פסק דין מבוא 1. לפניי תובענה, שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, למתן פסק-דין הצהרתי, שלפיו זכאית המבקשת לתמריץ מעסיקים, על-פי חוק עידוד המגזר העסקי (קליטת עובדים) (הוראת שעה), התשנ"א-1991 (להלן - חוק העידוד), בגין החודשים 1/92 עד 10/93, ולקבלת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על תמריצים ששולמו לה לתקופה מחודש 10/93 ועד לחודש 7/95. 2. המבקשת - בניה משקית בקבלנות בע"מ - הינה חברת בנייה, אשר עיסוקה העיקרי מתמקד בבניה למגורים. המשיב מס' 1 - שר האוצר - הוא השר הממונה על ביצוע החוק הנ"ל, ועל התקנת תקנות לביצועו. המשיב מס' 2 - המוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל) - הנו הגוף שהופקד על חלוקת התמריצים לפי חוק העידוד. הוא הוסמך על-פי תקנות עידוד המגזר העסקי (קליטת עובדים) (הוראת שעה), תשנ"ב-1991 (להלן - תקנות העידוד), לטפל בהגשת בקשות לתמריץ לפי חוק העידוד, ולקבוע זכאותו של מעסיק מבקש תמריץ לקבל מאוצר המדינה את התמריצים המגיעים לו. את פעילותו זו ביצע המל"ל באמצעות יחידת התמריץ למעסיקים. המשיבה מס' 3 - הוועדה לעררים שליד יחידת התמריץ למעסיקים במל"ל - הינה וועדה בת שלושה חברים (נציגי משרד האוצר, משרד המסחר והתעשייה והמל"ל), אשר הוקמה מכוח סעיף 7 לתקנות העידוד, שלפניה רשאי מעסיק מבקש תמריץ לערור על החלטת המל"ל בעניין בקשתו לתמריץ. הרקע המשפטי 3. חוק עידוד המגזר העסקי, שנחקק כהוראת שעה - מיום 1.7.91 ועד ליום 31.12.95 - נועד לעודד מעסיקים במגזר העסקי לקלוט עובדים חדשים בענפים שהחוק חל עליהם. החוק קבע את הזכות לתמריץ עבור כל עובד נוסף מעל ממוצע העובדים שהועסקו ב"תקופה קודמת" כהגדרתה בחוק. העידוד בא לידי ביטוי במתן תגמול כספי למעסיקים, בסכומים השווים בערכם לחלק משכרם של העובדים החדשים הנקלטים על-ידם. התמריץ לפי חוק העידוד "הוא במהותו סובסידיה שנועדה לשרת מדיניות כלכלית של הממשלה" (בג"צ 4806/94 ד.ש.א. איכות הסביבה בע"מ נ' שר האוצר ואח' , דינים עליון נד, 214, בעמ' 6), ותכלית החקיקה הנדונה היתה הקטנת האבטלה ועידוד הפעילות בכל הענפים העסקיים להוציא פעילות במגזר הציבורי (שם, בעמ' 13). סעיף 1 לחוק העידוד הגדיר את המגזר העסקי שעליו חל החוק, כדלהלן: "מגזר עסקי - ענפי הפעילות העסקית, למעט - (1). פעילות המבוצעת על ידי המדינה, רשויות מקומיות, מוסדות כאמור בסעיף 9(2) לפקודה (פקודת מס הכנסה - י' נ'), גופים שדינם לעניין מס הכנסה כדין המדינה, כל גוף שהמדינה או רשות מקומית, במישרין או בעקיפין, השתתפה בתקציבו בשנת המס הקודמת בשיעור של 30% או יותר; (2). עבודות בניה ושירותים ציבוריים ששר האוצר קבע בצו". ביום 1.10.91 פורסם הצו לעידוד המגזר העסקי (קליטת עובדים) (הוראת שעה) (עבודות בניה), התשנ"א-1991 (להלן - צו העידוד), אשר קבע בסעיף 2 לאמור: "המגזר העסקי כמשמעותו בחוק לא יכלול עבודות בניה למעט עבודות בניה פרטיות המתבצעות על-ידי מי שכל עיסוקו בעבודות בניה כאלה". "עבודות בניה פרטיות" הוגדרו בצו האמור כדלהלן: "עבודות בניה המתבצעות כולן בידי מי שאינם זכאים לסיוע, או לא קיבלו סיוע החל ביום י"א באלול התש"ן (1 בספטמבר 1990), ואחת היא אם הן מבוצעות על-ידי קבלן ראשי, קבלן משנה שלו, קבלני המשנה שלהם או עובדיהם של הללו". "סיוע" הוגדר בצו כ"כל הטבה הניתנת מאת משרד הבינוי והשיכון, במישרין או בעקיפין, לרבות מענקים לזירוז תחילת הבניה או סופה והתחייבות רכישה". סעיף 3 לחוק העידוד מורה, כי התמריץ ישולם אחת לרבעון, ויחושב לפי כל חודש ברבעון שבו הועסק העובד הנוסף במשך כל החודש. על המעסיק הממלא אחר התנאים הקבועים בחוק, והמבקש לקבל תמריץ מכוחו, חלה חובה להגיש בקשה לתמריץ למל"ל בדרך ובתנאים הקבועים בתקנות העידוד. הדרך להגשת הבקשה לתמריץ נקבעה בתקנה 2 לתקנות הנ"ל, המורה כי בקשה לתמריץ תוגש למל"ל - במישרין או באמצעות בנק - בטופס שקבע לכך המוסד, הכולל בין השאר הצהרה של התובע בעניין התנאים המזכים אותו ובדבר מספר העובדים שהעסיק בתקופה הקודמת, ואישור של רואה חשבון או יועץ מס כי הפרטים שבטופס תואמים לדו"חות השכר שהגיש התובע. מועד הגשת בקשה לקבלת תמריץ נקבע בתקנה 3 לתקנות העידוד. הוא הועמד על ששה חודשים מתום הרבעון אשר בגינו מבוקש התמריץ, כאשר בשנת תשנ"ד תוקן המועד והועמד על תשעה חודשים לרבעון המתחיל בחודש אוקטובר 1993. אין בחוק העידוד או בתקנותיו כל הוראה המעניקה סמכות מפורשת להארכת מועד להגשת בקשה לתמריץ. התובענה 4. המבקשת טוענת, כי בתקופה הרלבנטית לתובענה ביצעה עבודות בנייה פרטיות כהגדרתן בחוק ובצו, וכי היא זכאית לקבלת תמריץ על-פי חוק העידוד מחודש 1/92 ואילך. בקשות שהגישה המבקשת למל"ל ולוועדת הערר, בסמוך לחודש אוקטובר 1995, לקבלת תמריצים מחודש 1/92 ועד לחודש 7/95, הוגשו באיחור בהתייחס למרבית התקופה. נוכח האיחור הניכר, החליטה ועדת הערר שלא לאשר תשלום תמריצים לתקופה שמחודש 1/92 ועד לחודש 10/93, ובאשר לתקופה מחודש 10/93 ועד לחודש 7/95 החליטה הוועדה להעתר לבקשה לפנים משורת הדין. בתובענה הנדונה עותרת המבקשת למתן פסק דין הצהרתי, שיכיר בזכאותה לקבלת תמריצים על-פי חוק העידוד לתקופה שבין חודש 1/92 לחודש 10/93 שבעניינה סורבה בקשתה, ולקבלת ריבית על התמריצים ששולמו לה בסוף שנת 1995 בגין התקופה מחודש 10/93 ועד לחודש 7/95. הדיון בסכסוך הנדון הוגש לבית משפט זה עוד בטרם נחקק חוק בית המשפט לעניינים מנהליים, וזאת לאור הפסיקה, כי מחלוקות בעניין חבות בתשלום תמריצים לפי חוק לעידוד המגזר העסקי מקומן להתברר בבית המשפט האזרחי שלו הסמכות העניינית בהתייחס לשיעור התמריצים הנתבעים. (ראו: בג"צ 4649/95, מבנה ת.