מה קורה אם שוכחים להפעיל אזעקה ? ביטוח גניבת רכב

פסק דין 1. התובע הוא נהג מונית מספר רישוי 33-494-25 הטוען כי ביום 27.8.98 החנה את המונית ליד ביתו ברחוב אלנבי 84 א בחיפה ולמחרת גילה כי המונית נגנבה. כשהודיע על כך לחברת הביטוח, נתבקש להביא את השלט הרחוק המצוי בידיו והביא שני מכשירי שלט רחוק, אך הסתבר שאין סוללות בשלט רחוק. התובע בירר ומצא כי בנו בן ה- 10 הלומד מדעים, פירק את הסוללותת מהשלט רחוק והתקין אותם במכשיר שבנה. התובע טוען כי על הנתבעת לשלם לו את ערך המונית, דלת ההזהה חשמלית המבוטחת וכן הפסדי השתכרות. הנתבעת טוענת כי התובע הפר אתתנאי הפוליסה, המתנה כיסוי ביטוח במקרה של גניבה או פריצה בהימצאות מערכת אזעקה תקינה והפעלתה בכל עת שהרכב אינו מאויש. לטענתה, לא הפעיל התובע את מערכת האזעקה וחיזוק לטענה זו יש בכך שבשלטי הרכב לא נמצאו סוללות . כמו כן נטען שהרכב כלל לא נגנב והוכחש הנזק. 2. השאלה הראשונה שיש לדון בה היא האם היה על התובע לפי הפוליסה להפעיל את מערכת האזעקה. זאת, לאור טענת ב"כ התובע כי פוליסת הביטוח ובה התנאי הזה לא הוצגה. התביעה הוגשה בתחילתה בסדר דין מקוצר וצורפה לה "ההתחייבות" שהיתה למעשה הרשימה לפוליסה, שבה נאמר: "מוצהר ומוסכם כי אחריות החברה לגבי סיכון םפריצה ו/או גניבה מותנית בקיום והפעלת מערכת אזעקה תקינה המגינה על כל פתחי הרכב לרבות מכסה מנוע ותא מטען כנגד פתיחה, על חלל תא הנוסעים באמצעות גלאי נפח וכוללת: ניתוק הצתה ו/או התנעה, ניתוק מערכת הדלק, נעילת מכסה מנוע במנעול אלקטרו מכני, סוללת גיבוי מניקל קדמיום וגלאי גרירה ו/או גלאי זעזועים בכל עת שהרכב אינו מאוייש" מכאן, שחלק מעילת התביעה נסמך על פוליסה שכללה תנאי כאמור, ועל כן, לפי עילת התביעה, היה על התובע להפעיל את האזעקה. 3. השאלה הבאה היא האם הופעלה האזעקה על ידי התובע בתום יום העבודה. התובע העיד כי ביום 27.8.98 בערב, בסיום יום העבודה, הוא החנה את המונית ליד ביתו, הפעיל את האזעקה, שמע את הצפצוף המעיד שהאזעקה הופעלה ועלה לביתו. למחרת בבוקר גילה שהמונית נגנבה. הוא לקח את מכוניתו הפרטית ועשה סיבוב בשכונה כדי לחפש את המונית ומשלא מצא אותה התקשר למשטרה ולסוכן והגיש תלונה. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי לאחר תום החיפוש, שהחל בשעה 6 בבוקר, עלה לביתו כדי לעדכן את אשתו בנוגע לגניבה, השאיר את מפתחות הרכב הגנוב בביתו, לרבות המפתחות הרזרביים ונסע למשטרה. לפי גירסתו, לאחר מכן קם בנו משנתו, פירק את הסוללות על מנת להשתמש בהן במתקן שבנה, ולכן לא היו הסוללות בשלט בשעה שמסר את שני השלטים לביטוח. לאחר ששמעתי את עדות התובע, אשתו ובנו, ועל פי המסמכים והראיות הנוספות שהוגשו, איני מאמין לגירסת התובע כי בשעה שסיים את עבודתו ביום 27.8.98 בערב, היו בשלט הרחוק שבידו סוללות והוא הפעיל באמצעותו את האזעקה קודם שעלה לביתו. זאת לאור הסתירות והעובדות הבאות: א. התובע מסר בעדותו הראשונה בפני החוקר (נ/ 1) כי מייד לאחר שעשה סיבוב לחפש את רכבו נסע למשטרה. כך גם העידה תחילה אשתו לפני שתיקנה את עצמה. בפני העיד שקודם עלה לביתו, השאיר את השלטים בביתו ונסע למשטרה. גירסה מחודשת זו נועדה להסביר את התערבותו של הבן ופירוק הסוללות. יצויין, כי אף שנאמר שהגניבה היתה ביום 27.8.98, העדות