פסק דין 1. התובע הינו יליד 1969, וביום 6.7.89 נפגע בפעולת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תש"ל - 1970 (להלן - חוק נפגעי איבה). כיוון שפעולת האיבה היתה גם תאונת דרכים, היה התובע זכאי לפיצוי גם בגין חוק נפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן - חוק הפלת"ד). 2. התובע החל לקבל את הגימלאות מהנתבע על פי חוק נפגעי איבה, ולאחר זמן החליט לתבוע גימלאות בגין האירוע גם על פי חוק הפלת"ד. על פי ס' 36 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959, היה על התובע להחזיר לנתבע את התגמולים שקיבל, כדי שיוכל לתבוע על פי חוק הפלת"ד. התובע ביקש מהנתבע את פירוט התשלומים שהנתבע שילם עבורו. 3. פירוט התשלומים הנ"ל אשר נשלח לתובע ביום 14.11.93, שנשלח לתובע על ידי הנתבע, כלל את כל התשלומים ששילם הנתבע לתובע ובעבורו, לרבות סכום של 15,525 ₪ ששולם כהוצאות ריפוי לבית החולים שערי צדק בגין אישפוזו של התובע לאחר האירוע. בפתיח של המכתב המסומן כנספח א' לתביעה נכתב על ידי הנתבע: "להלן פירוט התשלומים והפרשי ההצמדה כפי ששולמו לך". 4. באותו יום (14.11.93) נשלח לתובע מכתב נוסף על ידי הנתבע, בו אישר הנתבע כי בגין ויתורו של התובע על מלוא הזכויות מכח חוק נפגעי איבה, והחזרת כל התגמולים וההטבות, אין לו התנגדות כי התובע יפוצה על ידי הגורמים המתאימים על פי חוק הפלת"ד. באותו מכתב צויין כי "מעתה ואילך פסקו כל זכויותיך בגין פגיעת האיבה, לרבות זכות לקבלת טיפול רפואי". 5. התובע החזיר לנתבע את כל התגמולים כמופיע בפירוט שנשלח אליו, והמשיך בתביעתו לפי חוק הפלת"ד. כטענת התובע - הוא לא היה ער לכך שהסכום של 15,525 ₪ הוא בגין הוצאות אישפוז, אשר לא שולמו ישירות לידיו, והחזיר גם סכום זה. לפיכך, גם לא תבע במסגרת תביעתו לפי חוק הפלת"ד את הסכום הנ"ל (הוצאות האישפוז) אלא רק את ההוצאות שהוא עצמו שילם. 6. התביעה דנן עניינה דרישה של התובע מהנתבע להחזיר לו את אותו סכום. התובע טוען כי הסכום נדרש ממנו שלא כדין, כיוון שהיה עליו להחזיר אך ורק תשלומים ששולמו לו ישירות. לחילופין טוען התובע כי במכתב הנתבע שכלל את פירוט התשלומים היתה הטעייה, כיוון שנרשם בו באופן מפורש שמדובר בתשלומים ששולמו לתובע, בעוד שנכלל בו תשלום ששולם לגורם אחר. לפיכך - טוען התובע כי החזיר את הסכום מתוך טעות או הטעייה, והוא תובע השבתו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. 7. התובע טוען עוד כי שינה מצבו לרעה עקב טעות זו ובגין ההטעייה לא תבע את הסכום על פי חוק הפלת"ד. הנתבע שהוא מוסד סוציאלי חב חובת זהירות בניסוח מכתביו, ולפיכך מוטלת עליו חובה לפצות את התובע בגין נזקיו. לחילופין - חייב הנתבע להשיב את הסכום מכח דיני עשיית עושר. 8. הנתבע טוען לעומתו כי מעת שבחר התובע לתבוע זכויותיו לפי חוק הפלת"ד, ידע כי יהיה עליו להחזיר את כל ההטבות שקיבל לפי חוק נפגעי איבה. הטבות אלה כוללות את כל התשלומים ששילם הנתבע ואין מקום להפריד בין תשלומים ששולמו ישירות לתובע ובין תשלומים ששולמו לגורמים אחרים. 9. הנתבע טען כי תביעת התובע התיישנה. הנתבע הודיע לתובע ביום 14.11.93 כי פסקו זכויותיו בגין פגיעת איבה, לרבות זכות לקבלת טיפול רפואי, והתובע הגיש תביעתו לבית הדין לעבודה ביום 31.10.00, לאחר יותר משישה חודשים ממועד המכתב. 10. התקנות הקובעות את המועד להגשת תובענות בבית הדין לעבודה נכנסו לתוקף ביוני 96'. מדובר בתקנות התגמולים לנפגעי פעולות איבה (מועדים להגשת תובענות) תשנ"ו - 1996. בת' 1 לאותן תקנות נקבע: "1. (א) תובענה לבית דין אזורי לעבודה, כאמור בסעיף 13 לחוק, המוגשת נגד המוסד, תוגש, לכל המוקדם, בתום שלושים ימים מהיום שבו הוגשה התביעה למוסד עצמה זולת אם נתן המוסד החלטה בתביעה לפני תום המועד האמור. (ב) החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש התובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, לפי המאוחר". 