מ.מ. בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי - לא פורסם). הרקע העובדתי 5. על הרקע העובדתי בעניין התובענה העידו: מטעם המבקשת - חנוך פורת, ששימש כיועץ המס של המבקשת, ודורון סופר - יועץ מס אשר טיפל עבור המבקשת בשנת 1995 בהגשת הבקשות לתמריצים; ומטעם המשיבים - מיכאל בלבינדר, אשר כיהן במועד הרלבנטי לתביעה כמנהל מחלקת התמריץ בפועל במל"ל. שלושת העדים הקדימו והגישו תצהירים ונחקרו בבית המשפט בחקירה נגדית. 6. להלן הרקע העובדתי, על הערכות המל"ל לטיפול בבקשות לתמריץ, כפי שנתחוור מתצהירו של בלבינדר ומעדותו. בתחילת פעילותה של יחידת התמריץ, עם כניסתו של החוק לתוקף, הוזנו במחשבי היחידה באורח אוטומטי שמות המעסיקים שלכאורה ענו על הגדרת "מגזר עסקי", ואשר על-פי דיווחיהם השוטפים למל"ל היו לגביהם נתונים כי העסיקו למעלה מחמישה עובדים בתקופה הקודמת כמשמעותה בחוק. הערכות זו, של הזנת הנתונים, נעשתה מתוך מגמה להביא להתייעלות בביצוע החוק, ולא קבעה את הזכות לתמריץ. עצם הכללתו של מעסיק ברשימות המחשב, היוותה אינדיקציה לעובדי יחידת התמריץ כי לכאורה בלבד עומד הוא בדרישות המקדמיות של חוק העידוד; ואולם, לצורך קבלת תמריץ היה על כל מעסיק - על-פי דרישות חוק העידוד - להגיש בקשה מתאימה למל"ל ולהוכיח את זכאותו לתמריץ. במסגרת הנסיון להביא להתייעלות בביצוע החוק, שלח המל"ל למעסיקים פנקסי תמריץ, שהנם למעשה טופסי בקשה לקבלת תמריץ אשר נועדו למילוי על-ידי המעסיקים. הפנקסים נשלחו רק לאותם מעסיקים, שנכללו ברישומי המחשב האמורים, ואשר למל"ל היה ברור מנתוניו כי הנם זכאים לכאורה לתמריץ. יחידת התמריץ לא כללה בקובץ מעסיקים שונים, אשר על-פי נתוני המחשב של המל"ל לא ענו על הגדרת המונח "מגזר עסקי" שבחוק ובצו שמכוחו, כגון - נותני שירותים ציבוריים, מלכ"רים וחברות בנייה. מהסבריו של בלבינדר בתצהירו ובעדותו עולה, כי אי הכללת שמותיהם של חברות הבנייה בקובץ המחשב האמור נעשתה באופן קטגורי, הואיל ומרבית חברות הבנייה זכו באותה עת לתמריצים שונים במסגרת הפרוגרמות של משרד השיכון ולא היו זכאיות אפוא לתמריץ המעסיקים. היחידה לתמריץ לא ראתה הצדקה למשלוח פנקסי תמריץ למגזר שלם אשר בחלקו או ברובו לא היה זכאי לתמריץ, וזאת - הן מחמת המשאבים הכספיים הכרוכים בהנפקת ובמשלוח הפנקסים, והן בשל החשש שמגזר שברובו אינו זכאי לתמריץ עלול היה לסבור בטעות כי הוא זכאי לתמריץ המתואר בפנקסים. (סעיפים 12.1-12.5 לתצהירו של בלבינדר). במקביל למשלוח הפנקסים, נקט המל"ל פעולות הסברה והרצאות בקרב המגזרים העסקיים השונים במשק באשר ליישום החוק. ההסברה כללה, בין השאר, הודעות בעיתונים הראשיים, בעניין הזכויות לקבלת תמריצים על-פי חוק העידוד, שבהן הוזמנו מעסיקים, הרואים עצמם כמי שעונים על התנאים שנקבעו בחוק, לפנות למל"ל בבקשה לקבלת התמריצים. כ-1800 מעסיקים בתחום הבנייה פנו ליחידת התמריץ לקבלת תמריצים, וכ-760 מהם קיבלו את התמריץ בפועל לאחר שהגישו בקשה ונבדקה זכאותם בהתאם להוראות החוק והתקנות. (ראו: סעיפים 12.6-12.8 לתצהיר הנ"ל, פרוט' עדותו של העד עמ' 28 ש' 4 והדו"ח מב/1 עמ' 39). 7. ומכאן לרקע העובדתי בעניין הגשת בקשתה של המבקשת לקבלת התמריצים באיחור ניכר של חודשים ושנים. ביום 12.10.95 שלחה המבקשת ליחידת התמריץ במל"ל פנייה בכתב להכלל בין הזכאים לתמריץ. היא ציינה בפנייתה, כי נתחוור לה מבדיקה שערכה שהיא זכאית לקבלת תמריץ, וכי היא מבקשת על כן שישלחו לה טפסים למילוי הבקשות. להלן תוכן המכתב, שכותרתו "בקשה להכלל בתמריץ מעסיקים" אשר נחתם על-ידי מנהל המבקשת מר נח ליברמן: "בבדיקה שערכנו הוברר לנו כי הננו זכאים לקבל תמריץ מעסיקים, שכן מרבית לקוחותינו הינם לקוחות פרטיים, ולא קיבלנו כל סיוע ממשלתי בשנות התמריץ. נבקשכם אפוא לכלול אותנו כזכאים לתמריץ, נא לשלוח אלינו טפסים למילוי הבקשות". (נספח ג' לבקשה). במקביל למכתב זה כתב מר ליברמן באותו מועד - 12.10.95 - מכתב נוסף בשם המבקשת ליחידת התמריץ, שכותרתו "פנייה לוועדת הערר" ושבו ביקש "לפנים משורת הדין" (כלשונו) לאשר בקשת החברה לקבלת תמריץ גם בגין התקופה שמחודש 7/91 ועד לחודש 10/94. להלן תוכן המכתב האמור, שהומצא למל"ל ביום 19.10.95, ואשר בו התייחסה המבקשת בין השאר לאיחור בפנייתה: "הננו פונים אליכם בבקשה לכלול הרבעונים שבין 7/91 ועד 10/94 בזכאות לתמריץ מעסיקים. חברתנו עוסקת בבנייה פרטית בלבד. החברה לא הגישה בקשה לתמריץ מעסיקים במועד, מכיוון שתחום פעילותה - ענף הבנייה, עפ"י חוק התמריץ, אינו מזכה אותה. למרות האמור לעיל, לקוחות החברה אינם גופים ציבוריים, וכל פעילותה הינה במגזר הפרטי בלבד. החברה הגישה בקשה להכללתה במסגרת התמריץ, ובקשה זו אושרה על-ידכם. נבקשכם, לפנים משורת הדין, ובהתחשב בתרומות החברה לקליטת עובדים במשק, לאשר את בקשת החברה לקבלת תמריץ גם בגין התקופה שבין 7/91 עד 10/94" (נספח ד' לבקשה). הפנייה האמורה לוועדת העררים נעשתה עוד בטרם הוגשו טופסי הבקשה ליחידת התמריץ, וממילא עוד לפני שנדחו בקשותיה של המבקשת