במשטרה נגבתה רק ביום 30.8.98. ב. התובע העיד כי ירד לעבודתו בשעה 5.45, וחיפש אחר הרכב הגנוב כחצי שעה. לאחר מכן חזר לביתו והיה בו כחמש דקות ונתן עדות במשטרה כחצי שעה. הדו"ח של המשטרה הופק בשעה 6.55. הנסיעה מביתו של התובע למשטרה אורכת לפי עדותו כ- 5-10 דקות. מכאן שהתובע חזר לביתו בשעה 7.05-7.10. דהיינו פירוק הסוללות היה בין השעות 6.30 ל- 7.10. ג. התובע העיד שהניח את שני השלטים, הרגיל והרזרבי, בסלסלה על השיש, שהיא סלסלה סגורה שלא ניתן לראות מה בתוכה (עמ' 6 שורה 23). אשתו ידעה מה יש בסלסלה. הבן העיד כי השלט הרזרבי לא היה ביחד עם הרגיל, אך למרות זאת הוא ראה את שניהם ביחד בתוך הסלסלה. הדבר היה כ- 10 דקות לאחר שקם משנתו, זמן בו הספיק להתקלח. אשתו של התובע העידה שהמפתחות היו על השיש ביחד עם המפתחות הרזרביים. ד. הבן העיד שהכין מנוע לשיעור מדעים אבל לא זכר אם לקח אותו לבית הספר. גם האם העידה שבאותו יום הילדים הלכו לבית הספר מאוחר יותר כי זה ריגש אותם והם היו לחוצים (עמ' 3 שורה 13). ואולם, מדובר בחופש הגדול. אין שיעור מדעים ולא הולכים לבית הספר, וסביר להניח שהילים לא קמים בשעה 7.00 בבוקר ומתחילים מייד לפרק את השלט רחוק של המונית שהם באותו זמן מתרגשים בשל גניבתה. ה. הבן של התובע העיד שהיו לו סוללות אחרות, וזה לא משנה איזו סוללה לפרק. יתר על כן, בשביל המנוע צריך רק סוללה אחת ואין צורך לפרק גם את השלט הרזרבי. הבן העיד שלפני כן לא פירק אף פעם את השלט רחוק כי המונית היא של אבא. לפי עדות האם, הבן שאל אותה אם אפשר לפר'ק את הסוללות , לאחר שהתובע הלך למשטרה, והיא אמרה בסדר למרות שפחדה כי בעלה לא אוהב שנוגעים לו בדברים, משום שחשבה שלא צריך את הסוללות. כפי שאמר בצדק ב"כ הנתבעת, בימים כתיקונם, זהו הסבר דחוק שהסבירה שהבן שלה רצה לנסות דווקא את הסוללות האלה. באותה סיטואציה מרגשת, כאשר נגנב מטה לחמה של המשפחה, כאשר בעלה לא אוהב שנוגעים לו בדברים, וכאשר הילד יודע שזה של אבא ולא נוגעים, דווקא אז לפרק את שני השלטים, זה נראה מופרך. ו. היה מקרה קודם ארבעה חודשים לפני כן, שבו הוזעק התובע מכיוון שהדלת היתה פתוחה, אבל לא מכיוון שהאזעקה פעלה. הדבר מעורר חשד שמא כבר אז לא הופעלה האזעקה קודם לפריצה, או שמא נותקה האזעקה שהרי היא אמורה להגן על כל הפתחים. ז. לתובע הוצג שלט עם סוללות ובלי סוללות, ולמרות שיש הבדל ניכר במשקלן, העיד התובע כי אין הבדל. זה מטיל צל כבד על אמינותו של התובע. גם באשר לקילומטרז' נמצאו דבריו בלתי אמינים. ח. עדות התובע בפני היתה מתחמקת. עדות אשתו של התובע היתה בסתירה לעדויות אחרות ונוצר בליבי הרושם שעיקר עדותה לא היה לומר מה באמת קרה אלא איך אפשר לעזור לבעלה ולה לקבל את תגמולי הביטוח. עדות הבן של התובע נשמעה לי יותר אמינה, אך היא אינה מדויקת ונסתרת על ידי עובדות אחרות. אני מאמין לבנו של התובע שפירק סוללות לצורך בניית מנוע. אני לא מאמין שעשה זאת באותו יום ובאותה שעה שבה נטען שעשה זאת. על פי כל אלה, ועל פי עדותם של התובע אשתו ובנו בפני והסתירות שבהם בינם לבין עצמם ולעובדות מחוצה להם, איני מאמין לגירסת התובע כי בתוך השלט שהפעיל היו סוללות ואני קובע כי התובע לא הפעיל את האזעקה קודם לעזיבתו את הרכב בערב שלפני גניבתו. 