פסק דין 1. התובענה דנן עניינה עתירת התובעת לחייב את הנתבעת לשפותה בגין גניבת נגרר למשאית (להלן: "הנגרר"), אשר לטענתה נגנב בעת היותו מחובר לגורר (להלן: "המשאית"). 2. עוד בפתיחת הדברים מהראוי לציין, כי התובעת הגישה תביעה נפרדת בת.א. 2290/00, כנגד כלל חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה את המשאית וכשביום 6.6.01, ניתן פסק דין הדוחה את תביעת התובעת. יחד עם זאת, השאלות השנויות במחלוקת במקרה דנן, אינן זהות בהכרח לשאלות שהוכרעו בתיק האחר. מצאתי לנכון לציין זאת ולהבהיר, כי במסגרת פסק דין זה, נזקק ביהמ"ש לחומר שבפניו, ובפניו בלבד, כפי שהובא במסגרת התיק דנן. 3. בכתב התביעה נטען, כי הנגרר היה מחובר למשאית בעת הגניבה הנטענת, וכשהנגרר היה בחזקתו של עלי אבו זקיקה (להלן: "זקיקה"), אשר על פי הוראות ורשות התובעת, העביר את מפתח המשאית לעוזר הנהג, חליל אבו זקיקה (להלן: "חליל"), וכי בלילה שבין 21/2/99 - 20 , בעת שחנה הנגרר בחניון בבאר שבע נגנב הנגרר, וכשחליל מגיש תלונה למשטרה. חרף נסיונות התובעת, לפי בקשת הנתבעת, לא הצליחה התובעת לאתר את זקיקה וחליל. 4. הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה הן את עצם הגניבה, והן את הנטען כאילו היה מחובר הנגרר למשאית, וכשבנוסף לכך טענה, כי אם אכן היה הנגרר מחובר למשאית בעת הגניבה, חלו על הנגרר כתנאי מוקדם לחבות הנתבעת, קיום אמצעי המיגון אשר חלים על המשאית, שלא התקיימו. הנתבעת טוענת, כי התובעת מנעה ממנה לברר את חבותה, וכי על התובעת להוכיח אם התקיימו התנאים המיקדמיים לחבותה של הנתבעת. כן מציינת הנתבעת, כי לא התכוונה ליטול על עצמה סיכון בעת מסירת המשאית למאן דהוא, אשר לא ניתן לאתרו. 5. הדיון פוצל, באופן שבשלב הראשון תידון שאלת החבות. 6. מטעם התובעת הוגש תצהירו כעדות ראשית של מנהלה מנשה ישר, וכשהנתבעת מתנגדת לכל עדות שאינה קבילה, לרבות עדויות שמיעה, ולרבות ביחס למסמכים אלו או אחרים. בתצהירו כעדות ראשית, מציין מנהל התובעת כדלקמן: א. כי המשאית אליה חובר הנגרר, היתה ביום 19.2.99 בחזקת זקיקה לצורכי העבודה וברשות, וכי באותו יום בשעה 18:00 לערך התקשר אליו זקיקה והודיעו, כי לאור מחלת ביתו של זקיקה, הוא מעביר את המשאית החונה במגרש חניה בבאר שבע, לחזקתו של חליל "...המשמש כעוזרו, תוך שהוא מבטיח לי כי הוא נהג מיומן ואמין עליו" (סעיף 6 לתצהיר). ב. כי ביום 21.2.99 בשעה 4:30 לערך התקשר חליל לביתו, והודיעו, כי הוא נמצא בתחנת המשטרה, וכי המשאית נגנבה, ובעקבות כך הודיע על כך לאיתורן. ג. כעבור מספר ימים מעת הגשת התלונה במשטרה, הודיע לו חליל כי פנה שוב למשטרה, על מנת להוסיף להודעה את העובדה שגם הנגרר נגנב עם שני הארגזים שעליו. ד. חרף הנסיונות לאיתור זקיקה או חליל, ואף עיכוב משכורתו של זקיקה, כולל פניה לעזרת המשטרה, לא הצליחו לאתרם. ה. המנהל צרף לתצהירו תצלום מאישור המשטרה בדבר הגשת תלונה, וכשבצילום מוסף בכתב יד, מעבר להודעה המוקלדת על גניבת המשאית " + עגלה מספרה 777501-79". הנתבעת התנגדה להגשת מסמך זה, והוא הוגש כפוף להמצאת המקור שבידי המשטרה. ו. כן צורפה הרשימה ביחס לנגרר, וכשבכל הקשור לאמצעי המיגון צויינו תנאים, המתייחסים לעת היות הנגרר ללא חיבור פיזי למשאית. כן צויין סעיף שיעבוד לבנק לאומי בע"מ. 7. הנתבעת לא הביאה עדויות מטעמה, למעט נ/1 הפוליסה עצמה לגבי מיגון. לעניין זה יש לציין, כי ב"כ התובעת ציין, כי אין לו התנגדות כי תצהירי החוקרים מהתיק האחר יצורפו לתיק זה, וכשב"כ הנתבעת ציינה