פסק דין השופט גדעון גינת: 1. המשיבה-הנתבעת הוציאה למערערים-התובעים פוליסת ביטוח מסוג "מטריה בתי עסק" (מס' 03.862.1235495.7), שהייתה בתוקף בתאריכים 9.9.92 עד 31.12.92. מהות העסק המבוטח תוארה ברשימה של הפוליסה כ"חנות ממתקים + אביזרי ימאים שונים". התובעים-המבוטחים טענו, כי ביום 17.10.1992 "נפרץ בית העסק שברח' משה ואהרון 2 בחיפה ונגנבו ממנו מלאי וציוד" (סעיף 4 לכתב התביעה). תלונה על האירוע הוגשה למוקד קבלת תלונות מרחב חיפה של משטרת ישראל ביום 18.10.92, פ"א 14910/92. 2. כתב התביעה אינו אומר מתי דווח למשיבה-המבטחת לראשונה על מקרה הביטוח הנטען. נכתב בו, כי לטענת התובעים נפלה טעות "בהערכת שווי מלאי החנות" שברשימה (סעיף 3(ג)), וכי רו"ח חיים כהן, מטעם המבטחת, ערך דין-וחשבון (8.9.94) לפיו הוערך הנזק, שנגרם למערערים בפריצה, בסך 95577 ₪, שם, סעיף 6. מהתכתבות נוספת בין באי-כוח המערערים למשיבה, שצורפה לכתב התביעה עולה, כי ביום 29.3.95 כתבה המשיבה, כי עמדת ב"כ המערערים אינה מקובלת עליה וכי "הצעתנו הסופית לסיכום סופי ומוחלט של המקרה הינו חוות דעת השמאי משוערכת להיום דהיינו 35862 ₪. מעבר לסכום זה אין מקום לשינוי בעמדתנו." פניות נוספות של ב"כ המערערים לא העלו דבר. ביום 10.01.1996 הוגש נגד המשיבה כתב תביעה בסדר דין מקוצר בהסתמך על הפוליסה הנדונה ובשים-לב למקרה הביטוח הנטען. בתביעה התבקש סעד כספי בסכום של 161312 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה). בכתב ההגנה (21.5.97) טענה המשיבה, כי התביעה התיישנה בשים-לב לכך שחלפו למעלה משלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח הנטען ועד להגשת התביעה לבית-המשפט. 3. בפסק-הדין נשוא הערעור קיבל בית-משפט השלום את עמדת המשיבה ודחה את התביעה על הסף. עמדת המערערים לפנינו היא, כי בית-משפט השלום טעה לגופו של עניין וכי מכל מקום לא היה זה נכון להכריע בטענה על פי כתבי הטענות, אלא מן הדין היה לאפשר לצדדים להביא ראיותיהם גם בעניין זה קודם לפסיקת הדין. 4. מאז פסק-דינו של בית-המשפט העליון ב-ע"א 3812/91, רע"א 5423/91 ברבארה נגד אריה חב' ישראלית לביטוח (23.3.94) פ"ד מח(3) 441, 454ה' (שניתן בעקבות פסק-דין הרוב, שנכתב ע"י אב בית-הדין כאן בהסכמת חברנו המנוח השופט מ. הס ב-ע"א (נצ') 31/90 צרור נ' הסנה פ"מ תשנ"ב(2) 149, 159, 169ב') אין יותר חולק על כך שסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 קובע תקופת התיישנות מיוחדת של שלוש שנים וכי הוא מתייחס להתיישנות תביעה המוגשת לבית-המשפט ולא להתיישנות דרישה מהמבטח, ע"א 3812/91 הנ"ל בעמ' 444ז, "תובענה חייבת להיות מוגשת תוך שלוש שנים לבית-המשפט, אחרת היא מתיישנת. הסעיף... קובע חריג לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות" תשי"ח-1958, שם, 445ה'. גם המערערים אינם מסתייגים מההלכה האמורה. 