גניבת משאית חניון

פסק דין 1. התובעת ביטחה משאית שבבעלותה (להלן: "המשאית") לרבות כנגד גניבה, אצל הנתבעת. לטענת התובעת וכמתואר בכתב תביעתה, מסרה התובעת את המשאית לנהג בשם עלי אבו זקיקה (להלן: "זקיקה") וכי בלילה שבין 21.2.99-20, בעת שחנתה המשאית בחניון בבאר שבע, נגנבה המשאית. הנתבעת סרבה לשפות את התובעת "בטענה כי מפתחות הרכב הושארו במתג ההתנעה" בגין כך הוגשה התביעה על סך 505,111 ₪, הכוללת גם דרישה לפיצוי בגין הפסדי הכנסה בעבר, נזקי הסתמכות ונזק לא ממוני, כמצויין ע"י התובעת בתביעתה. 2. הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה "מכל וכל גניבת המשאית הנטענת והמוכחשת" תוך שהיא טוענת בנוסף, כי התובעת ו/או נהג מטעמה מעורבים "בביום גניבתה ו/או בהעלמת המשאית" תוך שנטען בנוסף: א. כי הפוליסה אינה מחסה גניבה ע"י עובד של המבוטח ובקשר עימו. ב. התובעת לא מילאה אחרת התנאים המוקדמים למתן כיסוי ביטוחי עפ"י הפוליסה. ג. "הנתבעת תטען כי נהג המשאית השאיר את המפתחות בתוך מתג ההצתה של המשאית יחד עם שלט מערכת האיתוראן והאזעקה שהיה במשאית וכל צרור המפתחות ורק עקב כך נתאפשרה הגניבה הנטענת". ד. כי אין הנתבעת חבה בתגמולי ביטוח כשהמבוטח יכול היה למנוע או להקטין הסיכון, באמצעים סבירים. ה. התנהגות הנהג "מהווה רשלנות רבתית המונעת לחלוטין מהתובעת תגמולי ביטוח...". ו. הנהג נמנע מלדווח לחברת איתוראן, אשר אם היתה מקבלת הודעה, יכולה היתה לבצע "שמירה" מרחוק במשך הלילה על המשאית. ז. אמצעי המיגון לא הופעלו תוך ציון, כי בפוליסה שהומצאה לתובעת, מצויה אזהרה מפורשת ומודגשת בצבע זוהר "חשוב ביותר !!! תשומת ליבכם מופנית להתנאות המיגון המופיעות בפוליסה". 3. בכתב התשובה טוענת התובעת, כי טענת הנתבעת שהמשאית לא נגנבה, מועלית לראשונה בכתב ההגנה וכי די באישור המשטרה להוכיח את עצם הגניבה וכי הטענה כאילו התובעת לא שיתפה פעולה עם הנתבעת באיתור הנהג אינה נכונה, הואיל והתובעת עשתה מאמצים בלתי נלאים לאתר את הנהג. 4. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית וכשלאחר מכן בישיבת קדם משפט, הסכימו הצדדים, כי הדיון יפוצל באופן שבשלב הראשון תוכרע שאלת החבות ורק אם תמצא שכזו תידון שאלת הנזק, בשלב השני. בנוסף, הוסכם בין הצדדים, כי יוגשו סיכומים בשאלה הראשונה ללא חקירת המצהירים "תוך שכל צד יוכל כמובן לטעון בנושא עדויות סברה או עדויות שאינן קבילות המופיעות בתצהירי מי מהצדדים". 5. א. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מנהלה (להלן : “המנהל") מנשה ישר ותצהיר זה בלבד. בתצהיר זה אנו מוצאים גירסה אשר שונה מהנטען בכתב התביעה. כאמור, מכתב התביעה עולה, כאילו המכונית נעלמה מהחניון כשזקיקה היה הנהג שהחנה את המשאית. אולם בתצהיר נטען, כי ביום 19.2.99 בשעה 18:00 לערך התקשר זקיקה למנהל, הודיעו כי אינו יכול להמשיך בעבודה, כרגיל, לאור מחלת בתו "ועל כן הוא מעביר את המשאית החונה במגרש חניה בבאר שבע, לחזקתו של חליל אבו זקיקה (להלן: "חליל" - י.