הבטחת הכנסה - עברת בעלות פיקטיבית של רכב

פסק דין 1. התובע הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה להבטחת הכנסה ביום 18.2.99. תביעתו נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי על פי תקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב - 1982, מן הטעם שבשימושו רכב מנועי. לתובע נמסר בהחלטה כי העברת הבעלות ברכב, שמספרו 1999315 לבת משפחתו - הגב' הוידי ג'יאהאן, היתה פיקטיבית ונועדה להטעות את המוסד לביטוח לאומי על מנת לקבל גמלה שלא כדין. (החלטת פקידת התביעות מיום 5.5.99 צורפה כנספח לכתב התביעה) על החלטה זו הוגשה התביעה בבית הדין. 2. בכתב התביעה טען התובע כי דחיית התביעה על ידי המוסד לביטוח לאומי נעשתה שלא כדין וכי התובע זכאי לגימלת הבטחת הכנסה. ב"כ המוסד טענה בכתב ההגנה כי כדין נדחתה התביעה מיום 18.2.99 באשר בבעלותו ובשימושו של התובע רכב מנועי, שמספרו 1999315. ב"כ המוסד הוסיפה וטענה כי ברכב נעשתה העברת בעלות פיקטיבית בלבד לבת אחיו של התובע אשר אין ברשותה רשיון נהיגה ואין בהעברה זו כדי להקנות לתובע זכאות לגימלה. 3. בדיון המוקדם שהתקיים טען ב"כ התובע כי העברת הבעלות ברכב שמספרו 1999315 לא היתה פיקטיבית. בנוסף טען ב"כ התובע כי יש מקום לשינוי או לפרשנות אחרת ואף לביטולה של תקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה, לאור חוקי היסוד. 4. בתצהיר עדותו הראשית פירט התובע את גרסתו. לדבריו, הרכב המדובר היה מאז ומתמיד בבעלותו של אחיו, מר לוטפי אהווידי אשר השאיל את רכבו לתובע מפעם לפעם בשעת הצורך "מעת לעת לכל מיני צרכים דחופים", בשל שני אירועים מהותיים אירעו לו, כדלקמן: ביום 28.12.97 נולדה לתובע שלישית תינוקות. בנוסף, אחת מהתינוקות נולדה חולת אסטמה, דבר שמחייב את התובע להבהיל אותה לבית החולים מדי פעם בפעם, וזאת בנוסף לביקורים השגרתיים הרפואיים הנדרשים. עוד הוסיף התובע כי מביתו אל בית החולים או קופת חולים אין תחבורה לפיכך סייע לו אחיו בכך שנתן לו את רכבו בין היתר כאשר מי מילדיו נזקק לטיפול רפואי. בנוסף, לתובע אירעה תאונת דרכים ביום 16.7.97 בעקבותיה נזקק לטיפולים רפואיים ושוב השתמש ברכבו של אחיו לצורך הגעה לטיפולים אלו. עוד העיד התובע בתצהירו כי עקב מחלוקת בינו ובין אחיו בדבר תשלום דוחות חניה נרשם הרכב על שם התובע. אין ברישום זה, לגרסת התובע, להעיד על זכותו הקניינית ברכב, אלא לצורך נשיאה באחריות לגבי דו"חות חניה בלבד. מאוחר יותר, כך העיד התובע, העביר אחיו את הרכב על שמה של בתו, ג'יהאן הוידי. בנוסף העיד התובע בתצהירו כי מדובר ברכב די ישן (מודל 1993), אשר "שוויו מועט" (19,000 ש"ח) ואין לראות בשימוש בו משום הכנסה מנכס. 5. תקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה התשמ"ב - 1982 (להלן: "התקנות") מדברת ב"הכנסה מנכס", הכנסה הבאה בחשבון לצורך קביעת זכאותו של אדם לגימלה. על פי תקנה 10(ג) לתקנות, יראו "רכב מנועי" כאילו מופקת ממנו הכנסה חודשית בסכום שאינו נמוך מסכום הגימלה שהיתה משתלמת לתובע לולא האמור בתקנת משנה זו. לענין תקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה נפסק כי המבחן העיקרי הינו הפקת טובת הנאה או תועלת מהשימוש ברכב, אף אם אינו בבעלותו של התובע. החזקה היא כי מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה, וכבר נפסק כי המוסד לביטוח לאומי אינו חייב להוכיח את מהותה של טובת ההנאה של כל מבוטח