1. מרבית העובדות בתביעה זו אינן במחלוקת של ממש. מדובר בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח בסך כ-.168,000 ₪; התובע היה בעל מונית מסוג מרצדס, מס' רישוי 34-569-25 (להלן: "המונית") שהשימוש בה היה מבוטח בביטוח מקיף אצל הנתבעת 2; הביטוח נעשה באמצעות סוכן, הוא הנתבע 3. לטענת התובע נגנבה המונית, ב-22/01/98, בכפר סבא בהיותה בחזקת הנתבע מס' 1 ובשל התרשלותו של זה, "ומאז נעלמו עקבותיה". לפיכך טוען התובע כי הנתבעים חייבים לפצותו בשל כל נזקיו תוצאת גניבת מוניתו, ומשלא נענו דרישותיו הגיש תביעה זו. 2. הסיבה לדחיית דרישת התובע ע"י הנתבעת 2, כעולה ממכתב המצורף לתביעה: אי התקנת מיגון עפ"י דרישות הפוליסה כמו גם השארת המונית בלתי נעולה בלא הפעלת מערכת המיגון ובלא פיקוח. בהקשר זה טוען התובע בתביעתו כי לא נאמר לו ע"י סוכן הביטוח, נתבע 3, כי קיימות דרישות לאמצעי מיגון חדשים (איתוראן). העתק הפוליסה כלל לא נמסר לתובע אלא, לבא כחו, לפי דרישתו, לאחר האירוע ועל כן לא יכול היה לדעת דבר אודות הדרישה; הנתבעת אף ידעה כי אמצעי המיגון הנוספים לא הותקנו וחרף זאת לא ביטלה את החוזה והמשיכה לגבות את פרמיית הביטוח. 3. עפ"י הנטען בכתב התביעה ערך המונית ותוספות שונות שהורכבו עליה (רדיו-טייפ, מכשיר קשר, מונה, שילוט) -.81,500 ₪. מלבד זאת נגרמו לתובע, לטענתו, נזקים כבדים, המוערכים ב-.70,000 ₪ כתוצאה מקיפוח פרנסתו בהעדר המונית. 4. נתבע 1 הגיש (בעצמו, בלא עזרת פרקליט) כתב הגנה בו מוכחשת, במלים כלליות, רשלנותו תוך הודאה באופן התרחשות האירוע. הנתבע מלין על כך שבתמימותו הביא על עצמו את "צרת התביעה" כאשר "גילה" וסיפר את האמת. עוד קובל הוא כי המונית חסרה אמצעי מיגון - איתוראן - שאילו היה מותקן בה ניתן היה לאתרה מיד ולמנוע גניבתה. עוד מדגיש הוא כי במצבו הכלכלי הרעוע ממילא לא יוכל לעמוד בתשלום כל סכום בו יחוייב. 5. נתבעים 2-3 הגישו כתב הגנה מפורט שבו, לצד הכחשת כל טענות התובע, נטען כי הם פטורים מחבות בשל שהתובע הפר את תנאי חוזה הביטוח משלא התקין מערכת מיגון מסוג "איתוראן" כדרישת פוליסת הביטוח וכן משהושארה המונית, עובר לגניבתה, פתוחה ובלא פיקוח. 6. בהחלטה מ-26/03/2000 הצטוו הצדדים להגיש תצהירי עדות וכל יתר ראיותיהם. התובע הגיש תצהיר מפורט אליו צירף בין היתר אף את הודעת הנתבע 1 במשטרה בדבר אופן אירוע הגניבה. הנתבע 1 לא הגיש מאומה. הנתבעים הגישו תצהיריהם של נתבע 3 ושל חוקר אשר חקר את נסיבות האירוע; לתצהיר זה צורפה הודעת נתבע 1 בפני החוקר באשר לאופן האירוע. בשלב זה גלויות איפוא בפני בית המשפט כל הראיות הרלבנטיות. 7. בקד"מ אשר התקיים ב-05/12/2000 הוגדרו הפלוגתאות ומאחר שלמעשה אין מחלוקת עובדתית בעניין אופן האירוע התבקשו הצדדים לסכם טענותיהם בשאלות המשפטיות העולות מאותן עובדות. 