ש) המשמש כעוזרו, תוך שהוא מבטיח לי כי הוא נהג מיומן ואמין עליו". ב. כן צויין, כי ביום 21.2.99 בשעה 04:30 התקשר לביתו של המנהל אותו חליל, הודיעו, כי הוא נמצא בתחנת המשטרה וכי המשאית נגנבה. המנהל מצרף אישור המשטרה בדבר הגשת תלונה שנושא התאריך האמור. אולם, אינו כולל את שם המודיע, אלא רק מספר ת.ז. שאין זה ברור זהות נושאה. בכתב יד מוסף "+ עגלה מספרה...." כשנטען כי למשאית היתה מחוברת אותה עגלה שאף היא נעלמה. יחד עם זאת, מעיון ברשיון הרכב שצורף עולה, כי מספר הזהות הרשום באשור המשטרה, הינו מספרה של החברה התובעת, דהיינו, אין כל פירוט לזהות מגיש התלונה. ג. כן מציין המנהל, כי באותו יום הודיע לאיתוראן וכי התוספת בכתב יד ביחס לעגלה הוספה ע"י חליל כעבור מספר ימים, תוך שאותו חליל מודיע למנהל על הוספה זו. ד. המנהל מציין, כי עשה מאמצים לאתר את זקיקה וכי אף חרף עיכוב משכורתו, לא הצליח לאתרו. ה. בהתייחס לחריג, כי גניבה ע"י עובד אינה מכוסה בפוליסה, מציין המנהל, כי לא הוסבר לו חריג זה וכי חריג זה אינו מובלט ואף אינו מצויין בסמוך לציון נושא הגניבה בפוליסה. 6. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של חוקר מטעמה, אריה תורגמן, (להלן: "החוקר") אשר חקר את האירוע מטעמה. עיקר תצהירו מתייחס להודעות שנגבו, הן מהמנהל והן מבנו. מתצהירו ומההודעות עולה כדלקמן: א. בהודעה של המנהל מיום 28.2.99 מציין המנהל, כי זקיקה נהג על המשאית מזה כשלושה חודשים אולם בעת האירוע נהג על המשאית חליל "שהיה עוזר נהג" של זקיקה, כי ביום 19.2.99 סמוך לשעה 18:00, בעת שזקיקה ביקש רשות להעביר לחליל את המשאית "ואני שאלתי אותו אם הוא סומך עליו והוא אמר שכן". בהמשך: "עד היום, לא היה לי קשר נוסף עם עלי (זקיקה - י.ש) או חליל". כן מציין המנהל בהודעתו החתומה על ידו, כי בבוקרו של יום הגניבה הודיע לאיתוראן. ב. הן בתצהיר החוקר והן בהודעה מצויין, כי המנהל מסר לחוקר "סט מפתחות רזרבי שנמצא אצלי באופן קבוע והוא כולל שלט רחוק לאזעקה... + מפתח לניתוק אזעקה + 3 מפתחות למנעול הידראולי + מפתח סקניה מקורי + 2 מפתחות ירדני + מפתח כסוף נועל לרכב.... + מקודד עם פלסטיק אדום + שלט לאיתוראן". בהמשך וכמצויין בהודעה של המנהל "אני מוסר לחוקר מפתח נוסף שמסר לנו חליל השייך לדלתות". ג. והנה בהמשך הודעתו של המנהל מצויין "סט נוסף למשאית היה בתוכו ולפי מה שמסר לנו חליל זה שנתקע לו מפתח של הסוויץ' במשאית והוא הוציא מפתח לסגור את המשאית", תוך שבשיחה במירס בנוכחות החוקר, עם בנו של המנהל מסר הבן, כי המשאית חנתה במגרש חניה בבאר שבע וכי "המפתח שמסר חליל נמסר לבן שלי". ד. הודעה נוספת נגבתה מבנו של המנהל דרור ישר (להלן: "הבן") מיום 