לתמריץ בגין האיחור בהגשתן. את טופסי הבקשה הגישה המבקשת לראשונה ליחידת התמריץ רק ביום 16.11.95. בטפסים - שנחתמו על-ידי מנהל החברה מר ליברמן ועל-ידי יועץ המס שלה חנוך פורת בתאריך 15.11.95 - ביקשה המבקשת לקבל תמריצים לחודשים 1/92 - 6/95 (נספחים ג' לבקשה). הבקשה לא כללה דרישה לקבלת תמריצים בגין התקופה שהחלה בחודש יולי 1991 והסתיימה בסוף חודש ינואר 1992 (להלן - ראשית התקופה) - אשר אוזכרה במכתב לוועדת הערר מיום 12.10.95. לטופסי הבקשות שהוגשו בחודש נובמבר 1995 לא צורפה בקשה להארכת מועדים. בסמוך לאחר הגשת טופסי הבקשות, אישר המל"ל את הבקשה עבור שלושת הרבעונים אשר לגביהם הוגשה הבקשה במועד, קרי - לרבעונים: 3/95-1, 6/95-4 ו-12/95-10; וזאת לאחר שבדיקתו העלתה, כי המבקשת זכאית באופן עקרוני לקבלת תמריץ. הבקשות לתשלום תמריצים בגין התקופות 1/92-10/94 נדחו על-ידי יחידת התמריץ בשל האיחור הניכר בהגשתן מן המועד הקבוע בתקנות - איחור של מספר חודשים ועד 35 חודשים. ביום 13.11.95, כשלושה ימים לפני הגשת טופסי הבקשות, דנה ועדת הערר בפנייתה בכתב של המבקשת מיום 12.10.95. כאמור, מדובר היה בערר שהוגש טרם זמנו, שכן הוא הוגש עוד לפני שהמבקשת המציאה למל"ל את טופסי הבקשות ועוד בטרם נדחו בקשותיה. ועדת הערר החליטה לאשר למבקשת קבלת תמריצים מ-10/93 בכפוף להגשת טופסי בקשה. (נספח ה' לבקשה). כאן המקום להעיר, כי החלטת הוועדה נחתמה על-ידי שניים משלושת חבריה. ההחלטה לא נומקה; אך כאמור, גם בבקשת המבקשת להארכת המועד - אשר הופנתה לוועדת הערר - לא הועלו נימוקים וטעמים להארכת המועד. במועדים 18.2.96 ו-17.3.96 פנה ב"כ המבקשת, עו"ד אליוביץ, לוועדת העררים - בשם המבקשת ובשמן של שש חברות נוספות - לעיון חוזר בהחלטותיה בדבר דחיית הבקשה לתשלום התמריצים לתקופה הנדונה בתובענה. הוא הלין, בין השאר, על ההחלטה לגופה, ועל פגמים שנפלו בה, כמו פגיעה בזכות הטיעון ומתן החלטה ללא הנמקה. (נספחים ו'1 ו-ו'2 לבקשה). לאחר שקיבל ביום 12.5.96 תשובה בכתב ממזכיר הוועדה - לפיה הוועדה לא נתבקשה על-ידי המבקשת לאפשר לנציגיה להופיע לפניה - לא פנה עוד ב"כ המבקשת לוועדה בעניין ה"בקשה לעיון מחדש", והגיש לבית משפט זה את התובענה הנדונה. עילות התביעה שהועלו על-ידי המבקשת בכתב טענותיה 8. בכתב התביעה עותרת המבקשת לפסק דין הצהרתי בדבר זכאותה לקבלת תמריץ מעסיקים החל מחודש ינואר 1992, וזאת מהטעמים הבאים: א. במהלך התקופה הרלבנטית לתובענה ביצעה המבקשת עבודות בנייה, מבלי שקיבלה "סיוע" ממשרד השיכון, כהגדרת המונח בצו העידוד; ועל כן, כמי שביצעה עבודות בנייה פרטיות, כמשמעותן בצו, הינה זכאית לקבלת תמריץ לתקופה זו כמתחייב מחוק העידוד. ב. המשיבה הופלתה לרעה לעומת מעסיקים אחרים שעליהם חל החוק, בין השאר בכך שלא נשלחו לה על-ידי המשיבים פנקסי תמריצים, ובכך שלמעסיקים אחרים שביצעו עבודות בנייה פרטיות שולמו התמריצים על-פי החוק. ג. המבקשת הגישה בקשותיה לתמריצים רק בחודש אוקטובר 1995 הואיל "ולא ידעה ולא יכלה לדעת כי הינה זכאית לתמריץ לפי חוק העידוד לפני מועד זה, וזאת בין היתר עקב אי משלוח פנקסי תמריצים למבקשת שלא כפי שנהגו המשיבים כלפי שאר המעסיקים". ד. התקנות שקצבו את המועד להגשת בקשה לקבלת תמריץ - לתשעה חודשים מתום הרבעון שלגביו מתבקש התמריץ - בטלות, הואיל והותקנו בחוסר סמכות, ולחלופין - לוקות בחוסר סבירות קיצוני בהעדר מנגנון להארכת המועדים להגשת הבקשה. ה. החלטת ועדת הערר נגועה בחוסר סבירות קיצוני, ובטלה מחוסר סמכות, היות שניתנה בהרכב חסר. ההחלטה - על-פי הנטען - אף בטלה מחמת נתינתה ללא נימוקים, ומבלי שניתנה למבקשת האפשרות לשטוח טענותיה לפני המשיבים. אקדים ואציין, כי בהשלמת הסיכומים בעל-פה חזרה בה המבקשת מטענותיה בדבר הפגמים הדיוניים בוועדת הערר (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 27.11.00 ש' 21). התצהירים והעדויות מטעם המבקשת 9. לתימוכין בטענותיה צירפה המבקשת לתובענה את תצהירו של חנוך פורת, המשמש כיועץ המס שלה משנת 1977, ואת תצהירו של דורון סופר - יועץ מס אשר טיפל עבור המבקשת בשנת 1995 בהגשת הבקשות לתמריצים. על הסיבה שבעטייה לא הגישה המבקשת בקשה לקבלת תמריצים עד לשנת 1995, מסר פורת בתצהירו את הגירסה הלקונית שלהלן: "המבקשת, כמו חברות בנייה אחרות, לא קיבלו פנקסי תמריצים, ולפיכך סברנו כי בניגוד למעסיקים אחרים הנכללים במגזר העסקי עליהם חל החוק, הרי שאי משלוח הפנקסים משמעותו כי המבקשת אינה זכאית לתמריץ" (סעיף 8.3 לתצהיר). פורת ציין בתצהירו, כי המבקשת פנתה לראשונה למל"ל בנושא התמריצים בחודש אוקטובר 1995, הואיל ובמהלך חודש זה "נודע למבקשת בעקבות ייעוץ שקיבלה כי חוק העידוד חל (עליה) ... ". לדבריו, עד לאותו מועד "המבקשת לא ידעה ולא יכלה לדעת כי הינה זכאית לתמריץ... וזאת בין היתר עקב אי משלוח פנקסי תמריצים..." (סעיפים 11 ו-17 לתצהיר). העד העלה בתצהירו גירסה כללית וסתמית - שמקורה בעדויות שמיעה בלתי קבילות שהגיעו לאוזניו מאחרים בשנת 1995 - כי המל"ל נהג במהלך השנים לדחות בקשות לקבלת תמריץ בענף הבנייה. הוא נמנע מלציין, מה המבקשת או הוא עצמו עשו במהלך השנים עד לחודש אוקטובר 1995 על מנת לברר את זכויותיה של החברה לפי חוק העידוד, והאם המבקשת היתה מודעת לבקשות שהגישו מעסיקים אחרים בתחום הבנייה הפרטית. 