4. על פי סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח: "הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו- 19 בשינויים המחוייבים". על פי סעיפים 18 ו- 19, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משלתמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל אם הדבר נעשה בכוונת מירמה או אם מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אף בדמי ביטוח מרובים, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא. שני הצדדים לא העלו כל טענה בענין זה, ועל כן החלטתי ביום 21.2.01 כי אם ברצון הצדדים להשלים טיעונם בנושא זה, לרבות בנושא נטל ההוכחה לפרטי הסעיף, יעשו זאת בתוך 14 יום כל אחד. ב"כ הנתבעת השלים טיעון בנושא זה. ב"כ התובע לא השלים טיעון בנושא זה. הנתבעת לא הוכיחה את היחס האמור לפי סעיף 18 ולא הוכיחה כי מבטח סביר לא היה מתקשר בהסכם ביטוח אף בדמי ביטוח מרובים, ועל כן נותרה לדיון רק טענת הנתבעת, כי אי הפעלת מערכת האזעקה היא תנאי מוקדם או מתלה לתשלום תגמולי ביטוח ולא קיום תנאי להקלת הסיכון לפי סעיף 21 לחוק. קשה לקבל את הטענה שמדובר בתנאי מתלה. על פי סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), תנאי מתלה בחוזה הוא כאשר החוזה תלוי בהתקיים תנאי. משמע, אי קיומו של התנאי מאיין את החוזה מלכתחילה. אין זה סביר לראות את מצב הדברים כך שאדם משלם את הפרמיה נדרשת ממנו, מתקין אזעקה לפי הדרישה, מפעיל אותה במשך חודשים רבים ושני הצדדים חושבים שיש ביטוח, אבל רק לאחר הגניבה, כאשר מסתבר שהתובע לא הפעיל את מערכת האזעקה, מסתבר שבכלל לא היה ביניהם חוזה, כי לא התקיים התנאי המתלה שלפיו צריך להפעיל את האזעקה. הדעת אינה סובלת שרק באמצע קיומו של החוזה, לפי מעשה שקורה חודשים רבים לאחר תחילת תוקפו, יוחלט רטראקטיבית שאין חוזה ולא היה מעולם. מחשבה כזו יכולה להזמין שאלות נוספות. מה יקרה למשל, כאשר נפרץ רכב לאחר שהותקנה אזעקה, ולאחר שהופעלה כל העת האזעקה, וחברת הביטוח שילמה את תגמולי הביטוח, אבל לאחר זמן נגנב או נפרץ שוב הרכב, בתוך אותה תקופת ביטוח, וזאת לאחר שהאזעקה לא הופעלה. אם אכן זה היה תנאי מתלה, שקיום החוזה תלוי בתוקפו, כי אז הוא היה מתבטל לא מכאן ואילך אלא גם לשעבר, וחברת הביטוח היתה זכאית להחזר הכספים ששילמה, אם שילמה, בשל הפריצה הקודמת. זו תוצאה שאין הדעת סובלת אותה. או למשל, מה יקרה כאשר הרכב נפרץ ונגנבו ממנו חפצים ואף נרגם נזק לדלת, וזאת לאחר שהאזעקה הופעלה כראוי, אבל חודש לאחר מכן, כפי שמוכיחה חברת הביטוח, במהלך תקופת הביטוח, המבוטח לא הפעיל את האזעקה כאשר עזב את הרכב. אם מדובר בתנאי מתלה, מייד החוזה אינו בתוקף, ואין על חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח בשל הפריצה שהיתה לאחר שאכן הופעלה האזעקה. זו תוצאה בלתי ראויה. תנאי מתלה הוא תנאי חיצוני לחוזה, ולא תנאי שענינו דרך ביצוע החוזה ע"י הצדדים (ראה: ע"א 192/80 גדנסקי נ' מוגשם פ"ד לו (3) 533, ע"א 464/81 מפעלי ברוך נ' הוך פ"ד לז (3) 393 וספרה של פרופ' ג. שלו דיני חוזים עמ' 345). הפעלת מערכת אזעקה אינה חיצונית לחוזה אלא היא דרך ביצוע חוזה הביטוח.