10.3.99, אשר בניגוד לאביו, סרב לחתום על ההודעה וכשהבן מציין, כי ב-24.2.99 נסע הבן לבאר שבע לפגוש את חליל בשעות הערב וכי יחד עמו נסע למשטרה, להוסיף את נושא גניבת העגלה וכשמשם נסעו למקום גניבת המשאית. בנוסף, מצויין בהודעת הבן "אני שאלתי אותו איך נגנבה המשאית ואז הוא סיפר לי שהמפתח של הסוויץ נתקע בתוך הסוויץ והוא לא יכול היה להוציא אותו ואז הוא הוציא את המפתח הבודד של הדלת כשהוא משאיר את כל הסט מפתחות יחד עם המפתח שנתקע בסוויץ, ואז הוא סגר את הדלתות של המשאית". יחד עם זאת, מצהיר החוקר, כי הבן צילם וקיבל עותק מהודעתו. ה. בהודעה נוספת מיום 18.3.99 של המנהל ואשר חתומה על ידו, חוזר המנהל על גירסת הבן המפורטת לעיל ומאשר, כי המפתח הבודד שמסר לחוקר בפגישה הראשונה הוא אותו המפתח שמסר חליל לבנו. בהודעה מציין המנהל ביחס לחליל "הוא סגר את המשאית רק עם המפתח של הדלתות" וכי "המשאית נגנבה עם הסט מפתחות בתוכו". ו. החוקר לא הסתפק באמור וב"חקירה טלפונית" של החוקר את הבן וכעולה מהתמליל שצורף, מסביר הבן, כי חרף ההודעות שהשאיר לזקיקה ולחליל, לא ניתן לאתרם, כי הבן אינו יכול לדעת במדוייק המקום בו חנתה המשאית וכי הבן נסע לקחת את המפתח. לדברי הבן, זקיקה לא היה עימם. הבן חוזר על אשר ציין, כי חליל השאיר את המפתחות במשאית, כי המפתח "נתקע, הוא לא יצא מהסוויץ" וכי חליל השאיר את הסט במשאית וכי סגר את המשאית "עם המפתח שנתתי לך, שאבא נתן לך" דהיינו מפתח הדלתות. הבן מציין שהראשון ששמע את גירסת חליל היה הוא. יתר על כן, הבן לכאורה מאשר, כי השלטים נשארו במשאית. החוקר מנסה לברר הכיצד לא שאל הבן את חליל מדוע השאיר חליל את כל סט המפתחות במכונית ותשובת הבן , כי חליל הסביר את אשר הסביר וזהו. ז. החוקר מציין, כי פנה מספר פעמים רב למנהל על מנת שזה יאתר את הנהג, אולם ללא הועיל. 7. תצהיר נוסף הוגש מטעם הנתבעת ע"י אבי מדעי, קצין הבטחון של איתוראן, אשר מציין, כי בתאריך 19.2.99 בשעה 05:40 התקשר הלקוח למרכז הבקרה של איתוראן ומסר כי המשאית אשר חנתה בחניון בבאר שבע, נגנבה. ודוק, מדובר על מועד שלכאורה קדם לכל אשר נטען ע"י המנהל. כן מציין העד, כי " בבדיקה אחורה" לא אותרה כניסה בלתי חוקית למשאית או תקלה במערכת האיתוראן והמשמעות הינה "שהכניסה למשאית לצורך העלמתה נעשתה באופן חוקי תוך שימוש בשלט וקודנית חוקיים של מערכת איתוראן". כן מוסיף העד, כי אם היה מדובר בשעות הלילה שהמפתח נתקע בסוויץ', ניתן היה לבצע מעקב ממוחשב מרחוק על המשאית ואף להפנות סיור של איתוראן למקום. העד מציין בתצהירו, כי לאחר קבלת ההודעה על הגניבה הנטענת, נעשה נסיון לאתר המשאית אך ללא הועיל, עובדה המצביעה על כך, כי חיבלו במשדר שהותקן במשאית. לבסוף מציין העד, כי אין רישום של שיכפול, הקשור למערכת האיתוראן. 