10. בחקירתו הנגדית אישר פורת, כי עד להגשת טופסי הבקשה בשנת 1995 לא פנה למל"ל, בעל-פה או בכתב, בבקשה לברר את תחולת חוק העידוד ותקנותיו על המבקשת, וכי גם לא שוחח עם מנהל המבקשת, מר ליברמן, על הוראות התקנות ותחולתן על המבקשת. הוא גם אישר, כי קרא את תקנות העידוד בסמוך לאחר פרסומן בשנת 1991, והיה מודע לתוכנן ולמועדים שנקצבו בהן להגשת הבקשות, וכי בשעתו גם היה ער לכך - שעל-פי הנהלים שסוכמו בין משרד האוצר והמל"ל - היה עליו לבדוק אם המבקשת עומדת בתנאי התמריצים. את הימנעותו, מהגשת בקשה במועד לקבלת תמריץ עבור המבקשת, הסביר פורת בעדותו כדלהלן: "בדקתי לפי הפרסומים שהתפרסמו אז. היה כתוב שמדובר על חברות בנייה שבנו בנייה פרטית בלבד, והבנתי שבנייה פרטית, אנו בנינו רפת או מכון חליבה, דברים שהיו חלק מעבודות הבנייה של החברה. והבנתי שבגלל הסיבה הזו כנראה לא יגיע לנו, ולא קיבלנו פנקסים. ואני עובד מול חברות שכן קיבלו פנקסים. הבנתי שגם המל"ל הבין שלא מגיע לנו". (עמ' 7 ש' 28 עד עמ' 8 ש' 2). כשנתבקש פורת בחקירתו הנגדית, להתייחס להצהרתו על טופסי הבקשה משנת 1995 - לפיה הדו"חות הוגשו בהתאם לדרישות התקנות - הגיב, בעניין האיחור בהגשה ביחס למועד שנקבע בתקנות, כדלהלן: "המועדים זה המלצה. כל הנוהלים זה המלצה. אם טעיתי והגשתי באיחור, יש לי זכות לקבל, ועשיתי גם בחברה אחרת וקיבלתי. גם פה עשינו וקיבלנו באופן חלקי. הנוהלים הם לא קודש, אחרת לא היתה זכות ערעור" (עמ' 8). בחקירה שכנגד נתחוור, כי חלקים לא מבוטלים מתצהירו של פורת מקורם בעדויות שמיעה ובסברות בלתי קבילות. כך למשל, כאשר נדרש העד להתייחס לסעיף 8.1 לתצהירו - שבו ציין "על-פי הידוע לי... הנהיג המשיב מס' 2 משלוח פנקסי תמריצים... למעסיקים אשר לגביהם סבר כי החוק חל" - טען כי מדובר במידע שהגיע אליו מהעיתונות ובמסקנות שהסיק ממשלוח פנקסי תמריצים לחלק מלקוחותיו. כך גם לגבי העובדות שצויינו על-ידו בסעיף 9 לתצהיר - בהתייחס לבירורים משנת 1995 בדבר הדרך שבה נהג המל"ל בבקשות אחרות לפי חוק העידוד - אישר העד כי מדובר בעדות מפי השמועה. כאשר נחקר פורת על סעיף 8.3 לתצהיר (אשר צוטט בפיסקה 9 לעיל) - שבו ציין כי מאי משלוח פנקס התמריצים למבקשת "סברנו" (כלשונו - בלשון רבים) כי היא אינה זכאית לתמריץ - הבהיר הלה כי מדובר בסברתו האישית בלבד, וכי הוא אינו יודע מה ידע ומה סבר מנהל החברה מר ליברמן בעניין זה. (עמ' 8). גם בהצהרתו של פורת בסעיף 14 לתצהירו - כי בתקופה הרלבנטית לתובענה לא קיבלה המבקשת ממשרד הבינוי והשיכון "סיוע" כהגדרתו בצו העידוד - חל כירסום של ממש בחקירה הנגדית. העד הבהיר, כי כיועץ המס של המבקשת התייחס בתצהירו אך להעדר סיוע בדרך של קבלת כספים בפועל. הוא אישר בחקירתו, כי לא בדק, ועל כן גם אינו יודע, אם המבקשת קיבלה בתקופה הנדונה "סיוע" כמשמעו בצו בדרך של סיבסוד ערך קרקע או סיבסוד עבודות פיתוח. בחקירתו החוזרת נזכר העד לראשונה לציין, כי אמנם הוא עצמו לא פנה מעולם למל"ל בעל-פה או בכתב בעניין תמריץ המעסיקים, אך אחת מפקידותיו טלפנה למל"ל לפי הוראותיו לברר מדוע לא נשלחו למבקשת פנקסי תמריצים. את התשובה שקיבלה הפקידה לא זכר פורת לספר. מכל מקום, מדובר בעדות שמיעה על שיחה שתוכנה נותר עלום, אשר על-פי הנטען נערכה שלא בנוכחות העד, בין פקידה אלמונית לפקיד פלוני במועד בלתי ידוע. 11. המצהיר הנוסף מטעם המבקשת, דורון סופר, הנו יועץ מס עצמאי משנת 1991, אשר שירותיו נשכרו על-ידי המבקשת בסמוך לחודש אוקטובר 1995, לשם טיפול בבקשה לקבלת תמריץ. סופר ציין בתצהירו מיום 13.6.96, כי בחודש אוקטובר 1995 פנה טלפונית ליחידת התמריץ במל"ל, וביקש לברר זכאותה של המבקשת לקבלת תמריץ. לדבריו, הפקידה (שבשמה לא נקב) אמרה לו, כי "המבקשת אינה נכללת בקובץ המחשב הכולל את החברות הזכאיות לתמריץ", אך משהסביר לה כי מדובר בחברה העוסקת ב"בנייה פרטית" כהגדרתה בצו העידוד, ביקשה ממנו הפקידה לשלוח פנייה לתמריץ, והבהירה לו כי לאחר קבלת הפנייה יתווסף שמה של המבקשת לקובץ המחשב. בחקירה הנגדית נתחוור, כי סופר ההין לציין בתצהיר עובדות שהוא כלל לא זכר, ולהציג סברות כעובדות. הוא העיד, כי הבירור הטלפוני עם הפקידה במל"ל בעניינה של המבקשת אינו זכור לו, ואף לא היה זכור לו במועד מתן התצהיר. לדבריו, הוא מסר את גירסתו בדבר השיחה שקיים בעניינה של המבקשת עם אחת מהפקידות במל"ל, לא מזכרונו, אלא כמסקנה הנסמכת על שיגרת העבודה במשרדו ושיחות טלפוניות דומות שניהל עם פקידות במל"ל בשם חברות אחרות שפעל מטעמן. על-פי עדותו, כל שביקש לברר בשיחות הטלפוניות, בעניין החברות שייצג, היה אם הללו מופיעות בקובץ המחשב; ואם קיבל תשובה שלילית - הגיש בקשה בכתב, בדומה לזו שהוגשה על-ידי המבקשת בחודש אוקטובר 1995 ואשר נוסחה על-ידו. 12. המבקשת הסתפקה בתצהירי ובעדויות פורת וסופר לתימוכין בטיעוניה העובדתיים שבתובענה. היא נמנעה מלתמוך בתצהיר של מנהלה מר ליברמן, או אורגן אחר שלה, את גירסתה בדבר זכאותה לתמריץ מעסיקים, את הסבריה לעיכוב הניכר ביותר בהגשת הבקשות לתמריצים, ואת טיעוניה כי לא ידעה ולא יכלה לדעת שהיא זכאית לתמריץ. נוכח הימנעות המבקשת מהגשת תצהיר של מנהל החברה, הוחלט בפתח ישיבת ההוכחות, על יסוד הסכמת הצדדים, כי מכתביו של המנהל מיום 12.10.95 ליחידת התמריץ (נספח ג' לתובענה) ולוועדת הערר (נספח ד') לא יהוו ראיה לאמיתות תוכנם (עמ' 2 ). בקשות