5. המערערים טוענים, סעיף 2 קטע שני לעיקרי הטעון מטעמם, כי ניתן ללמוד מההתכתבות בין בעלי-הדין שצורפה לכתב הטענות מטעמם, כי המשיבה-המבטחת הודתה "בחבות העקרונית ללא הסתייגות הימנה" מכוח פוליסת הביטוח הנדונה, וכי השאלה היחידה שנותרה במחלוקת בין בעלי-הדין הייתה שאלת גובה השיפוי המגיע למערערים, ובלשון בא-כוחם המלומד: "...נושא האחריות העקרונית לא עמד עוד על הפרק, וכל שנותר היה ההערכות החשבונאיות אשר לערך הסחורה שנגנבה", שם סעיף 2 קטע אחרון. עוד אומרים המערערים, כי פרשנותם זו להתכתבות, לה טענו בכתבי הטענות שהגישו, אינה מופרכת על פניה, וכי מן הראוי היה, למצער, לאפשר להם להביא ראיות לעניין זה. המערערים רואים, איפא, בהתכתבות בינם לבין המבטחת משום "הודאה בקיום זכות" לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שיש בה כדי להביא לתחילה מחודשת של מרוץ ההתיישנות בסוף 1994 או בתחילת 1995. רו"ח חיים כהן, עליו סומכים המערערים ידיהם, כתב ביום 16.2.1993 מסמך שעניינו "שחזור חשבונאי של המלאי לפי הפירוט להלן וכן המסקנות הנובעות ממנו", ובסעיף 9, שם, ציין, כי ה"חוסר הנובע לכאורה מהפריצה" עומד על 95577 ש"ח. רו"ח כהן קיבל מסמכים נוספים לעניין המלאי בחנות וחזר על מסקנתו האמורה במכתב מיום 8.9.1994 שאף הוא צורף לכתב התביעה. הטענה היא כי רו"ח כהן פעל מטעם המבטחת, כי יש לייחס לה דברים שכתב, וכי מן הראוי לראות הן בתוכן הדברים והן בעצם ניהול החקירה על-ידיו לעניין שווי המלאי שנגנב משום "הודאה עקרונית" של המבטחת בחבותה כלפי המערערים. 6. לאחר עיון החלטנו לדחות את עמדתם של המערערים. 7. לא מצאנו ממש בקובלנתו הנרגשת של בא-כוח המערערים על הסתייגותו של השופט המלומד בביהמ"ש קמא מעצם ההסתמכות על משא-ומתן, אשר מפני ההתכתבות הרלבנטית נראה, כי נוהל במסגרת אפשרות מציאת הסדר פשרה בין בעלי-הדין. מכתבי המשיבה מהתאריכים 29.3.95, 25.4.95, 16.5.95 נושאים כולם את הכותרת "מבלי לפגוע בזכויות!". מכתבו של בא-כוח המערערים מיום 3.1.95 נושא הכותרת "לידי הגב' אילה סטרוציאנו מבלי לפגוע בזכויות ובטענות". מכתב אחרון זה מתייחס לפגישות ולהתכתבויות שקדמו לו, כולל פעילותו בכתב ובע"פ של רו"ח חיים כהן, ומסכם הדברים מבחינת המערערים. ברור, כי כותרת המכתב משקפת גם את הפעילות המדווחת בו, דהיינו שגם המשא-ומתן עם המבטחת ופעילות רואי-החשבון הייתה "מבלי לפגוע בזכויות ובטענות". בנסיבות אלה לא היה מקום להסתמכות על המשא-ומתן האמור, שלא הבשיל לכדי הסכם פשרה, במסגרת טענות בהליך משפטי. בכיוון זה פסק ביהמ"ש המחוזי בת"א יפו ב-ע"א (ת"א) 2071/99 שמיר נ' כלל (15.5.00 פקסדין), עמ' 3 שו' 14-20 שהובא בפנינו ע"י ב"כ המשיבה. אינטרס הכלל מחייב מתן אפשרות לבעלי-דין (המיוצגים על-ידי עורכי-דין) לנהל משא-ומתן ענייני לבירור אפשרות של פשרה, מבלי שהאפשרות שדברים שהוחלפו במסגרת זו יצוטטו בבית-המשפט, בר"ע (ת"א) 12994/96 איתן נ' חג'ג' (דינים ועוד). קשה לקבל, שמכתבים הנושאים כותרת "מבלי לפגוע בזכויות ובטענות" יובאו אחר כך בפני בית-המשפט וכותבם יבקש לשמוע ראיות בשאלת אופי המשא ומתן שנוהל בין הצדדים. 