8. מניתוח חומר הראיות שבפנינו עולה, כי "השחקנים" המרכזיים אינם בפנינו. אם נקבל את טענת התובעת, כי אין עלינו להסיק מאומה מדברים אשר נאמרו למצהירים ואשר הינם בגדר עדות שמיעה, לכאורה, כל שיש בפנינו גרסת המנהל אשר היא עצמה נסמכת על אשר שמע ושוחח עם זקיקה וחליל. דהיינו, שזקיקה קיבל אישור להעביר את החזקה במשאית לחליל וכי חליל הודיע על גניבתה של המשאית. אין בפנינו, לכאורה, כל עדות קבילה בכל הקשור לנטען ע"י התובעת כאילו המשאית נגנבה כפי שאין בפנינו כל עדות בכל הקשור לאמצעי המיגון והפעלתם. בשלב זה, יש להוסיף כי לא די בנטען בסיכומי התובעת "התובעת הוכיחה כי המשאית נגנבה" או כי הגניבה הוכחה מעדי הנתבעת, אם נתעלם כליל מעדויות השמיעה. מאידך, אם נקבל את כל אשר לפנינו וללא בבחינת "פלגינן דיבורא" נראה, כי אכן המשאית נעלמה ויתכן ואף נגנבה ויתכן שאף ע"י גורם חיצוני. אולם מאידך, מדובר לכאורה בגניבה שיתכן שהתאפשרה בנסיבות שאמצעי המיגון היחידי, אם ניתן לראות בכך אמצעי מיגון כלשהוא, נעילת הדלתות במפתח וזאת בלבד. אין בפנינו כל ראיה על הפעלת אמצעי המיגון המצויינים בפוליסה וניתן אף לאמר, שלכאורה עולה, שאמצעי המיגון לא הופעלו. 9. לכאורה ניתן לקבוע אחת משתיים. ראשית, כי התובעת בעלת המשאית והפועלים מטעמה, כל שיכלו להאיר עינינו שהמשאית אינה ברשותה וכי נעלמה, אולם ללא כל עדות בדבר נסיבות העלמותה. שנית, כי נהג מטעם התובעת הותיר את סט המפתחות, כולל השלטים של האזעקה והאיתוראן כולל המקודד. לא בכדי מצאתי לנכון, כבר עתה לציין את המסקנות העובדתיות. הצדדים בסיכומיהם הראויים והממצים נדרשו הן לעניין עדויות השמיעה והן לעניין נטל ההוכחה בשאלות השונות. למעלה מהנצרך אוסיף ואציין, שלכאורה צודקת הנתבעת בכך, שמעת שמבוטח מציג גירסה בפני המבטחת וכשהוא אינו מסתייג מגרסה זו, אין מקום לקבל טיעוניו, כי לא ניתן להסתמך על גירסתו זו. מטבע הדברים וכמפורט בפסיקה אשר תובא גם להלן, המידע בכל הקשור לנסיבות מקרה הביטוחי מצוי בידיעת המבוטח ו/או מי מטעמו. במקרה דנן, בחר המבוטח, למסור לנתבעת המבטחת, את גירסתו הוא ביחס לנסיבות הגניבה הנטענת. הודעת המנהל קבילה היא ואם היו נשמעים העדים, ניתן היה להגיש את ההודעות החתומות ע"י המנהל. כאמור, בהודעות אלו, דווקא המנהל מציין, כי אינו חושד בזקיקה וחליל כי ידם במעל, וכשהוא זה שמציג בפני הנתבעת את גירסת התובעת המבוטחת לנסיבות מקרה הביטוח. דומני, שבנסיבות שכאלו לא רשאית התובעת להתכחש לגירסה שמסרה לנתבעת. אין מדובר בעדות שמועה אלא כעין "הודאת בעל דין". מעת שמבוטח מוסר גירסה למבטחת וכשאין המבוטח מסתייג מאותה גירסה, אין הוא רשאי לאחר מכן להסתייג לא מיניה ולא מקצתיה. אם אכן המבטחת מבקשת לסתור גירסה זו, אזי, היה עליה להביא עדים על מנת לסתור את הגירסה. במקרה דנן המבטחת לא מבקשת לסתור את גירסת המבוטחת אלא ההיפך מכך, מוכנה היא לקבלה על כרעיה וקרביה. לאור זאת אם המבוטחת מבקשת להציג גירסה שונה, עליה לתמוך גירסה זו בעדויות פוזיטיביות. משלא עשתה כן, יש לקבל את גרסתה הראשונית. 