מהשימוש ברכב. מי שמחזיק רכב, שאינו בבעלותו, אינו מאבד אוטומטית את זכותו לגימלה, שכן על המוסד להוכיח שהוא משתמש ברכב. לעומת זאת, רשאי המבוטח להוכיח, כי השימוש ברכב הינו אקראי, בודד או חד פעמי. (דב"ע נב/176-4 המוסד נ' סעדה סנא פד"ע כה 293) מאידך - שימוש קבוע ברכב שולל את הזכאות לגימלת הבטחת הכנסה. (דב"ע 6/98-4 קדור מרזוק נ' המוסד, פד"ע לג 385; דב"ע 17/98-4 ישראל ביטן נ' המוסד, עבודה ארצי לא(4) 345) 6. כאמור, התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בחקירה נגדית. כן נתן אחיו מר לוטפי אהווידי תצהיר עדות ראשית ונחקר בבית הדין. בנוסף הוגשו לתיק בית הדין מסמכים מטעם התובע המעידים על לידת השלישיה, מסמכים המעידים על תאונת הדרכים שעבר התובע, מסמכים רפואיים הנוגעים למצבו הבריאותי של המערער. כן הוגש מכתב מחברת אגד, לפיו אין חברת אגד מפעילה שירות אוטובוסים בתוך שכונת פרדס שניר בלוד, מקום מגוריו של התובע. מטעם המוסד הוגש אישור רישום שינוי בעלות הרכב ממשרד הרישוי (נ/3) ועל פיו הועברה הבעלות ברכב מהתובע לבת אחותו - הגב' הוידי ג'יהאן ביום 9.2.99 (9 ימים לפני מועד הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי). כמו כן הוגשה תעודת ביטוח (חובה) שהוצאה ביום 24.2.99 (נ/4) ועל פיה שם המבוטח הוא שמו של התובע. (הסכום לתשלום הינו 1,033 ש"ח). 7. כאמור, התובע אינו מכחיש בתצהירו כי השתמש ברכב נשוא דיוננו, שהוא מסוג מזדה שנת ייצור 1993 בנפח מנוע 1,600 סמ"ק, אך לטענתו, הרכב הינו מאז ומתמיד בבעלות אחיו והוא עשה בו שימוש רק כאשר נזקק הוא עצמו או מי מילדיו לטיפולים רפואיים. כך גם העיד בתצהיר האח לוטפי: "הרכב שמספר 199315 היה והינו מאז ומתמיד בבעלותי, בחזקתי ובשימושי" (סעיף 2 לתצהירו) אלא, שמתדפיס הנתונים אשר התקבל מאגף הרישוי במשרד התחבורה עולה כי מעולם לא היה הרכב רשום על שמו של אח התובע. על פי אישור משרד הרישוי, הרכב היה רשום על שמו של התובע החל מיום 19.4.98 ועד 9.2.99, שאז הועבר על שמה של בת אחיו. תביעת התובע להבטחת הכנסה (נ/1) הוגשה למוסד לביטוח לאומי 9 ימים בלבד לאחר שהועברה הבעלות על הרכב לבת אחיו של התובע. זאת ועוד, כעולה מהאישור, ביום 3.6.99 הועבר הרכב על שמו של אדם בשם קשחר סלאמה כך שבעת מתן תצהירו (13.1.00) לא היה כלל הרכב בבעלותו של מר לוטפי - אחיו של התובע. למרות זאת העיד כאמור כי הרכב היה "והינו" בבעלותו, חזקתו ובשימושו. כמו כן, אין מחלוקת כי לבת אחותו של התובע - הגב' ג'יהאן אין רשיון נהיגה וכעדות אביה - אחיו של התובע: "בתי אינה נוהגת, אין לה רשיון. אני נוהג על הרכב". (עמ' 4 לפרוטוקול. ההדגשה אינה במקור. מ.ל.) 8. בתצהירו ובעדותו בפני בית הדין העיד התובע כי לאחר העברת הזכויות ברכב לבת אחיו (18.2.99) לא נזקק יותר לרכב. יחד עם זאת, ביום 24.2.99 הוציא כאמור התובע פוליסת ביטוח על שמו לרכב זה. לטענת התובע, את דמי הביטוח לווה מאביו. וכך מסר לעניין זה התובע בבית הדין: "ת. אח שלי נתן לי את הרכב, אני אבא לשלישייה. אני עברתי תאונת דרכים וסובל עד היום. אחי נתן לי את הרכב לתקופה מסוימת. הוא נתן לי את האוטו סך הכל ואני עשיתי ביטוח." (עמ' 2 לפרוטוקול ש' 3-5. ההדגשה אינה במקור. מ.