בישיבת קדם המשפט, כי אכן העדים מטעמה יהיו החוקרים, אולם בסופו של יום, בחרה שלא לצרף תצהירים אלו ולהעיד החוקרים. כן יש להוסיף, כי גם התובעת, חרף דברי בא כוחה לא עתרה לזימון חליל או זקיקה, באמצעות ביהמ"ש. 8. עוד יש להוסיף, כי לאור טענות ב"כ התובעת, צויין כי לא יותר שינוי חזית. 9. בחקירתו הנגדית ציין מנהל התובעת כדלקמן: כי ראה את המשאית עם הנגרר יום לפני הגניבה הנטענת, וכשבחצר בהודיה, שם עברה המשאית בדרכה לבאר שבע, היו גם חליל וגם זקיקה וכי "שבועיים שלוש הם נוסעים ביחד, עוזר נהג זה בן הדוד שלנו..." (7), אולם לתובעת יש חוזה רק עם זקיקה, אולם הוא הכיר את חליל "פחות או יותר", וכי עד כמה שידוע לו היה לחליל רשיון. בכל הקשור לאמצעי המיגון, מציין העד כי המיגונים של הנגרר לא חלו כשהיה מחובר למשאית, וכי במקרה דנן הגורר היה מחובר למשאית הגם שהוא מאשר "שלא ראיתי את המשאית במגרש החניה" (8). בנוסף מאשר העד, שאכן עד כמה שידוע לו הושארו המפתחות בסוויץ' וכי רק הדלתות ננעלו. יחד עם זאת, בהמשך הוא מציין, כי אינו יודע אם הושארו המפתחות במשאית הגם שיכול להיות שאמר זאת לחוקר. כן מציין העד, כי הבן שלו נסע למשטרה יחד עם הנהג, על מנת לתקן את התלונה. לא למותר לציין כי התובעת לא מצאה לנכון לזמן כעד מטעמה אף את אותו בן. 10. כאמור, לתצהיר צורף צילום של אישור בדבר הגשת תלונה, מיום 21.2.99, שעניינו תלונה על גניבת המשאית, ומבלי שצויינו פרטי המודיע. בישיבה מיום 21.11.00, הוחלט כי אותו מסמך יתקבל כראיה "כפוף לקבלת אישור שאכן הצילום שצורף, זהה למקור המצוי במשטרה כולל התוספת בכתב יד", והנה לסיכומים מטעם התובעת, לא צורף אישור כאמור, אלא צורפו שני אישורים אחרים, שניהם מיום 3.12.00 וכשאחד מהם הינו אישור שבתאריך 21.2.99 חליל התלונן על גניבת הגורר עצמו, ואישור נוסף שחליל הוא זה שהתלונן על גניבת המשאית, אף זאת באותו מועד. מהראוי היה שב"כ התובעת היה מציין מפורשות בסיכומיו, כי לא מדובר באישור בדבר האוטנטיות של המסמך שצורף בזמנו, אלא באישורים חדשים שלא בא זיכרם עד כה. יתר על כן, לפתע באישורים אלו, מופיעה זהותו של חליל כמתלונן, וכשלכאורה נראה שהתלונה בדבר גניבת הנגרר הוגשה במקביל לתלונה בדבר גניבת המשאית, וחרף גירסת מנהל התובעת. מכל מקום, צרוף מסמכים אלו מעורר תהיות לכשעצמו, ומכל מקום אינו ממלא אחר אשר הוחלט בזמנו. 11. כבר עתה עלי לציין, כי טענת הנתבעת כאילו תנאי מוקדם לחבות, קיומם של אמצעי המיגון במשאית בעת היות הנגרר מחובר לה, לכאורה, לא בא זיכרה בכתובים שהוצגו. ייתכן ולאור דברי מנהל הנתבעת, בדבר חלות המיגונים ביחס לנגרר בעת היותו נפרד מהמשאית, ניתן היה להסיק זאת, אולם לא די בכך. יתר על כן, בשונה מהחומר שהיה מצוי בפני ביהמ"ש בתיק האחר, ואשר פורט בהרחבה במסגרת אותו פסק דין, אין בפנינו את אותו חומר אשר הוביל למסקנה שהוסקה בזמנו ביחס להפעלת אמצעי המיגון בכל הקשור למשאית. 12. עם זאת כשלה התובעת בהוכחת עצם קרות מקרה הביטוח. אם נתעלם מאמיתות תוכנם של הדברים שנמסרו למנהל התובעת, להבדיל מעצם אמירת הדברים השונים למנהל ע"י חליל, אין בפנינו כל ראיה שאכן הנגרר נגנב. יתר על כן, אין בפנינו כל ראיה, כאילו בעת הגניבה הנטענת, אכן היה מחובר הנגרר למשאית. 13. בצדק מפנה ב"כ התובעת לאשר נפסק בע"א 391/89 וייסנר ואח' נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד מז (1) 837. שם קבע ביהמ"ש, כי על המבוטח להוכיח את קרות מקרה הביטוח, לרבות האלמנט השלילי שידה לא במעל וזאת כחלק מרכיב מקרה הביטוח. יחד עם זאת "...