10. העולה מהאמור, כי בראש וראשונה, עלינו להיזקק בניתוח הפן המשפטי לגירסה הבסיסית של התובעת, אם כי למעלה מהנצרך, ניזקק גם לחלופה הראשונה שפורטה לעיל, דהיינו, שאין בפנינו כל גירסה, בדבר העלמות המשאית. 11. בצדק מפנה ב"כ התובעת לאשר נפסק בע"א 391/89 וייסנר ואח' נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד מז (1) 837, שם קבע ביהמ"ש, כי על המבוטח להוכיח את קרות מקרה הביטוח, לרבות האלמנט השלילי שידה לא במעל וזאת כחלק מרכיב מקרה הביטוח. יחד עם זאת "...הנטל על המבוטח הטוען לגניבה ופריצה אינו כבד מנשוא. מבוטח תמים ונקי כפיים לא התקשה בדרך כלל להרימו. כשמדובר בפריצה, הקושי כרגיל הוא לאתר את הפורץ או הגנב, לא את העובדות המצביעות על הפריצה והגניבה, שהן ברוב רובם של המקרים בידיעת המבוטח. די לו למבוטח להוכיח את העובדות הנחזות ולשלול בעדותו, כי ידו היתה באירוען כדי שחובת הבאת הראיות תעבור אל המבטחת. המבטחת היא שתתקשה בדרך כלל, מטבע הדברים, להוכיח אחרת. אך אם תצליח להעלות עובדות מחשידות, יהיה על המבוטח להתמודד איתן, וספק, אם יישאר, יפעל נגדו..." (דברי כבוד השופטת נתניהו עמ' 851). לעניין זה יש להוסיף, כי גם לשיטתו של הנשיא שמגר בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז (5) 661, אשר אינו מקבל את העמדה שהובעה לעיל, הרי שגם לפיו, המבוטח חייב להוכיח עדיין את ה"נדבך" הראשון "הווה אומר - את התרחשות האירוע המוגדר" (בעמ' 676). גם בהוכחת נדבך זה לאותה דעה, די באישור משטרה, אולם לכאורה, לא בגדר תלונה אלא כיצד המשטרה ראתה את האירוע. יתר על כן, גם לדבריו, הרי נדרשות "קיומן של ראיות עובדתיות, דוגמת סימנים בשטח, המצביעים לדעת המשטרה על פריצה...". גם השופט אור מציין, כי הוכח באותו מקרה, שאכן בוצעה פריצה לחנות, דהיינו, לכאורה, עולה שהמחלוקת נעוצה בשאלת היקף הראיות שנדרש המבוטח להוכיח בגדר מקרה הביטוח ובלשון אחרת, האם על המבוטח לשכנע שידו לא במעל אם לאו. אולם, לכאורה, לכולי עלמא, המבוטח צריך להוכיח שאכן אירעה הגניבה. לכאורה, במקרה דנן, התובעת לא עמדה כלל בנטל ראשוני זה, אם נתעלם מעדויות השמיעה. כל שיכולה התובעת להוכיח, כי מסרה את המשאית לעובד מטעמה וכי אינה מצליחה לאתרו, זאת ותו לא. דהיינו, התובעת אינה מצליחה לאתר את המשאית אך לא מעבר לכך. ודוק, במקרה דנן, הכחישה הנתבעת את עצם הגניבה. למעלה מכך אציין, כי התובעת אינה טוענת כאילו העובד מטעמה הוא זה שגנב את המשאית, שאזי יתכן והמסקנה היתה שונה. במצב שכזה, אם נתעלם מהחריג של גניבה ע"י עובד, הרי די היה בעצם טענת התובעת, כי מסרה את המשאית לעובד וכי אותו עובד הוא זה ששלל את הבעלות והחזקה במשאית מהתובעת. בכתב התביעה טענה התובעת, כי צד שלישי הוא זה שביצע את הגניבה ולאור זאת היה עליה להקים את התשתית העובדתית המינימלית בכל הקשור לפעולות הנהג מטעמה. 