכן בהשערות מוטעות, שחוקר מטעם "כלל" טרח דווקא לעודדן, בדבר הסיכון והתועלת הצפויים מנקיטת עמדה כזו. אשר לשאלה מי הסיע את התובע לעבודה, ועד כמה היה הדבר רגיל או לא רגיל: זוהי בעיניי נקודה משנית לחלוטין. לא התרשמתי שהיו נהלי הסעה ברורים אשר באותו יום נהגו בניגוד להם. היבט אחר של עניין זה הוא העובדה שהנתבעים 3 ו- 4 סברו שבאותו יום לא תבוצע עבודה במפעל. הוכח - גם מפי הנתבע 3 - ש"ההחלטה" להביא (או לא להביא) את התובע לעבודתו ביום מסויים אינה טעונה הסכמת כל השותפים. מכאן שגם העובדה כי הנתבעים 3 ו- 4 לא ידעו כי התובע יוסע או יבוא לעבודה באותו יום אינה בעלת משמעות כלשהיא. גם השאלה אם התובע "הופתע" מכך שנלקח לעבודה באותו יום היא חסרת כל חשיבות. הופתע או לא - הוא נתבקש לבוא לעבודתו וכך עשה. בכל הנוגע לכך, שניסור החבית התבקש כבר ביום שקדם לתאונה: לא ברור לי כיצד טענה כזו תומכת בעמדת "כלל". מצד אחד טוענת "כלל" כי ניתן ללמוד על היות העבודה "פרטית" דווקא מכך, שהתובע הובא לעבודתו ביום שבו המפעל אינו עובד (ומכאן שהובא במיוחד לצורך עבודה "פרטית"); מצד שני טוענת אותה "כלל" כי כבר יום קודם, כאשר המפעל עבד, התבקש התובע לבצע עבודה "פרטית". אם ניתן לבקש עבודה "פרטית" ביום עבודה "רגיל", מדוע היה צורך להביאו במיוחד ביום שאין בו עבודה "רגילה"? ל"כלל" פתרונים. 10. מקור החבית ותכולתה לי נראה שעניין זה בלתי רלבנטי ואף מופרך. השאלה איננה מה מקור החבית, אלא רק לשם מה נתבקשה פתיחתה. אין כל חשיבות למקור החבית. אם מקורה בעיסקם של הנתבעים 1 ו- 2, ואם הכילה שאריות של חומר המשמש לעיסקם (סלילה), עדיין אין בכך כדי ללמד דבר על השאלה אם פתיחתה נועדה לשרת את מפעל הבלוקים אם לאו. אוסיף כי כלל לא ברור איזה חומר היה בחבית קודם לפעולה שביצע בה התובע. פעם מדובר ב"בריימר" (חומר הקשור באספלט); פעם בשמן, ופעם אפילו בדלק. "כלל" לא חקרה בכיוון זה (מעניין מדוע), ואם חקרה ובחרה שלא לחשוף ממצאיה התוצאה ברורה. האם היתה החבית מיועדת לצרכי המפעל? לדעתי התשובה חיובית. דווקא העובדה שהשימוש המדויק שנועד לה (לאחר פתיחתה) אינו ברור, וכי בעניין זה נמסרו גירסאות שאינן זהות זו לזו מטעם התובע והנתבעים, מחזקת את מסקנתי זו. הרי "כלל" טוענת כי הנתבעים (ולפחות 2 הראשונים) עשו, לקראת המשפט, יד אחת עם התובע כדי שהיא זו שתישא בנטל הפיצוי. אילו כך היה, היינו שומעים "מקהלה" מתואמת היטב לגבי השאלה מה בדיוק היה אמור להעשות בחביות. אחרי הכל, חלפו כ- 8 שנים(!) מהארוע ועד שמיעת הראיות. התרשמותי היא שחביות "פתוחות" (שהמכסה הוסר מהן) שימשו לפחות לשתי מטרות במפעל (כפחי זבל וכ"פילטר" אבק למלט), ויתכן שגם למטרה אחת נוספת, או יותר. התרחיש החלופי, לפיו היתה לחבית - לאחר "פתיחתה" - מיועדת למטרה שאינה קשורה למפעל, קרס ולמעשה כלל לא נבחן כראוי. בשום אופן אין לומר, שתרחיש כזה סביר יותר מהתרחיש לפיו דובר במשהו שיועד לצרכי המפעל. 11. הערות נוספות וסיכום שאלת הכיסוי הביטוחי בסיכומיה, מתבססת "כלל" במידה רבה על הבדלים בגירסת התובע בהזדמנויות שונות. לפחות בחלקם, מדובר בעניינים שנגרמו מעצם חלוף תקופה בת כ- 8 שנים(!) מאז התאונה ועד לשמיעת הראיות. לאחר תקופה כה ארוכה, לא רק שהזכרון כבר מתעמעם אלא שיש נטיה טבעית לערבב מציאות (וזכרון של מציאות) עם דמיון, תרחישים תאורטיים שנדונו וכיו"ב. כך או כך, לא מצאתי שבפי "כלל" (או מי משאר בעלי הדין) תרחיש חלופי הנוח לה ושהינו סביר יותר מהתרחיש הבסיסי שלדעתי הוכח כדבעי, ושלפיו ארעה התאונה כאשר התובע - לבקשת (ולמעשה במצוות) מעסיקיו - הלך "לפתוח" (ע"י חיתוך המכסה) חבית בשטח המפעל ולצרכי המפעל. הוא ניסה לעשות זאת - כבדרך כלל - בעזרת מבער. לאחר שהתברר לו שבמבער היה חסר חמצן, פנה להשתמש ברתכת לשם כך. תוך כדי כך ארע פיצוץ והתובע עף, הוטל ונחבל. כאמור, לא מצאתי כי הוכח - על