פסק דין 1. בתחילת חודש אפריל 1998 נרכשה מכונית מסוג מיצובישי גלאנט שנת יצור 1993 (להלן - המכונית) ע"י התובעת, וזאת באמצעות בעל השליטה בה עו"ד רוזנברג (להלן - רוזנברג) וכשהבעלות במכונית נרשמת על שם אביו של רוזנברג, מטעמים אלו או אחרים. הנתבעת ביטחה את המכונית לרבות מפני גניבה, וזאת לתקופה מיום 6.4.98 ועד 31.3.99. 2. ביום 14.3.99 הגישה התובעת תביעה כספית על סך 53,000 ₪ כנגד הנתבעת, וכשבתביעתה טוענת התובעת כי ביום 5.2.99 נגנבה המכונית, אולם הנתבעת מסרבת לשפותה. ביני לביני ביום 5.10.99 נמצאה המכונית ע"י משטרת ישראל ועל כן תוקנה התביעה. בכתב התביעה המתוקן נטען, כי לאחר מציאת המכונית, נגררה המכונית לפי דרישת המשטרה למגרש ומוסך מכוניות, וכשהתובעת נושאת בהוצאות הגרירה והאחסנה. לאור זאת עותרת התובעת לפיצוי בגין ערכה של המכונית למועד הגניבה הנטענת, בסך של 56,096 ₪ נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן 27.12.99, וכן לסכום נוסף של 1,593 ₪ בגין הוצאות הגרירה והאיחסון. 3. בכתב ההגנה המתוקן הכחישה הנתבעת את הנטען ע"י התובעת, תוך שהיא טוענת כי מדובר במכונית אשר עברה תאונה קשה, בעלים רבים, וקילומטרז' ניכר עובר למכירתה לתובעת, וכי התובעת מסרה לנתבעת עובדות כוזבות בכוונת מרמה, ולפיכך פטורה הנתבעת מחבותה. כן נטען כי הנתבעת לא הייתה מסכימה לבטח את המכונית אם הייתה מודעת לאשר הוסתר ממנה. בנוסף הכחישה הנתבעת את עצם מקרה הביטוח וטענה כי לא התקיימו תנאי המיגון. ביחס למציאת המכונית ע"י המשטרה, מוכחש הנטען ע"י התובעת כאילו, לאחר גניבתה עברה המכונית תאונה עם פגיעות קשות, וכי "והוא (המכונית - י.ש) נמצא במצב כפי שהוא נגנב". כן נטען כי, לחילופין, אם הפוליסה תקפה אזי כל אשר הנתבעת חייבת הינם "תגמולי ביטוח עקב נזקי הגניבה המוכחשת אף היא..." וכשלבסוף נטען כי התובעת לא עשתה להקטנת נזקיה. 4. התובעת מצאה לנכון להעיד מטעמה אך ורק את רוזנברג, וכן סוכנת הביטוח ושמאי מטעמה, חרף כל הנטען ע"י הנתבעת. 5. מהעדויות השונות עולות העובדות הבאות: א. המכונית נרכשה ע"י התובעת כבעלים חמישי במכונית וכשלאחרונה הבעלים במכונית היה בנימין קורקוס (להלן - קורקוס). ב. בחודש מרץ 1998 עברה המכונית תאונה, וכשלדברי קורקוס ערכה של המכונית באותו חודש היה כ - 60,000 ₪. בהתאם לחוות דעתו של השמאי יעקב אליאס (להלן - אליאס) מיום 23.3.98, אשר בדק את המכונית ביום 18.3.98, נזקי התאונה הסתכמו ב - 28,901 ₪, ללא מע"מ, תוך שהוא מציין כי חוות הדעת אינה כוללת נזקים שיכול ויתוספו במהלך שיקום המכונית, וכשהוא מציין כי ערכה של המכונית לאותו מועד 65,000 ₪ וכשירידת הערך בגין התאונה נקבעת על ידו בגבולות של 4%. ג. מדברי קורקוס ומזכרון הדברים נ/2 עולה כי ביום 30.3.98 מכר קוקוס את המכונית לכהן משה, תוך שהתאונה מצויינת בזיכרון הדברים, וכשהמכונית נמכרת במחיר של 22,000 ₪ ובמצבה לאחר התאונה, וכשקורקוס מציין כי אותו משה כהן הינו סוחר רכב וכי קורקוס עצמו קיבל מהביטוח שלו כ - 30,000 ₪. עוד מציין קורקוס כי בחברת הביטוח שלו לא