ל.) אף בעובדה זו יש לשקול כנגד זכאות התובע לגמלה, זאת גם בשים לב למטרתו ותכליתו של חוק הבטחת הכנסה אשר בא להבטיח לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה לקיום, את המשאבים הדרושים לסיפוק צורכיהם החיוניים. (הצ"ח 1417 ט' תשרי תש"ם 30.7.79 עמ' 2; וראה דב"ע מג/162-4 דהאן נ' המוסד, פד"ע טו 351; דב"ע מח/135-4 בוטבול נ' המוסד) מדובר בהכנסה הדרושה לקיום למי שאין לו היכולת להפיק הכנסה זו מסיבות שאינן תלויות בו. החוק, על פי רוחו ואף לשונו הברורה, אינו בא לענות על צורך בכיסוי הוצאות ביטוח על רכב עקב השימוש ברכב, אף אם אינו בבעלותו של המבוטח. 9. כפי שהוברר בחקירתו הנגדית של האח, התובע המשיך לעשות שימוש ברכב גם לאחר העברת הבעלות לבת אחיו: "ש. האם עד לרגע זה אתה משאיל לאחיך את הרכב? ת. כן, מפעם לפעם. זה כל הזמן. לפעמים הוא משתמש באוטו." (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 3-2. ההדגשה אינה במקור. מ.ל.) 10. מחקירתם הנגדית של התובע ואחיו עולה כי השימוש ברכב המדובר לא היה אקראי וחד פעמי: "ת. אח שלי נתן לי את הרכב, אני אבא לשלישיה. אני עברתי תאונת דרכים וסובל עד היום. אחי נתן לי את הרכב לתקופה מסוימת. הוא נתן לי את האוטו סך הכל ואני עשיתי ביטוח. הוא לא נתן לי את הרכב לשימוש שוטף וקבוע אלא מדי פעם, אני לא חופשי עם האוטו אלא לפי הצורך, פעם פעמיים בשבוע." (עמ' 2 לפרוטוקול ש' 3-7, ההדגשה לא במקור. מ.ל.) ובהמשך: "ש. ביולי שזה חצי שנה לפני שהשלישיה נולדה, לאיזה צרכים נהגת אז ברכב כשהשלישיה עוד לא נולדה? ת. לפעמים. כשאני צריך רכב כל פעם אני משתמש." (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 9. ההדגשה לא במקור. מ.ל.) כך גם לעדותו של מר לוטפי, אחיו של התובע: "ש. האם עד לרגע זה את ה משאיל לאחיך את הרכב? ת. כן מפעם לפעם. זה כל הזמן, לפעמים הוא משתמש באוטו." (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 2-3) במקרה שלפנינו עולה כי השימוש אשר עשה התובע ברכב לא היה שימוש חד פעמי אקראי או בודד, אלא גם לגרסתו שלו ושל אחיו כעולה מעדותם בבית הדין, השימוש ברכב נמשך מספר חודשים, על פי צרכיו השונים של התובע, ואף לפני לידת השלישייה. שימוש כזה ברכב נושא יותר אופי של שימוש קבוע ברכב, השולל את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה. 11. טענת התובע כי עשה ברכב שימוש לצורך טיפולים רפואיים לו ולילדיו לא אוששה במסמכים הרפואיים שצורפו מטעם התובע, אשר יש בהם להעיד במעט על מצבו הרפואי אך לא על ביקורים לצורך טיפול רפואי ומידת תכיפותם. 12. ב"כ התובע טען כי תקנה 10(ג) עומדת בניגוד לחוקי היסוד ואין לה כל תוקף משפטי בהסתמך על חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. בנוסף טען ב"כ התובע שכיום החזקת מכונית איננה מותרות אלא היא צורך בסיסי של האזרח. הואיל וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע בסעיף 10 שבו כי אין בחוק זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק יסוד זה, הרי שפרשנותה של תקנה 10(ג) צריכה להיעשות על פי תכליתו של חוק הבטחת הכנסה והתקנות שהוצאו מכוחו. לגבי תכלית החוק נפסק לא אחת, כי מטרתו הינה - להבטיח רמת קיום מינימלית ומניעת מצוקה כלכלית לחסרי הכנסה, או מאלה שהכנסתם אינה מגעת לסכום ההכנסה המינימלית שנקבע. (דב"ע נב/111-04 המוסד נ' אלחגוגי פד"ע כד' 507; דב"ע נג/215-04 סובחי נ' המוסד לא פורסם; דב"ע נד/51-04 רגבי נ' המוסד לא פורסם; דב"ע נו/265-04 חסיד נ' המוסד לא פורסם) מתן גימלה למחיה ברמת קיום מינימלית, משמעה - מתן אמצעים כספיים שיספיקו למימון תנאי המחיה הבסיסיים ביותר כמזון