הביניים של המשיבים לאחר תום שמיעת העדויות מטעם המבקשת 13. לקראת המועד שנקבע לשמיעת עדותו של המצהיר מטעם המשיבים, הגישו המשיבים בקשה בכתב בתיק בש"א 265/98 לדחיית התובענה. בבקשה נטען, כי נתחוור למשיבים שהמבקשת קיבלה סיוע ממשרד השיכון, על-ידי הטבה של אי תשלום דמי פיתוח למשרד הבינוי והשיכון בשנת 1991 בגין בניית 24 יחידות דיור באפרת, וכי קבלת הסיוע שוללת את זכאותה של המבקשת לתמריצים אף אם בקשותיה היו מוגשות במועד. בפתח הישיבה שנקבעה לדיון בבקשה לדחיית התובענה, הודיע ב"כ המשיבים כי הוא חוזר בו מהבקשה, וכי בכוונתו להגיש בקשה להוספת תצהירים מטעם המשיבים. על יסוד הודעתו האמורה נמחקה הבקשה בבש"א 265/98 מבלי שנתקיים בה דיון כלשהו, והדיון נדחה פעם נוספת על-מנת לאפשר למשיבים להגיש בקשה להוספת תצהירים. בהמשך, הודיע ב"כ המשיבים לבית המשפט, כי אין בכוונתו לבקש להגיש תצהירים נוספים. עדותו של מנהל מחלקת התמריץ במל"ל 14. בחקירתו הנגדית על תצהירו, שב והדגיש מנהל יחידת התמריץ במל"ל, מר בלבינדר, כי רשימת המעסיקים בקובץ המחשב נועדה רק להקל על ההערכות לקראת יישום החוק, ולא היוותה ראיה לזכאות לתמריץ. הוא גם הבהיר, כי ההחלטה שלא לכלול מלכתחילה את מגזר הבנייה בקובץ התמריץ, נתקבלה במשותף עם משרד האוצר, על רקע ההנחה שמרבית המעסיקים בתחום הבנייה קיבלו מאוצר המדינה "סיוע" כמשמעותו בחוק ולא יהיו זכאים אפוא לתמריץ. לדבריו, כל עובדי היחידה (כעשרה במניין) הודרכו על-ידו, כי אי הכללת שם של מעסיק בקובץ אינה מהווה אינדיקציה לשאלת הזכאות לתמריץ; ועל-פי הנחיותיו לעובדיו, כל אימת שמעסיק התקשר ליחידה וטען כי הוא זכאי לתמריץ, לרבות מעסיק בענף הבנייה, הוסף שמו לקובץ המחשב ונשלחו לו מיידית טפסים להגשת תביעות לתמריץ. בלבינדר הוסיף וציין בעדותו, כי הוא ועובדי היחידה לא השיבו בטלפון לשאלות בעניין הזכאות לתמריץ, ובוודאי שלא לשאלות בדבר פרשנות החוק. על-פי עדותו, תפקיד הפקידים היה טכני בלבד: להוסיף לקובץ את שמו של כל מי שטוען שהחוק חל עליו כך שיישלחו לו באופן אוטומטי טופסי בקשה לתמריץ, ובשלב קבלת הטפסים - לבדוק אם אלו נתקבלו במועד ומולאו כנדרש בצירוף הצהרה ואישורים כדין. בדיקה עניינית בדבר זכאותו של מעסיק פלוני נעשתה אך באורח מדגמי על-ידי יחידת הביקורת של המל"ל. עוד ציין העד, כי במהלך השנים הרלבנטיות קיבל שיחות טלפוניות רבות ממעסיקים בעניין החוק, אך מעולם לא אמר למעסיק פלוני בשיחת טלפון כי הוא אינו זכאי לתמריץ; וכי כל אימת שנתבקש טלפונית על-ידי מעסיק לאשר הגשת בקשה באיחור, השיב לפונה להגיש את הבקשה לתמריץ, ואם תידחה - לפנות לוועדת הערר. הוא שב ציין בעדותו , כי בתקופה הרלבנטית היו פרסומים מטעם היחידה, כי מי שלא קיבל פנקס בקשות לתמריצים ורואה עצמו זכאי לתמריץ מתבקש לפנות למל"ל, וכי אף סיכם עם נציג ענף הבנייה במועצת המל"ל שהלה יפרסם הדברים בקרב המעסיקים במגזר זה. עיקר טענות המבקשת בסיכומיה 15. עיקר טענותיה של המבקשת בסיכומיה, בקליפת אגוז, הן כדלהלן: א. המבקשת עומדת בתנאים שנקבעו בחוק העידוד ובתקנותיו, לקבלת תמריץ לתקופה הרלבנטית. ב. את טענת "הגנת האיחור" שבה אוחזים המשיבים יש לדחות מהטעמים הבאים: 1). "המבקשת הגישה בקשותיה באיחור בשל מחדלי המשיבים, אשר יצרו כלפיה מצגים מפורשים ומשתמעים, כי איננה זכאית לקבלת תמריצים כיוון שהיא עוסקת בבנייה". 2). תקנה 3(א) לתקנות העידוד, הקוצבת את הזמן להגשת בקשות לתמריץ, בטלה - מחמת התקנתה בחוסר סמכות, ואינה סבירה הואיל ואיננה כוללת אפשרות להארכת מועד. 3). החלטות המשיבים, לדחות את בקשת המבקשת, לוקות בחוסר סבירות קיצוני, ובהפליית המבקשת לרעה. 4). לבית המשפט סמכות טבועה להארכת מועדים, ועליו להפעילה בנסיבות תובענה זו. ומכאן לדיון במחלוקות העובדתיות והמשפטיות. שאלת הוכחת הזכאות לקבלת תמריץ 16. המבקשת לא הרימה הנטל המוטל עליה בתובענה זו, להוכחת טענתה בדבר עמידתה בתנאים הנדרשים לשם קבלת תמריץ מעסיקים. היא טענה בהמרצת הפתיחה (בסעיף 14), כי לא קיבלה ממשרד הבינוי והשיכון "סיוע" כהגדרתו בצו העידוד בגין עבודותיה, והסתפקה לעניין הוכחת פרט זה אך בטענתו הכללית והסתמית של פורת בתצהירו (בסעיף 7) כי היא עומדת בתנאי צו העידוד. משנתברר בחקירתו הנגדית של פורת, כי הלה כלל לא טרח לברר אם המבקשת קיבלה "סיוע" ממשרד הבינוי והשיכון שלא בדרך של העברת תשלומים, ועל כן גם אינו יודע אם נתקבל על-ידה סיוע כאמור אם לאו, נשמט הבסיס הראייתי להוכחת הנטען בעניין הזכות המהותית לקבלת התמריץ. במצב דברים זה, של חסר ראייתי להוכחת הזכאות לתמריץ, אין למבקשת אלא להלין על עצמה משלא תמכה את התובענה בתצהיר ובעדות של מנהלה, והימנעות זו נזקפת אפוא לחובתה. המבקשת מנסה בסיכומיה להשתית את זכאותה לתמריץ, על סעיף 7 לתצהירו של בלבינדר, שבו צויין כי "בדיקת הבקשות ע"י המל"ל העלתה, כי המבקשת אכן זכאית באופן עקרוני למתן תמריץ חלקי, באשר ענתה על הקריטריונים הקבועים בתקנות... בהתאם לכך אישר המל"ל באופן מיידי את הבקשה עבור 3 הרבעונים אשר לגביהם הוגשה הבקשה במועד" (ההדגשה אינה במקור - י' נ'). בתצהירו של בלבינדר אין כדי להשלים את החסר הראייתי האמור. התייחסותו של המצהיר היתה אך לכך שהמל"ל דחה את הבקשה לתקופה הקודמת מחמת האיחור הניכר בהגשתה, והכיר עקרונית בזכות לקבלת תמריץ לתקופה שאושרה בפועל, וזאת