ציינו "שהרכב הוא טוטלוס". ד. אותו משה כהן הינו אחיו של מאיר כהן אשר כיהן כמנכ"ל התובעת, או בתפקיד בכיר אחר בתובעת. ה. לדברי רוזנברג בתצהירו כעדות ראשית ת/1 המכונית נרכשה מאותו כהן משה וממר מסליתי יצחק, אשר הינם סוחרי מכוניות, ואשר התובעת ו/או רוזנברג רכשו בעבר, רכב מהם. לדבריו של רוזנברג בעת הרכישה "נפנף לי משה כהן ביד עם טופס של בדיקה ואמר שהכל תקין". "רכב מצויין" וכי הרכב לא עבר מעולם תאונות ו/או פגיעות קשות..." וכי הוא ערך נסיעת מבחן במכונית וכשהוא רוכש אותה תמורת 50,000 ₪ ב - 5 תשלומים. ו. רוזנברג מעיד כי טילפן לגב' נעמי עדן (להלן - עדן) מסוכנות עדן ביטוחים, אשר טיפלה משך שנים רבות בביטוחים השונים שלו ושל התובעת וכשהוא מוסר לה את פרטי המכונית, ע"מ לבטחה. ז. לדברי רוזנברג בסוף שבוע שחל ביום 6.2.99 - 5 הייתה המכונית ברשותו של מאיר כהן, וכי ביום 6.2.99 נגנבה המכונית. בעת שמאיר כהן מסר אותה לשימושו של אחד בשם דוד סויסה. 6. בכל הקשור לעצם התקנת המיגונים הנדרשים במכונית, לכאורה מאישור סוכנות הביטוח נספח ב/1 לתצהיר התובע, עולה שאכן הותקנו המיגונים הנדרשים. כמו כן עדן בעדותה מאשרת "הומצא לנו אישור כי הותקנו ברכב כל המיגונים הנדרשים". 7. מאידך בכל הקשור לעצם קרות מקרה הבטוח, והפעלת המיגונים דומני שהתובעת כשלה בהוכחת הנדרש על ידה, הגם שביחס לנושא אחרון זה, לכאורה לא נזקקה לכך וכפי שיפורט להלן. 8. בצדק מפנה ב"כ הנתבעת לאשר נפסק בע"א 391/89 וייסנר ואח' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד מז (1) 837, שם קבע ביהמ"ש, כי על המבוטח להוכיח את קרות המקרה הביטוח, לרבות האלמנט השלילי שידו לא במעל וזאת כחלק מרכיב מקרה הביטוח. יחד עם זאת "... הנטל על המבוטח הטוען לגניבה ופריצה אינו כבד מנשוא. מבוטח תמים ונקי כפיים לא התקשה בדרך כלל להרימו. כשמדובר בפריצה, הקושי כרגיל הוא לאתר את הפורץ או הגנב, לא את העובדות המצביעות על הפריצה והגניבה, שהן ברוב רובם של המקרים בידיעת המבוטח. די לו למבוטח להוכיח את העובדות הנחזות ולשלול בעדותו, כי ידו היתה באירוען כדי שחובת הבאת הראיות תעבור אל המבטחת. המבטחת היא שתתקשה בדרך כלל, מטבע הדברים, להוכיח אחרת. אך אם תצליח להעלות עובדות מחשידות, יהיה על המבוטח להתמודד איתן, וספק, אם יישאר, יפעל נגדו..." (דברי כבוד השופטת נתניהו עמד 851). לעניין זה יש להוסיף, כי גם לשיטתו של הנשיא שמגר בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז (5) 661, אשר אינו מקבל את העמדה שהובעה לעיל, הרי שגם לפיו, המבוטח חייב להוכיח עדיין את ה"נדבך" הראשון "הווה אומר - את התרחשות האירוע המוגדר" (בעמ' 676). גם בהוכחת נדבך זה לאותה דעה, די באישור משטרה, אולם לכאורה, לא בגדר תלונה אלא כיצד המשטרה ראתה את האירוע. יתר על כן, גם לדבריו, הרי נדרשות "קיומן של ראיות עובדתיות, דוגמת סימנים בשטח, המצביעים לדעת המשטרה על פריצה...". גם השופט אור מציין, כי הוכח באותו מקרה, שאכן בוצעה פריצה לחנות, דהיינו, לכאורה, עולה שהמחלוקת נעוצה בשאלת היקף הראיות