8. כמו השופט המלומד בבימ"ש השלום אין בדעתנו לחרוץ את הדין רק בשל היות המשא-ומתן בין בעלי-הדין משום משא ומתן במסגרת בירור אפשרות פשרה. אפילו בהנחה העובדתית הנטענת על-ידי המערערים ואשר אנו מוכנים לקבל אותה לצורך השלב הנוכחי של הדיון, דהיינו שרואה חשבון, שפעל בשרות המשיבה, העריך בסכום פלוני (שלא היה מקובל על המערערים) את ערך הרכוש שנגנב מחנות המערערים, הרי עדין אין בכך משום הודאה בזכות המערערים במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שיש בה כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות לחובת המערערים. השופט המלומד ציטט בהקשר זה את ההלכה שהודאה בקיום זכות התובע, מחייבת הודאה בכל העובדות הדרושות לעילת התביעה. הלכה זו מושתתת על דבריו של השופט י' זמיר ב-ע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק (1.4.96 תקדין). בסעיף 8 קטע רביעי לפסה"ד נאמר לעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות, כי הסעיף דורש ש"הודאת הנתבע תכיר בקיום זכות התובע... לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות." באותו עניין נדונה טענה, כי מסמך פלוני כלל הודאה בתפיסת קרקע שאינה של כותב המסמך. פסק-הדין אמר, כי הודאה כזאת (וניתן לראות דמיון בין טענת ה"הכרה העקרונית בחבות" בענייננו לבין אותה טענה) איננה בגדר הודאה בזכות בעל-הדין שכנגד לקבל דמי שימוש ראויים בגין אותה תפיסה. הערכת שווי המלאי שנגנב מחנות המערערים היא חלק מעילת תביעתם נגד המשיבה-המבטחת. לגבי נתון זה, לא הייתה הודאה מצד המבטחת. מכאן שגם לפי גרסת המערערים דהיום לא הייתה הודאה של המשיבה בזכותם במובן סעיף 9 לחוק התיישנות, ראו גם ע"א (ת"א) 2071/99 הנ"ל עמ' 4 קטע אחרון. 9. לאור המסקנה דלעיל אין גם יסוד לטענה, כי מן הראוי היה לאפשר הבאת ראיות לצורך בירור טענת המערערים בדבר "קבלת האחריות העקרונית" על-ידי המשיבה. פסק-דינו של בית-משפט השלום יצא מתוך הנחה שהמערערים יצליחו להוכיח את הנטען על-ידיהם בכתב התביעה המתוקן, ראו סעיף 7, שם. חרף זאת נדונה תביעתם לכישלון בשל טענת ההתיישנות. כפי שהראינו, לא די בטענה האמורה כדי לעמוד בהוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות. מכיוון שכך, אין כל תועלת במתן אפשרות למערערים להוכיח טענה זו. 10. התוצאה היא, שאין מקום להתערב בפסק-דינו המנומק של בית-משפט השלום. הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיבה את הוצאות המשפט בערעור וכן שכ"ט עו"ד בסך 7500 (שבעת אלפים וחמש מאות) ₪ + מע"מ, להיום. הפיקדון בערעור יועבר על-ידי המזכירות למשיבה על חשבון החיובים לפי פסק-דין זה. פוליסה