על יסוד הצהרות מנהל המבקשת ויועץ המס ומבלי שנבדקו ההצהרות לגופן. משלא דנו המשיבים לגופו של עניין בזכאות המבקשת לאחר בדיקת פרטי הבקשה ותנאיה, לא היתה פטורה המבקשת במסגרת התובענה הנדונה מהוכחת עמידתה בכל התנאים הנדרשים לצורך הזכאות לתמריץ. זאת ועוד: הכרה העקרונית בדבר הזכאות לתמריץ, הסתמכה כאמור, בין השאר, על הצהרת יועץ המס פורת, כי המבקשת עומדת בתנאים הנדרשים בדין לקבלת תמריץ; וכמבואר לעיל, נתחוור כי הלה חתם על ההצהרה מבלי שבדק אם המבקשת קיבלה ממשרד השיכון סיוע שלא בדרך של תשלום כספי. אשר על כן, לא הוכיחה המבקשת כי עמדה בכל התנאים המזכים אותה בקבלת תמריץ בתקופה הרלבנטית לתובענה. סוגיית הארכת המועדים 17. כמבואר ברקע המשפטי לעיל, המועד להגשת בקשה לקבלת תמריץ נקבע בתקנה 3 לתקנות העידוד. אין בחוק העידוד או בתקנותיו כל הוראה המעניקה סמכות מפורשת להארכת מועד להגשת בקשה לתמריץ. בבג"צ 7067/95 לחם חן בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי ואח' (פס"ד מיום 28.3.96 - לא פורסם), שהתייחס לשאלת הארכת המועדים לפי חוק העידוד, דחה כב' הנשיא ברק עתירה להארכת מועדים, מבלי שנדרש להכריע בסוגיית הסמכות הטבועה: "מבלי לבחון השאלה, אם קיימת סמכות (טבעית) להארכת מועדים הקבועים בחוק, נחה דעתנו כי בנסיבות העניין שלפנינו, לא נפל פגם בהחלטה שלא להאריך את המועד. כפי שעולה מהעובדות, חלה התרשלות אצל העותרת. מאז חלפו קרוב לשנתיים. בנסיבות אלה, אין מקום להתערבותנו בהחלטה שלא להאריך המועד". גם בע"פ (ת"א) 1535/95 המוסד לביטוח לאומי נ' אי. טי. סי. מחשבים ותוכנה בע"מ (פס"ד מיום 15.7.97 שניתן ע"י כב' השופטים גרוס בן-שלמה ומשאלי), נמנע בית המשפט להכריע בסוגייה המשפטית של הארכת המועדים שנקבעו בתקנות העידוד. בית המשפט הגיע למסקנה, כי בנסיבות המקרה שהובא לפניו לא חלו נסיבות יוצאות דופן ומיוחדות שהצדיקו שימוש בסמכות טבועה להארכת המועדים, באם סמכות זו אכן חלה על החיקוק הנדון. על-פי ההלכה הפסוקה, המקרים שבהם בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו הטבועה להארכת מועדים הינם חריגים ויוצאי דופן, וכוללים שני תנאים מצטברים: האחד - כי המחדל נובע מסיבות שלא היתה למבקש שליטה עליהן; והשני - שהארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי צדק. ( ראו: דעת הרוב בע"א 499/81 עודה נ' חדורי, פ"ד לח(4)729, בעמ' 736). על יסוד ההלכה האמורה, ומבלי להכריע בשאלה האם נתונה לבית המשפט הסמכות הטבועה להארכת מועדים שנקבעו לפי חוק העידוד, פסק בית המשפט המחוזי בת"א (ת"א)1535/95 (לעיל), כי לא נתקיימו בנסיבות שנדונו לפניו שני התנאים המצטברים להפעלת הסמכות. 18. במקרה דנן אף אני לא אדרש להכרעה בשאלת סמכותו של בית המשפט להאריך את המועדים שנקבעו בתקנות העידוד להגשת הבקשות לתמריץ, שכן גם אם נתונה לבית המשפט סמכות טבועה שכזו - לא הוכח קיומם של שני התנאים המצטברים האמורים להפעלתה. המבקשת - הטוענת בכתב טענותיה ובסיכומיה כי הוטעתה לסבור בשל מצגים מטעים של המשיבים שהיא אינה זכאית לתמריץ - לא השמיעה עדות כלשהי של אורגן שלה בעניין הסיבות שבעטיין לא הגישה את בקשותיה במועד ובדבר הטעייתה הנטענת. שני המצהירים מטעם המבקשת - יועצי המס פורת וסופר - לא היו אורגנים שלה, אלא יועצי מס עצמאיים שסיפקו לה שירותים. הם העידו רק על מודעותם שלהם לחיקוקי העידוד, ולא ידעו, וממילא לא התיימרו לדעת, מה היתה מודעות האורגנים של החברה בסוגיות הנדונות. זאת ועוד: סופר החל לספק למבקשת שירותים רק בשנת 1995, וכלל לא העיד על הסיבות לאיחורה של המבקשת בהגשת הבקשות לתמריץ בתקופה הרלבנטית ועל ההטעייה הנטענת; ופורת - שאישר כי בתקופה הרלבנטית היה מודע להוראות החוק והתקנות - ציין כאמור בעדותו, שהוא אינו יודע אם מנהל החברה היה מודע להוראות החיקוקים האמורים, ומה סבר המנהל בעניין זכאותה של המבקשת לתמריצים. על רקע זה, הימנעות המבקשת מהשמעת עדות של מנהלה, או אורגן אחר שלה, בדבר הסיבות לאיחור בהגשת הבקשות ובעניין ההטעייה הנטענת, נזקפת לחובתה, ומקימה חזקה שלו היו מעידים לא היו מאשרים את הטענות שהועלו בתובענה. הלכה פסוקה ונטועה היא, כי "מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה , היתה פועלת נגדו". (ע"548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1)736, בעמ'760; וכן ראו: ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה לרכב בע"מ, פ"ד מד(4) 595). מסקנה זו מתחזקת שעה שמדובר בהימנעות מהשמעת עדות של בעל דין עצמו, ובמקרה של חברה - מהבאת עדות של אורגן בתאגיד. לכך יש להוסיף את העובדה, שהטענה בדבר איחור בהגשת הבקשות כתוצאה ממצגים מטעים מצד המשיבים, לא הועלתה על-ידי המבקשת בבקשה שהגישה באמצעות מנהלה ליחידת התמריץ בחודש אוקטובר 1995 (נספח ג' לתובענה), ובפנייתה בכתב באותו חודש לוועדת הערר (נספח ד' לכתב טענותיה). אשר על כן, דין טענת ההטעיה להדחות, ולו מחמת העדר עדות כלשהי של מנהל או אורגן אחר בחברה, הן בנוגע למודעות להוראות החוק והתקנות, הן בעניין הסיבות לאיחור בהגשת הבקשה והן בדבר ההטעיה הנטענת. 