שנדרש המבוטח להוכיח בגדר מקרה הביטוח ובלשון אחרת, האם על המבוטח לשכנע שידו לא במעל אם לאו. אולם, לכאורה, לכולי עלמא, המבוטח צריך להוכיח שאכן אירעה הגניבה. לכאורה, במקרה דנן, התובעת לא עמדה כלל בנטל ראשוני זה, אם נתעלם מעדויות השמיעה. כאמור התובעת לא טרחה להעיד, לא את הנהג ולא את מאיר כהן, חרף הנטען ע"י הנתבעת בכתב הגנתה. התובעת לא טענה כאילו מי מהאמורים הוא זה ששלל את הרכב מהתובעת אלא צד שלישי, ועל כן היה על התובעת להוכיח ולו את המינימום הנדרש בהוכחת מקרה הביטוח, הן על האלמנט החיובי שבו והן האלמנט השלילי. המקרה דנן דומה לת.א. 74490/92 גור יהודה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ בבימ"ש השלום בת"א, שניתן ע"י כב' השופט דוויק מנוחתו עדן, ואשר אושר בע"א 1471/94 (ת"א) גור נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי לב 1, 399. גם שם אמנם הוגשה תלונה על ידי "הנהג" למשטרה, אך אין להסתמך על עצם הגשתה במקום ראיה ישירה. כן אף במקרה דנן "אין בפני ...ראיה על עצם אירוע הגניבה והיה מקום שהאח יעיד ויבהיר כיצד, היכן ומתי נגנבה המכונית". אין כל הסבר מדוע לא הובאו לעדות אותו מאיר כהן שהחזיק את המכונית ומסרה לנהג ובמיוחד מדוע לא הובא לעדות אותו נהג. יתר על כן, כל שבפנינו כי המשטרה הודיעה כי המכונית נמצאה, אולם לא זומן מי מהמשטרה על מנת להבהיר אופן מציאתה, מקום מציאתה ואם לא די בכך, לא הובאה כל ראיה כי לאור מצבה של המכונית, ניתן להסיק כאילו אכן נגנבה. מי יתקע לידנו כי המכונית לא ניטלה על ידי הנהג, נפגעה באופן זה או אחר והושארה על ידו במקום זה או אחר. ודוק, אין המבוטח נדרש לראיות שקשה להשיגן או שנטען כי נמנע מהתובעת לזמן מי מהאמורים לעדות. מעת שהנתבעת הכחישה מפורשות את קרות מקרה הביטוח, היה על התובעת להוכיח את המינימום הנדרש. זאת לא עשתה. 9. גם בנושא הפעלת המיגונים, כשלה התובעת אולם לאור גדר המחלוקות כפי שעולים מכתבי הטענות ובניגוד לאמור בסיכומי הנתבעת, הנתבעת בכתב הגנתה כל שטענה בנושא המיגונים, כי דין התביעה להדחות "מחמת אי קיום המיגונים המהוים תנאי מוקדם לחבות הנתבעת" ומבלי שטענה ואף לחילופין בכל הקשור להפעלתם. בכל הקשור לנושא זה דווקא לאור טענות הנתבעת כי מדובר בתנאי מוקדם, חלה תקנה 80 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וראה בספרו של כב' הנשיא השופט גורן "סוגיות בסדר הדין האזרחי" (מהדורה חמישית) בעמ' 83. 10. מכל מקום, התובעת לא עמדה כאמור בנטל ההוכחה להוכחת מקרה הביטוח. אם לא נאמר כן, נמצה למדים, כי די אם מבוטח יעיד, כי המכונית אינה ברשותו, כשהוא אינו יודע מאומה בכל הקשור להעלמותה, ואין הוא מביא כל עדות, לא ביחס לעצם הגניבה, ולא ביחס לאמצעי המיגון, ע"מ להעביר, לכאורה, את הנטל למבטחת. אין דברים אלו עולים בקנה אחד גם עם הגישות המקלות בשני הנושאים שלעיל. לא התעלמתי מדברי ב"כ הנתבעת בישיבות קדם המשפט בכל הקשור לשאלה שבמחלוקת, אולם לא נראה כי הנתבעת או בית המשפט, צמצם גדר טענותיה בהליכים המקדמיים. 