יתר על כן, סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח הוא דין ספציפי המוציא מתחולה את הדין הכללי המצוי הדיני החוזים, ובמיוחד כאשר סעיף 38 לחוק חוזה הביטוח קובע שתרופות המבטח לפי סעיף 18, שאליו מפנה סעיף זה מוציאות את התרופות האחרות, וסעיף 39 לחוק חוזה הביטוח קובע שאין להתנות על סעיף 21 . טוען ב"כ הנתבעת כי על פי הדין, זהו תנאי מוקדם שכאשר לא התקיים, אין על הנתבעת לשלם את תגמולי הביטוח. לשם כך ציטט מספר פסקי דין. ע" 723/80 לה נסיונל נ' חיים פ"ד לו (2) בעמ' 714 אינו דן כלל בחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981 שנחוק לאחר הגשת הערעור, וממילא לא דן בסעיף 21 לחוק. על כל פנים אין הוא עוסק בהפעלת מערכת אזעקה אלא בתשובה לשאלות. ע"א 4262/98 אברג'יל נ' הדר (בית המשפט המחוזי בתל אביב בהרכב סגן הנשיא גרוס - לא פורסם), לא דן כלל בשאלה האם חל על האמור סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח. יתר על כן, בפוליסה שנדונה באותו מקרה נאמר במפורש שזהו תנאי מוקדם, מה שאין כן בפוליסה שבפני. יאמר מייד, שאיני סבור שאם אומרים שזה תנאי מוקדם הוא הופך להיות מוקדם, ועיקר הסיבה שבגללה איני יכול לכפוף את עצמי מפני פסק שדין זה היא שהוא לא דן כלל שבשאלה האם אין זה אמצעי להקלת הסיכון לפי סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח. כך גם לגבי ע"א 1471/94 גור נ' מגדל מפי אותו הרכב.כך גם בפסק דינה של השופטת מיכל נד"ב בת"א 3091/96 גיסרמן נ' מנור ובפסק דינה של השופטת אבניאלי בת"א 12210/95 חן נ' אילון ובפסק דינה של השופטת דיסקין בת"א (פ"ת) 4901/96 עיסא נ' הפניקס. לעומת זאת הוחל סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח על אי התקנת מערכת אזעקה או על שמירה, למרות נוסח הפוליסה בע"א 1158/93(ת"א) הסנה נ' שלום דינים מחוזי כו (7) 521, ובת"א 12366/94 (ירושלים - סגן הנשיא רביד) גוד ניים נ' מנורה דינים שלום ב 624, ובת"א 16545/93 (ת"א - השופטת ורדינה סימון ) אחים תשובה נ' הדר דינים שלום ה 379, ובת"א 6700/97 (ירושלים - השופט פרקש) רוני סיני נ' דולב דינים שלום יז 13. להסיר ספק, ברוב פסקי הדין האלה נדונה הטענה שמדובר בתנאי מוקדם או מתלה ונקבע שמדובר בתנאי להקלת הסיכון, ונקבע כאמור. אין מקום להאריך בכך ואני מאמץ את נימוקי השופטים שכבר דנו לפני במקרים דומים.אין ספק שמדובר בתנאי, וכך אכן נקבע בסעיף 21 לחוק חוזה הביטוח במילה הראשונה. מדובר בתנאי, שהוא אמצעי להקלת הסיכון ולא תנאי מוקדם, והדיון בתוצאות אי קיום תנאי זה צריך להתנהל לפי סעיף 21 ולא בהתעלמות ממנו כפי שמציע ב"כ הנתבעת. אני דוחה גם את טענת ב"כ הנתבעת שסעיף 21 חל על שינוים בסיכון ולא על תנאי שעל פיהם נקשרה עיסקת הביטוח מלכתחילה. הסיכון שבו מדובר בפרק זה הוא הסיכון המבוטח מלכתחילה. כך בסעיף 16 מדובר במפורש על סיכון בעת כריתת החוזה. לא ניתן לפרש את הסיכון בראשית הפרק כסיכון בעת כריתת החוזה, אבל את הקלת הסיכון בסעיף 21 כסיכון שהוגבר לפי סעיף 17 דווקא לאחר כריתת החוזה. גם את המילה "הותנה" בראשית סעיף 21 אין לפרש דווקא כהותנה לאחר כריתת החוזה ומשמעותו המילולית היא הותנה בכל זמן שהוא, גם לפני החוזה. גם בחנית מדיניות שיפוטית ותכלית הסעיף, המטרה של הסעיף היא לעסוק באמצעים להקלת הסיכון שלא ננקטו. מה לי אמצעים בכריתת החוזה ומה לי אמצעים לאחר כריתתו? אין שום הבדל עקרוני בין השניים. ועל