19. עדותו של יועץ המס סופר אינה יכולה להועיל למבקשת, בטיעוניה בעניין הסיבות לאיחור בהגשת הבקשות לתמריץ ובדבר ההטעיה הנטענת. כמבואר ברקע העובדתי לעיל - העד לא עבד עבור המבקשת בתקופה הרלבנטית בשנים 1991-1992 אלא רק משנת 1995 ואילך, וממילא לא התייחס בעדותו לסיבות שבעטיין הגישה החברה את הבקשות באיחור ניכר של חודשים ושנים; מה גם שהלה אישר בחקירתו הנגדית, כי אינו זוכר פנייה טלפונית כלשהי למל"ל בשם המבקשת בטרם הגיש בשמה בחודש אוקטובר 1995 את הבקשות בכתב (נספחים ג' ו-ד' לתובענה), וזאת בניגוד להצהרתו המטעה בתצהירו בעניין זה. 20. גם עדותו של יועץ המס פורת - אשר הובאה בהרחבה לעיל - אינה תומכת בטענותיה של המבקשת, כי בקשותיה הוגשו באיחור מחמת הטעייתה על-ידי המל"ל. יתרה מכך: מחקירתו הנגדית עולה, כי הלה התרשל כאשר נמנע מלהגיש למל"ל בקשה לתמריץ מעסיקים במועד, אם אכן היתה המבקשת זכאית לתמריץ. לא היה לפורת כל יסוד - שבעובדה, שבדין או שבהגיון - להניח כי הזכאות על-פי דין לתמריץ מעסיקים נשללת ממי שלא נשלח לו פנקס בקשות לקבלת תמריץ; ובפרט על-רקע אישורו בעדותו בדבר מודעותו להוראות החוק והתקנות בסמוך לפרסומם, ונוכח הימנעותו מפנייה כלשהי למל"ל לבירור זכויות המבקשת לקבלת תמריץ וסיבת אי משלוח פנקסי הבקשות למשרדיה. בכך נטל על עצמו יועץ המס פורת את האחריות האישית למחדלי המבקשת, בהימנעותה מהגשת בקשותיה לתמריץ במועד. כפי שכבר בואר לעיל, ההסברים שמסר פורת בתצהירו (בסעיף 9) - על דחיית המל"ל פניות של מעסיקים בענף הבנייה בנימוק שצו העידוד הוציא מכלל המגזר העסקי את ענף הבנייה כולו - אינם קבילים, הואיל ומקורם בעדות שמיעה. ההסברים הנ"ל אף אינם רלבנטיים להטעייה הנטענת, היות שהעד לא פנה מעולם למל"ל בעניין הנדון, בין בעל-פה ובין בכתב, והמידע הנטען כי המל"ל דחה בקשות של חברות בנייה לקבלת תמריצים בנימוק הנ"ל - שכאמור לא הוכח על-ידי המבקשת ואף הופרך בעדות בלבינדר - הגיע לידיעת העד, על-פי הנטען בתצהיר, לראשונה בשנת 1995. 21. על-מנת לבסס את גירסתה, בדבר המצג המטעה מצד המל"ל, לא היססה המבקשת להעלות בסיכומיה טיעונים עובדתיים שכלל לא הוכחו על-ידה. כך למשל, נהגה כאשר ניסתה לייחס לעובדי יחידת התמריץ מחשבות ופעולות בנושא תחולת התמריץ על ענף הבנייה, וזאת ללא כל בסיס בראיות קבילות: "ניסוח צו העידוד גרם לכך, שעובדי יחידת התמריץ סברו, בטעות, כי חוק העידוד איננו חל על כלל המעסיקים העוסקים בבנייה, ודחו פניות טלפוניות מצד מעסיקים העוסקים בבניה לקבל תמריץ" (סעיף 3.4 לסיכומים).. הטיעונים האמורים לא רק שלא נתמכו בעדויות קבילות כלשהן, אלא שהם אף הופרכו בעדותו של מר בלבינדר כמבואר לעיל. במאמר מוסגר אעיר, כי יש להצטער על כך שב"כ המבקשת תמך את טיעוניו העובדתיים האמורים בהפניות למובאות בתצהירים ובעדויות, למרות שנתחוור בחקירה הנגדית כי הינם בלתי קבילים מחמת היותם עדויות שמיעה וסברה, וחרף ההחלטה שניתנה במהלך הדיון בדבר אי קבילות חלק מראיות אלו (בעמ' 10). 22. טענת המבקשת, בדבר התרשלות המל"ל בהימנעותו ממשלוח למעסיקים במגזר הבנייה פנקסי בקשות לתמריץ, הינה חסרת בסיס הן בהיבט המשפטי והן מן הבחינה העובדתית. החוק והתקנות לא הטילו חובה על המל"ל, לכלול מראש בקובץ רישום כלשהו את שמות המעסיקים שלהערכתו יהיו זכאים לתמריץ, וממילא לא הטיל עליו חובה לשלוח מבעוד מועד טופסי בקשות לתמריץ לזכאים הפוטנציאליים. משלוח הטפסים נעשה לפנים משורת הדין; והפסיקה קבעה לא אחת, כי כאשר פועלת רשות לפנים משורת הדין, לא מוקנית לאזרח זכות להסתמך על פעולה זו. (בג"צ 95/70 מגדל נחום בע"מ נ' עירית בת-ים, פ"ד כד(2) 116). עוד נפסק, כי רשות שלטונית רשאית בכל עת להפסיק הפליה שהיא נוקטת לפנים משורת הדין. (בג"צ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' משרד האוצר ואח', פ"ד מו(1) 191, 204). על רקע הפעילות האמורה שנעשתה לפנים משורת הדין, ולאור ההסברים שנמסרו על-ידי בלבינדר - כי לא נשלחו פנקסי בקשות לתמריץ למעסיקים בענף הבנייה הואיל וחלק ניכר מהם לא היה זכאי לתמריץ מחמת קבלת סיוע ממשרד הבינוי והשיכון - לא היתה התרשלות כלשהי מצד המל"ל כלפי המבקשת. מכל מקום, כאמור, המבקשת לא הוכיחה הסתמכותה על מצג הנובע מאי משלוח הפנקסים; ויועץ המס שלה היה מודע להוראות החוק והתקנות, והתרשל כשלא פנה למל"ל במועד. מהטעמים האמורים, אין גם לראות באי משלוח פנקסי הבקשות לתמריץ למבקשת משום הפלייה פסולה בין סוגי מעסיקים. האיחור של חודשים ושנים בהגשת הבקשות לתמריץ, נובע אפוא אך ממחדליהם הרשלניים של המבקשת ושל יועץ המס שלה, ואין לזקפו לחובת מי מהמשיבים. 23. זאת ועוד: אם סברה המבקשת, כי החוק והתקנות אינם נהירים דיים בשאלת תחולת התמריץ עליה, ובחרה בנסיבות אלו להסתמך על פרשנותו המשפטית של יועץ המס שלה, שאינו משפטן, הרי שנטלה על עצמה את הסיכונים הכרוכים בתוצאותיו של "ייעוץ" קלוקל ולא מקצועי. ואולם, כאמור, בהעדר עדות כלשהי של מנהלה או של אורגן אחר בה, לא ניתן לדעת אם מחדליה של המבקשת נבעו מחוסר מודעות להוראות החוק, או מחמת טעות בהבנתו או בשל ייעוץ שגוי שקיבלה מיועץ המס. מכל מקום, גם אם נבע האיחור מאי ידיעת הדין, אין בכך כדי להועיל למבקשת, שכן אין אדם יכול להשעין תביעתו על אי ידיעת החוק או על טעות בהבנתו, אף אם מקור הטעות בייעוץ מקצועי שקיבל ממי שאת שירותיו שכר לתכלית זו. (ראו: סעיף 57ב' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; ע"א 169/83 שי נ' שי, פ"ד לט(3) 776, בעמ' 784; ע"א 706/83 פוטו ברנר חיפה בע"מ נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד מ(2) 76, בעמ' 84). 