12. תשתית זו קמה וגם ניצבה אך ורק אם נקבל את האמור בהודעות מטעם התובעת, לרבות האמור בתצהירו של מנהלה. כפי שצויין לעיל, מעת שכזו, שוב לא רשאית התובעת לדלות המוץ מהתבן ולדלות מתוך האמור אך אשר נוח לה. 13. ומכאן לשאלה השניה שהינה הפעלת אמצעי המיגון. אומנם הצדדים טרחו בשאלה על מי נטל ההוכחה, בכל הקשור להפעלת או אי הפעלת אמצעי המיגון. אולם דומני, כי במקרה דנן אין אנו נדרשים, לאור אשר פורט לעיל לשאלה זו. מנהל התובעת עצמו בהודעותיו, מציג גרסה ברורה וחד משמעית ממנה עולה, כי אמצעי המיגון כלל לא הופעלו. מעת שעולה, כי המפתח נשאר בסוויץ עם כל צרור המפתחות וכשרק המפתח נועל הדלתות הוצא ממנו, שוב ניתן לקבוע, כי מערכת האזעקה לא הופעלה וכפי שלא הופעלה מערכת האיתורן. חיזוק לכך נמצא אף בעדות מטעם איתורן, כי לא נתגלתה כניסה בלתי חוקית, כלשונו. ודוק, בניגוד לע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' ישר, פ"ד מט (2) 749, במקרה דנן מדובר על תנאי מוקדם וכשלא נטען בהקשר זה, כאילו התנאי לא הובלט דיו או כי הוא ניתן לפרשנות זו או אחרת, בכל הקשור למילוי התנאי. למעלה מהנצרך נציין, כי גם אם היינו נדרשים לשאלה האמורה לעיל, לכאורה, מדובר בתנאי מתלה וכשעל התובעת להוכיח קיומו. 14. המקרה דנן דומה לת.א. 74490/92 גור יהודה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ בבימ"ש השלום בת"א, שניתן ע"י כב' השופט דוויק מנוחתו עדן, הן בדבר הסתמכות על עדות שמיעה כאילו המכונית נגנבה, הן העדר עדות בדבר אופן הגניבה והן בשאלה דנן בדבר קיום התנאי המתלה והמוקדם. כמצויין שם "אין בפני כל ראיה, כי התנאי המוקדם אכן התקיים וכי המערכת הופעלה. לתובע עצמו אין שום ידיעה ישירה בעניין זה. הוא עצמו מסר את המכונית לאחיו 3 שבועות עובר לגניבתה הנטענת, ברי שלא הוא נעל אותה עובר לגניבה ואינו יכול לדעת אם המערכת הופעלה אם לאו". כך אף בעניין דנן, וראה גם את ע"א 1471/94 (ת"א) גור נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי ל"ב (1) 399 , אשר דחה את הערעור על אותו פס"ד. ודוק, לא התעלמתי מכך שיתכן ובמקרה דנן נמנע מהתובעת להביא את אותו עד מרכזי שלא כבמקרה דלעיל, אולם די באשר נקבע שם להשליך גם לענייננו. 15. אם לא נאמר כן, נימצא למדים, כי די אם מבוטח יעיד, כי המכונית אינה ברשותו כשהוא אינו יודע מאומה בכל הקשור להעלמותה ואין הוא מביא כל עדות , לא ביחס לעצם הגניבה ולא ביחס לאמצעי המיגון, על מנת להעביר, לכאורה, את הנטל למבטחת. אין דברים אלו עולים בקנה אחד גם עם הגישות המקילות בשני הנושאים דלעיל. למעלה מהנצרך אציין, כי אף ביחס לאישור המשטרה, עליו מבקשת התובעת להסתמך, אין להסיק ממנו מאומה. כפי