11. ומכאן לשאלה שהוצבה כשאלה שבמחלוקת בנושא הגילוי. נצרכים אנו לשאלה זאת הן לענין הגניבה והן לענין "נזקי הגניבה". מטעם הנתבעת העידה הגב' ציוני ליאת, אשר התייחסה לנושא הצעת הביטוח ועריכתה, זאת ותו לא, גם עדן שזומנה לעדות מטעם התובעת בחקירתה מציינת "לשאלה אם הייתי יודעת שהרכב עבר תאונה אם לא הייתי מבטחת, חברת הביטוח היא המחליטה ולא אני. חברת ביטוח יכולה גם לסרב. במקרה הזה זה שיקול דעת החברה". בנוסף מציינת העדה כי "הפרמיה של הביטוח נקבעת על פי קוד דגם ושנתון ללא קשר למצב הרכב". טענת הנתבעת בנושא הגילוי מצריכה התייחסות להוראות סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981 (להלן - החוק). לצורכי הדיון דנן, ובשלב זה, נצא מהנחה, והנחה בלבד שאכן התובעת ידעה על התאונה שעברה המכונית, ולא גילתה זאת לנתבעת, ואף אם נניח, ושוב כהנחה בלבד, שהדבר נעשה בכוונת מרמה מצד התובעת, במקרה דנן חלה הוראת ס"ק ג' לסעיף 7, אולם תנאי מוקדם לכך שאכן מדובר בעניין מהותי כהוראת סעיף 6 א', דהיינו "שאלה בעניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל, או לכרותו בתנאים שבו...". 12. בתצהירה כעדות ראשית (נ/4) ציינה הפקידה ליאת ציוני כי "ביום 6.4.98 הגיעה למשרדי הסוכנות מר מאיר כהן, מנכ"ל התובעת, ומילא עמי את הצעת הביטוח לרכב נשוא התובענה. אני שאלתי את מר כהן את כל השאלות המופיעות בהצעת הביטוח, ורשמתי את התשובות בדיוק כפי שמסר לי". בהמשך תצהירה מציינת העדה כי באותה עת מאיר כהן לא מסר ולא גילה אודות התאונה שעברה המכונית ומספר בעליה הקודמים, והנה בחקירתה הנגדית היא מעידה בעמוד 16 כי מאיר כהן "נכנס למשרד ואמר שהוא צריך ביטוח חובה לרכב ואז לקחתי ממנו את הפרטים הרלוונטיים לצורך הכנת תעודת חובה. לקחתי ממנו את הפרטים, הכנתי לו תעודת חובה וזהו, הוא יצא מהמשרד. הוא בא מהר מהר תני לי תעודת חובה... הפרטים שהיו דרושים לי לצורך הנפקת ביטוח חובה, מספר רישוי של הרכב, דגם רכב, איזה רכב, שנת יצור על מנת לאתר את הקוד שלו" בכך תמה אותה פגישה פנים אל פנים עם מאיר כהן. בהמשך מציינת העדה כדלקמן: "בשלב יותר מאוחר לקחתי טופס הצעה ומלאתי את הפרטים שאני יודעת שהיו לי לגבי הרכב, פרטים שאני יודעת כמו פרטים אישיים של עמי לקחתי מהתיקים. לגבי שאלות אחרות ספציפיות שאלתי אותו בשלב יותר מאוחר. שאלתי את מאיר כהן באמצעות הטלפון את כל הפרטים החסרים שהיו לי אם זה גיר רגיל, אוטומט, אם יש מזגן, אלו הגנות יש ברכב". בהמשך בעמוד 17 ובניגוד מוחלט לאמור בתצהירה מציינת העדה "לא החתמתי את מאיר כהן על ההצעה כי הוא לא היה במשרד כשמלאתי את ההצעה..." כן היא מאשרת כי "לא מאיר כהן ולא עמי ראו את ההצעה לפי מה שאני יודעת". ואכן מעיון בהצעת הביטוח עצמה, עולה שבמקום חתימת המבוטח מצויין "ב/נעמי" כחתימה כביכול של המבוטח. יתר על כן העדה מציינת כי אינה זוכרת ואינה חושבת ששאלה את מאיר כהן בדבר מספר הקילומטרים שהמכונית עברה, חרף אשר סומן על ידה ביחס לשאלה בדבר מספר הקילומטרים שצובר הרכב בשנה, לרבות אשר מצויין בפוליסה עצמה בדבר מספר הקילומטרים. השאלה