8. התמונה העולה, גבי אופן התרחשות הגניבה - ובעניין זה חיים כולם מפי הנתבע 1: במועד האירוע השאיל התובע את המונית לנתבע 1, ידידו, אשר אף הוא נהג מונית, לצורך נסיעה לביקור תנחומים בעיר כפר סבא. שם פגש הנתבע 1 את בתו ויחד נסעו לחנות (קיוסק) הנמצאת ברחובה של העיר, על מנת לקנות מספר דברים לבת. הנתבע 1 החנה את המונית ליד המדרכה במרחק כ-7 מ' מהחנות והוא ובתו יצאו מהמונית ופנו לחנות לקנות את הדרוש להם. דלת המונית לא ננעלה, מפתחותיה הושארו בתוך מנגנון ההפעלה (הסוויטץ') - כך עפ"י הודעת נתבע 1 במשטרה (עפ"י דבריו לחוקר הונחו בקופסה פתוחה מתחת למשענת היד). מנגנוני המיגון הקיימים לא הופעלו כמובן. הנתבע 1 ובתו ניגשו כאמור לחנות, עסקו בקניית הדרוש להם כשגבם מופנה לעבר הרחוב ומשסיימו ופנו לחזור אל המונית "מצאוה איננה" . מן הסתם ניצל גנב זריז את העובדה שהמונית הושארה פתוחה ומפתחותיה בפנים בלא השגחה ונטלה "על מנת שלא להחזירה". 9. השאלה הנשאלת, בשלב זה, האם בנסיבות אלו חייבת הנתבעת 2 בשיפוי התובע עפ"י הוראות חוזה הביטוח. כאמור מונחות בפני בית המשפט כל הראיות, אך המצהירים טרם נחקרו. נקודת המוצא לדיון היא איפוא שכל הנאמר בתצהיר התובע (מידיעתו שלו) אמת. לפיכך, מוכן אני לקבל לצורך בחינת ההיבט המשפטי, בשלב זה, כי התובע אכן לא ידע על החובה להתקין מתקן "איתוראן". אינני סבור כי יש בכך כדי להוסיף או לגרוע, שהרי מה לי קיום מערכת איתוראן ומי לי העדרה כאשר גם אותם אמצעי מיגון שהיו קיימים ולכל הדעות היה התובע מודע לצורך להפעילם בעת יציאה מהמונית (מערכת אזעקה, אימובילייזר מערכת איתור GPS - ר' סעיף 7 של תצהיר התובע) לא הופעלו. השאלה היא איפוא האם יציאה מן המונית עזיבתה כשאיננה נעולה והמפתחות בתוכה בנסיבות המתוארות לעיל מהווה הפרת תנאי הפוטר את הנתבעת מהתחייבותה. 10. המקור לדרישה לנעול את המונית ולהפעיל את מערכות המיגון (הקיימות) נובעת מדרישות חוזה הביטוח ("תנאי מוקדם לכיסוי סיכוני פריצה ו/או גניבה ... כי המערכת תקינה ומופעלת בכל עת שהרכב אינו מאוייש") אך גם מעצם בחינת תכלית חוזה הביטוח, כוונת הצדדים בעת ההתקשרות. [ר', למשל, ע"א 3909/90 חברה זרה נ' קונטיננטל פ"ד מח(4) 554 בעמ' 560, 561]. [להגדרת מונח "בלתי מאוייש" כמתאים לביטויים Unmanned או Unattended כמצביעים על דרישת נוכחות מלאה בנכס המבוטח - להבדיל מהביטוי Unoccupidd - במשמעות "העדר חזקה" ר' ע"א 713/76 פדני נ' הפניקס פ"ד לג(3) 318 בעמ' 323א]. השאלה היא מהו הסיכון אותו לוקח המבטח על עצמו; דומני כי ברור וידוע לכל - בודאי לנהג מונית, ודאי וודאי במציאות דהיום כאשר גניבת כלי רכב היא "לחם חוק" במקומותינו - שאין המבטח נוטל על עצמו סיכון בלתי מוגבל ובלתי מסוייג לשיפוי המבוטח בגין גניבת רכבו. התחייבות המבטח מותנית בנקיטת אמצעי הזהירות הסבירים הנדרשים למניעת הגניבה. מסקנה זו עולה הן מתוך הכרת המציאות כמו גם מעצם הדרישה לאמצעי מיגון