24. אף אם אצא מההנחה, כי יש לבית המשפט סמכות טבועה להארכת מועדים, תופעל סמכות זו במקרים חריגים ויוצאי דופן, הכוללים כאמור שני תנאים מצטברים - כי המחדל נובע מסיבות שלא היתה למבקש שליטה עליהן, וכי הארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי צדק. [ע"א 499/81 עודה (לעיל); ע"פ (ת"א) 1535/95 המוסד לביטוח לאומי נ' אי. טי. סי. (לעיל) ]. כמבואר לעיל, טענותיה של המבקשת בדבר הטעייתה על-ידי המשיבים, לא הוכחו כלל ועיקר, ואף הופרכו בעדותו של בלבינדר. גם אם נמנעה המבקשת בתום לב מלהגיש במועד את הבקשות לתמריץ, ואף אם ההימנעות נבעה ממחדל רשלני או בהיסח הדעת מצדה או מצד יועץ המס שלה - אין מדובר באיחור הנובע מסיבות שלמבקשת לא היתה שליטה עליהן; ואין אפוא כל הצדקה להארכת המועד. [ע"פ (ת"א) 1535/95 (לעיל) בפיסקה 5 לפסק-הדין; וכן ראו פסקי הדין שניתנו בסוגייה הנדונה בבית משפט השלום בתל-אביב ע"י כב' השופט אזר: ה"פ 175221/96 גרשון ובניו בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי ואח'; ה"פ 175011/96 תמר מערכות גינון בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי; וה"פ 175931/96 ברון מ.ש.מ. יבוא ושיווק (1980) בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי - לא פורסמו). זאת ועוד: בענייננו מדובר בהתרשלות של המבקשת שבעטיה הגישה את בקשותיה באיחור ניכר ומשמעותי הנע בין מספר חודשים ועד כשלוש שנים; וכבר נפסק, כי איחור ניכר של מעסיק בהגשת בקשה לתמריץ הנובע מהתרשלותו, אינו מצדיק הארכת מועדים על-ידי בית המשפט, אף אם היתה נתונה לו סמכות טבועה לעשות זאת. (בג"צ 7067/95 לחם חן בע"מ, לעיל). אשר על כן, אין כל עילה והצדקה להארכת המועדים להגשת בקשות המבקשת לתמריץ מעסיקים. טענות המבקשת בעניין בטלות תקנה 3(א) לתקנות העידוד 25. אין ממש בטענת המבקשת, בדבר בטלות תקנה 3(א) לתקנות העידוד בשל חוסר סמכות ומחמת אי סבירותן בהעדר מנגנון להארכת מועדים. תקנה 3(א) הקוצבת את המועד להגשת בקשה לתמריץ, הותקנה על יסוד סעיף 5(א) לחוק העידוד - שקבע כי "בקשה לתמריץ תוגש על-ידי המעסיק בדרך, במועדים ועל-פי כללים שיקבע שר האוצר", ומכוח סעיף 8 לחוק שהסמיך את השר להתקין תקנות לביצוע החוק באישור ועדת הכלכלה של הכנסת. הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט יזהר בפסילת חקיקת משנה מטעמים של העדר סבירות, וכי לא יטה לבטל חקיקת משנה שזכתה לאישור ועדה של הכנסת אלא במקרים קיצוניים ונדירים ביותר. (בג"צ 310/80 דרור הדרום חברה לפיתוח בע"מ נ' עירית תל אביב יפו, פ"ד לה(1) 253, בעמ' 262). עוד מורה הפסיקה, כי "רק אי סבירות בדרגה גבוהה 'קיצונית ביותר' או 'מפליגה' עשויה להצדיק התערבות שיפוטית בתקפותה של חקיקת משנה" (בג"צ 69/90 זדיאן ואח' נ' שר העבודה והרווחה ואח'; , פ"ד מז(2) 147, בעמ' 172). קציבת המועדים בתקנה 3(א) אינה בלתי סבירה, וזאת בהתחשב בכך שמדובר בהענקת סובסידיה בדרך של חקיקה בהוראת שעה. על-פי מהותה נועדה הוראת השעה להשיג יעדים חברתיים וכלכליים בטווח זמנים קצר. הגשת תביעה לתמריץ באיחור, מעבר למועדים שנקבעו בתקנות, מונעת את האפשרות לאמוד את התיקצוב הנדרש מאוצר המדינה ולהעריך את המשך הפעלתו התקינה של החוק. העדר הוראה בחוק או בתקנות, בדבר הארכת המועדים שנקצבו בתקנות, אינה מביאה לבטלות תקנה 3(א), והמבקשת אינה יכולה אפוא להגיש בקשתה לתמריץ בכל עת מעבר למועדים שנקבעו בתקנה. (ע"פ (ת"א) 1535/95 המוסד לביטוח לאומי נ' אי. טי. סי. לעיל - פיסקה 4 לפסק הדין). טענות המבקשת בדבר הפגמים בהחלטת ועדת הערר 26. בסיכומיה המשלימים בעל-פה חזרה בה המבקשת מהטענות בדבר הפגמים בהליכים לפני ועדת הערר ובהחלטת הוועדה - הרכב חסר של הוועדה, אי מתן זכות טיעון בעל-פה והעדר הנמקה. בעניין הטענה השניה יוער, כי תקנה 7(ה) לתקנות העידוד מאפשרת למעסיק לטעון טענותיו בערר בעל-פה או בכתב - לפי בחירתו, ומשבחרה המבקשת להעלות את טענותיה בכתב, לא נפל כל פגם בהחלטת הוועדה לדון בערר על יסוד הטיעונים בכתב. מכל מקום, כפי שנקבע לעיל, אף אם היו מועלים על ידי המבקשת לפני הוועדה מכלול הטיעונים הנוספים שהושמעו בתובענה הנדונה, לא היה בכך כדי להצדיק את הארכת המועד המבוקשת. באשר להעדר הנמקה בהחלטת ועדת הערר, יצויין כי כבר נפסק שאי מתן נימוקים בהחלטות כגון דא אינו פוגם בתוקף ההחלטה. (בג"צ 4806/94 ד.ש.א. איכות הסביבה בע"מ, לעיל, בעמ' 21). התביעה לתשלום ריבית 27. המבקשת עותרת לתשלום ריבית על הרבעונים שבהם הוכרה זכאותה לתמריץ. הטיעון העובדתי, בדבר אי תשלום ריבית על התמריצים שאושרו, הועלה בסעיף 1.4 לתצהירו של פורת, וזאת כעדות שמיעה. משניתנה החלטה בהסכמת הצדדים, עוד ביום 21.1.98, בדבר אי קבילות עדות זו מפי השמועה, נשמט כל בסיס עובדתי להוכחת התשלום הנוסף הנתבע. סוף דבר 28. על יסוד מכלול הטעמים שבוארו לעיל, אני דוחה את התובענה. דדד' בהתחשב בהליך הממושך והמיותר, שמקורו ברשלנותם של המבקשת ושל מצהיריה, תשלם המבקשת למשיבים הוצאות בסך 9000 ₪. בשולי הפסק אעיר לב"כ המבקשת על סגנון התבטאותו הבלתי הולם והפוגע, עת כינה בסיכומיו את אחת מתשובות של מנהל יחידת התמריץ במל"ל כ"תשובה המאפיינת 'פקידון קטן' " (סעיף 6.4 לסיכומים; ההדגשה במקור). עידוד המגזר העסקיתמריץ