אליה מפנה הנתבעת ואשר מסומנת בשלילה בהצעה "האם הרכב הוכרז בעבר כרכב משוקם או כרכב לאחר אובדן כללי?". במקרה דנן אין שאלה אם הרכב עבר תאונות קודמות אם לאו, ועולה מעצם השאלות כי העניין המהותי, ענינו לפי נוסח השאלה, ולא מעבר לכך. יתר על כן מעצם העובדה שלא צוינו מס' הבעלים הקודמים ככל הנראה השאלה כלל לא נשאלה. מכל מקום מסקנתי אשר מוצאת חיזוק גם בעדותה של עדן, כי במקרה דנן לא נערכה הצעת ביטוח בכתב, וכי הפרטים השונים נדלו מהמסמכים שהיו מצויים בתיקי הביטוח השונים, ובכך יש גם להסביר את פרטי המציע, אשר מציינים את פרטיו של רוזנברג במקום הפרטים הנכונים. נראה שבמקרה דנן, סוכנות הביטח, לאור הקשר שבינה ובין התובעת ו/או רוזנברג, אכן נדרשה להנפיק פוליסת ביטוח, וכשלצורך כך קיבלה את הפרטים הטכניים כפי שציינה הפקידה וכשאין להסיק כאילו נשאל מי מהתובעת ו/או הפועלים מטעמה, את אשר נטען עתה ע"י הנתבעת. לא בכדי חובת הגילוי שבסעיף 6 לחוק ענינה "טופס של הצעת ביטוח" או דרך אחרת שבכתב. 13. אולם מעל לכל לא שוכנעתי שרוזנברג אכן ידע כלל אודות התאונה. צודקת הנתבעת כי רוזנברג עצמו סתר עצמו בנושאים שונים, הן בכל הקשור לחקירתו הנגדית לעומת האמור בתצהירו, ובמיוחד לעומת אשר נחקר ע"י חוקר מטעם הנתבעת. כן אין להתעלם מהשאלה, מדוע המכונית הוצעה לתובעת במחיר נמוך מערכה בשוק. עם כל זה התרשמתי שרוזנברג אכן, כבעבר, אף עתה, ניסה לרכוש מכונית בתנאים טובים, ובמחיר נמוך ממחיר השוק, אולם מבלי שנדרש לעברה התעבורתי של המכונית. לא מדובר בפערים כה משמעותיים אשר בגינם ניתן לקבוע שאכן רוזנברג ידע שהמכונית עברה את דאותה תאונת דרכים נטענת. יתר על כן גם אם היינו קובעים כי רוזנברג אכן ידע על התאונה, מכאן ועד למסקנה כי מדובר ב"הסתרה בכוונת מרמה" הדרך ארוכה וככזאת גם לא הוכחה. יתר על כן בענייננו לא הוכח כאילו התובעת ו/או מטעמה נתנה תשובה בכוונת מרמה מאחר והשאלה כלל לא נשאלה. יודגש כי המכונית אכן לא הוכרזה בעבר רכב משוקם או כרכב לאחר אובדן כללי, וזאת כעולה מחוות דעתו של אליאס ומדברי קורקוס. ענייננו על כן באי גילוי של עניין מהותי שהמבוטח לא נשאל אליו. בכגון דא, אכן מכוח הפסיקה חייב המבוטח לגלות נושא שכזה, אם אכן מדובר בעניין מהותי, והמבטחת זכאית לתוצאות הנובעות מאי גילוי שכזה, אולם במצב דנן לא מדובר על כוונות מרמה על תוצאותיה, כמשמעותה בחוק. על אחת כמה וכמה שלא הוכח כאילו רוזנברג ידע כי עניין התאונה הינו עניין מהותי. ודוק, בסוגיה זאת, ויתרה הנתבעת על העדת מאיר כהן או אחרים שיכולים היו להאיר עינינו בסוגיה זאת. דומני, שאם בע"א 1889/95, רע"א 574/95 י. הלמן ז"ל ואח' נ. לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ (3) 77, נקבע אשר נקבע, על אחת כמה וכמה בענייננו. 