בסיס מאזן ההסתברות - כל תרחיש חלופי שהוא. ג. אחריות הנתבעים לתאונה ושאלת האשם התורם 12. כבר קבעתי שהפעולה, במהלכה נפגע התובע, היתה במסגרת עבודתו במפעל שבבעלות כל 4 הנתבעים, ולפיכך גם היתה מכוסה בביטוח ש"כלל" עומדת מאחוריו (מכח הסדר בינה לבין "הסנה"). מכאן, שאין כל חשיבות לחלוקת נטל האחריות בין הנתבעים לבין עצמם. אין זה מקרה שהצדדים כמעט לא טענו לעניין זה בסיכומיהם. טענת נתבעים 3 ו- 4 כי הואיל ולא היו שותפים להחלטה לעבוד באותו יום וכן לא נכחו במפעל באותו בוקר אין להטיל עליהם חבות, היא טענה שדינה להידחות. המפעל היה של שותפות, וכל שותף אחראי לחובות השותפות (וחובות שבנזיקין בכלל זה). 13. לי ברור לגמרי שהנתבעים אחראים לתאונה. לא שמעתי שהתובע קיבל הדרכה כלשהיא, ממנהליו - מעסיקיו או (ביוזמתם) ממקור חיצוני כלשהוא, לגבי כללי בטיחות בפתיחת חביות. הוא לא הודרך בעניין שיטת החיתוך: האם שימוש ברתכת ל"פתיחת" חבית בטוח כמו השימוש במבער? האם צריך לבדוק את תכולת החבית לפני החיתוך? האם יש חומרים שאם נותרו מהם שרידים בחבית אסור לבצע חיתוך ברתכת? מי מרוקן את החביות ומוודא שהן ריקות לפני שמבצעים בהן חיתוך? האם צריך לפתוח את הפקק לפני החיתוך, כדי למנוע היווצרות לחץ של גזים בתוכה? כל אלה שאלות חשובות, שנותרו ללא כל מענה. התרשמותי היתה שהנתבעים סמכו על התובע כי הוא מכיר את עבודתו (ופתיחת חביות בכלל זה) היטב, וכי אין כל צורך להדריכו או לפקח עליו. זו אינה גישה נאותה מצידו של מעסיק. האחריות לבטיחות איננה יכולה להיות אחריותו הבלעדית של העובד, אפילו הוא מומחה בתחומו יותר ממעסיקיו. הרי ידוע שעובד עלול לגלות "מסירות יתר", וחובת המעביד להגן עליו מפני סיכונים הכרוכים בעבודתו אפילו מפניו הוא. אין מדובר בסיכון "רגיל" (כגון הסיכון שעובד המרים חפץ בעל משקל ייפגע אם לא יאחז היטב בחפץ, וזה יישמט מידיו ויפגע בו), אלא בסיכון שיש להגן מפניו. היה צורך להקפיד ולהבחין בין חביות ריקות המיועדות לחיתוך לחביות המכילות שמן; היה צורך לקבוע נוהל שיאמת ריקון חביות משאריות תכולתן לפני חיתוכה; לוודא פתיחת הפקק לפני החיתוך; ויתכן שנדרשו עוד פעולות. כל אלה לא נעשו. אפילו החוסר בחמצן במבער הוא ליקוי, שיתכן שאלמלא ארע היתה התאונה נמנעת (אך אינני מבסס עליו אחריות שכן לא הוכח דבר בעניין זה), אך נראה כי עצם הליקוי הוא באחריות המעסיקים; עליהם לדאוג למלאים של חומרי גלם הנדרשים לעבודת המפעל. אמנם הנתבע 2 העיד כי אמר לתובע שלא לבצע את הפעולה עד שיובא חמצן, אך התברר כי התובע אמר שיפתח את החבית באמצעות רתכת והנתבע 2 לא הורה לו להימנע מלעשות כן. 14. האם לתובע אשם תורם? לא מצאתי שהתשובה חיובית. לא הוכח שהתובע פעל בניגוד להנחייה כלשהיא כאשר עשה את הפעולה שבמהלכה נפגע. הנתבע 2 אף העיד שהתובע חבש מסיכת מגן בעת ביצוע אותה פעולה. "כלל" ניסתה לטעון בסיכומיה כי היה מובן מאליו שיש לפתוח את הפקק לפני החיתוך, אך לא חקרה את התובע בכיוון זה ולא הביאה כל ראייה לכך שאכן מדובר בעניין מובן מאליו (עדויות מומחים; ספרות מקצועית או פרסומים רלבנטיים; וכו'). גם לא הוכח בדרך כלשהיא שאילו היה הפקק פתוח היתה התאונה נמנעת. מביך להיווכח כיצד "כלל" - שטענה בעבר שהתפוצצות החבית היא ארוע לא סביר על פניו - טוענת עכשיו שהתפוצצות כזו היא תוצאה צפויה וברורה של חיתוך החבית ללא פתיחת הפקק. ידוע גם הכלל לפיו לגבי עובדים הנטייה ליחוס "אשם תורם" פחותה מזו המתיחסת לנפגעים שלא נפגעו במהלך עבודתם, והדברים ידועים. 15. סיכום התוצאה היא, שהנתבעים כולם אחראים לנזקי התובע; שהביטוח ש"כלל" עומדת מאחוריו חל על התאונה ועל הנזקים שנגרמו בגינה לתובע; ושלא מצאתי שלתובע כל אשם תורם שהוא. הואיל וההליך יימשך (שכן לפנינו עדיין שלב קביעת גובה הנזק), אינני עושה צו להוצאות בשלב זה. ביטוח חבות מעבידיםאחריות המעבידביטוח אחריותתאונת עבודה