הכל, הגברת הסיכון, אליבא דכולי עלמא, היתה כאשר לא הופעלה האזעקה, וזה היה לאחר כריתת החוזה. ראה גם דבריו של פרופ' א. ידין בפירושו חוק חוזה הביטוח בעמ' 78. טוען ב"כ הנתבע שקביעה כי מבוטח זכאי לתשלום תגמולי הביטוח כאשר לא הפעיל את האזעקה תהיה מהפכה בדיני הביטוח ותגדיל את הסיכון שאותו חייבות חברות הביטוח לשלם. על כך יש להשיב, כי זה לא מה שנקבע כאן. מה שנקבע כאן הוא שאם המבטחת לא תשכנע את בית המשפט שמבטח סביר לא היה מבטח במקרה זה אף בדמי ביטוח מרובים, יהיה עליה לשלם את תגמולי הביטוח. אבל אם תשכנע את בית המשפט שבמקרה של אי הפעלת אזעקה אף מבטח לא היה מספיק לבטח אף בדמי ביטוח מרובים, לא תהיה חייבצת בתשלום תגמולי ביטוח. זו מצוות המחוקק ואיני מוצא שיש אפשרות להתעלם מהוראת המחוקק בענין זה. על כן, אני קובע כי תוצאות אי הפעלת האזעקה יקבעו לפי סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, ומשלא הוכח על ידי הנתבעת שהיה שוני בתגמולי הביטוח או שמבטח סביר לא היה מבטח כלל, אף בדמי פרמיה מרובים, דין התביעה להתקבל, ועל הנתבעת לשלם את תגמולי הביטוח לפי הפוליסה. 5. מכאן לענין הסכומים הנתבעים. התובע הגיש חוות דעת השמאי בועז מוגילבקין שנתן את חוות דעתו בהסתמך על מחירונים וידע אישי, בהעדר הרכב עצמו, וקבע כי ערכו של הרכב 24,000 ש"ח ועוד דלת צדדית חשמלית בשווי 3,000 ש"ח, נכון לאוגוסט 98. הנתבעת לא הגישה חוות דעת מטעמה. בחקירה נגדית הסתבר כי השמאי שמע מהתובע שהיו תאונות קלות ברכב אשר לא גרמו לו ירידת ערך, אך לא בדק מעבר לכך. מסתבר, שבניגוד להצהרתו של התובע בתשובה לשאלון, היו ברכב תאונות שבעקבותיהן קיבל מחברת הביטוח אישור אי הגשת תביעה. אין בפני ראיה על השפעה שיש לתאונות אלה, קלות או לא קלות, על ערך הרכב. ואולם, לגבי הקילומטראז' שעבר הרכב, התובע הצהיר על 400,000 ק"מ בתשובה לשאלון וזה גם מה שנמסר לשמאי, אך מסתבר שהרכב עבר כ- 730,000 ק"מ, והסבריו של התובע בחקירתו הנגדית כאילו הוחלף מד אוץ והספירה היתה מוערכת אינם אמינים בעיני. בנתונים אלה, חוות הדעת של השמאי התבססה על נתונים לא נכונים באופן משמעותי. ואולם, ניתן לעשות אומדנא דדיינא, ולהפחית משווי הרכב בשל מספר קילומטרים רב. ההפחתה הראויה להערכתי היא בגובה של 30%, ועל כן שווי הרכב הוא 16,800 ש"ח, שעליהם יש להוסיף 3,000 ש"ח עבור דלת חשמלית, ולהפחית 2,043 ש"ח בגין השתתפות עצמית. התובע לא הוכיח כל נזקים נוספים, וממילא נזקים נוספים של אובדן הכנסות הם נזקים עקיפים שאינם מכוסים. 6. לענין ההוצאות, זכאי התובע להוצאות בשל קבלת התביעה אך מנגד, יש להפחית בסכום ההוצאות כאשר קבלת התביעה נעשית תוך דחיית גירסתו של התובע כבלתי אמינה ותוך שב"כ התובע לא הגיש סיכומים נוספים לבית המשפט למרות החלטתי בענין זה. אני קובע את סכום ההוצאות, כולל שכ"ט השמאי וכולל אגרות ושכ"ט עו"ד לסך 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ. 7. על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע 17,757 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.8.98 ועד לתשלום המלא בפועל וכן הוצאות המשפט בסך 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ. רכבאזעקהשאלות משפטיותגניבת רכבביטוח פריצה / גניבהביטוח גניבת רכב