14. למעלה מכך. דומני שהשאלה של "ענין מהותי" קשורה להיקף הסיכון שחשופה המבטחת בביטוח זה או אחר. בנושא דנן גם אם עברה המכונית תאונה משמעותית, וגם אם היו בעלים רבים למכונית, טרם רכישתה על ידי התובעת, אין הדבר מעלה או מוריד בכל הקשור לחשיפה ולסיכון של קרות מקרה הביטוח. עניין לנו בשאלת שוויה של המכונית וערכה. אם היינו מקבלים את עמדת התובעת בשאלת שוויה של המכונית לפיצוי ולאור אשר יפורט בהמשך, ונוכח קביעת פרמיה המתעלמת מעברה התעבורתי של המכונית, ניחא. אולם, במקרה דנן, ומשעמדה זו לא מתקבלת, ומששמענו כי שיעור הפרמיה נגזר מקוד המכונית, וללא קשר למצבה המכאני, אין בפנינו את הנתונים המינימלים על מנת לקבוע כטענת הנתבעת כי מדובר בענין מהותי כהגדרתו דלעיל. אם הדברים יפים לפסק הדין, על אחת כמה וכמה שהם יפים גם ביחס לרוזנברג וידיעתו או אי ידיעתו כי מדובר בענין מהותי. וראה בענין הלמן בעמ' 83. 15. ומכאן לשאלת הוכחת שוויה של המכונית. בצדק טוענת הנתבעת כי היה על התובעת להוכיח את שוויה של המכונית בעת הגניבה. בשונה מאשר נפסק ע"י כבוד השופט סולברג בת.א 22503/98 בביהמ"ש השלום בי-ם סעיד נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (ט.פ.), הרי באותו מקרה הודע למבטחת, בעת עריכת הביטוח, כי המכונית נרכשה ממדינת ישראל, וחרף זאת הפרמיה נגבתה, לפי חישוב של ערכה המלא של המכונית, ועל כן נקבע כי קיימת חזקה שחובת השיפוי הינה לפי ערכה המלא של המכונית, ובהתאם לאופן גביית הפרמייה. אולם אין בכך לשנות מהדרישה להוכיח את שוויה של המכונית, וכפי שנפסק ברע"א 7042/00 בן ציון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ט.פ). יתר על כן במקרה דנן המבטחת לא ידעה על התאונה עובר לעריכת הביטוח, ועל כן אין לזקוף לחובתה או להסיק את אשר מבקשת התובעת להסיק מפסק הדין האמור. על התובעת היה להביא חוו"ד שמאית, ולא ניתן להפנות למחירון, כפי שלא ניתן לעשות כן במקרה רגיל, ועל אחת כמה וכמה במקום בו אין חולק כי המכונית עברה תאונה קודמת אשר גרמה לירידת ערכה וכן מספר בעלים. אולם, את החסר השלימה הנתבעת עצמה. הנתבעת הגישה את חוות דעתו של השמאי יצחק אנגל מטעמה (נ/3) אשר בהתאם לחוות דעתו מיום 26.9.99, אשר נתנה עוד טרם מציאת המכונית, ערכה 31,000 ₪. אומנם אין להתעלם מההשגות השונות שמעלה התובעת בכל הקשור לחוות דעתו של אותו שמאי, ואף ביהמ"ש עצמו נותר עם תהיות אלו או אחרות ביחס לקביעותיו. אולם בהעדר חוו"ד נוגדת, אין בפני ביהמ"ש, אלא חוו"ד זו. אמנם אליאס ציין את ירידת הערך בגין התאונה שעברה המכונית טרם רכישתה על ידי התובעת, אולם אין די-בכך, ובמיוחד לאור הנטען בל הקשור לאופן בדיקת נושא שוויה של המכונית על ידי כל אחד מהשמאים. ודוק, היה על התובעת לצרף חוות דעת עדכנית ביחס לשוויה של המכונית בעת הגניבה הנטענת. 16. במיוחד יפים הדברים לאור המסקנות בנושא אי הגילוי. אין זה משנה אם התובעת ידעה או לא ידעה על התאונות הקודמות, ולכאורה עולה שהתובעת אף לא מצאה לנכון ליידע את הנתבעת כי המכונית נרכשה במחיר נמוך ממחירה בשוק. ובנסיבות שכאלו אין כל משמעות לשיעור הפרמיה כפי שנגבתה. 