הנטל על המבוטח הטוען לגניבה ופריצה אינו כבד מנשוא. מבוטח תמים ונקי כפיים לא התקשה בדרך כלל להרימו. כשמדובר בפריצה, הקושי כרגיל הוא לאתר את הפורץ או הגנב, לא את העובדות המצביעות על הפריצה והגניבה, שהן ברוב רובם של המקרים בידיעת המבוטח. די לו למבוטח להוכיח את העובדות הנחזות ולשלול בעדותו כי ידו היתה באירוען כדי שחובת הבאת הראיות תעבור את המבטחת. המבטחת היא שתתקשה בדרך כלל, מטבע הדברים, להוכיח אחרת. אך אם תצליח להעלות עובדות מחשידות, יהיה על המבוטח להתמודד איתן, וספק, אם יישאר, יפעל נגדו..." (דברי כבוד השופטת נתניהו עמ' 851). לעניין זה יש להוסיף, כי גם לשיטתו של הנשיא שמגר בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז (5) 661, אשר אינו מקבל את העמדה שהובעה לעיל, הרי שגם לפיו, המבוטח חייב להוכיח עדיין את ה"נדבך" הראשון "הווה אומר - את התרחשות האירוע המוגדר" (בעמ' 676). גם בהוכחת נדבך זה לאותה דעה, די באישור משטרה, אולם לכאורה, לא בגדר תלונה אלא כיצד המשטרה ראתה את האירוע. יתר על כן, גם לדבריו, הרי נדרשות "קיומן של ראיות עובדתיות, דוגמת סימנים בשטח, המצביעים לדעת המשטרה על פריצה...". בענייננו, לכאורה גם התלונה בעניין הנגרר לא הוכחה כדבעי. גם השופט אור מציין, כי הוכח באותו מקרה, שאכן בוצעה פריצה לחנות. דהיינו, לכאורה, עולה שהמחלוקת נעוצה בשאלת היקף הראיות שנדרש המבוטח להוכיח בגדר מקרה הביטוח ובלשון אחרת, האם על המבוטח לשכנע שידו לא במעל אם לאו. אולם, לכאורה, לכולי עלמא, המבוטח צריך להוכיח שאכן אירעה הגניבה. לכאורה, במקרה דנן, התובעת לא עמדה כלל בנטל ראשוני זה, אם נתעלם מעדויות השמיעה. כל שיכולה התובעת להוכיח, כי מסרה את המשאית והנגרר לעובד מטעמה וכי אינה מצליחה לאתרו, זאת ותו לא. דהיינו, התובעת אינה מצליחה לאתר את הנגרר אך לא מעבר לכך. ודוק, במקרה דנן, הכחישה הנתבעת את עצם הגניבה. 14. יתר על כן בצדק טוענת הנתבעת, כי מהראוי לאפשר לנתבעת לברר את נסיבות הגניבה הנטענת. לעניין זה יש להוסיף, כי מנהל התובעת שינה טעמו בין האמור בתצהירו לבין העולה מחקירתו בביהמ"ש. אם בתצהירו כעדות ראשית נראה שלא היתה הכרות קודמת בין המנהל לבין חליל, ושעל כן נזקק המנהל להבטחת זקיקה כי חליל אמין, לפתע בחקירתו הנגדית מדובר על עוזר נהג קבוע ומוכר. יחד עם זאת, מנהל התובעת עצמו מציין, כי הוא יודע שיש לחליל רשיון, מפי זקיקה. (7). הנה כי כן מוצאת עצמה המבטחת תחת הנעלמים הבאים: א. האם אכן הנגרר נגנב. ב. האם ידם של זקיקה או חליל במעל. ג. האם לחליל היה כלל רשיון נהיגה. ד. האם הנגרר היה מחובר למשאית בעת הגניבה הנטענת. ה. אם לאו, האם הופעלו אמצעי המיגון הנדרשים במצב שכזה. 15. כפי שצויין גם בפסק הדין בתיק האחר, התובעת אינה טוענת כי הנגרר נגנב ע"י חליל או זקיקה, אלא ע"י צד שלישי. 16. דומני שבנסיבות שכאלו, אם בחרה התובעת למסור את הנגרר למי שלא ניתן לאתרו, ובהכרח באופן שלא ניתן לבחון את נסיבות העלמות רכושה, אין לתובעת להלין אלא על עצמה. לא בכדי מפנה הנתבעת לסעיף 23 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981, אם כי אין אנו נצרכים נוכח המפורט לעיל לבוחנו. 17. הנה כי כן, נוכח השתלשלות האירועים ניתן לקבוע, כי במקרה דנן, קיימות עובדות מחשידות, אשר היה על התובעת להתמודד עמן, ואשר הספק שנותר, יפעל כנגדה. 18. לאור כל האמור, דין התביעה להדחות, ואני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. ביטוח נגררנגרר