שצויין לעיל, הרי לא ניתן לדעת כלל מי הגיש את התלונה, כפי שלא ניתן לדעת אם המשטרה פעלה פעולה זו או אחרת בהקשר לתלונה זו ומה מימצאיה. ובמיוחד לפלא הוא בעיני, הכיצד נמנעה התובעת מלזמן את בנו של מנהל התובעת, אשר לכאורה, סר יחד עם אותו חליל למשטרה וכשלפחות ביחס לאותו עד, אין כל סיבה והסבר מדוע לא הובא לעדות. למצער יכולה היתה התובעת לאמת בעדות ראויה הן את עצם הגשת התלונה למשטרה ע"י חליל והן את עצם העלמות משאית, כביכול, מאותו מגרש חניה נטען. גם אם לא כאימות בנושא אחרון זה, לפחות כחיזוק לטענתה בדבר גניבת המשאית. נראה, כי לא בכדי נמנעה התובעת מכך וד"ל. 16. משהגענו לאמור, אין אנו נזקקים לכאורה לדיון בשאר המחלוקות שבין הצדדים. עם זאת אציין, כי השארת מפתח של משאית בסוויץ יחד עם כל צרור המפתחות, ניתן לראות בה כרשלנות רבתי ואף אי נקיטת אמצעי זהירות ראויים מינימליים מהפועל מטעם התובעת. במיוחד יפים הדברים לו היתה נמסרת הודעה מיידית למנהל התובעת ובאמצעותו לאיתוראן, מיד עם נעילת הדלתות בלבד וכשמאותה עת המשאית וצרור המפתחות שבתוכה הינם בגדר "פירצה הקוראת לגנב". המקרה דנן, שונה מאותם מקרים בהם לא שוכנע ביהמ"ש, כי השארת מפתח במכונית במקום זה או אחר, אין בה די להחלת האמור. לא בכדי מציין השופט סוקול בת.א. 14368/97 (חיפה) רוזנפלד ואח' נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (ט.פ.) שהובא ע"י התובעת בסיכומיה: "...דומה שברור לכל, כי הפעלת מערכת אזעקה תוך השארת המפתח בדלת המכונית, אינה יכולה להיחשב כהפעלה אפקטיבית של האמצעי שכן אפקטיביות זו נשללת מקום שאמצעי הנטרול נשארים גלוי סמוך למכונית. גם השארת מפתח גלוי לעין כמו למשל השארתו במתנע... אינם יכולים להיחשב כשימוש באמצעי המיגון". ובהמשך: "השארת המפתח או השלט כך שכל עובר אורח יוכל לנטרל את אמצעי המיגון, סותרת את חובת הצדדים להבטיח שימוש באמצעי המיגון לשם הגנת הרכב". עוד אוסיף את אשר מצויין שם בעניין הרשלנות מעצם השארת המפתח. 17. סיכומם של דברים, כי דין התביעה להדחות מהטעמים הבאים: א. אם נקבל את טענת התובעת, כי לא ניתן להסתמך על עדויות שמיעה, לכאורה לא הוכח קרות מקרה הביטוח. ב. אם נקבל את אותן עדויות אשר התובעת מבקשת להסתמך עליהן, ובאמצעותן נקבע, כי ארע מקרה הביטוח, הרי לכאורה קיים חשד, כי ידו של מי מטעם התובעת במעל. ג. מבלי להיזקק לכך ניתן לקבוע, כי אמצעי המיגון לא הופעלו, וזאת לא על סמך נטלי הוכחות, אלא כקביעה פוזיטיבית. ד. לכל האמור יש להוסיף את עצם השארת צרור המפתחות כולו במתנע גלוי לעין כל, בין אם נראה בכך כאי הפעלת אמצעי המיגון, ובין אם נראה בכך בגדר רשלנות ו/או הפרת החובות המוטלת על התובעת, שולל האמור את זכותה של התובעת לתגמולי הביטוח. 18. אשר על כן, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. גניבת רכבמשאיתחניון