17. המסקנה העולה מהאמור עד כה הינה כדלקמן: א. הפוליסה תקפה והנתבעת אינה זכאית לפטור מתשלום תגמולי ביטוח, ככל שהתובעת היתה זכאית להם אם בכלל. ב. התובעת לא הוכיחה את קרות מקרה הביטוח, ועל כן אינה זכאית לפיצוי בגין הגניבה. ג. התובעת הוכיחה כי מילאה אחר הנדרש להוכחת קיומם של אמצעי המיגון, ובכל הקשור להפעלתם לא נדרשה להוכיח זאת. ד. גם אם הייתי מגיע למסקנה כי על הנתבעת לפצות את התובעת בגין הגניבה, הסכום לפיצוי היה נגזר מחוות הדעת של השמאי מטעם הנתבעת. 18. מחוות הדעת ת/4 של השמאי אליאס, עולה שהנזקים במכוניתלאחר מציאתה מסתכמים ב-23,359 ₪ נכון ליום 16.3.00. אין מקום להתייחס לנזקים נוספים אשר יתכן וימצאו במכונית, ואשר אליאס לא מצא לנכון לציין כימותם הכספי בחוות דעתו. אליאס ציין בחקירתו הנגדית "כל מה שכתוב כאן זה כתוצאה מהאירוע. לא יודע איזה אירוע. אני יודע שיש נזק בפועל כשראיתי את הרכב. ביקשו ממני להעריך את הנזקים והערכתי". אמנם הנתבעת בסיכומיה טוענת, כאילו השמאי אליאס מודה, כי אינו יכול לחלק בין נזקים כתוצאה מבלאי או נזקים מהתאונה הקודמת, תוך הפניה לחקירתו הנגדית בעמ' 10, אולם לא נמצא שכזאת, אלא לכאורה היפוכם של דברים. יתר על כן, אליאס לא נשאל, וכנראה ולא בכדי, השלכות מהתאונה הקודמת על אשר גילה עתה, חרף זאת שמדובר באותו שמאי אשר בחן את מצבה של המכונית בזמנו. 19. בסיכומיה עותרת התובעת, הגם כעתירה חילופית, לפיצוי בגין "השמשת הרכב", כלשונה. הנתבעת בסיכומיה אינה טוענת כאילו התובעת אינה זכאית לפיצוי זה בגין נושא ביטוחי זה או אחר, למעט טענתה הכללית כי הפוליסה אינה תקיפה, כלשונה, מחמת אי הגילוי, וכל שנטען על ידה כאילו לא הוכיחה התובעת נזקיה כדבעי בנושא זה. משהנתבעת לא טענה, בכל הקשור לנטען בכתבי הטענות, אין צורך להיזקק לכך ויש לראות בנטען בסיכומי הנתבעת משום הסכמה לחזית זו. לדידי, עמדה התובעת בנטל המוטל עליה בעצם הגשת חוות הדעת שלא נסתרה, ובמיוחד לאור טענת התובעת כי הנתבעת נמנעה, מלהגיש חוות דעת מטעמה, חרף בקשותיה לבדוק את המכונית לאחר מציאתה. 20. על מנת למנוע טענה אפשרית זו או אחרת, אדגיש כי לא מצאתי לנכון להתייחס לטענה אפשרית זו או אחרת בכל הקשור לפיצוי בגין הנזקים האמורים, ככל שהטענות לא נטענו כלל על ידי הנתבעת עצמה בסיכומיה. 21. משבאנו למסקנות האמורות, אין מקום לפצות את התובעת בגין הוצאות האחסנה, להבדיל מהוצאות הגרירה. 22. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 23,359 שח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.3.00 ועד לתשלום בפועל, ובנוסף 293 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.10.99 ועד התשלום בפועל. יחד עם זאת, בנסיבות הענין ונוכח התוצאה ובמיוחד שהטענה המרכזית של הנתבעת בדבר מירמה מצד התובעת נדחתה, זכאית התובעת להוצאות גם בגין כך. אציין, כי מעת שמבטחת טוענת טענות מסוג הטענה של מירמה, יש להתחשב בקביעת נושא ההוצאות בדחייתה של טענה שכזו. בנסיבות דנן, אני מחייב את הנתבעת בנוסף למפורט לעיל, לשלם לתובעת מחצית מהוצאות האגרה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מעת ההוצאה ועד התשלום בפועל וכן 4,000 ₪ שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים. רכבשאלות משפטיותגניבת רכבביטוח גניבת רכב