המתרבים ומשתנים - תוך נסיון להתחרות בגנבי הרכב המשתכללים - שהרי, מה בצע באמצעי מיגון שאינם מופעלים ?? מאידך גיסא, ברור לכל שאין זה סביר שכל אימת שמוציא נהג הרכב קצה רגלו מתוך הרכב מייד יתחייב בנעילה ומיגון מלא. השאלה היא איפוא היכן למתוח את הקו. התשובה לסברתי וכך נלמד גם מהפסיקה, לרבות פסקי דין אשר הוזכרו ע"י שני הצדדים בטענותיהם: מידת הפיקוח על הרכב; כל עוד שומר הנהג על קשר עין ואפשרות פיקוח על הנעשה במכונית וסביבתה, ניתן לומר שהרכב "מאוייש" ועדיין אין צורך בנעילה והפעלת כל מנגנוני המיגון. מרגע שנפסק הפיקוח הישיר הצמוד, קמה חובת הפעלת אמצעי המיגון. נראה בעיני סביר אף לנהוג בדרוג מסויים: כך, למשל, משיוצא הנהג מרכבו ומתרחק קמעה אך תוך שמירה על קשר עין או בקרה כלשהי, די אם ינעל דלתות רכבו וישמור המפתחות בכיסו ולא יגרע דבר אם בשלב זה עדיין לא הפעיל כל מנגנוני המיגון . ככל שנחלש הפיקוח הבלתי אמצעי כך גובר צורך בהפעלת המיגון. אם נחזור ל"אומד דעת הצדדים": ברור בעיני כי כוונתם היתה שאמצעי המיגון ישמשו להבטחה מירבית מפני גניבה שאם לא כן מה בצע בהם וכן כי על הנהג לעשות כל מאמץ סביר למניעת גניבת הרכב. הפקרת הרכב והתרשלות בשמירה עליו לא תקים עילת שיפוי עפ"י חוזה הביטוח. 11. בענייננו: השארת מונית בלתי נעולה, שמפתחותיה בתוכה, כשהמונית ממש "מזמינה" וממתינה להפעלה - כך שכל שצריך הגנב לעשות הוא רק להיכנס אל תוכה ולהסתלק - התרחקות ממנה למרחק כ-7 מ' (המרחק המדוייק איננו מכריע בעיני), והעיקר, כניסה לחנות הסמוכה תוך איבוד קשר העין עם המונית (אין חולקין שהנתבע 1 ובתו עמדו כשגבם לכיוון המונית) והתעסקות בקניות כך שאף תשומת הלב איננה מכוונת למונית, צרוף כל אלו איננו מתיישב עם זהירות סבירה (מינימלית) ומהווה הפרה של תנאי חוזה הביטוח וכפועל יוצא פוטרת את הנתבעת 2 מחבות השיפוי. מסקנה זו מייתרת את הדיון ביתר השאלות אשר הועלו ע"י בעלי הדין ומובילה לדחיית התביעה נגד נתבעים 2 ו-3. 12. אשר לנתבע 1: הוא, כאמור, לא הגיש תצהיר עדות. הוגשו הודעותיו במשטרה ובפני חוקר חברת הביטוח ואלו אינן משאירות כל מקום לספק בדבר רשלנותו שהביאה לגניבת המכונית, מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, מכאן חבותו לפצות את התובע בגין כל נזק שנגרם כתוצאה מגניבת המונית. עם זאת נשארה, ביחס לנתבע זה, סוגיית שיעור הנזק אותו יש להוכיח (ואיני מוכן להסתפק לעניין זה בתצהירו בלא חקירת התובע). (יוזכר כי נתבע 1 איננו מיוצג ומן הסתם איננו אמון על ניהול הגנתו כראוי). 13. התוצאה, לאור כל האמור: (א) התביעה נגד נתבעות 2 ו-3 נדחית. התובע ישלם לנתבעות אלה, יחד, הוצאות המשפט בסך -.5,000 ₪ בצרוף מע"מ. (ב) אני קובע כי על הנתבע 1 לפצות את התובע בגין כל נזקיו תוצאת גניבת המונית. (ג) הדיון יימשך (כנגד נתבע 1 בלבד) לצורך קביעת שיעור הנזקים רכבמוניתביטוח מקיף