לבוש, ודיור, אך רמת קיום מינימלית אין משמעה מימון הוצאות רכב או מתן גימלה לאדם היכול להרשות לעצמו מימון הוצאות רכב. כך גם פסק בית הדין הארצי: "חוק הבטחת הכנסה מיועד להבטיח הכנסה מינימלית למי שאינו עובד או אין לו הכנסה ממקור אחר. למבוטח המשתמש ברכב ישנן הוצאות על החזקתו בסכום הקרוב לסכום הגמלה. השימוש ברכב אינו נחוץ להבטיח קיום מינימלי בכבוד". (דב"ע 6/98-04 קדור מרזוק נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם. ההדגשות אינן במקור. מ.ל.) הלכה זו נקבעה בבית הדין הארצי לעבודה, אשר חזר עליה פעמים רבות בפסקי דין רבים, לרבות בענין דב"ע 6/98-04 הנ"ל. בנוסף, חוק הבטחת הכנסה והתקנות מכוחו אינם באים לשלול מהמבוטחים את הזכות לקנין ולהיותם בעלי כלי רכב, אלא אך מתנה את הזכאות לגמלה בכך שיהיו חסרי אמצעים ונזקקים לגמלה לצורך הקיום היומיומי שלהם. כאמור, לטענת התובע רכב זה הינו ישן ושוויו "מועט", כ- 19,000 ש"ח. לתצהירו של התובע לא צורף (על אף האמור בסעיף 3ד) צילום מחירון לוי יצחק הרלונטי לגבי הרכב לתמיכה בנתון זה, אולם גם הסכום שנקב בו התובע אינו סכום "מועט", כאשר בגמלה הצנועה של הבטחת הכנסה מדובר. למעלה מן הצריך לענין יש להעיר כי על פי מחירון לוי יצחק עדכני (1.9.01) מצויין מחיר גבוה יותר לרכב מסוג מזדה 1,600 סמ"ק משנת 1993 (ידני) והוא עומד על 24,000 ש"ח. 13. בתאריך 1.1.01 התקבל תיקון מס' 15 לחוק הבטחת הכנסה הקובע כדלקמן: "9א(ג) לא יראו רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה אם מתקיים אחד מאלה - (1) נפח מנועו של הרכב אינו עולה על 1300 סמ"ק ובחודש שבעדו משתלמת הגמלה, מלאו חמש שנים או יותר מתום שנת הייצור שלו, ובתנאי שלתובע, לבן זוגו או לילדו אין רכב נוסף, ובתנאי שלתובע ולבן זוגו הכנסה כאמור בסעיף 12(א)(1) אשר אינה פחותה מסכום השווה ל-20% מהשכר הממוצע: (2) התובע, או בן משפחתו של התובע, זקוקים לרכב לצורך טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם, לפי תוכנית טיפול שנקבעה מראש או לפחות 6 פעמים בחודש בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים, והכל לפי כללים ותנאים שקבע השר ..." התיקון לחוק תחולתו מיום 1.10.01 ולפיכך אינו חל בעניינו של התובע. יתירה מכך, התובע אף אינו עומד בקריטריונים החדשים המקלים שנקבעו בתיקון לחוק כאמור. ראשית, הרכב המדובר הינו בנפח מנוע של 1,600 סמ"ק. כמו כן, לא הובאה כל תוכנית טיפולית רפואית לתובע או לילדיו שנקבעה מראש, על פי האמור בסעיף 9א שהוסף לחוק. לא הוכח בפנינו כי התובע או מי מילדיו נזקק לטיפול רפואי לפחות 6 פעמים בחודש ומעל ל 90 יום רצופים. כמו כן, לא הובאה בפנינו כל ראיה כי כל המקרים בהם השתמש התובע ברכב היו למטרות טיפול רפואי. כפי שהוברר, השימוש ברכב היה על פי צרכיו השונים של התובע ולאו דווקא לצרכים הרפואיים הנטענים. 14. לאור כל האמור לעיל שוכנעתי כי המוסד הרים את הנטל הנדרש להוכיח שימוש ברכב על ידי התובע גם לאחר העברת הבעלות ברכב וכי ההעברה בנסיבות שנעשתה לבת אחיו של התובע, היתה העברה פיקטיבית, לצרכי קבלת הגמלה בלבד. מאידך, התובע לא הוכיח כי השימוש ברכב היה אקראי בודד או חד פעמי. 15. לפיכך כדין נדחתה תביעתו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה. 16. כמקובל בהליכים שעניינם ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות, על אף דחייתה של התביעה. הבטחת הכנסהבעלותרכב