11. ס' 13 לחוק נפגעי איבה קובע: "לביה"ד האזורי כמשמעותו בחוק ביה"ד לעבודה תשכ"ט 1969 תהיה הסמכות הייחודית לדון בכל תביעה לתגמול על פי חוק זה ובכל תביעה להחזרת תגמול שניתן בטעות או שלא כדין, הכל בכפוף לאמור בס' 12". על פי התקנות כאמור לעיל היה על התובע להגיש תביעתו להחזרת התגמול תוך שישה חודשים מיום שהמוסד החליט בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, או תוך שישה חודשים מיום תחילת התקנות, כלומר - בדצמבר 96'. 12. יש לציין כי במסגרת ההתכתבות בין התובע לנתבע, אשר אין בה כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות על פי הפסיקה שלח בא כוחו של התובע מכתבים רבים לנתבע, וביום 30.11.99 נשלח לב"כ התובע מכתבה של עו"ד עירית אלטשולר, סגן בכיר ראשון ליועץ המשפטי (אשר נתקבל אצל ב"כ התובע ביום 2.12.99). במכתב זה הובהר לב"כ התובע כי לצורך ניתוק הקשר בין המוסד לביטוח לאומי לבין התובע, ומתן הסכמת הנתבע לקבל פיצוי מחברת הביטוח, היה על התובע להחזיר את כל התגמולים שקיבל מהנתבע על פי ס' 1 לחוק נפגעי איבה וס' 36 לחוק הנכים. ב"כ התובע המשיך להתווכח עם הנתבע באשר לפרשנות הסעיפים אך את התביעה להחזר התגמול הגיש כאמור רק ביום 31.10.00 לבית הדין לעבודה. 13. המועד הקובע להגשת התביעה להחזר התגמול הוא - לא יאוחר משישה חודשים לאחר כניסת התקנות לתוקף, כלומר - דצמבר 96'. ההתכתבות בין ב"כ התובע לבין הנתבע לא הפסיקה את מירוץ ההתיישנות, אך גם אם ניקח את תאריך המכתבים המבהירים את עמדת הנתבע (שנתקבלו אצל ב"כ התובע בסוף 99'), חלה התיישנות בהגשת התביעה לבית הדין. 14. כבר נפסק רבות כי בכל הנוגע למועדים להגשת תובענות לבית הדין לעבודה שנקבעו בחוק או בתקנות, אין בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשתם אלא אם הוסמך לכך במפורש בחוק (דוגמת סעיף 17 א' לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958) או בחקיקת משנה, ובתנאים שנקבעו בהם. (ראה דיון מט/170-0 אוריאל פרת נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כא' עמ' 132, 138). ככלל, נפסק כי התיישנות זו היא התיישנות הכפופה להוראות חוק ההתיישנות תשי"ח - 1958, והעילות הנקובות בו לגבי מרוץ ההתיישנות או הפסקתו. (ראה דב"ע לו/11-0 חיים בר אילן נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע ז' 340). 15. האמור לעיל מתייחס אך ורק לעילת התביעה שעניינה החזר "הוצאות האישפוז", שהן בגדר "תגמול" על פי ס' 1 לחוק נפגעי פעולות איבה. אין חולק על כך כי תשלום האישפוז על ידי הנתבע הוא בגדר טובת הנאה שניתנה לנפגע, אשר לא היה עליו לשאת בהוצאות תשלום זה. עילות התביעה הנוספות המופיעות בתביעה, שהן עילות נזיקיות, אינן בסמכות בית הדין לעבודה. ס' 24 (א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה קובע את העילות הנזיקיות המצויות בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה: "תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) בקשר לסכסוך עבודה". יתר העילות המצויות בפקודת הנזיקין אינן בסמכות בית הדין לעבודה. 16. גם אם דן בית הדין לעבודה בעילות של השבה ועשיית עושר, הרי זה מכח דיון בהפרת זכות חוזית מכח חוזה עבודה בין עובד למעביד, אך לא כטענה עצמאית המופנית כנגד פעולתו של המוסד לביטוח לאומי. 17. התביעה להחזר התגמול התיישנה איפוא. על פי ס' 79 (א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד - 1984, מועבר הדיון ביתר העילות המופיעות בכתב התביעה לבית המשפט השלום המוסמך לדון בהן. 18. אין צו להוצאות. צבאנכותחוק הנכים (תגמולים ושיקום)